מ"ג דברים יב כד
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | לָא תֵיכְלִנֵּיהּ עַל אַרְעָא תֵּישְׁדִנֵּיהּ כְּמַיָּא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | לָא תֵיכְלוּנֵיהּ עַל אַרְעָא תִשְׁדוּנֵיהּ הֵי כְמַיָּא: |
רש"י
מפרשי רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ואומרו כי תעשה הטוב וגו' פירוש כי דברים שגוזרים חכמים אינם כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה' שכל דבריהם רביד הזהב, וכפי זה מאמר כי תעשה וגו' הוא גם כן טעם הציווי ושמעת כי בזה תעשה הטוב והישר שצוה ה' באמצעות הגדרים והסייגים וזה מלבד הטוב המושג לדורות מאמצעות דבריהם ז"ל ולדרך זה אומרו כי תעשה הוא טעם נוסף למאמר ושמעת:
עוד ירמוז הכתוב במאמר שמור ושמעת שלא יאמר אדם למה לי ללמוד שמועה זו אחר שעמדתי עליה וידעתי מה שיש עלי לשמור במצוה זו, תלמוד לומר שמור פירוש והגם אחר ששמרת וממוצא דבר אתה יודע שקדם ועמד על הדברים לדעת את אשר ישמור ואף על פי כן ושמעת, פירוש אינך פטור מהגעת בשמיעתה של מצוה:
עוד יתבאר על דרך אומרו (הושע, יד) ונשלמה פרים שפתינו, והנה לפי שאמר שמור וגו' את כל הדברים ודבר זה הוא מן גדר הנמנע שיכול האדם לקים כל הדברים, לזה אמר שמור פירוש כנגד מצות לא תעשה שהם ביד האדם לשמור עצמו מכל מצות לא תעשה, וכנגד מצות עשה אמר ושמעת פירוש יקיים המצות בלימוד שמיעתה בפה ובזה נחשב עליך כאילו באה לידך וקיימת אותה, ומעתה יכול לשמור ולעשות את כל הדברים:
עוד יתבאר על פי דבריהם ז"ל (ע"ז י"ט). שאמרו ליגרס איניש והדר ליסבר, והוא אומרו שמור ושמעת פירוש שמור שישמור ידיעת ההלכה והיא הגירסא, ושמעת היא הסברא לכוין שמועותיו בשכלו:
עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (זוהר ח"ג קצג) כי מי שהוא בעל עבירות שערי דעת התורה ננעלים בפניו, ותמצא (ש"ע האר"י ז"ל הל' ת"ת) כי שערי פתחי ההבנה בדברי התורה הם הקושיות שיעמדו בפני האדם, והם סוד הקליפות המתהוים מעבירות האדם, וזה שהעיר הכתוב במאמר זה שמור ושמעת פירוש אם אתה רוצה שתעמוד על אמיתת התורה להבין אמריה שמור המצות לבל תעבור עליהם ובזה ושמעת את כל וגו':
עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (חגיגה דף טו:) וז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו וגו' ע"כ, והוא אומרו שמור פירוש אם הוא בשמירה ששומר התורה אז ושמעת תורה מפיהו. ואומרו את כל הדברים, לדרך זה יתבאר על פי מה שאמרו בחגיגה (שם) וז"ל ור' מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר והאמר וכו' כי שפתי כהן וגו' אמר ריש לקיש ר' מאיר קרא אשכח ודרש הט אזניך וגו' ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי וכו' קשו קראי אהדדי לא קשיא הא בגדול הא בקטן, ואמרו עוד שם וז"ל דרש רבא מאי דכתיב אל גינת אגוז וגו' אשכחיה רבה בר שילא לאליהו אמר ליה מאי קא עביד קוב"ה אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר"מ לא קאמר משום דגמר שמעתא מפומיה דאחר אמר ליה ר' מאיר רימון מצא וכו' אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר וכו' ע"כ, הנה לפי דבריהם ז"ל הגדול יכול ללמוד מהרב הגם שיהיה הרב רשע מה שאין כן הקטן, ורמב"ם ז"ל מצינו שכתב (הל' ת"ת פ"ד) שאין ללמוד מהרב אלא אם הוא כמלאך ה' ולא חילק בין גדול לקטן כדברי הגמרא:
וראיתי לב"ח (ש"ך יו"ד סי' רמ"ו) שכתב שלא חלק בגמרא אלא לדעת ר' מאיר אבל הש"ס אינו סובר כן, ודייק לשון הש"ס שאמר ר"מ קרא אשכח ודרש משמע דוקא ר' מאיר הוא שסובר כן ע"כ, ואין דבריו נכונים, אחד מנין לו לתלמוד לומר שמעשה ר' מאיר במחלוקת עומד כל שאנו יכולין להשוות בדבר סברא, ועוד ממה שמקשה לר' מאיר מדרשת כי שפתי כהן מוכח שחפץ להשוותם שאם אתה אומר שאחר האמת שר' מאיר לחלק אתא מהדרשה שהוא לימוד הגדול אם כן מה מקשה התלמוד מדרשת כי שפתי כהן וגו' אם לא שתאמר שסובר שדרשה זו מוסכמת שאם לא כן היה יכול לומר ר' מאיר אינו דורש כן, ואם תאמר שזו היא כוונת המתרץ שאמר ר' מאיר קרא אשכח וכו' ופירוש ואינו מודה בדרשת שפתי וכו' אם כן מאי חוזר לומר קשו קראי וכו' אם הדורש זה אינו דורש זה, ועוד הרי רבא שהוא אמורא אחרון דרש אל גנת אגוז מה האגוז הזה הגם שהוא מלוכלך בטיט וכו' אין אוכל שבתוכו נמאס וכו' ע"כ, ודברים אלו הם כסברת ר' מאיר וידוע דהלכה כרבא הגם שנאמר שמעשה ר"מ במחלוקת שנוי.
ועוד אם דרשת כי שפתי כהן היא בין לגדול בין לקטן ור"מ לבד הוא שסובר לחלק מה משיב רבה בר שילה לאליהו ר"מ רימון מצא וכו' הלא אינו סובר אלא ר' מאיר, אבל הש"ס סבירא ליה שאין היתר ללמוד אלא מכמלאך בין יהיה גדול בין יהיה קטן, ועוד מה ראיה גדולה מזו שהסכים ה' על המעשה של ר"מ שחזר ואמר שמעתא מפיו.
ואם תאמר הקדוש ברוך הוא מתחילה מה סבר ולבסוף מה סבר שאין לומר שנעלם מעיני ה' ח"ו הטעם שאמר רבה בר שילה ר"מ רימון מצא וכו', דע כי יקפיד ה' על האדם בעשותו דבר שלא יהיה בו נקי אלא מה' ולא מאדם ויחשוב לו לחטא עד שיהיה נקי מה' ואדם, ולזה כשעשה ר"מ מעשה זה שהיה למד מאדם שאינו כמלאך היה ר"מ נקי מה' אבל לא מאדם כל עוד שלא נודע טעמו אם זך וישר פעלו, וזה סבב שלא היה ה' אומר שמועה מפיו להיותו חסר השלימות, ואחר שנאמר בישיבה של מטה טעם לשבח במעשיו נכנס בגדר והייתם נקיים גם מישראל ולזה תיכף ומיד חזר ואמר שמעתא משמו, ולעולם האמת כדברי ר"מ:
והנכון לתת טעם לרמב"ם הוא שסובר שבזמן הזה אין דעת שלמה שתקרא גדול להתיר לו ללמוד מחכם רשע, שדוקא ר"מ שהיה שלם בדעת ובידיעה הוא שהותר לו הדבר שאין לחוש ודאי שילמוד ממנו רשעו, ואולי כי לזה דייק התלמוד ואמר ר"מ קרא אשכח ודרש וכו' ר"מ רימון וכו' פירוש דוקא גדר זה של ר"מ הוא שישנו בהיתר זה לפי שהוא ודאי יזרוק הקליפה ולא יאכל אלא האוכל, וסברא זו נכונה וסמוכה מעצמה היא לזה סתם רמב"ם לאסור ללמוד מהרב שאינו כמלאך בין לגדול בין לקטן כי הדורות נתמעטו ואין לנו היתר זה אלא בר"מ וכיוצא, וצא ולמד מדבריהם ז"ל (שבת דף קיב:) שאמרו אם הראשונים כמלאכים וכו'.
ועל פי זה יתבאר על נכון אומרו שמור ושמעת את כל הדברים וגו' פירוש אימתי אני מתנה עליך שאין לך להבין שמועה אלא מאדם שהוא משמר התורה והמצות אלא דוקא למי שהוא קטן וחסר לשמוע כל הדברים או רובם שהרוב ככל, אבל הגדול שאינו צריך לשמוע אלא חלק קטן יכול הוא לשמוע אפילו מאדם שאינו שומר תורה ומצות וכר"מ שהיה לומד תורה מאחר הגם שלא היה משמר תורה ומצות שהיה זורק קליפתו ואוכל תוכו:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
(שם) רבי אליעזר אומר, ומה פסח שאין חייבים על בשולו - חייבים על אכילתו, בשר בחלב שחייבים על בשולו - אינו דין שחייבים על אכילתו! פטום הקטרת יוכיח, שחייבים על פטומה ואין חייבים על ריחה, ואף אתה אל תתמה על בשר בחלב, שאף על פי שחייבים על בשולו - שלא יהו חייבים על אכילתו; ת"ל: לא תאכל - לרבות בשר בחלב.
(מכות כג) (רבן גמליאל אומר, הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול הדם. מה דם שאין בכל המצות קל ממנו, הזהירך הכתוב עליו; שאר מצות על אחת כמה וכמה).
מלבי"ם - התורה והמצוה
מד.
לא תאכלנו . הוא מיותר, ומרבה איסור אכילת בשר בחלב. ובחולין קטו מפרש לה, שהוא דבר הלמד מענינו, "במה הכתוב מדבר בשני מינים", ונדחקו רש"י ותוס'.
ולדעתי הנה במכילתא משפטים רל אמר, "איסי אומר ולא תאכל הנפש עם הבשר - להביא בב"ח, שאסור באכילה". ונראה פירושו, שס"ל כר"מ בנדה ט, שדם נעכר ונעשה חלב. ועפ"ז אמר בבכורות ו ע"ב, שמה שחלב מותר באכילה הוא חדוש, כי שרשו הוא דם. ועפ"ז ס"ל לאיסי לפרש, רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש - ולא תאכל הנפש הזה, שהוא הדם, כשהוא עם הבשר ביחד. והיינו אם נעכר ונעשה חלב, שאז בפ"ע מותר, ועם הבשר אסור.
ופה קאי בשטת ר' חנינא בן גמליאל, שמ"ש ולא תאכל הנפש עם הבשר - מזהיר על הדם מן החי. וכשאוכל אבמה"ח עם דמו, ומוזהר משום לא תאכל הנפש ומשום לא תאכל הבשר - מפרש מה שכפל לא תאכלנו, שהכנוי דינו כאלו נכפל הפעל שנית. ופי' לא תאכלנו - היינו הנפש עם הבשר. ומדבר ג"כ בשני מינים, שלא יאכל הנפש ביחד עם הבשר. ר"ל שמוזהר על שניהם, אם דם הזה שהוא הנפש נעכר ונעשה חלב, לא יאכלנו ביחד עם הבשר. כי דבר הלמד מענינו הוא, שמדבר בשני מינים - הנפש שהוא החלב עם הבשר, כי הכנוי מציין הענין הנאמר למעלה.
ומ"ש "והלא דין הוא" - עיין במכלתא שם בזה באופנים אחרים.
ומ"ש "ר"ג אומר וכו'" - מחקו הגר"א מכאן, כי מקומו למעלה ( ראה יב ).