מ"ג ישעיהו יג יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


יח. וּקְשָׁתוֹת נְעָרִים תְּרַטַּשְׁנָה וּפְרִי בֶטֶן לֹא יְרַחֵמוּ עַל בָּנִים לֹא תָחוּס עֵינָם.

פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות ישעיהו II פסוק הבא

מקרא

כתיב: וקשתות נערים תרטשנה ופרי בטן לא ירחמו על בנים לא תחוס עינם

מנוקד: וּקְשָׁתוֹת נְעָרִים תְּרַטַּשְׁנָה וּפְרִי בֶטֶן לֹא יְרַחֵמוּ עַל בָּנִים לֹא תָחוּס עֵינָם.

עם טעמים: וּקְשָׁת֖וֹת נְעָרִ֣ים תְּרַטַּ֑שְׁנָה וּפְרִי־בֶ֙טֶן֙ לֹ֣א יְרַחֵ֔מוּ עַל־בָּנִ֖ים לֹֽא־תָח֥וּס עֵינָֽם׃


רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וקשתות" - של בני מדי

"נערים" - של בבל

"תרטשנה" - תבקענה בחציהם אשר יורו בקשתותיהם

"ופרי בטן" - עוללים דקים

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וקשתות", יל"פ שנמשך למעלה "הנני מעיר את מדי, והנני מעיר קשתות אשר נערים תרטשנה", או יבואר שהניחו הנערים בהקשתות במקום החצים, וישליכו אותם מן הקשת אל הקירות כזרוק אבני קלע.

"על פרי בטן" וכו', הבדלתי בבאור המלות, פרי בטן הם יונקי שדים ובנים הם הגדולים, וההבדל בין רחם וחוס, רחמים לא יצדק רק על בעלי חיים שקצרה נפשו מראות בצרתם, וחוס הוא על איבוד ממון שחס על ממונו לבל יאבדהו. וידוע שמטבע אנשי הצבא להתמלא רחמים על הילדים הרכים יותר מעל הבחורים, כי על הגדולים יתאכזרו לנקום מהם, לא על היונקים. אולם באופן אחר יחיו יותר את הגדולים שיוכלו לכבשם לעבדים ושפחות ותחוס עיניהם עליהם, אבל היונקים לא ישיגו מהם תועלת, לעומת זה אמר שעל פרי בטן שדרך לרחם עליהם הם לא ירחמו, ועל בנים הגדולים שדרך לחוס עליהם מפני תועלת הממון לא תחוס עינם אחר שלא יחשובו כסף וזהב:


ביאור המילות

"בנים, פרי בטן". בנים גדולים, פרי בטן קטנים, האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי (מיכה ז' ז'), מצייר שיתן בן הגדול בעד פשע המרד הגדול, והעולל הקטן בעד חטאת השוגג הקטן:

"ירחמו, תחום עינם". הרחמים, לא יהיה רק מאדם לאדם, במה שיתפעל מצרת חברו, והחסה תהיה גם על בע"ח וכלים, ועינכם אל תחוס על כליכם, אתה חסת על הקיקיון, כי ענינו שחס מלהשחית דבר שיקוה ממנו תועלת או צורך. ובזה תבין דברי הגמ' (ברכות לג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקים אותו, פליגי בה תרי אמוראי, ח"א מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, וח"א מפני שמטיל קנאה במ"ב, האי דנחית קמי' דרבה ואמר אתה חסת על קן צפור חוס ורחם עלינו, אמר רבה כמה ידע האי גברא לרצוי' למרי', א"ל אביי והא משתקין אותו תנן, ורבה לחדודי לאביי עביד. כי המתפלל הזה שנה דבריו ואמר אתה חסת על קן צפור, ולא אמר אתה רחמת, ולמ"ד הטעם מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים, לא היה ראוי להשתיק אותו, ולכן לא השתיקוהו אז, אך הלא להטעם מפני שמטיל קנאה במ"ב, אין הבדל שגם במ"ש אתה חסת על קן צפור, שלא מפני רחמנות צוה המצוה, רק מפני חיסתו שלא יתמעטו בריותיו שיש לעולמו צורך בהם, יש קנאה במ"ב, כאילו אין צורך להעולם רק בקן צפור לא בשאר מינים, ולטעם הזה לא יפה התפלל. ואחר שרבה שבח אותו, השיב לו אביי והא משתקין אותו תנן, והמשנה לא בארה הטעם, ולא היה ראוי לו להתפלל בלשון שיש ספק בהתרת אמירתו, כי לא ידענו איזה משני הטעמים הוא עקר:

 

מצודות (כל הפרק)(כל הפסוק)

מצודת דוד

"על בנים" - ר"ל בנים קטנים

"ופרי בטן" - עוללים דקים

"וקשתות" - הקשתות של אנשי פרס ומדי תבקענה את נערי בבל בחיציהם אשר יורו עליהם

מצודת ציון

"תחוס" - ענין חמלה כמו יחוס על דל (תהלים עב)