"לאמר לזרעך אתננה הראיתיך" - כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבע לכם הקב"ה קיימה וזהו לאמר לכך הראיתיה לך אבל גזרה היא מלפני ששמה לא תעבור שאלולי כך הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה ותלך ותגיד להם
[ג] לאמר לזרעך אתננה כדי שתלך לאמר לאברהם וכו'. דאם לא כן, לא שייך לומר כאן "לאמר", דלא שייך "לאמר" אלא אחר "וידבר", אבל כאן דכתיב "זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב", לא יתכן "לאמר", ולפיכך דרשו שפירושו שיאמר זה לאברהם ליצחק וליעקב שקיים את שבועתו. ודבר זה מבואר בכמה מקומות, ואין להאריך:
[ד] שלולי כך הייתי מקיימך. עיין בפרשת (נצבים) [וילך] אצל "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (לעיל לא, ב, אות א):
זאת הארץ: משום דכתיב זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' זאת למעוטי שניתוספו לאברהם על השבועה, אע"ג דרפאים נמי כתיבי באברהם לא ממעטינן ליה דהיינו חיוי דלא כתב התם, ומצינו כי כבשם משה דכתיב בארץ עוג ההוא יקרא ארץ רפאים כלומר היינו רפאים שניתן לאברהם בין הבתרים:
זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. רמז לך משה בכאן שהשכינה תחזור לזמן והוא קץ דניאל. ודרשו רז"ל בברכות (יח:) בפרק מי שמתו, מאי לאמר, לך אמור, אמר רבי יונתן מנין למתים שמספרים זה עם זה שנאמר לאמר, אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם יצחק ויעקב שבועה שנשבעתי להם קיימתיה לבניהם. ושם העלו בגמרא שהמתים יודעין, ואין צריך לומר צערא דגופייהו, מדכתיב (איוב יד) אך בשרו עליו יכאב וגו', אלא אפילו צערא דאחריני ידעי, ואין צריך לומר שיודעים ענייני אותו עולם שהם בו, אלא אפילו עניינים שבעולם הזה יודעין, מכאן שאפילו עניינים שבעולם הזה יודעים ומתעסקים בו. וזהו שאמרו בגמרא אי סלקא דעתך לא ידעי, כי אמר להו מאי הוי, אלא מאי ידעי, למה ליה למימר להו, לאחזוקי טיבותא למשה. למדונו החכמים ז"ל בכאן בפירוש שהמתים יודעים אפילו עניינים שבעוה"ז, ומה שהוצרך משה להודיעם כדי שיחזיקו לו האבות טובה כשהודיעם דבר זה, אע"פ שכבר ידעוהו הם.
ויאמר ה' אליו זאת הארץ - אמר לו לאבות נשבעתי בשבועה, ולך הראיתיך בעיניך:
ושמה לא תעבור - נאמר כאן ושמה לא תעבור, ונאמר להלן שמה לא תבא. מה ת"ל ושמה לא תעבור? אמר משה: אם אני איני נכנס בה חי - אכנס בה מת! אמר לו המקום: ושמה לא תבוא! אמר לפניו: אם איני נכנס בה מלך - אכנס בה הדיוט! אמר לו המקום: ושמה לא תעבור! לא מלך ולא הדיוט, לא חי ולא מת!
