מ"ג ויקרא ג א

מ"ג ויקרא · ג · א · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לפני יהוה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאִם־זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קׇרְבָּנ֑וֹ אִ֤ם מִן־הַבָּקָר֙ ה֣וּא מַקְרִ֔יב אִם־זָכָר֙ אִם־נְקֵבָ֔ה תָּמִ֥ים יַקְרִיבֶ֖נּוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה׃

תרגום

​ ​

אונקלוס (תאג'):	וְאִם נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא קוּרְבָּנֵיהּ אִם מִן תּוֹרֵי הוּא מְקָרֵיב אִם דְּכַר אִם נוּקְבָּא שְׁלִים יְקָרְבִנֵּיהּ קֳדָם יְיָ׃
ירושלמי (יונתן):	וְאִין נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קוּרְבָּנֵיהּ אִין מִן תּוֹרֵי הוּא מַקְרִיב אִין דְכַר אִין נוּקְבָא שְׁלִים יְקַרְבִינֵיהּ:

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"שלמים" - שמטילים שלום בעולם ד"א שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים (ויקרא נדבה פרק טז )

"ואת כל החלב וגו'" - להביא חלב שעל הקבה דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר להביא חלב שעל הדקין (חולין מט) 

מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י

עריכה

גור אריה

עריכה

• לפירוש "גור אריה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

[א] יש בהן שלום וכו'. שהאימורים למזבח (פסוקים ג-ה), והחזה והשוק לכהנים (להלן ז, לא-לב), והבשר לבעלים (תו"כ כאן). ומלשון "שלמים", דמשמע שני שלומים, דרש הכי; שמטילים שלום בעולם, וגם יש שלום למזבח וכו':

[ב] להביא חלב שעל הקיבה כו'. פירוש, דסבירא ליה כיון דמרבינן מ"ואת כל החלב" - הוי דומיא דחלב דעל הקרב, מה החלב שעל הקרב קרום ונקלף, ופירש רש"י (חולין דף מט:) קרום דק יש על החלב שעל הקרב, ונקלף ממנו ואינו אדוק בו, אף כל שהוא קרום ונקלף, וחלב הקיבה הוא קרום ונקלף, וכל שכן חלב הדקין, שהוא ריש אמתא ממקום שבני מעים מתחילין להיות נמשכים, דהוא גם כן קרום ונקלף. ורבי עקיבא סובר דלא מרבינן אלא דוקא חלב הדקין, שהוא לגמרי דומה לחלב הקרב; דמה חלב הקרב שהוא תותב קרום ונקלף. פירש רש"י (שם) שהוא תותב - שהוא פרוש על הבשר כשמלה, ואינו אדוק בבשר, ולאפוקי חלב הקיבה שאינו פרוש על הבשר כשמלה, וכשמפרישין החלב מהן נשאר מן החתיכות אצלם, ולא תותב הוא, אלא אדוק בהם. ולפיכך, הא דקאמר רבי ישמעאל 'להביא חלב הקיבה', לא להוציא חלב הדקין, דודאי כל שכן הוא חלב הדקין, שהרי הוא תותב קרום ונקלף, ולא גרוע מקיבה שהוא קרום ונקלף בלבד. וכבר הארכנו בזה בפרשת תצוה, עיין שם:

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

שְׁלָמִים – שֶׁמַּטִּילִים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם (ספרא נדבה, פרק טז,א). דָּבָר אַחֵר: שְׁלָמִים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם שָׁלוֹם לַמִּזְבֵּחַ, וְלַכֹּהֲנִים, וְלַבְּעָלִים (שם,ב).

רשב"ם

עריכה

• לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ואם זבח שלמים קרבנו: שאמר הרי עלי שלמים מאחר שאינו לשון עולה ואינו כליל אלא לשון שלמים שמשמע לשון נדר וצריך לשלם נדריו שהוא לשון תשלומים, אז יהא דינו כמו שמפרש והולך, ורבותינו פירשו לשון שלום שהכל זכין בו, אימורין לגבוה, חזה ושוק לכהנים בשר נאכל לבעלים:

רמב"ן

עריכה

• לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"ואם זבח שלמים קרבנו וגו' אם זכר אם נקבה" - הטעם בעולה שיהיה זכר, ובשלמים שיהיו אם זכר אם נקבה, ובחטאת שתהיה נקבה - דבר ברור הוא. כי העולה כשמה והשלמים מלשון וכל חפצי ישלים (ישעיהו מד כח) אבנים שלימות (דברים כז ו) והחטאת לכפר פניו במנחה ההולכת לפניו וכבר כתבתי זה (בראשית מו א). והאשם זכר בעבור כי החטאת בחייבי כריתות שתשוב הנפש אל האלהים אשר נתנה והאשם לא יבא על חיוב כרת, וכאלו הוא לריח ניחוח כעולה. ושעיר הנשיא בעבור כי הוא המולך אשר לו המשפט והלוחם מלחמות השם ועל חרבו יחיה כדרך שעירי עבודה זרה.

דון יצחק אברבנאל

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ואם זבח שלמים קרבנו עד וידבר ה' נפש כי תחטא בשגגה. כבר זכרתי למה הביאה התורה דיני המנחה אחר העולה ולא נזכרו השלמים קודם אליה שהוא כדי שיהיו קרבנות סדורים בסדר קרבן עולה ויורד כקרבנות חובה. ועתה אומר עוד אני שכוונה התורה בזה לומר שאם המתנדב ירצה שתהיה כל נדבתו לשי"ת לבדו יקריב עולות ואם ירצה שתהיה נדבתו לשם ולכהן יקריב מנחה. ואם ירצה שתהיה נדבתו לשם ולכהן ולבעל עצמו יקריב שלמים. ולמדנו מהסדור הזה שהמעולה בכל הקרבנות היא העולה שהיא כלה כליל לגבוה ואחריה המנחה ועל כן נקראת קדש קדשים. ואחריה השלמים וע"כ נקראת קדשים קלים. והנה א"כ היו שם ג' שלחנות קדושה הא' הוא המזבח שהוא שלחן ה' כמו שאמר ביחזקאל המזבח עץ שלש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצעותיו לו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. הרי ששלחן ה' היה המזבח כי שם נשרף חלקו. והשלחן השני היה חצר אהל מועד שהיא העזרה כי שם היו אוכלים הכהנים את חלקם הראוי להם מהקרבנות שנאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה. והשלחן השלישי היה העיר ירושלם כולה כי שם היו אוכלים הבעלים את שלמיהם שנאמר ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור וכתב רש"י ואת חזה התנופה של שלמי צבור תאכלו במקום טהור וכי את הראשונים אכלו במקום טמא אלא הראשונים שהוא קדש הקדשים הוזכרה אכילתן במקום קדוש אבל אלו צריכין תוך הקלעים אבל צריכין הם להאכל תוך מחנה ישראל שהוא טהור מלהכנס שם מצורעים מכאן שקדשים נאכלים בכל העיר הרי שהעולה היתה כלה נאכלת ונשרפת על שלחן ה' והמנחה קצתה היתה נאכלת על שלחן השם במזבח וקצתה על שלחן הכהנים בעזרה והשלמים קצתם היו נאכלים ונשרפים על שלחן השם ומזבחו וקצתם על שלחן הכהנים בעזרה וקצתם על שלחן ישראל בכל העיר. והנה התירה התורה בשלמים שיהיו מזכר או מנקבה רק שיהיו תמימים מבלי מום לפי שלא היו ענינם אלא השמחה וטוב החברה. ואמר ושחטו פתח אהל מועד לומר שלא תהיה שחיטתן על ירך המזבח כעולה אלא בכל מקום בעזרה. ולא זכר בשלמים קבלת הדם לפי שבאמרו וזרקו בני אהרן הכהנים את הדם ידענו שקבלו אותו. שאם לא יקבלוהו איך יזרקו אותו. אבל פירש הכתוב מה הם האמורים שיקרבו על גבי המזבח מהשלמים. ואמר שאם היו השלמים מבקר יקריב החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב ואת שתי הכליות והחלב אשר עליהם והיותרת על הכבד. וכבר זכרתי למה הבדיל הקב"ה החלקים האלה למזבחו. גם נוכל לומר בזה סבה אחרת שהחלבים בהיותם באש היו עושים להבה פתאום והיה האש מסודר ויפה עמהם ולכך צוה על הכליות מפני שעליהם חלב הרבה ויותרת הכבד הוא המחובר אל החלב אשר על הקרב. והותרה בזה השאלה הי"ג. והנה אמר שתי פעמים שיקריב השלמים לפני השם כי ראשונה אמר תמים יקריבנו לפני השם ואחר כך אמר והקריב מזבח השלמים אשה לה'. לפי שבראשונה אמר יקריבנו לפני ה' להגיד שהקרבן ההוא בכללו היה מוגש ונקרב לש"י לא לכהנים מפני החלק שיאכלו ממנו ולא לבעלים מפני מה שישאר להם לאכול לשבעה ולמכסה עתיק כי הוא לא היה מגיש קרבנו אלא לפני השם לומר שהכל מאתו והוא יתן ממנו לכהניו כמצותו ואף לבעלים יתן לאכול משלחנו. האמנם כדי שלא נחשוב שיהיו השלמים הנגשים אל השם כלם כליל לגבוה כעולות הוצרך לומר והקריב מזבח השלמים אשה לה'. וביאר מהו אשר יהיה נקרב על המזבח מזבח השלמים. והנה לא פירש הכתוב בכאן למי יהיה הנותר מן השלמים וכן לא ביאר הנותר מהחטאות החיצוניות כמו שביארו במנחות שאמר והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו הסבה בזה היא שבכל סדר ויקרא זה לא בא לפרש אלא קדשי המזבח בלבד והניח משפט הנאכלים לכהנים ולבעלים לפרשם בסדר צו האמנם מה שנ' כאן במנחות והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו הוא כדי להשקיט המיית המעיין שבראותו משפטי העולות שיהיו נשרפות כלם על המזבח ויראו אח"כ משפטי המנחות שלא היה נקטר מהם אלא הקומץ והלבונה ישאר המעיין הומה ומצטער לדעת מה יעשה בנותר לכן פירשו הכתוב מיד ולא כל צרכו כי הנה לא פירש כאן מקום אכילת המנחה ההיא שתהיה בחצר אהל מועד כי הניח לבארו בסדר צו שהוא מקומו הראוי. ואחר שהעיר זה במנחות שהנשאר היה לכהנים לא הוצרך לאמרו עוד בשלמים ובחטאות חצוניות לפי שמן המנחות נלמוד שכל קרבן שלא היה קרב כלו לה' שהנשאר היה לבני אדם. והותרה בזה השאלה הי"ד. ואחרי שביאר משפט השלמים שיקריבו מן הבקר זכר אחריו משפט השלמים שיהיו מן הצאן והם שוה בשוה כשלמי הבקר אם לא שהוסיף באימורי הכשרים שצוה להקרי' ג"כ על המזבח האליה והיה זה לפי שרובו חלב כמו שנמצא בכבשים שבארץ המזרח אך שור ועז אין חלב באליתם. ואמר לעומת העצה יסירנה לומר שלא יחתוך האליה אלא כנגד בית הפרסות. והתבונן כי בשלמי הבקר נאמר והקטירו בני אהרן הכהן וכן קרוב ללשון הזה נאמר בשלמי הצאן והקטיר הכהן המזבח תמיד ההקטרה בלשון זכר יזכיר. אמנם בשלמי העז נאמר והקטירם הכהן המזבחה בלשון רבים. והטעם בזה שאמורי הבקר היו כמו' גדול וכן אמורי הכבש בעבור האליה היו כמו' גדול ולפיכך היה די שישימם על העצים מקובצי' יחד והם ישביעו ויהדרו המזבח בעשנם. אמנם אימורי העז היו כמות קטן בערך לאחרים ולכן היה הכהן מניחם מפוזרים על העצים ומפורדים כדי שישבעו ויהדרו את המזבח בעשן היוצא מהם ולכן בראשונים נאמרה ההקטרה בלשון יחיד ובאחרונה נאמר בלשון רבים. כיוצא בזה נאמר בעולת העוף ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל ופרש"י בכנפיו עם כנפיו אינו צריך למרוט כנפי נוצתו כנפיו נוצה ממש. והלא אין לך הדיוט שהריח ריח כנפים נשרפים ואין נפשו קצה עליו ולמה אמ' הכתוב יקריב כדי שיהיה המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני וכן אומ' שהטעם באמרו בעולת העוף בכנפיו הוא הטעם שבעבורו נאמר בשלמי העז והקטירם בלשון רבים והרמב"ן כתב ומדרשו והקטירו והקטירם מה ת"ל והקטירו אותו הכשר לא הפסול והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים והקטירם כלם כאחד. ואתה תראה שבסדר ויקרא ובסדר צו בקרבנות קבע בכל מקום שיזכיר קרבן מן בקר אינו אומר דמו בכנוי אלא הדם ובצאן הוא אומר דמו בכנוי ואולי שהטעם בזה הוא שלפי שהיה דם הבקר מרובה ונתון בכח גדול א"א שלא יהיה נתן ממנו קצת חוץ למזרק ולזה נאמר בו הדם ולא דמו. אבל בצאן להיות הדם מועט ונתון בכח אמצעי באופן שיקחו כלם הכהנים במזרק נאמר בו דמו אבל רש"י כתב והקריבו הכהנים וזרקו את הדם מה ת"ל דם דם להביא את שנתערב וכו' יכול אף בפסולים ת"ל במקום אחר דמו. גם תראה שבשלמי הבקר נאמר והקטירו אותו בני אהרן המזבח על העולה אבל בשלמי הכבש נאמר והקטירו הכהן המזבח לחם אשה לה' ובשלמי העז נאמר והקטירם הכהן המזבח לחם אשה לריח ניחח כל חלב לה'. והטעם בזה שהראשון בא ללמד שאם בהקריב השלמים יהיה על המזבח עולה שעדין לא הוקטרה שנוכל להשים חלבי השלמים עליה ולהקטיר הכל יחד. והשני בא ללמד שאם בהקריב השלמים לא יהיה על המזבח שום קרבן שיוכל להקטיר חלבי השלמים לבדם. והשלישי בא ללמד שאם בהקריב השלמים יהיו על המזבח חלבים אחרים או חלבי חטאות ואשמות שיוכל לשום חלבי אלו השלמים עליהם ולהקטיר הכל יחד. ואמנם למה לא זכר שם שלמים בפרשת העז כמו שהוזכר שם עולה בכל פרשיות העולה ושם מנחה בכל פרשיות המנחה והשלמים בפרשת שלמי הבקר ובפרשת שלמי הכבשים הטעם בזה הוא שכבר אמר ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' ונזכר א"כ שם שלמים על כלל הצאן שהוא כולל כבשים ועזים ולזה לא הוצרך להזכיר שם שלמים בעז וגם בכשבלא הזכירו בראשונה כי לא אמר אם כשב הוא מקריב את קרבנו זבח השלמים. אבל אמר והקריב מזבח השלמים אשה לה'. וגם זה לא נאמר בכבש אלא מפני האליה שחדש בו ולזה הטעם עצמו לא הזכיר תמים בכשב ובעז. לפי שכבר נאמר ואם מן הצאן קרבנו תמים יקריבנו והוא כולל לכבשים ולעזים. ואמנם למה בחר השם בחלב ובדם להקריב על מזבחו ולמה אסר אכילתם לישראל הנה כבר נאמרו בזה טעמים מתחלפים. האחד הוא דעת הרב המורה שהיו כומרי עובדי הכוכבים בימים הקדמונים אוכלים הדם משור וכשב ועז ובזה היו עובדים לתועבותיהם ומתחברים עם השדים וכבר אמתה התורה הטעם וזה בענין הדם אבל בענין החלב לא גלתה דבר מזה. והטעם הב' הוא מה שכתב הרלב"ג שכפי השרשים הטבעיים החלב והדם הם מזונות רעים מזיקים לפי שכבר יתפרד מהדם החלק האוירי האשיי שנפרד מהב"ח וישוב ארציי ושכן הענין בחלב אבל זה אין מקום לו כי הדם הוא מזון יותר טוב מהבשר וכ"ש מהעצמות ואיך לא אסרה התורה אותם ואסרה את הדם גם שהחלב לא תפול בו הטענה הזאת בשום פנים והטענה הג' אמרו המקובלים דודי צח ואדום שאדום הוא מדת הדין והצח הוא מדת רחמים ולכך צוה יתברך להקריב לפניו מה שיורה על מדת רחמים והוא החלב ומה שיורה על מדת הדין והוא הדם. לרמוז שגם את זה לעומת זה עשה האלהים. והד' אמרו שהבריאות והיופי הוא סבות החטא וסבות הבריאות הוא הדם וסבות היופי הוא השומן ומי שדמו רותח הוא חוטא כמו הבחורים וכן השומן סבות החטא כמו שאמר הכתוב (דברים ל"ב ט"ו) וישמן ישורון ויבעט ולכך צוה השם שישרפו על מזבחו שני הדברים הגופניים והם המביאים האדם לחטא שהם הדם והשומן לרמוז שכן ראוי שיעשה האדם שישרוף ויבטל תאוותיו והדברים המביאים אותו לחטא. והטעם הה' מה שאמרו כת הדרשנים שהתענית הוא כקרבן שבו מתמעטים הדם והשומן וכאלו המתענה יקריב חלבו ודמו. וכן אמרו במסכת ברכות (ד' י"ז) רב ששת כד הוה יתיב בתעניתא בתר דמצלי אמר הכי גלוי וידוע לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו ועכשו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהר"מ ה' אלהי שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתיהו לפניך על מזבחך ותרצני וגם זה טעם נכון הוא. ועוד טעם ששי אומר אני בזה עוד שהעונות נמשלו לאודם והסליחה נמשלה ללובן כמו שאמר הנביא (ישעיה א' י"ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו. ולזה צוה יתברך שיגישו על מזבחו הדם לרמוז שהם מודים על חטאתם לפניו על דרך אודה עלי פשעי לה'. ונאמר ואשמתנו גדלה עד לשמים ושיקריבו ג"כ החלב לרמוז לסליחה כאומר כי עמך הסליחה. הנה א"כ היו מקריבים הדם והחלב לרמוז שכמו שהחטאים נגשים לפניו כן הסליחה מלפניו תצא. הנה מפני הסבות האלה בחר השם בדם להזות ממנו במקדש ולהקריבו על המזבח ואסר אכילתו לכל איש ישראל. גם שהחלב נברא מהלבנה ומפני קורו ולחותו הוא בלתי נאות למזג האנושי והדם שיתילד ממנו ידמה לדם החזיר ומפני זה אסר אכילתו לישראל שראוי שיהיה עם חכם ונבון. ומלבד כל הטעמים האלה עוד תשוב ותראה בסדר אחרי מות ובסדר ראה אנכי טעמים אחרים יותר עצמיים ואמתיים באיסור הדם מפני שלמות הנפש ושווי המזג ושלמותו. והנה נזכר כאן אזהרת החלב והדם בין משפטי הקרבנות לפי שע"כ דבר בעולות ובמנחות והיה ידוע שאם לא יקדישום למנחות שכלם כאשר לא יקדישום הבעלים יאכלו אותו. ועתה שבא הכתוב לדבר בחלבי השלמים כשהשלים משפטיהם בקדשי המזבח בלבד בא הכתוב הזה חקת עולם לדורותיכם וגו' כל חלב וכל דם לא תאכלו ללמדנו שאין החלב והדם כמשפט בשר העולה וסולת ולחם המנחה שאם לא הקדישום יאכלו אותם לא כן משפטי החלב והדם של השלמים כי בין שיקדישום בעליהם בין שלא יקדישום הם אסורים באכילה וזה הדרך דרך בה בסדר צו שזכר העולה והמנחה והחטאת והאשם וקצת השלמים ומיד סמך להם אזהרת החלב והדם. האמנם בסדר ויקרא הזהירה התורה על אכילת החלב והדם ולא ביאר ענשו שהוא בכרת ובפ' צו חזר להזהיר עליהם לחייב עליהם כרת וכן עשה בעריות שבסדר אחרי מות הזהיר עליהם ובסדר קדושים גלה ענשיהם הנה הותרו עם מה שפירשתי השאלות הט"ו והט"ז:

אור החיים

עריכה

• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

אם זכר. שלא לעשות הדרגה לזכר בשלמים לזה אמר אם והבן:

מדרש ספרא

עריכה

• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק טז (עריכה)

[א] "ואם זבח שלמים קרבנו"-- ר' יהודה אומר כל המביא שלמים מביא שלום לעולם.

• אין לי אלא שלמים; ומנין לרבות את העולה?    ארבה אני את העולה שהיא באה בנדר ובנדבה.
• ומנין לרבות את הבכור ואת המעשר ואת הפסח?    ארבה אני את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שאינם באים על חטא.
• ומנין לרבות חטאת ואשם?   תלמוד לומר "זבח".
• ומנין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים?   תלמוד לומר "שלמים קרבנו".
• הא כל קרבן שהוא מביא - מביא שלום לעולם.

[ב] דבר אחר: "שלמים"-- שהכל שלום בהן; הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים.

[ג] ר' שמעון אומר מי שהוא שלם מביא שלמים ואין האונן מביא שלמים.

• אין לי אלא שלמים שהן שמחה; ומנין לרבות את התודה?   ארבה אני את התודה שהיא באה שלמים.
• ומנין לרבות את העולה?   ארבה אני את העולה שהיא באה בנדר ובנדבה.
• ומנין לרבות את הבכור ואת המעשר ואת הפסח?   ארבה אני את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שאינם באים על חטא.
• ומנין לרבות חטאת ואשם?   תלמוד לומר "זבח".
• ומנין לרבות העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים?   תלמוד לומר "שלמים קרבנו".
• הא כל קרבן שהוא מביא, היה שלם-- מביא, היה אונן-- אינו מביא.

[ד] "מן הבקר"-- לרבות את אחד עשר.   "מן הבקר"-- להוציא את התשיעי.

• מה ראית לרבות את אחד עשר ולהוציא את התשיעי?
• אחר שריבה הכתוב, מיעט! שתמצא אומר אימתי הקדש עושה תמורה, לפניו או לאחריו? הוי אומר לאחריו. מרבה אני את אחד עשר שהוא לאחר הקדושה ומוציא אני את התשיעי שהוא לפני הקדושה.

[ה] "הוא"-- היחיד מביא שלמים ואין הציבור מביא שלמים נדבה.

• הלא דין הוא! עולת בהמה באה בנדר ובנדבה ושלמים באים בנדר ובנדבה: מה עולת בהמה שהיא באה בנדר ובנדבה הרי היא באה נדבת ציבור, אף שלמים שהן באים בנדר ובנדבה יבואו נדבת ציבור!
• [ו] מנחה תוכיח! שהיא באה בנדר ובנדבה ואינה באה נדבת ציבור!
• לא! אם אמרת במנחה -- שאין באה נדבת שנים! תאמר בשלמים שהן באים נדבת שנים?!
• עולה העוף תוכיח! שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת ציבור!
• [ז] לא! אם אמרת בעולת העוף -- שאין באה חובת ציבור, תאמר בשלמים שהן באים חובת ציבור?! הואיל והן באים חובת ציבור יבואו נדבת ציבור!...
• תלמוד לומר "הוא"-- היחיד מביא שלמים נדבה ואין הציבור מביא שלמים נדבה.

[ח] 'זכר'-- לרבות את הולד; 'ונקבה'-- לרבות את התמורה.

• 'זכר'-- לרבות את הולד הלא דין הוא! מה אם תמורה --שאינה גידולי הקדש-- כשרה לקרב, הולד --שהוא גידול הקדש-- אינו דין שיכשר לקרב?!
• לא! אם אמרת בתמורה שהיא נוהגת בכל הקדשים! תאמר בולד שאינו נוהג בכל הקדשים!? הואיל ואינו נוהג בכל הקדשים - לא יכשר לקרב!
• תלמוד לומר 'זכר'-- לרבות את הולד.

• [ט] 'נקבה'-- לרבות את התמורה הלא דין הוא! מה אם הולד --שאינו נוהג בכל הקדשים-- כשר לקרב, תמורה --שהיא נוהגת בכל הקדשים-- אינו דין שתכשר לקרב?!
• לא! אם אמרת בולד -- שהוא גידול הקדש! תאמר בתמורה שאינה גדולי הקדש?! הואיל ואינה גידול הקדש - לא תכשר לקרב!
• תלמוד לומר 'נקבה'-- לרבות את התמורה.

אין לי אלא ולדות ותמורות של תמימים; ולדות ותמורות של בעלי מום מנין?    תלמוד לומר "אם זכר"-- לרבות ולד בעל מום; "אם נקבה"-- לרבות תמורת בעל מום.
אלו הן בעלי מום: כל שקדם הקדשן את מומן. הא אם קדם מום קבוע להקדשן (ונפדו) הרי אלו כהקדש נכסים.

ר' יהודה אומר, הרי הוא אומר (שמואל א יז, לו) 'ארי ודוב הכה עבדך'. אין לי אלא ארי ודוב; ומנין לרבות את הארי עם הדוב ואת הדוב עם הארי?   תלמוד לומר "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ".

מ"ג ויקרא · ג · א · >>