מ"ג משלי ג יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


<< · מ"ג משלי · ג · יט · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
יהוה בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
יְֽהֹוָ֗ה בְּחׇכְמָ֥ה יָסַד־אָ֑רֶץ
  כּוֹנֵ֥ן שָׁ֝מַ֗יִם בִּתְבוּנָֽה׃


רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ה' בחכמה יסד ארץ" - ע"פ התורה והיא התורה והיא התבונה והוא הדעת ואחר שכל העולם נברא בהם לכך

רלב"ג

לפירוש "רלב"ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ה' בחכמה יסד ארץ". ואמר כי בחכמה יסד הש"י הארץ, וזה היסוד הוא מה שהשריש ושם בטבע הנמצאות הטבעיות אשר המציא בארץ, והנה בחכמה הש"י שפע מציאותם ביום הבראם ונתיסד ענינם. ומה שיושג לאדם מפני החקירה בהם יקרא חכמה, כי כל מה שבהם שמתחדש מסבות עצמיות ומתיחסות, כאלו תאמר שהחם יחמם ושהאדם יולידו האדם, "ובתבונה יכונן שמים" על מה שהם עליו מהמרחק ממנו ומגודל הכוכבים אשר יניעום, ומחלוף תמונות הגלגלים אשר יניעו הכוכב, וחילופי התנועות באורך וברוחב עד שיתחדשו מזה חלופים רבים כתנועת הכוכב הנראית לנו, ויתחדשו מפני זה ממנו פעולות מתחלפות בזה העולם השפל כמו שביארנו בחמישי מספר מלחמות ה'. והנה יקרא זה הענין תבונה, לפי שמה שיתחדש בהם איננו מתחדש בדמיון מה שהתחדש מן הסבות העצמיות או המתיחסות, כי הם יחממו ואין בהם חום ויקררו ואין בהם קור, וכן הענין בשאר מה שישפע מהם. ואולם מה שהמציא השם ית' מהבקע התהומות ושירעפו השחקים על אשר לו, מבוא גדול בקיום זה העולם השפל, כי זה מה שאי אפשר עמידת הצמחים והב"ח מזולתו, וכי ג"כ יהיה השווי נשמר ביסוד המים עם שאר היסודות המקבילים לו, הנה היה חדוש זה הענין "בדעות" השם ית', וההשגה בו היא קרובה אל המושכלות הראשונות, וזה כי האיד הלח כשיתהוה בבטן הארץ וימנעהו מונע מעלות ויצטרך לרדת יתעבה מפני זה וישוב מים או כשיעלה ויפגוש המקום הקר הנה הקרירות יעבה אותו ויתהוה ממנו מים, הנה מה שזה דרכו יקרא דעת. ואחרי שהענין הוא כן, ר"ל שאלו הדברים נשפעו מחכמת השם יתברך בינתו ודעתו בזה האופן הנה האדם בעמדו על מה שאפשר לו להשיג מאלו הדברים ידבק בחכמת השם ובינתו ודעתו לפי מה שאפשר:  

מצודות

לפירוש "מצודות" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

מצודת דוד

"בחכמה" - באמצעות חכמת התורה ברא העולם.

"בתבונה" - תבונת התורה.

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יט-כ) "ה' בחכמה יסד ארץ", מליצה זו מתאחדת עם מ"ש (לקמן סי' כ"ד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, שמצייר בנין הבית בחכמה, וגמר הבנין שהוא הכינון (כי כונן הוא גמר הבנין) מצייר בתבונה, והתמלאות חדרי הבית בכלים יקרים מיחס אל הדעת, וכן יצייר את הבנין הכללי שהוא העולם שהיה היסוד בחכמה, והכנינה שהיא גמר הבנין בתבונה, והתמלאות החדרים שהיא התמלאות העולם בברכת ה' ע"י תהומות מים וע"י טל שמים מיחס אל הדעת, ובא הציור שהארץ היא יסוד הבנין, והשמים שם התקרה, שהנחת התקרה הוא משלים את הבנין, כמ"ש הבונה בשמים מעליותיו, והתהומות והטל וגשמי ברכה הם ימלאו את העולם בכל טוב וברכה. והנה יסוד בנין העולם נברא יש מאין שזה מיוחס אל החכמה, כמ"ש בראשית ברא אלהים שתרגומו בחכמתא, וגמר הבנין שהיה בששת ימי המעשה היה ע"י הוצאת יש מיש, וזה מיחס אל התבונה ור"ל כי החכמה תוציא החומריים שלה מאין, ר"ל מה' בעצמו שהוא האין סוף, אבל התבונה תוציא דבר מדבר מושכל ממושכל, וזה מצוייר עם גמר הבנין שהיה הוצאת יש מאין, והנהגת העולם אחר ששת ימי המעשה שימשיל במילוי חדרי העולם בכל כלי יקר, שמאז יבקע תהומות למטה ושחקים ירעיפו טל מלמעלה, כל ימי עולם, זה יצייר בדעת, וכבר התבאר שכל דבר שיכונה בשם חכמה יש בו שני דרכים במציאות הפוכים זה מזה, וכן בעת הוציא את העולם מאין ליש, היה במחשבת היוצר כמה אפשריות להמציא את העולם בדרכים אחרים ובחר להמציאו בדרך זה עפ"י החכמה העליונה, כמ"ש שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן עד שאמר דין הנין לי ודין לא הנין לי, וזה גדר החכמה, אולם אחר שהמציא את החומרים הראשונים יש מאין, לא היה עוד לפניו דרך אחר להוציא יש מיש, רק הדרך האחד שהיה מוכן לפי הכנת החומר הראשון, כמ"ש במדרש משל לזורע ששה זרעים בבת אחת וכ"א יצא בזמנו, וזה משל התבונה שאין בה שני דרכים הפוכים במציאות רק דרך אחד, וכן הוציא דבר מדבר לפי חקי התבונה, ומה שמנהיג ההנהגה הסדורה כל ימי עולם לפתוח תהומות ולהריק טל לפי ההשגחה שמשגיח על צרכי עולמו, זה תלוי בדעת, והנה גם תולדות הארץ יש להם בחירה לעשות טוב או רע, ויש בהנהגתם שני דרכים במציאות, וזה הנהגת החכמה, ובזה יסד ארץ, וזה היה היסוד לבריאת עולם שיבראו בעלי הבחירה ויתנהגו כפי החכמה, אולם בשמים אין שם בחירה והנהגה הנכללת בטוב ורע, רק הם משכילים את יוצרם ויודעים בין אמת ושקר שזה גדר התבונה, וההנהגה הקבועה תמיד, בין לפי סדרי הטבע והמערכת בין לפי ההשגחה והפלא, זה תלוי בדעת אלהים לפי מה שיודע סדרי ההנהגה וצרכי העולם ודרכי התחתונים והצורך להשלמתם ולחיותם בידיעה מפולשת עד סוף כל הדורות שזה ענין הדעת:

ביאור המילות

"בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה". כמליצה זו בירמיה (י' י"ב, נ"א ט"ו) שיחס החכמה אל עשיית הארץ והתבונה לשמים, וכונן הוא גמר הבנין, בונה עיר וכונן קריה, תבנה ותכונן: