מ"ג משלי לא ל
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שקר החן והבל היפי אשה יראת יהוה היא תתהלל
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת יְהוָה הִיא תִתְהַלָּל.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שֶׁ֣קֶר הַ֭חֵן וְהֶ֣בֶל הַיֹּ֑פִי
אִשָּׁ֥ה יִרְאַת־יְ֝הֹוָ֗ה הִ֣יא תִתְהַלָּֽל׃
רש"י
לפי המשל (נכתב במקור בסוף פרק לא):
"שקר החן" - שבמלכי העובדי-גילולים.
רלב"ג
מצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת דוד
"שקר החן" - חן האשה ויפיה הם שקר והבל, רוצה לומר, אין בהם תועלת רב עד להלל את האשה באלה.
אבל אשה יראת ה', היא הראויה להללה בזה.
מצודת ציון
"שקר והבל" - ענינם דבר שאין בו ממש.
"מתהלל" - מלשון הילול ושבח.לפי המשל (נכתב במקור בסוף פרק לא):
"שקר" - העיונים הדקים והתחכמות החקירות הנמצאות בשאר החכמות, אין תועלתן רב מול חכמת התורה, כי כמוהם כאין נגדה.
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
"אשת חיל," יען הזכיר המוסר של אם למואל שהיתה אשת חיל כמו שנראה ממוסרה, זכר שבח האשת חיל. והנה להשיג דבר, יהיה או ע"י מציאה, או ע"י השתדלות כקונה דבר בעד דבר אחר, על הראשון אמר מי ימצא אותה ע"י מציאה, ועל הקנין ע"י השתדלות אמר שמכרה וקנינה, או מקום מגורתה רחוק יותר מפנינים שהם יקרים ובלתי נמצאים:
"בטח בה לב בעלה" כי רוב הנשים מפזרות הון ובעלה אינו בוטח שתשמור את אשר הרויח, אבל בה יבטח לבו שלא יחסר מאומה מכל השלל שהרויח:
"גמלתהו", יתר הנשים גומלות רע לבעליהן וגם הטובה מהן תגמלהו פעמים רבות גם רעות, והטובה בימי ילדותה תריע לו בעת הזקנה, או בעת העוני והמחסור, אבל היא גמלתהו רק טוב ולא רע, וגם זה מתמיד כל ימי חייה:
"דרשה", בכל העסקים שתעסוק תעשה בזריזות וחריצות ועל צד היותר טוב, אם בחרה לעסקה אריגת הבגדים ועשייתם, תדרוש צמר ופשתים לארוג מהם בגדים, ולא תעשה בעצלות או כמוכרחת רק תעשה בחפץ כפיה, הפך ממ"ש בגנאי העצל כי מאנו ידיו לעשות:
"היתה", ואם היא עוסקת במסחר חוץ לביתה לא תסחר בקרוב שאין הריוח גדול כ"כ, רק תדמה כאניות סוחר העוברת ימים רחוקים ותביא לחמה ממרחק:
"ותקם", ואם עוסקת בצרכי הבית פנימה, תקום בעוד לילה להכין טרף ומזון לבני ביתה, וחק קצוב לנערותיה כי בני בית יקבלו בלי קצבה, והמשרתים יקבלו חק קצבה:
"זממה", ואם בחרה במלאכת חוץ לעבוד את האדמה, או זממה מחשבות עמוקות איך תקנה שדה, ומפרי עבודתה שהרויחה בעבודת השדה תטע כרם:
"חגרה", בצד שתסחר בחוץ ללכת באניות סוחר, או בכל עבודה בשדה, חגרה בעוז מתניה אל ההליכה, ובצד שתעשה מלאכת הבית פנימה תאמץ זרועותיה בל ירפו ממלאכה:
"טעמה", גם לא תיחד מסחרה רק בעבור הערב והמועיל לצורך עצמה, כי טעמה כי טוב סחרה, שתוכל לעשות בו גם את הטוב כמו צדקה וג"ח וע"כ לא יכבה בלילה נרה ותוסיף אומץ במלאכתה כדי שיהיה לה מעות גם על מצות ומע"ט:
"ידיה", שיעור הכתובים. ידיה אשר שלחה בכישור שלחה לאביון, וכפה אשר תמכו פלך פרשה לעני, שתפריש ממעשה ידיה צדקה לאביון וג"ח לעני, הכפים עושות מלאכות דקות יותר, אותם תשלח לעני שהוא נעלה מן האביון, ופרישת הכפים הוא בצנעה, אבל שליחות כל היד הוא בפרהסיא, כי העני בוש מליקח לא כן האביון:
"לא תירא", והגם שנתנה מלבושיה אשר ארגה לעניים ואביונים, לא תירא בעבור בני ביתה מעת השלג שלא יהיה להם כסות בקרה, כי כל בני ביתה לבושים שנים:
"והיא בעצמה מרבדים עשתה לה", שהם תכשיטין יקרים, ושש וארגמן לבושה, כי נתן ה' לה הון ועושר ושלח ברכה במעשה ידיה:
"נודע", והיא תחזיק יד בעלה שיעסוק בתורה, עד שיהיה איש גדול מצוין בשבתו עם הסנהדרין והזקנים יושבי שער:
"סדין" הסדין אשר עשתה ותמכור לסחורה וכן החגור אשר ארגה ונתנה לכנעני כדי לחלק את המעות לעניים, הסדין הזה הוא עוז והדר לבושה ליום אחרון, ובו תשחק ליום אחרון, שהמצוה יהיה לה לבוש רוחני שבו תתלבש עת תפשוט בגדיה החומריים:
"פיה פתחה", ואז תפתח פיה ליום הדין ע"י חקי החכמה שהלכה בהם, ותורת חסד שהוא מה שעשתה חסד לפנים משורת הדין יהיה על לשונה, שזה יהיה לה למליץ ליום אחרון:
"צופיה", במה שהיתה אשת חיל לצורך החזקת ביתה ומה שהיתה צופיה ומשגחת על הליכות והנהגת ביתה ושלא תאכל לחם עצלות, והיה הזריזות שלה לברכה לבד לאכול לחם, ע"ז לא יהללוה בשערי בת רבים, רק קמו בניה ויאשרוה, ולא תהולל רק מבניה ובעלה לבד, לא מאחרים, כי.
"רבות בנות עשו חיל בענין זה", לאסוף הון וחיל לביתם, אבל במה שאת עלית כולנה, במה שאצלך היה החן שקר והיופי הבל לא התהללת בחן ויופי, רק תתהלל במה שהיית אשה יראת ה', ע"ז תנו לה מפרי ידיה, ע"ז תקבל פירות מעשיה בעולם הגמול. וע"ז לא בעלה לבד יהללוה רק יהללוה בשערים מעשיה: }}
הגאון מווילנה
• לפירוש "הגאון מווילנה" על כל הפרק •
"שקר החן" - כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, שהוא הולך אחר כוונתו, כי "רחמנא ליבא בעי", וכמו שאמרו {{צפ|אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין כו'".
ואמרו חז"ל "אל תהיו כעבדים המשמשין כו' אלא הוו כו'". ולכאורה תמוה, דבתחילה אמר בלשון אזהרה "אל תהיו", ואחר-כך אמר בלשון עצה "אלא הוו", וכפול. והעניין: דג' מיני מעשים:
- א' הלומד בשביל פניות - "אקרא בכדי שיקראוני חכם", והוא מפני כבוד ועושר.
- ב' שלומד בשביל בוראו שימצא חן בעיניו ושייתן לו שכר טוב לעולם הבא.
- ג' הוא רק טוב ביראת ה' כאשר ציוונו לשמור ולעשות, ולא לשום פניה כלל.
ולזה אמר:
- תחילה לשון אזהרה ושלילה "אל תהיו כו'" - על הפניה הראשונה.
- ועל הכוונה השלישית אמר "אלא הוו כו'" שתשתדלו עצמכם לבוא לידי כך - ללמוד בלי פניה כלל.
וזה שנאמר:
- "שקר החן" - שעושה בשביל למצוא חן בעיני אדם, כי לא נתקיימה בידו, והמעשה בעצמו הוא שקר, וזהו (סוטה כב:): "פרוש שכמי" שהם מבלי עולם.
- "והבל היופי" - שמייפה את עצמו נגד הקב"ה, ואף שהמעשה בעצמו הוא טוב, כמו שאמרו חז"ל "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני כו' הרי זה צדיק גמור", מכל מקום הוא הבל. וכמו שנאמר (קהלת א יד): "ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח", (קהלת ב יא): "ואין יתרון תחת השמש". ואמרו, שתחת השמש הוא דאין לו יתרון. ופירושו, כמו שאמרו בגמרא (פסחים נ:): "כתיב 'כי גדול עד שמים חסדך', וכתיב 'כי גדול מעל שמים חסדך', הא כיצד? כאן בעושין לשמה וכאן בשאין עושין לשמה, כו'". כי העושים לשמה הם למעלה מהשמים, לכן 'על השמים' חסדו להם, מה שאין כן אותם העושים שלא לשמה, הם תחת השמים, וזה שנאמר "ואין יתרון תחת השמש".
- "אישה יראת ה' היא תתהלל" הוא השלישי הנזכר לעיל, הנקראת אימה - יראת הרוממות - בגין דהוא רב ודחיל. ואמר "היא תתהלל" כמו שנאמר (דברי הימים ב יז ו): "ויגבה ליבו בדרכי ה'", שזו הגאווה היא מצוה, שיראה לעלות ממדרגה למדרגה עליונה הימנה, ואינן אלא ביראת ה', ולזה אמר "היא תתהלל", שהיא בעצמה מותרת בעניין זה, כנזכר לעיל, אף על גב דאסור לשבוחי את עצמו, אבל בדרכי ה' כהאי גוונה מותר.
ועוד יש לומר, דאיתא בזוה"ק על הפסוק "יהללך זר ולא פיך", פירושו "וַלֹא", רוצה לומר, ואם לא יהללך הזר, אז 'פיך' - מותר לו להתחיל לומר להם דברי תורה, שעל-ידי זה יתהלל. וכן בעולם הבא, כשבא לשם נותנים לו שמונים ומאת יום לדרוש תורה ברבים - התורה שלמד בעולם הזה. וכל הצדיקים שומעים לו, ועל-ידי-זה יתהלל, כמו שנאמר (משלי לא כג): "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ".
וזהו בתורה, אבל במעשים אינו כן, אלא אחרים פורטים מעשיו בשער, כשנכנס בשער גן עדן, כמו שנאמר (תהלים קכז ה): "לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער", וזהו "ויהללוה בשערים מעשיה".
רמ"ד ואלי
• לפירוש "רמ"ד ואלי" על כל הפרק •
והנה, כשמשבחין את אשת חיל סתם "ואת עלית על כולנה", אין כוונתם על יופיה, כי הוא דבר חומרי שאין לו העמדה וקיום, שהרי מעט חולי שיבוא ממעט את היופי והזקנה מבטלתו, וכל שכן המוות שמורידו לידי עפר רימה ותולעה. ולכן משביחין את העיקר שהוא יראת ה', ואינם מקפידים על הטפל שאינו אלא שקר והבל, כמו שהוא היופי החומרי של מישכא דחיויא, דאיהו שופרא דבלי בעפרא, ואין השבח ראוי כי אם אל היופי הרוחני שהוא האמיתי והעיקרי וקיים לעד. וזהו שאמר: "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". וכבר ידוע שאין "אשה יראת ה'" כמו אשת חיל העליונה, דאיהי דרגא דיראה ממש, וכל מגמתה תמיד לעשות רצון בעלה שהוא המלך הקדוש שם הוי"ה דיקא, וזה סוד: "אשה יראת ה' היא תתהלל".
ואם תאמר: ולמה לא ישבחו גם את יופיה, כאילו היתה כעורה ח"ו חס וחלילה, חס ושלום, והלא אדרבא, היא היותר נאה מכל הנאות, כמו שמצינו בשיר השירים שבעלה משבחה בעניין אמרו (שיר השירים): "כלך יפה רעיתי ומום אין בך"! אלא, סוד העניין דע, כי יש זמן שהיא נראית כעורה, ושאר המלכיות נראה שהן נאות יותר ממנה, כמו שהוא בזמן הגלות, שהיא לבושה לבושי קדרות, וגם נמשך לה מעט מזער מן העור העליון, בגין דאתרא הוא דקא גרים, וזה וזה גורם שהיא נראית כעורה, כמו שאומרת על עצמה: (שיר השירים א): "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש", ושאר המלכיות נראות יותר נאות, לפי שמאיר אליהן האור המגולה מצד הגבורות בעת הצלחתן, אבל היופי שלהם אינו אלא של שקר והבל, לפי שאין לו העמדה וקיום, כי הוא עתיד להסתלק מהם בעת מפלתן, ולהינתן אל המלכות הקדושה שהיתה נראית כעורה בזמן הגלות מפני חסרונה. וזהו שאמר: "אשה יראת ה' היא תתהלל" בלשון עתיד, לרמוז אל כללות האורות שיהיה לה בזמן הגאולה. וכל שכן שהוא שלה וראוי לה על כל פנים, ולא ניטל ממנה אלא מפני עוונותיהם של ישראל, שלטעם זה אמר הנביא: (ישעיהו ס א): "קומי אורי כי בא אורך", כלומר: האור שהוא שלך. וכנגד זה נאמר כאן: "היא תתהלל", כלומר: היא ולא שאר מלכויות של חול, כי האור העליון גנוב הוא איתם, והוא שמראה להם פנים בעת שליטתן.
וכמה יפה אמר רבי ישמעאל "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן", שהרי בנות ישראל כולן הן משורשה של זאת אשת חיל העליונה, ולכן מגיע אליהן מה שמגיע לה בזמן הגלות, שהוא עניין רע של לבושי קדרות ומיעוט האורות, שהכל נרמז בלשון עניות. ונמצא שהן נאות מצד עצמן, כמו שהיא אשת חיל העליונה, אבל צרתה היא צרתן ועניותה היא עניותן. וכאשר תחזור העטרה ליושנה ואשת חיל לאיתנה, אז לא תמצאנה בנות יפות בכל העולם כבנות ישראל, כי אורה של אשת חיל תתפשט עליהן ועל הבחורים השמחים עמהן, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.
- ^ נקוד שב"א ציר"י קמ"ץ - ויקיעורך