"בכל עצב". הנה בכל יגיע ועמל יהיה לאדם יתרון ותועלת עד שכל מה שיעמול בו יותר יגיע לו מהתועל' יותר ואולם דבר שפתים הנה היגיע' והרבוי בו אינו ליתרון אבל למחסור:
"בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור", כבר אמרו חז"ל (ברכות ז') אגרא דבי טמיא שתיקותא, ר"ל כי על כל רע שבא על האדם צריך להתעצב בלבו, ולזכור כי בא לו זה בעונותיו ויהרהר תשובה בלבו, שזה האנינה והאבילות על המתים, וטוב ללכת אל בית אבל והחי יתן אל לבו, עד "שבכל עצב יהיה" לו "מותר" ושכר, וכ"ז בלבו, אבל אם "מוציא בשפתיו" הוא דרך תרעומת שמתרעם על שנעשה לו ככה, וזה יהיה "למחסור", כמ"ש וידום אהרן ונטל שכר על שתיקתו וכו':
