מ"ג ויקרא ז כ
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר ליהוה וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֗ר מִזֶּ֤בַח הַשְּׁלָמִים֙ אֲשֶׁ֣ר לַיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וֶאֱנָשׁ דְּיֵיכוֹל בִּשְׂרָא מִנִּכְסַת קוּדְשַׁיָּא דִּקְדָם יְיָ וּסְאוֹבְתֵיהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּבַר נַשׁ דְיֵיכוֹל בִּסְרָא מִנִכְסַת קוּדְשַׁיָא דְמִתְקַרְבִין קֳדָם יְיָ וּסְאוֹבְתֵיהּ עֲלוֹי וְיִשְׁתְּצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ: |
רש"י
[יט] למדוה בגזירה שוה. נאמר כאן "וטומאתו עליו", ונאמר בביאת מקדש בטומאה (במדבר י"ט, י"ג) "עוד טומאתו בו", מה להלן ענש והזהיר, אף כאן ענש והזהיר:
[כ] שלש כריתות כו'. והנך שלש כריתות; אחת, בפרשת אמור (ר' להלן כב, ג) "כל איש אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים וטומאתו עליו ונכרתה", והאי "יקרב" אכילה (רש"י שם), והא דכתיב "יקרב", עד שיכשיר לקרב; את שיש לו מתירין - משיקרבו מתיריו שלו, ואת שאין לו מתירין - משיקדש בכלי. והב', בפרשת צו (כאן) "והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו". והג', "ונפש כי תגע בכל טמא" (פסוק כא), ובתרוייהו כתיב "ונכרתה":
[כא] אחת לכלל. פירוש, דכל הקדשים באיסור הזה ובעונש כרת, ואחת לפרט - להקיש לשלמים, שלא תאמר כל הקדשים, אף קדשי בדק הבית, הוא בעונש הזה, לכך כתב רחמנא (כאן) "והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים", והלא שלמים בכלל היו ולמה יצאו, להקיש להם, מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח, אף כל קדשי מזבח (יבמות דף ז.). ואין להקשות, דהוי כלל ופרט, וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט (מנחות דף נה:), דהוי כלל ופרט המרוחקים זה מזה, וכלל ופרט המרוחקים זה מזה נדונים במדה הזאת - 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, ללמד על הכלל כולו יצא':
[כב] קרבן עולה ויורד. שלא נאמר אלא על טומאות מקדש וקדשיו, דסתמא כתיב (לעיל ה, ג) "או כי יגע בטומאת אדם וגו'", ולא ידעינן מה עשה בטומאה, והופנה כרת זה (פסוק כא) ללמוד שאכל קדשים בטומאה. ואף על גב דלא צריך לאכילת קדשים, דאכילת קדשים ילפינן מדרבי, דאמר רבי 'אקרא אני חיה, בהמה למה נאמרה', פירוש, די היה כשיכתוב (לעיל ה, ב) "בנבילת חיה טמאה", וממילא בהמה בכלל, דבהמה בכלל חיה, "בהמה" למה נאמרה, אלא נאמר כאן "בהמה", ונאמר להלן (ר' פסוק כא) "ונפש כי תגע בבהמה טמאה", מה להלן באכילת קדשים בטומאה, אף כאן אכילת קדשים בטומאה, מכל מקום אם אינו ענין לאכילת קדשים, תניהו ענין לטומאת מקדש. והיינו שפיר שבא ללמד על טומאת מקדש וקדשיו, דלשניהם אתא:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ונראה כי טעם אומרו וטומאתו עליו בא להעיר ענין אחר, שהגם שעברו ז' ימי טומאה לטומאת מת או הערב שמש לטומאת שרץ כל עוד שלא טבל הרי הוא בטומאתו, ויש לך לדעת כי טומאה זו אינה בפנימיות הנפש אלא מסוה הטומאה המסכך על הגוף מבחוץ ולא בפנים, ולצד זה הוא שמועיל לו טבילה להסיר מסוכת הטומאה מה שלא יועיל לו במשך ימי הטומאה שהטומאה גם בפנים, וזה שיעור הכתוב נפש אשר תאכל וגו' וטומאתו עליו פירוש לא מבעיא וטומאתה עליה שהוא במשך ז' לטומאת מת ובמשך יום מגעו לטומאת שרץ, אלא אפילו טומאתו של גוף לבד היינו שעבר עליו שבעה ימי טומאה ואינו חסר אלא טבילה להעביר מעל גופו אפילו הכי ונכרתה. וטעם אומרו בפסוק ב' לשון זכר באמצע הגם שאין טעות בדבר לא היה לו לומר אלא סדר אחד בכל הכתוב. ונראה כי טעם אומרו ונפש כי תגע לשון נקבה ולא אמר איש כי יגע לשון זכר, שנתכוון לומר שצריך שיגע לדעתו ולא בהעלם, שאינו חייב כרת אלא בידיעת טומאה, וגם אומרו בפסוק אחד והנפש אשר תאכל שהיתה אכילת בשר בידיעה, כי הנפש יורה אל ההרגש ולמניעת ההעלמות, ולטעם זה תמצא שאמר בפרשת השגגות (לעיל ד וה') ונפש לומר טעם המחייב חטאת ואשם על השוגג הוא לצד היותה נפש שהיא בחינת ההערה והידיעה ושגגה, לזה תתחייב קרבן, ולעולם שם נפש יורה על בחינת שלילת ההתעלמות, ולזה אמר בב' כתובים נפש כי תגע הרי ידיעת הנגיעה, והנפש אשר תאכל הרי ידיעת המאכל, ומעתה אין מקום לקושיא למה אמר לשון זכר באמצע, שאין צורך לשנות סדר הרגיל לומר על העושה לשון זכר, וטעם אומרו ונכרתה הנפש ההיא, בא גם כן להשמיענו חידוש שגם נפש החוטאת תמות ולא גוף לבד:
וחוץ מדרכם ז"ל נראה ליישב כפל הכתובים על דרך מה שאמרו בזבחים דף ק"ו במשנה, הטמא שאכל בין קודש טמא בין קודש טהור חייב ורבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טמא פטור, ואמרו בגמרא (שם קח) כל היכי דנטמא הגוף ואחר כך נטמא הבשר דכולי עלמא לא פליגי דחייב, ולזה אמר ב' כתובים, האחד אשר תאכל בשר מזבח השלמים זה טמא האוכל בשר שלמים טהור, והב' אמר ואכל מבשר זבח וגו' זה כנגד טמא האוכל מבשר שלמים שנטמא. ואולי כי לזה דקדק הכתוב לומר בפסוק אחד תאכל בשר מזבח השלמים, פסוק הבשר הוא מזבח השלמים שהוא עדיין במדרגתו שלא נטמא, והב' אמר מבשר זבח השלמים פירוש ממין בשר שלמים הגם שעכשיו אינו בשר שלמים שבא בו יעוד האכילה, והוא אומרו מבשר ששם זבח שלמים עליו, כי לא קשר הבשר עם זכרון זבח השלמים לרמוז כי אינו בגדר סתם זבח שלמים הטהור ודו"ק ולא יפנה לבבך לטעות אחר המ"ם באופן אחר:מדרש ספרא
• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרשה ט (עריכה)
יכול יהיו חייבים עליו משום טומאה לפני זריקת דמים?
- תלמוד לומר "כל טהור יֹאכל בשר והנפש אשר תֹּאכַל בשר וכולי"-- המותר לטהורים חייבים עליו משום טומאה; לפני זריקת דמים -- הואיל ואין מותר לטהורים -- אין חייבים עליו משום טומאה.
- אתה אומר לכך נאמר או אינו נאמר אלא הנאכל לטהורים חייבים עליו משום טומאה - יצא הלן והיוצא הואיל ואינו נאכל לטהורים - לא יהיו חייבים עליו משום טומאה...
- תלמוד לומר "אשר להשם" -- ריבה.
או יכול שאני מרבה את הפיגול ואת הנותר?... תלמוד לומר "מזבח השלמים" -- מיעט.
ומה ראית לרבות את היוצא ואת הלן ולמעט את הפיגול ואת הנותר? אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את היוצא ואת הלן שהיתה להם שעת הכושר ומוציא אני את הפיגול ואת הנותר שלא היתה להם שעת הכושר.
[י] ואם תאמר, נטמא לפני זריקת דמים ואכלו לאחר זריקת דמים מפני מה חייבים עליו משום טומאה? מפני שהציץ מרצה עליו.
מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת צו פרק יד (עריכה)
[א] רבי יהושע אומר הפסח שבא בטומאה ואכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר "כל טהור יֹאכל בשר והנפש אשר תֹאכל בשר" -- הנשחט לטהורים חייבים עליו משום טומאה, הנשחט לטמאים אין חייבים עליו משום טומאה.
[ב] ר' אליעזר אומר דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה - יכול יהיו חייבים? תלמוד לומר (במדבר ה, ב) "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"-- בשעה שטמאי נפש חייבים - זבים ומצורעים חייבים, ובשעה שאין טמאי מתים חייבים - אין זבים ומצורעים חייבים.
[ג] "וטומאתו עליו" -- טומאת הגוף.
- או יכול טומאת בשר?...
- תלמוד לומר "וטומאתו עליו" -- "טומאתו" "טומאתו" (במדבר יט, יג) לגזירה שוה. מה טומאה להלן - בטומאת הגוף מדבר ולא דיבר בטומאת בשר, אף "טומאתו" האמור כאן - בטומאת הגוף מדבר ולא בטומאת בשר.
[ד] רבי אומר "ואכל" (ויקרא ז, כא) "וטומאתו עליו" (ויקרא ז, כ) -- בטומאת הגוף דיבר ולא דיבר בטומאת בשר.
[ה] ר' חייא אומר נאמרו 'קדשים' על שם רבים[1] ונאמר 'טומאתו' על שם היחיד. והא מה אני מקיים "וטומאתו עליו"? בטומאת הגוף דיבר ולא בטומאת בשר.
[ו] ואחרים אומרים לא דיבר אלא במי שהטומאה פורחת הימנו; יצא בשר שאין הטומאה פורחת הימנו.
[ז] "ונכרתה הנפש"-- ולא הצבור.
"הַהִוא"-- ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.
"מֵעַמֶּיהָ" - ועמיה בשלום.
- ^ עי' במלבי"ם שהכוונה אל (ויקרא כב, ג) - ויקיעורך