ואסלקם מן העולם אם לא שכעס אויבים אגור ויראתי פן יאמרו ידינו רמה וגו' פן ינכרו לומר למפרע שהם עשו ולא אני:
רמב"ן
• לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אפאיהם" - אמרו המדקדקים אפזרם בכל פאה ואם כן יהיה טעם "אמרתי" שהיה הרצון לפניו במדת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד לולי כעס אויב אגור ועל דעתי היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בספרי (האזינו כו) אף אי הם אבל טעמה שאשיתם במקום פאה ובענין שיאמרו עליהם גם אי הם לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם איה והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (
מלכים ב יז ו) הוא שהחכמים קורין סמבטיון כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים (
במדבר יא לא) אתה גוזי (
תהלים עא ו) כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון" אזוביון חוריון מוליון וכן הרבה
"
אשביתה מאנוש זכרם" - גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל והנה יאמר הכתוב כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם לולי כעס אויב ויורה זה כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו הגדול ית' כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל וכן נאמר עוד (שם פסוק ט) ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו' ולכך הזכיר משה בתפלתו (
במדבר יד טו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו' והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו ושם הרשות בידו להרע או להטיב וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים והנה אם ישוב ויאבד זכרם ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם ואם אדם יזכיר כן יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים וזה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (פסוק לו) שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד וכענין שנאמר (
ישעיהו סג ח) ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים כענין שנאמר (
ישעיהו מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
אמרתי אפאיהם. אפזרם לכל פאה. וכתב הרמב"ן ז"ל, אמרתי, היה הרצון לפני שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה שיהיה זכרם נשכח מאנוש, לולא כעס האיוב. וירמוז זה לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן, הוא שהחכמים קורין אותו נהר סבטיון, ונקרא גוזן מלשון (במדבר יא) ויגז שלוים, (תהלים עא) אתה גוזי, כי העומדים אחריו מוסרין מבני אדם, וקורין אותו סבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום שבת בלשון ההוא סבט, גם בערב, ונהוג בלשונם להוסיף בתארים יון, כמו אזוביו"ן מוליו"ן חוריו"ן, וכן הרבה, עד כאן לשון הרב ז"ל.
ואף על פי שהתורה דברה בזה ברמיזה ודרך קצרה הנה יש לנו באור מדברי רז"ל במקומות מפוזרים, והוא שאמר בבראשית רבה פרשת ויצא יעקב, אמר רבי יהודה בר ר' סימון לא למקום שגלו עשרת השבטים גלו יהודה ובנימן, שעשרת השבטים גלו לפנים מנהר סבטיון ויהודה ובנימן מפוזרים בכל הארצות.
ובמדרש שיר השירים (שיר א) אף ערשנו רעננה, אלו עשרת השבטים שגלו לפנים מנהר סבטיון.
ובירושלמי דסנהדרין פרק חלק, שלש גליות גלו ישראל, אחת לפנים מנהר סבטיון ואחת לדפני של אנטוכיא ואחת שירד ענן וכסה אותם, וכשם שגלו הם לשלש גליות כן שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה גלו לשלש גליות, מה טעם (יחזקאל כג) בדרך אחותך הלכה ונתת כוסה בידך. וכשהם חוזרין משלש גליות הן חוזרין, שנאמר (ישעיה מט) לאמר לאסורים צאו, אלו שגלו לפנים מנהר סבטיון, לאשר בחשך הגלו, אלו שירד עליהם הענן וכסה אותם, על דרכים ירעו, אלו שגלו לדפני של אנטוכיא.
ובתוספתא דסנהדרין, רבי אומר עשרת השבטים יש להם חלק לעוה"ב שנאמר (שם כז) והיה ביום ההוא יתקע וגו' והנדחים בארץ מצרים, אלו עשרת השבטים. ובתורת כהנים אמר (ויקרא כו) ואבדתם בגוים, רבי עקיבא אומר אלו עשרת השבטים שגלו למדי.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
"
אמרתי אפאיהם" אשאיר איזו פאה מהם והמותר אכלם כמו שאעשה באחרית הימים אחרי שלא השגתי שלמותם לא במתן תורה ולא בארץ ישראל ולא בגלות כאמרו כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר: אמר ה' ובשרידים אשר ה' קורא:
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
אמרתי אפאיהם וגו'. עד הלא הוא כמוס עמדי וגו'. זהו החלק החמישי מהשירה. והוא בספור המחשב' שחשב השם יתברך על עמו לעשות בהם כליה. ולמה חזר מאותה מחשבה. והמפרשים פירשו אפאיהם אפזרם בכל הפאות. ואני אחשוב שהוא בהפך כי הנה אנחנו נפזרנו בכל הפאות ואיך נתקיים לולא כעס אויב אגור. אבל פירוש אפאיהם אמרתי לשומם בפאה אחת כדי שאשביתה מאנוש זכרם כמו שהיה מענין עשרת השבטים שהוליך מלך אשור לחלח וחבור שלא נודע עוד מהם דבר באיזה מקום הם. ואין ספק שלזה עצמו כוונו חז"ל באמרם בספרי שתיבה זו נחלקת לשלש תיבות אף אי הם שלהיותם הפעל מפאות הישוב שחתו דברים ויאמרו איה הם ובזה לא ישאר להם שם ושארית בין בני אדם. לולי שמנעתו מזה לפי שאז יהיה כעס אויב אגור רוצה לומר מקבוץ. וענינו כי בהיות ישראל כלו יחד בפאה אחת כאשר יגבר האויב עליה' באף ובחמה יוכל לכלותם מעל פני האדמה כמו שחשב לעשות אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים אשר במלכותו ביום אחד. אבל בהיות' מפוזרים בכל הפאות אף שיכעס עליהם מלך אחד יחמול עליהם מלך אחר ויברחו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר. בהיות שמה מאחיהם. וכבר העירו חז"ל על ההשגח' הנפלאה הזאת באמרם (פסחים דף פ"ז) צדקות פזרונו בישראל. צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפזרם בין האומות והוא האמת בלי ספק. הלא ידעתם האומ' הגדולה שהיו אנשי טרויי"א ולהיותם כלם מקובצים בפאה אחת באו עליהם היונים וישמידום ולא נשאר מהם שם ושארית עוד. וכן קרה לאומות אחרות. ולהיות ישראל מפוזרים לא תמו בכליה כוללת. ועם היות שנשארו מעט מהרבה הנה טעמם עמד בה וזכרם לא יסוף מפי בני אדם בכל אורך הגלות המופלא הזה. והנה ראינו שמלך אינגילטיר"א השמיד כל היהודים שהיו בכל מדינות מלכותו. וכן עשה בזמן אחר מלך צרפת את היהודים אשר בארצו. כי רבו מארבה ואין להם מספר. ואם היו שמה היהודים כלם מקובצים לא היה נשאר מהם עד אחד. והשם יתברך אמר. לא מאסתי' ולא געלתים לכלותם. ומפני זה היה הפזור צדקה וחסד רב להשארות האומה והצלתה. ואפשר לפרש אמרתי אפאיהם שהוא לשון השחתה וכלייה ולכן אמר אשביתה מאנוש זכרם שחשבתי לעשו' בהם כלייה נחרצת לולא שאני מתירא ממה שיכעיסני האויב על פני שיתנכרו הצרים אותם ליחס לעצמן הגבורה שאינה בהם. וזהו לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת. רוצה לומר כי יהיו מיחסים הכליה ההוא לגבורתם ויכחישו היותם עונש אלהי כי יאמרו לא ה' פעל כל זאת. ויקרה זה מפני שכמו שגוי אבד עצות המה ועצתם לא סמכתם כי אם רצון האל יתברך כי אין בהם תבונה להכיר כי מידו היתה זאת. ואמר לו חכמו ישכילו זאת שהקדוש ברוך הוא נפרע מן האומ' כשתתמלא סאתה היו גם כן מבינים לאחריתם וממה שהיה ראוי שישכילו גם כן איכה ירדוף אחד ממנו אלף מישראל ושנים יניסו רבבה מהיהודים כי אין זה בחק המנהג הטבעי וגם לא מדרך המקרה אם לא שצורם יתברך מכרם וה' הסגירם בידי אויביהם ובענש השגחתו היה זה לא בגבורתנו. ואפשר לפרש איכה ירדוף אחד אלף רוצה לומר איכה ירדוף אחד ממנו אלף מישראל. והנה בימים הקדמונים שנים מישראל יניסו רבבה מהאומות. ולפי שכבר היה אפשר ליחס הצלחתם לא לגבורת'. כי אם לגבורת אלהיהם והשפעת'. ואם לצדקתם וזכותם של האומות. לכן בא להשיב כנגד הסבות והדחיות האלה. אם כנגד גבורת אלהיהם אמר כי לא כצורינו צורם. רוצה לומר אין זה לכח אלהיהם שיאמרו שגבר על אלהי העברים שבידוע הוא שאין צורינו כצורם של האויבים ובזה אין אנו צריכים להביא עדים ולא מכריחי' מחוץ. אבל אויבינו עצמם יהיו פלילים בדבר והם ישפטו יעידון יגידון שאלהינו הוא אלדי האלדים ואדוני האדונים וכמאמר נבוכדנצר לית אלהא דיכיל להצלה כדנא. ואמרו אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה. אם כן אין טענה בכח אלהיהם. ואם יטענו קצת העכו"ם מענין צדקתם וזכותם. אין גם כן מקום לזה לפי שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה. רוצה לומר כי הם ירשו הרוע והפסד התכונה מאבותיה' ואבות אבותיהם כי הם רעים וחטאים לה' מאד מלידה ומבטן ומהריון. ולכן אין ראוי לתלות הצלחתם בצדקת' וביושר לבבם. והוא אמרו כי מגפן סדום גפנם. לומר שמשרש נחש יצא צפע. ופריו שרף מעופף וכן להיות שרשם ומצבם מגפן סדום ומשדמות עמורה. לכן היין היוצא מהם הוא חמת תנינים וראש פתנים אכזר. והענבים הם רמז למחשבות והיין היוצא מהם הוא רמז אל המעשים. או הוא בהפך. וידוע שעץ הגפן הוא המשובח מכל העצים. והענבי' הם היותר טובים בפירות ושהיין הוא המובחר שבמשקים. ולכן היה ענין המאמר הזה כי אם המצא תמצא בידי האומות מעשים שיראו נאותים ומתיחסים אל עץ הגפן הנה באמת כשיוטעמו ימצא כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה שהיה להם העקוב למישור. וכן מישור יחשב להם לענבי' הם ענבי רוש ואשכלות מרורות. ואם יראו שהם עושים משקה ויין דע לך כי חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר. רוצה לומר כי כל מעשיהם לפני לאכזריות חמה ושטף אף. והם חושבין שאין דרכיהם רעים בעיני. אחרי שאני יושב דומם כל הזמן שעמדו על תלם. ובאמת הלא הוא כמוס עמדי וגו'. ובספרי דרש רבי יהודה הכתובי' ההם כלם על ישראל. ורבי נחמיה דורשן כלפי אומות עולם. ובאמת נראין דבריו בפשט הכתובי':
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •
אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם. אפאיהם פירש"י אמרתי לשיתם הפקר כפאה, וכי הפאה לבדה הפקר והלא לקט שכחה ופאה כולם הפקר ולמה נקט פאה דווקא. ונראה שהזכיר כאן הפאה, והשכחה, כי אפאיהם, היינו פאה, אשביתה מאנוש זכרם, היינו שכחה, כי אם ישבית זכרם כי לא יזכור אותם הרי הם הפקר כמו השכחה שאין לבעל הבית חלק בפאה ושכחה, כך במקום שנאמר כי חלק ה' עמו, אסירם מנגד פני כי לא יקראו על שמי עוד, אבל לקט לא הזכיר כי אמרו רז"ל
(משנה, פאה ו, ה) שנים לקט שלשה אינו לקט וכאן יהיו המפוזרים יותר מן שנים ע"כ אין להם דין לקט האסור לבעליו אלא עתיד הקב"ה ללקטם שנאמר
(ישעיה כז, יב) ואתם תלקטו לאחד אחד וגו'.
ומ"ש תלקטו בשורק משמע ע"י אחר כי יהיו נלקטים ע"י מלך המשיח, ולפי ששנים במקום אחד הוי לקט ע"כ יהיו נלקטים דוקא ע"י מלך המשיח שנאמר בו
(זכריה ט, ט) עני ורוכב על חמור, ועני מותר בלקט של אחד אחד דהיינו שתים דהוי לקט לכך נאמר ואתם תלקטו לאחד אחד דהיינו שתים, אבל כשהמפוזרים רבים יותר משנים במקום אחד אז הקב"ה בעל הבית של כל העולם ילקט בעצמו ובכבודו ית' ז"ש
(ישעיה יז, ה) וזרועו שבלים יקצור והיה כמלקט שבלים בעמק רפאים, משמע שהקב"ה בזרועו ילקטם לא ע"י אחר לפי שלא הזכיר שמה לאחד אחד משמע שהנלקטים יותר מן שנים במקום אחד והם לא יצאו מן רשות בעל הבית לעולם. וזה רמז נכון ויקר.
