מ"ג בראשית מג לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית מג · לג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וישבו לפניו הבכר כבכרתו והצעיר כצערתו ויתמהו האנשים איש אל רעהו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֵּשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְאַסְחַרוּ קֳדָמוֹהִי רַבָּא כְּרַבְיוּתֵיהּ וּזְעֵירָא כִּזְעֵירוּתֵיהּ וּתְוַהוּ גֻּבְרַיָּא גְּבַר בְּחַבְרֵיהּ׃
ירושלמי (יונתן):
וְאַחְזָרוּ קֳדָמוֹי רַבָּא כְּהִלְכַת רַבָּנוֹתֵיהּ וּזְעֵירָא כְּהִלְכַת זְעֵירוֹתֵיהּ וַהֲוָה נָקִיט כַּסָא דְכַסְפָּא בִּידֵיהּ וּמְקַשְׁקֵשׁ כִּמְנַחֵשׁ בְּנָהָא דְלֵאָה סָדַר מִצִיטְרָא חָדָא וּבְנָהָא דְזִלְפָּה מִצִיטְרָא חָדָא וּבְנָהָא דְבִלְהָה מִצִיטְרָא חָדָא וּבִנְיָמִין בַּר רָחֵל סָדַר לְצִיטְרֵיהּ וְתַמְהוּ גוּבְרַיָא אֵינַשׁ בְּחַבְרֵיהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הבכור כבכורתו" - מכה בגביע וקורא ראובן שמעון לוי יהודה יששכר וזבולון בני אם אחת הסבו כסדר הזה שהוא סדר תולדותיכם וכן כולם כיון שהגיע לבנימין אמר זה אין לו אם ואני אין לי אם ישב אצלי

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

הבכור כבכורתו:    מכה בגביע ואומר ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר וזבולון בני אם אחת הסבו כסדר הזה כפי תולדותיהן, וכן כולם, כיון שהגיע לבנימין אמר זה אין לו אם ואני אין לי אם ישב אצלי מיד "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" זה מדרש רז"ל:

ויש לשאול למה היה מחשבתם בגביע אם תאמר שהיה אצלם הגביע ההוא כמעשה הכלים העשויים לשעות או בחכמת הכוכבים והמזלות, בכל ארץ מצרים הורגלו בזה הרבה ולא היה להם לתמוה בזה, אבל נראה שהיתה חכמה מחודשת אצלם בהכר הקולות, שהרי ידוע הוא כי בקול מתערב בו הדבור למי שיבין החכמה, וכן אמרו קול ורוח ודבור, וכמו שאמרו רז"ל בקול הנשמע בשבלים בימי ניסן בשעה שאין הרוח מנשבת כי אותה תנועה היא שבח והודאה להקב"ה, והוא שארז"ל מנין שהשבלים אומרים שירה שנאמר (תהלים סה, יד): "יתרועעו אף ישירו". ובאותה תנועה יש קול ובאותו הקול תערב בו דבור למבין החכמה ההיא, ועל כן היו אחי יוסף חושבים כי בהכאת הגביע היה הדבור מתערב עם הקול, ואין הדבור נשמע ומובן כי אם לבעל החכמה לבדה, ועל כן אמר "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" כי לא היה הענין מן החכמות המצויות ביניהם רק היתה חכמה מחודשת והיו תמהים עליה: