מ"ג בראשית לט כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי יהוה את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְהִ֤י יְהֹוָה֙ אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיֵּ֥ט אֵלָ֖יו חָ֑סֶד וַיִּתֵּ֣ן חִנּ֔וֹ בְּעֵינֵ֖י שַׂ֥ר בֵּית־הַסֹּֽהַר׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
וַהֲוָה מֵימְרָא דַּייָ בְּסַעֲדֵיהּ דְּיוֹסֵף וּנְגַד לֵיהּ חִסְדָּא וְיַהְבֵּיהּ לְרַחֲמִין בְּעֵינֵי רַב בֵּית אֲסִירֵי׃
ירושלמי (יונתן):
וַהֲוָה מֵימְרָא דַיְיָ בְּסַעֲדֵיהּ דְיוֹסֵף וּנְגַד עֲלֵיהּ חִיסְדָא וִיהַב רַחֲמוּתֵיהּ בְּעֵינֵי רַב בֵּית אֲסִירֵי:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויט אליו חסד" - שהיה מקובל לכל רואיו ל' כלה נאה וחסודה שבמשנה

רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד – שֶׁהָיָה מְקֻבָּל לְכָל רוֹאָיו, לְשׁוֹן "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה" שֶׁבַּמִּשְׁנָה (כתובות י"ז ע"א; בראשית רבתי).

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

בית הסהר — לא נדע אם הוא לשון הקודש או לשון מצרים, בעבור שפירש אחריו ואמר מה הוא, כמו "האחשתרנים", שהוא לשון פרס, ופירש שהם "בני הרמכים" (אסתר ח, י):

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כא)" ויהי ה'". גם שם היה ה' עמו, "ויט אליו חסד," שהתחסד עמו להחזיק אותו כאיש נקי מפשע ואח"כ נתן חנו, הגם ששר בית הסוהר אכזרי ע"פ ההרגל:  

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויהי ה' את יוסף ויט וגו'. פי' כי בהשראת שכינה על האדם יושפע הנסמך מהמשרה שכינתו ממה שבו, וידוע הוא חן המקום ברוך הוא כי הוא מקור החן, והוא אומרו ויהי ה' את יוסף ובזה ויט אליו חסד פירוש ממילא, ואומרו ויתן חנו להיות כי לא תרגיש בחינת הרע במתק החן לזה הוצרך ה' להרכיב בעין שר בית הסוהר אמצעי לערב אליו חן צדיק, והוא אומרו ויתן חנו בעיני וגו' והבן:

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד. ולאברהם, שהיה תחילה לאבות ונתנסה י' נסיונות, לא נאמר. משל למלך שהיו לו ב' אוהבים, א' היה רעב וגנב ונתן לו פת קיבר ואכלה שלא בפניו, וא' היו נותנין לו ולא קיבל עליו. כיון ששמע המלך, אמר: זה שלא אכל בגנבה יכנס בסעודה עמי. כך אברהם, "בוא נא אל שפחתי", מיד "וישמע אברם לקול שרי". ויוסף היה רואה בכל יום בנות מלכים, פעמים מקושטות פעמים מבוסמות פעמים ערומות, ולא רצה.