מ"ג בראשית לז לה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית לז · לה · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו אביו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיָּקֻ֩מוּ֩ כׇל־בָּנָ֨יו וְכׇל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְקָמוּ כָל בְּנוֹהִי וְכָל בְּנָתֵיהּ לְנַחָמוּתֵיהּ וְסָרֵיב לְקַבָּלָא תַּנְחוּמִין וַאֲמַר אֲרֵי אֵיחוֹת לְוָת בְּרִי כִּד אֲבֵילְנָא לִשְׁאוֹל וּבְכָא יָתֵיהּ אֲבוּהִי׃
ירושלמי (יונתן):
וְקָמוּ כָּל בְּנוֹי וְכָל נְשֵׁי בְנוֹי וַאֲזָלוּ לְמִנַחֲמָא לֵיהּ וְסָרִיב לְקַבָּלָא תַּנְחוּמִין וַאֲמַר אֲרוּם אֵיחוּת לְוַת בְּרִי כַּד אָבֵילְנָא לְבֵי קְבוּרְתָּא וּבְכָא יָתֵיהּ בְּרַם יִצְחָק אָבוֹי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וכל בנתיו" - רבי יהודה אומר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום רבי נחמיה אומר כנעניות היו אלא מהו וכל בנותיו כלותיו שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו

"וימאן להתנחם" - (ב"ר) אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי

"ארד אל בני" - כמו על בני והרבה אל משמשין בלשון על (ש"ב כא) אל שאול ואל בית הדמים (ש"א ד) אל הלקח ארון האלהים ואל (מות) חמיה ואישה

"אבל שאולה" - כפשוטו לשון קבר הוא באבלי אקבר ולא אתנחם כל ימי ומדרשו גיהנם סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות א' מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם

"ויבך אתו אביו" - יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויבך אותו אביו — קדמונינו דרשוהו על יצחק. ובאמת כי לא מת יצחק עד שהיה יוסף בן כ"ט שנה. ויש אומרים, כי הנבואה נסתלקה משניהם בעבור אבלם, ועדותם – דבר אלישע (מלכים ב ג, טו).

וכל בנותיו — בתו ובת בנו.

ומלת שאולה — כמו "מטה"; והטעם, הקבר. ופה טעה המתרגם לתועים, שתרגם שאולה – "גיהנם"; והנה "כי לא שאול תודך" (ישעיהו לח, יח); "ואציעה שאול הנך" (תהלים קלט, ח), הפך "אם אסק שמים שם אתה" |(שם); "ערום שאול נגדו" (איוב כו, ו), ורבים אחרים:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וכל בנותיו" - בתו ובת בנו ויתכן שיכנס בכלל הזה גם כלותיו עמהן כי בכלל הבנות יקראו גם הכלות כן או כמאמר חכמים (ב"ר פד יט) אין אדם נמנע מלקרוא לכלותיו בנותיו וכן אמרה נעמי לכלותיה לכנה שובנה בנותי אל בנותי (רות א יא יג) לכי בתי (שם ב ב) ואיננו רק דרך חיבה בלבד כמו הלא שמעת בתי (שם ב ח)

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לה) "כי ארד אל בני". שהיה קבלה בידם ששבטי ישראל צריכים להיות שנים עשר דוקא, ואם לא לא יבנה בית ישראל על מכונו כנודע, וע"כ אמרו חז"ל שזה היה סימן בידו שירד לשאול:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וימאן להתנחם". פירש"י דווקא על המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי שהוא סבור שמת, וטעמו של דבר הוא שעיקר התנחומין הוא כשיתן החי אל לבו שזה המת זכה לרב טוב הצפון לצדיקים, וכי הוא נעתק מן עולם האפל אל האור הנצחי, כמ"ש (תהלים פד.יא) כי טוב יום בחצרך מאלף וגו', ויעקב ראה ברוה"ק שיוסף אינו בג"ע ע"כ וימאן להתנחם, ונתן טעם לדבר כי ארד אל בני אבל שאולה, ורז"ל אמרו (עיין תנחומא ויגש ט.) שאמר זה על שהיה מובטח שלא יראה הוא פני גיהנם כ"ז שלא ימות אחד מבניו, וקשה על זה דהול"ל כי ארד אבל שאולה, כי מדקאמר אל בני משמע שגם בנו בשאול הגיהנם, ומהיכן למד יעקב לומר כן, אלא ודאי לפי שראה שאין בנו בג"ע אז חשב שודאי הוא בגיהנם וגם אני ארד אליו שם, על כן וימאן להתנחם אפילו על בנו לבד. ויש מקשים אם כן למה לא הרגיש יעקב בזה שהוא חי, ונראה שלא קשה מידי גם לפי פשוטו כי יעקב תלה הדבר ביראת ראיית פני הגיהנם שהוא לנגד עיניו תמיד כי סימן נמסר לו שכל זמן שלא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם, זהו שאמר כי ארד אל בני אבל שאולה, ומכל מקום פסוק נשכחתי כמת מלב (תהלים לא.יג) משמע מת ממש, על כן פירש רש"י הטעם שהוא לפי האמת, ולא הטעם שהוא לפי דמיונו של יעקב.

אור החיים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקומו כל בניו וגו'. לא הוזכר כאן דברי נחמה:

ונראה שכוונת הכתוב היא כי כשראו בניו כל כך אבילות ושק במתניו ימים רבים אמרו זה יעשהו אדם שמת לו בנו יחידו או אפילו אינו יחידו אם היו לו בנים מועטים יקפיד על חסרון מהמועט, לזה נתחכמו לעשות דבר שבאמצעותו יתנחם מעצמו, והוא שנתקבצו יחד כל בניו אחד עשר בנים ואחד עשר בנות ובניהם ובנותם רבים הם והלכו ועמדו אצלו ותהי זאת נחמתו, כי מי שיש לו כל כך בנים ובנות אין ראוי לו להצטער כל כך על בן קטן אם נעדר מן הבנים, והוא אומרו ויקומו כל בניו וכל בנותיו יחד וקימה זו של כולן יחד היא לנחמו כשיראה כי רבו בניו ובנותיו, ואף על פי כן לא הועיל לו דבר זה וימאן להתנחם ויאמר הטעם כי ארד אל בני פי' בגדר שאין לי אלא הוא מיוחד כי אין כדי בכל בניו ובנותיו להתנחם עליו כי אהבו מכל אחיו לטעם הידוע בדברי הזוהר (ח"א קפ.):

עוד ירצה באומרו וימאן וגו' כי ארד וגו' פי' הגם שראה שמאן הנחם לא למד מזה שיוסף חי ואין מקבלין תנחומין על החי כי אמר טעם מניעות הנחמה לצד טעם כי ארד אל בני ואמרו ז"ל סימן היה מסור בידו וכו' ע"כ:

ויבך אותו. פי' כשאמר דבריו חזר לבכות עליו. ודקדק לומר אביו לשלול כל בניו וכל וגו' שלא בכו בהזכרתו כי אם אביו. ורז"ל אמרו (ב"ר פ"ד) שהוא יצחק אביו של יעקב והוא דרש: