מ"ג בראשית מט ג
<< · מ"ג בראשית · מט · ג · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַתְּ חֵילִי וְרֵישׁ תּוּקְפִי לָךְ הֲוָה חָזֵי לְמִסַּב תְּלָתָא חוּלָקִין בְּכֵירוּתָא כְּהוּנְּתָא וּמַלְכוּתָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַנְתְּ רֵישׁ חֵיל שִׁימוּשִׁי וְשֵׁירוּי קִרְיוּת הִרְהוּרִי חָמֵי הֲוֵי לָךְ בְּכוֹרוֹתָא וּרְבוּת כְּהוּנְתָּא וּמַלְכוּתָא וְעַל דִי חַטְיַית בְּרִי אִתְיְהִיבַת בְּכֵירוּתָא לְיוֹסֵף וּמַלְכוּתָא לִיהוּדָה וּכְהוּנְתָּא לְלֵוִי: |
| ירושלמי (קטעים): | רְאוּבֵן בּוּכְרִי אַתְּ חֵילִי וְשֵׁירוּי צְעָרִי חָמֵי הֲוָה לָךְ רְאוּבֵן בְּרִי לְמֵיסַב תְּלָתָא חוּלְקִין יַתִּיר עַל אָחָךְ בְּכוֹרוּתָא כְּהוּנְתָּא מַלְכוּתָא וְעַל דְחַטְיַית רְאוּבֵן בְּרִי אִיתְיְהִיבַת בְּכוֹרוּתָא לְיוֹסֵף וּמַלְכוּתָא לִיהוּדָה וּכְהוּנְתָּא רַבְּתָא לְשִׁבְטָא לֵוִי: |
רש"י
"אוני" - כחי כמו (הושע יב ט) מצאתי און לי (ישעיהו מ כו) מרוב אונים (ישעיהו מ כט) ולאין אונים
"יתר שאת" - ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה לשון נשיאות כפים
"ויתר עז" - במלכות כמו (ש"א ב) ויתן עז למלכו ומי גרם לך להפסיד כל אלה
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אוֹנִי – כֹּחִי, כְּמוֹ: "מָצָאתִי אוֹן לִי" (הושע יב,ט); "מֵרוֹב אוֹנִים" (ישעיהו מ,כו); "וּלְאֵין אוֹנִים" (שם,כט).
יֶתֶר שְׂאֵת – רָאוּי הָיִיתָ לִהְיוֹת יָתֵר עַל אַחֶיךָ בִּכְהֻנָּה; לְשׁוֹן נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם (ב"ר צט,ו).
וְיֶתֶר עָז – בְּמַלְכוּת (שם), כְּמוֹ: "וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ" (שמ"א ב,י). וּמִי גָּרַם לְךָ לְהַפְסִיד כָּל אֵלֶּה?–
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
יתר שאת — ראוי היית ליתרון על הכל, שתהיה נישא.
ויתר עז — כפול בטעם, כדרך כל הנבואות; ופירוש עז, תקיף:רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
שאתה "כחי וראשית אוני", שנוצרת מן הטפה הראשונה, ויש הבדל בין "כח "ובין "און", ש"כח "מציין ה"כח "הפנימי, ו"און" מציין התגלות ה"כח "לחוץ, כמ"ש בפי' ישעיה סימן מ' בפסוק נותן ליעף כח, ר"ל שכח הפנימי נתגלה בך, והיה ראשית התגלות אוני מכח אל הפועל על ידך, ומפרש מצד שבכורי אתה יש לך "יתר שאת "התנשאות וגדולה, ומצד שאתה ראשית
אוני יש לך "יתר עז "וכח הגוף כי נוצרת בכח גדול ואון אמיץ, ופי' חז"ל שהיה ראוי לך הבכורה והכהונה שהם יתר שאת והמלכות שהוא יתר עז:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אז חללת יצועי עלה. באותו פעם חללת גם יצועי דהיינו מטה שלי כדי שלא אוליד עוד בנים ממנה, ועשית זה בעבור חמדת הממון שיהיה לך חלק גדול בירושה, וכן פירש הרמב"ן, ע"כ אני קונס אותך בממון לבלתי היות לך משפט הבכורה ליקח פי שנים, ותהיה ליוסף בעל עין יפה שפרנס את אביו ואת אחיו כמ"ש דה"א ה.א) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף.
יתר שאת ויתר עז. הקשו המפרשים שכפי משמעות הפרשה לא בירך אותו כלל, והכתוב אמר איש כברכתו בירך אותם, ואומר אני שברכו יעקב מעין ברכותיו של משה, שנאמר (דברים לג.ו) יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, ופירש מהרי"א לפי שראובן היה מוכרח לילך בראש החלוץ למלחמה ועל הרוב המתים במלחמה הם הראשונים ע"כ ברכו יחי ראובן ואל ימות. ולי נראה שברכו בענין העז והגבורה שיהיה גבור בארץ ויתן עז ותעצומות לעם, כי ההולכים בראש החלוץ צריכים להיות גבורים וכל גבור נקרא איש חי רב פעלים, לאפוקי החלוש חשוב כמת, לכך נאמר יחי ראובן, ומה שנאמר ויהי מתיו מספר, נראה לפרש כי נצחון האויבים בדרך הטבע תלוי בשני דברים או ברבוי עם, או באנשים בעלי כח וגבורה, ושניהם כאחד טובים, ויען כי ראובן גרם ליעקב סילוק השכינה וקרוב הדבר להיות עונשו מדה כנגד מדה שבמלחמותיו תסתלק השכינה ממנו ויצטרך לעשות מלחמות בדרך הטבע ע"כ הוצרך לשני ברכות אלו, שיהיו אנשיו גבורים וע"ז אמר יחי ראובן ואל ימות, ויהיו ג"כ רבים עד שיצטרכו למספר, כי עם מועט נקראו מתי מספר שמספרם ידוע לרבים, אבל עם רב צריכין לספרם, וע"ז אמר ויהי מתיו מספר כי לשון ויהי מתיו מורה שיהיו רבים וצריכים למספר, וכן יעקב ברכו בשני ברכות אלו ונתן לו השאת והעז, השאת היינו המספר וזהו בעצם ברכת ויהי מתיו מספר, והעז היינו הכח והגבורה נרמז בברכת יחי ראובן ואל ימות.
ויותר מתיישב ענין המספר, לפירש"י שפירש ויהי מתיו מספר, שיהיה נמנה עם שאר השבטים, ומדקאמר מתיו משמע שמדבר בגברים הרבה שיהיו נמנים עם ישראל כשיהיו כל ישראל נמנים לאיזו צורך, ואמר יעקב הנני נותן לך השאת והעז כי השאת ענינו המספר כמ"ש כי תשא את ראש, שאו את ראש, וכן בכל מקום נזכר המספר בלשון שאת, ואמר יעקב אע"פ שמן הדין היית ראוי ליתר שאת ועז, ר"ל שיהיה לך יתרון על כל השבטים פי שנים, כפלים בענין השאת והעז, כי ראוי שיהיו ממך מתי מספר פי שנים על זולתך, וכן יתר עז, היה מן הראוי ליתן לך עז ותעצומות יותר מכל השבטים, ליקח פי שנים בשאת ועז, אך לפי שפחזת כמים בחטא של בלהה, ע"כ אל תותר להיות לך יתרון על אחיך בשאת ועז, אבל מ"מ גוף השאת והעז אני נותן לך במתנה, כי מן הדין היה שהחטא יגרום שלא יהיה לך שום שאת ועז, אפילו שוה לאחיך לא היה לך להיות, מ"מ הנני נותן לך ברכתי שלום שיהיה לך שאת ועז שוה לאחיך, אך אל תותר ליקח יתר על אחיך מצד שהעון גורם לך. ונוכל לפרש ענין השאת היינו שיהיה נמנה במנין שאר השבטים כמו שפי' רש"י על ויהיו בני יעקבכ י"ב (בראשית לה.כג) וכן בפסוק ויהי מתיו מספר, והכל מבואר על דרך אחד.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד, אומרו כחי וראשית אוני - מה הוא דעתו בזה, ורז"ל אמרו (ב"ר פ' צ"ח) כי הודיעוֹ בזה כי הוא טיפה ראשונה; ועדיין צריך לדעת מה היא כוונת הודעה זו לראובן:
עוד, למה כפל לומר: כחי, ולא הספיק לומר: ראשית אוני:
עוד צריך לדעת כוונת אומרו יתר שאת ויתר עָז. ורז"ל (שם) אמרו: שאת - זה כהונה, עָז - זה מלכות וכו'; וצריך לדעת למה לא אמר חלק פי שנים אחר שירד לפרט פרטי המושג לבן בכור. ואונקלוס הוסיף להזכירה בתרגומו, ואמר: ״תלת חולקין״ וכו':
עוד צריך לדעת כוונת אומרו פחז כמים אל תותר. ורש"י ז"ל פירוש: על אשר פחזת כמים, לזה אל תותר - לא יהיה לך היתירות. ומה הוא הפחז? כי עלית משכבי וגו'. ועדיין צריכין אנו למודעי למה לא הספיק לומר: אל תותר כי עלית, אחר שהפחזות הוא כינוי לעון, היה לו להזכיר העון לבד, ומה לי עשאו בחפזון או שלא בחפזון:
עוד, למה הפסיק בעונש באמצע הודעת העון, שהיה לו לומר על זה הדרך: אל תותר פחז כמים כי עלית, או על זה הדרך: פחז כמים כי עלית וגו' אל תותר: עוד צריך לדעת כוונת אומרו עלית משכבי אביך - לשון רבים:
עוד, מה כוונת אומרו אז חללת, כי משמע שעשה ב' דברים בזמנים מחולקים, ולזה אמר אז וגו' - פירוש: כי לצד שהחילול היה בזמן נפרד מזמן שעלה יצועי אביו, לזה אמר: אז חללת.
וצריך לדעת מה היא החילול שעשה זולת עלית משכבי וגו', ואם הכונה היא שבאמצעות עליתו חלל וגו', היה לו לומר: ״עלית״ וגו' ״חללת״ וגו', והדבר מובן שאז בעלותו חלל יצועי, ולא היה צריך לומר אז:
וקודם לבא לביאור הכתובים, יש לנו לחקור חקירה אחת, והיא: איך עשה יעקב הפך מה שכתוב בתורה (תצא כ"א ט"ז): ״לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור״ - והוא בכר יוסף בן רחל האהובה אצלו על פני ראובן בן לאה השנואה. וקודם צריך לתת לב אִם האבות היה עליהם חיוב קיום כל התורה, כי הלא מצינו שיעקב נשא ב' אחיות ואברהם לא מל עד שהיה זקן, וכן כמה פרטים:
ומעתה מה מקום לקושיא זו שבכר בן האהובה - תהיה זו כערלה של אברהם קודם שנצטווה וכנשיאת ב' אחיות ליעקב. וראיתי לרמב"ן (תולדות כ"ו ה') שנתן טעם ליעקב שנשא ב' אחיות כי לא היה בארץ. עד כאן. ואין דבריו חזקים בסמוכות, כי מי גילה לו סוד זה שלא היה שומר תורה אלא בארץ, אחר שאין הפרש בין הארץ לח"ל באותן פרטי המצות שלא שמרום האבות:
והנכון בעיני הוא כי האבות קבלו התורה משֵם, שקבל מנח, שקבל מחנוך, שקבל מאדם הראשון. אשר למדה מפי הגבורה, דכתיב: ״אז ראה וגו' ויאמר לאדם״, (זהר ח"א קצט א) ושבאמצעותה צוהו לעבוד גן עדן, וכמו שפירשתי בפסוק (לעיל ב' ט"ו) ״לעבדה ולשמרה״, אך לא נצטוה אלא על ז' מצות שאם יעבור עליהם יהרג, אבל שאר התורה קרוב לשכר אם יעשה ורחוק מן ההפסד אם לא יקיים, וכדרך שיש לנו גם אחר נתינת התורה - שיש מצות שאם יעשה אותם האדם, יטול שכר; ואם לאו, אין לו עונש עליהם. כמו כן היה מיום ברא אלהים אדם בכל התורה חוץ מז' מצות,
והאבות - לצד חביבותם בה' וחשקם באושר עליון - קיימו הכל, כאומרו (כ"ו ה'): ״עקב אשר שמע״ וגו', ואמרו ז"ל (יומא דף כח:): ״קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין״, ואת בניו הקים תחתיו להרויח תועלת המצוות ועסק התורה, אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם, כמו שתאמר - יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנישואי שתי האחיות העלים עין מריוח הנמשך מקיום המצוה ההוא, כיון שאין לו עונש אם לא יקיימנה כל עוד שלא נתנה תורה.
ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדיבור, כי האבות נביאים היו, וה' אמר להם לעשות כן; ודבר זה דומה למה שכתב רמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ט) כי נביא שאמר לעבור על איסור מאיסורי התורה לפי שעה - שומעין לו, כאליהו בהר הכרמל וגו', גם יאמן יעקב שעשה מעשה על פי נבואתו שיכול לישא ב' אחיות לפי שעה - לא שיעקר איסור ב' אחיות, ומה גם בזמן שלא היה להם עונש על הדבר אלא הקרבת התועלת אם יקיימו כנזכר, גם יהודה על ידי מלאך הורשה לקחת תמר, כאומרם ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) למה שנמשך ממנה מהאצלת נשמות הקדושות, ולפי זה נאמר כי יעקב נראה בעיניו להעניש ראובן על אשר חלל יצועו ונטל ממנו הבכורה, או שכן נאמר לו בנבואה, וכמו שכן אמר הכתוב בדברי הימים (א' ה'): ״ראובן בכור ישראל״, כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף. ועדיין אין הדבר מספיק, כי למה לא ניתנה אלא ליוסף, ולא ליהודה או לשאר אחים הגדולים, ובספר הזוהר פרשת וישלח דף קע"ו כתב טעם הדבר, וז"ל: בשעתא דעאל לגבה דלאה כל ההוא ליליא רעותיה ולביה הוה ברחל דחשיב דרחל איהי וכו' אהדר עובדא לאתריה וכו' בכורתיה אהדרת ליוסף וכו'. ע"כ.
הנה טעם זה מספיק לנטילת בכורה מראובן ותעמוד ביוסף כי הוא כפי האמת שעלה במחשבה ראשונה בביאה ראשונה כשהטיל זרעו יעקב חשב באמו. אלא קשה למה הוצרך הכתוב לומר ״ובחללו יצועי אביו״ וגו', הלא אפילו אם לא היה ראובן מחלל יצועי אביו הבכורה ליוסף נוגעת, כנזכר:
וליישב הענין, דבר ידוע היא כי כל רוחניות שבעולם מתחלק לג' בחינות: אחד קדושה, ואחד חול, ואחד חלק רע. וכל אחת מהשלשה תוציא ענפיה והתאוה לבחינתה: חלק הקדושה יפריח ענפי הטוב והאושר הנצחי, ותתאוה למושכלות; חלק החול יתאוה לאכול הערב לפה והנחמד לעין, ויבנה בתי אבנים ועפר, ויכונן מלבושים והכנות נדמים; חלק הרע יתאוה לכל תיעוב, ויעשה כל אשר שנא ה', ויבחר לגזול, ולרמות, ולשקר, ולאכול חלק הטמא - נבילות, וטריפות שקצים וכו', ויערב לנפשו לחבק בשר טמא נדה גויה אשת איש וזכר המרוחקים מבחינת הקדושה.
ומג' אלה ישנו כל הווה וכל נמצא, בין מחלקי הטוב והטהרה בין בחלקי הממוצע, והוא שאנו קוראים חול בין בחלקי הרע והטומאה, וצוה ה' לעם ישראל כי לצד שהם בחינת הקדושה לבל יטעמו מחלק הרע - לא במאכל, ולא במשתה, ולא בדיבור, ולא במחשבה, ולא בראיה, ולא בשמיעה, ולא בריח: מאכל - לבל יאכל בעלי חיים טמאים וטריפות ונבילות ושקצים וכו' ולא ישתה יין נסך ויין ערלה וכדומה; דיבור - שלא ידבר שקר ורכילות ונבלות הפה ולשון הרע וכדומה; מחשבה - לבל יחשוב בע"ז, ולא בזנות, ולא יתגאה בדעתו, ולא יחרוש און; ראיה - לבל יביט ביופי אשה האסורה, כאומרו: ״אל תפנו אל האלילים״ וגו' (זהר קדושים פג ב), ולא יביט בדברים האסורים לראות; שמיעה - שלא ישמע דברים המשקצים, ולא קול אשה האסורה, וכדומה; ריח - שלא יריח ריח דברים האסורים.
וכנגד כל בחינה ובחינה יש חלק החול וחלק הקדושה, וגזר ה' שיהיה חלק הקדושה מצוה לעשות כן, וחלק החול רשות. ובעת אשר ידבק האדם בבחינה אחת מהם - כמו כן תדבק נפשו בשורש ההוא, אם לטוב אם להפכו; ומעתה, הגם שתהיה נפש אדם טהורה זכה וברה, באמצעות אשר יכניס לפנימיותו מחלק הרע תהיה הנפש ההיא מעורבת מב' בחינות טוב ורע, וזה יסובב לנפש ההיא טעימת המר להתייסר - או גוף ונפש בעולם הזה או נפש לבד לאחר מותו, והוא סוד הכביסה שאמרו בשלהי שבת (דף קנב:): ״ינתנו לכובס״.
ויש לך לדעת כי כפי בחינת הרעה שנדבקה בנפש מהרע -כמו כן תתאוה נפשו, כמו שתאמר: אם נפשו נחלאה מטומאת הניאוף - תתאוה נפשו לבחינה זו, כפי מה שהקדמנו כי כל בחינה תתאוה לכיוצא בה; וכי ירבה האדם להלעיט נפשו מחלקי הרע - תגדל בה חשק הרע, ויבדל ויתרחק מבחינת הטוב; תקח כלל זה בידך, כי אין לך דבר מעשה בעולם ולא נדנוד דבר שאין לו יסוד ברוחניות, וכל דְבר איסור שהודיע ה' כי הוא זה אסור - כל הנדבק בו, הרי הוא מושך לנפשו חלק רע, וצא ולמד מה שכתב בספר הישר (שער ט') שחיבר ר"ת בהבחנת הנפש לדעת אדם נפשו מה טיבה.
ותמצא שיש אדם שאין נפשו משיחתו עשות ניאוף, ויש נפש אדם שמשיחתו על הדבר, ודבר זה גורם אם הוא דבק בנפשו מבחינת הרע אותה בחינה אינה יכולה להפך טבעה הרע לשנוא כיוצא בו, והוא גם כן סוד אומרם ז"ל (סוכה דף נב:): ״אבר קטן יש באדם, משביעו - רעב, מרעיבו - שבע״.
גם יש לגלות הבחנה אחת בזה, כי יש אדם כי יולד יהיה טבעו להוט אחר עשות רע, ויגדל עשות רשע, ויש אדם טבעו בלא שום טורח יחדל מבחינת הרע, ובנקל יחזור לאחור אם יחפוץ - דבר זה ימשך מההרכבה בשעת זריעה: אם נפש אדם הזורעת חושבת בחשק המעשה, לצד המעשה כי יערב לו, ואין צריך לומר אם יתן עינו בכוס אחר או יחשוב במחשבות שלא במינו הטהור, וצא ולמד מבני חזקיה ע"ה (עין יעקב ברכות י ב) שיצאו ב' עובדי ע"ז לצד מחשבת המוליד בעממים, כי המחשבה באותו מצב בונה הבנין בנולד, וזה לך עיקר גדול, כי המזריעים הם הבונים לנפש הנולד, ואם תזרע בנקיון וטוהר - קדיש משמיא נחית, ואם תולד בו כל שהוא מחלק הרע דרך שם תכנס בחינת הרע ותעל צחנתו ובאשו, זה הכלל: לא יתאוה לבחינת הרע אלא מינו, וכל שאין בו מין רע כל עיקר - לא תתאוה לדבר, ואם לקחך אדם לומר: והרי אדם מושלל מחלק הרע היה, ואיך חטא ועבר על דברי ה'? אמור לו: שוגג היה, גם לא בחינת הרע גמור היה עץ הדעת, והראיה כי נטוע בגן אלהים מקום שאין רע, גם אמרו ז"ל (ב"ר פ' כ"א) שאם היה ממתין עד ערב שבת קודש היה מקדש על גפן, למ"ד (סנהדרין דף ע.) ״גפן היה״, הא למדת שלא היה בחינת הרע אלא כדבר חול בערך קודש, והוא סוד:
ואם תאמר: איך אברהם ילד ישמעאל, ויצחק עשו? יש לך לדעת כי הם חלקי הרע שזרע בהם האב תרח אבי אברהם, עובד עבודה זרה היה, וכשיצתה נפש אברהם יצאה דבוקה מבחינת הרע, אלא שגבר עליו חסד אברהם וכפה בחינת הרע עד שהפרידה ומסרה בישמעאל, ועדיין היה ניצוצי הרע דבקים עד שבא יצחק והפרידם ברתיחת הקדושה, והוא אומרם ז"ל (ב"ר פ' ס"ג) כי יעקב יצא נקי ובר וכו'. ומעתה נשקיף במעשה יעקב, כי בעת הזרעת ראובן היתה מחשבתו לא שלימה בבחינת הטוב בפרט זה שלא עשה מעשה במקום המחשבה, ובחינה זו אינה במדרגת הטוב, וכמו שתמצא שחשבו ז"ל (נדרים דף כו:) בדומה לזה בני תמורה, והגם כי ישתנה מעשה יעקב לצד כי מחשבתו וידיעתו שלימה - פירוש: כי היה חושב ברחל גם היה בדעתו ובידיעתו כי היא זאת רחל, לא שהיה יודע שהיא לאה וחשב ברחל, שלזה יקרא ״בני תמורה״, אף על פי כן הדבר הוא כל שהוא מבחינת לא טהור, וצא ולמד מה שיצא מזה כי יצא ראובן ובלבל יצועי אביו - הרי שעשה פעולתו מעשה הבלתי טהור מה שלא עשה כן אחד מכל השבטים ואפילו על ידי נסיון של יוסף. והגם שאמרו רבנן (שבת דף נה:): ״כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה״, עם כל זה הכתוב העלה עליו החטא - או לצד שעשאו או לצד שראוי ליקרא עליו:
ומה שתמצא שיהודה שכב עם תמר, ב' תשובות בדבר: הא', כי לא ידעה, וגם מלאך אנסו, כאומרם ז"ל (מכות דף כג:) בפסוק ״צדקה ממני״ - שיצתה בת קול ואמרה: ״ממני יצאו הדברים״, מה שאין כן ראובן, דאדרבה, התורה העידה כי עשה מעשה בלתי הגון:
ומה שראיתי להרב המופלא הר"י רוזאניס זצוק"ל (פרשת דרכים ד"א) שהליץ בעדו כי בלהה היתה מפותת אביו ודייק תיבת פלגש שאינה בקידושין וכו'. יע"ש. אין דבריו נראים, כי ודאי שבקידושין היו, וכמו שפירשתי שם במקומו, וכמו שכתוב בקונטרס הראיות, ומה שאמר הכתוב (לעיל ל"ה כ"ב) ״פלגש״ - אולי שהיא סברת ראובן שבה שגג. או רמז הכתוב טעם בלבולי יצועי אביו, שאמר: לא די זלזול אמו בפני רחל הגבירה אלא עוד תתזלזל בפני הפלגש, ולעולם אשת יעקב היתה, והכתוב העלה עליו ששכב עמה. ומעתה תשכיל לדעת כי דברי הזוהר שאמר שטעם הבכורה הוא כי המחשבה במקומה עמדה ביוסף, ומה שאמר הכתוב בדברי הימים ״ובחללו יצועי אביו״ וגו' הוא ענין אחד, כי החילול יצא מהאמצעות המחשבה שלא היתה בלאה אלא ברחל, ואם היתה מחשבתו בלאה לא היה ראובן מחלל יצועי אביו:
ובזה נבוא לביאור הכתובים כפתור ופרח, כי יעקב תחילת דברו הטוב כשרצה להסיר הבכורה מראובן עמד לנס לפניו מה שהקדמנו כי תולדות הרע בבנים התחלתה תהיה מהמוליד, לזה חש יעקב שיאמר ראובן בלבו כי יעקב הוא הסובב למעשה ההיא כפי מה שהקדמנו כי המוליד יוליד שרשים בנפש הבן אם לטוב אם לרע, ולצד שחטא ראובן היה בבחינת השכיבה בא להסיר חשד ממנו ואמר ראובן בכורי אתה וגו', הנה יש בעוברי עבירה בבחינת הניאוף ג' הדרגות, א) שנואפים ויולדים בנים שלא כהוגן. ב) מזריעים באיסור ואינו מוליד בן מאותה ההזרעה, ויש בגדר זה כמה הדרגות או שבא על אשת איש ולא ילד ממנה ממזר או ששחת בזכר או ששחת ארצה או בחזיונות לילה במקרה, ג) שמתחמם האדם וקשתו ננער באמצעות מחשבות רעות וכדומה, וכל שלש אלה הם מדריגת התיעוב השנאוי בעיני הקדוש ברוך הוא, לזה אמר כנגד שלשתם בכורי וכחי וראשית אוני, בכורי אתה שלא ילדתי בן קודם לך שלא בדרך כתובה וקידושין כי זה גם כן מהבלתי נכון, כחי שלא יצא ממני זרע קודם לך, ראשית אוני שלא ננערה קשתי, הא למדת כי יעקב מושלל מבחינה זו של ניאוף בהחלט:
גם רמז באומרו כחי וראשית אוני שנוצר מטיפה ראשונה שיצא מיעקב ומזה אתה למד כי לא בעל על הבתולים שאם כן לא היתה מתעברת מביאה ראשונה אלא הוציא בתולים באצבע כדי שלא תפסד הטיפה הא למדת כי גם בשעת מעשה לא הגביר תאווה הגופיית ומעשהו היה לתכלית דבר קדושה, ומעתה אין מקום לחשוד ביעקב ממעשה ראובן כי הוא הסובב, וזו היא תכלית כונתו ולא לשבח עצמו נתכוין:
ואומרו יתר שאת וגו' פירוש כי נטילת פי שנים רמז הוא באומרו בכורי אתה וסתם בכור נוטל פי שנים אלא הגדולה והכהונה היא מהלכות דרך ארץ ולפעמים תתהפך המעלה למי שראוי לה הגם שיהיה קטן לפני בכור, לזה אמר ויש לך יתרון עוד ליטול הכהונה והמלכות:
או ירצה כי לו נאה ליטול ביתרון בחינת הכהונה וביתרון בחינת המלכות יותר מכל הבכורות כי כל הבכורות לא ישוו לבחינת בכורתו של ראובן מהטעמים שאמר יעקב:
ועד עתה הרי החזיק עצמו במושלל מבחינת הרע והחזיק הבכורה כי לו לראובן נאה ולו יאה, ואחר כך בא לתת טעם לב' דברים, בין למה שנוגע לגדולה שהוסרה ממנו בין למה שנוגע לבחינת מעשה בלתי הגון מבטן מי יצא הקרח ואמר כנגד מה שנוגע לבכורה וגדולותיה אמר:בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
<< · מ"ג בראשית · מט · ג · >>