"מוסר ה' בני אל תמאס". אל תמאס מוסר ה' כשיקרו לך קצת רעות גופיות ממנו באופן שזכרנו כי זה יהי' סבה למנוע ממך התועלת אשר בעבורו היה זה התוכחות ואל תמאס בתוכחתו כי הש"י יוכיח את אשר יאהב וגו':
"מוסר ה' בני אל תמאס", כ"מ שבאו מוסר ותוכחה אצל בני אדם יהיה המוסר ע"י הכרח או ע"י יסורין, והתוכחה היא הבירור שמברר לו הדבר ע"י מופתי השכל וראיותיו, ולכן תפס אצל מוסר לשון אל תמאס, כי דרך האדם למאס ביסורים, ואצל התוכחה אמר "אל תקוץ בתוכחתו" שהתוכחה לא ימאס מצד עצמה, אחר שתבוא בדברי שכל ודעת, רק שיקוץ בה לפעמים נפש השומע, ואצל ה' מצאנו לפעמים שגם תוכחה יהיה ע"י יסורים, ואז יבא שם מוסר על היסורים שיביא ה' עליו לתקן חטא העבר וייסרהו על עונותיו הקודמים, ושם תוכחה בא על היסורים שיביא ה' עליו להשיבו אל דרך הטוב בעתיד, וכענין יסורים של אהבה שהזכירו חז"ל שכל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורים, ותנאי יסורים אלה שיקבלם מאהבה וישים על לבו להיטיב דרכו, ועז"א.
ביאור המילות
"מוסר, תוכחה". תוכחה הוא ויכיח ובא בין אנשים שוים, ומוסר הוא ע"י יסורים, או בא מן הגדול אל הקטן, וציינתי מקומותיהם (ירמיה ב' י"ט), ואצל ה' בא גם תוכחה על היסורים (כנ"ל א' כ"ה), ובא מוסר על העבר ותוכח על העתיד (וכמ"ש תהלות ו' ב' איוב ה'), ויש הבדל בין "קץ" ובין "ממאס", הקץ הוא קץ בהדבר, כמו קצתי בחיי מפני בנות חת, וגם במקום שבא בשימוש הב' על הדבר כמו ואקיץ בם, ר"ל שקצתי על ידם, שקץ בנפשו על ידי שהדבר למשא עליו, והממאס ממאס הדבר עצמו, וכן (לקמן ה' י"ב):
מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו — אף על פי שהבטחתיך כי בעשיית המצוות ישפיעו עליך טובות מן השמים, מכל מקום אם יתמהמהו – חכה להם; ואפילו יבואו עליך ייסורין, מוסר ה' בני אל תמאס.
ואל תקוץ בתוכחתו – כפל עניין במלות שונות, כי 'תוכחת' שקול עם 'מוסר', ו'תקוץ' עם 'תמאס', מגזרת "קצתי בחיי" (בראשית כז מו); ותרגם "אם בחקתי תמאסו" (ויקרא לג טו), "תקוצון".
ואפילו תפשפש במעשיך ולא תמצא טעם למה הייסורים באים, קבלם בסבר פנים יפות וחשוב אותם ייסורין של אהבה; הדא הוא דכתיב: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (פסוק יב).
