"חץ שחוט לשונם" - משוך כמו זהב שחוט (מלכים א י) וכן ושחטה שטים (הושע ה) (טריי"ש בלע"ז) לישנא אחרינא ל' שחיטה ממש (טראנקא"ט בלע"ז) וכן חברו מנחם וכן ת"י כגיר די מחרף
"ובקרבו" - ת"י ובמעוהי
"חץ שחוט לשונם מרמה דבר", ר"ל כי הלשון מדברת תמיד ברצונה ובבחירתה, ובכחה לדבר או לחדול, ועל פי זה תדמה הלשון כקשת הרובה את החצים שהם הדבורים, והדבורים הם כחצים, אבל הם כבר שב ההרגל אצלם לדבר רמיה תמיד עד שאין הלשון ברשותם רק הוא כחץ ביד מרמה, המרמה הוא המדבר והוא המניע את לשונם עד שהמרמה ימליץ אצלם כקשת הרובה בחצים, "והלשון" נמשלת "כחץ שחוט" ומשוך, שא"א עוד לעכב אותו, ומפרש כי "מרמה דבר", מצייר את המרמה כעצם מופשט ומיחס אליו את הדבור, המרמה הוא העצם המדבר וכבר דבר ושחט ומשך את החץ שהוא לשונם, ואין בידם לעכב את הלשון עוד, ר"ל שכבר שב אצלם דבור המרמה כטבע שני עד שאין בכחם להרגיל א"ע לדבר אמת, כי הגם "שבפיו שלום את רעהו ידבר בקרבו ישים ארבו" בקרב הדבור האורב יושב בחדר לארוב על רעהו ולהרע לו:
ביאור המילות
"חץ שחוט". משוך, כמו זהב שחוט, "מרמה דבר", למפרשים היל"ל דברה כי הלשון נקבה תמיד או מרמה דברו ויסב על העם, ולדעתי המרמה הוא העצם המדבר:
