מ"ג ישעיהו ו יב

מקרא

כתיב: ורחק יהוה את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ

מנוקד: וְרִחַק יְהוָה אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

עם טעמים: וְרִחַ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־הָאָדָ֑ם וְרַבָּ֥ה הָעֲזוּבָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃

וירחק יי ית בני אנשא ותסגי צדיותא בגוה דארעא:

"ורבה העזובה" - שהארץ תעזב מהם וכך הלשון ירבו מקומות עזובים בקרב הארץ

"ורחק", העשרת השבטים שיגלה מלך אשור לא יגלו למקום קרוב שיהיה תקוה שישובו, כי ירחקם ה' לנהר גוזן וערי מדי.

"ורבה העזובה" גם הפלטה שישארו מדלת העם בארץ לכורמים ויוגבים יעזבו הארץ מעצמם:

"האדם", בא הכלל על הקצת:

"העזובה". בא כתמונת שם מופשט, והכונה מקומות העזובים:

"ורבה העזובה" - זמן מרובה תהיה הארץ עזובה מהם

"ורחק וגו' האדם" - ישראל הקרואים אדם יהיה גולה למקום רחוק