מ"ג בראשית לז ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית לז · ד · >>

מקרא

כתיב: ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם

מנוקד: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

עם טעמים: וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכׇּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַחֲזוֹ אֲחוֹהִי אֲרֵי יָתֵיהּ רָחֵים אֲבוּהוֹן מִכָּל אֲחוֹהִי וּסְנוֹ יָתֵיהּ וְלָא צָבַן לְמַלָּלָא עִמֵּיהּ שְׁלָם׃
ירושלמי (יונתן):
וְחָמוּן אָחוּי אֲרוּם יָתֵיהּ רְחַם אֲבוּהוֹן מִכָּל אָחוֹי וְנָטְרוּ לֵיהּ בָּבִי וְלָא צָבָן לְמַלָלָא עִמֵיהּ שְׁלָם:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא יכלו דברו לשלום" - מתוך גנותם למדנו שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב

"דברו" - לדבר עמו

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

דברו — כמו "דבר לו".

לשלום — אפילו לשלום:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ד) "ויראו אחיו". אבל אחיו דנו בזה כוונה אחרת כמו שיתבאר, וחשבו "כי אתו אהב אביהם", שבאמת אהבת אב לאחד מבניו בדרך געגועים אינה אהבה עצמית רק אהבה גשמיית, אבל הם חשבו שאוהבו אהבה עצמיית, שעז"א כי אותו אהב, וכן באשר ראו כי אהב אותו מכלם וא"א שלא ימצא גם בהם ילד שעשועים, ולכן וישנאו אותו, והוא כי עד עתה רק אחד מן הבנים היה הלב והסגולה ויתר הבנים היו כקליפות, וישמעאל נדחה מפני יצחק ועשו מפני יעקב, ויצחק ויעקב ירשו ברכת אברהם הבכורה והברכה וירושת הארץ והדבוק האלהיי, ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם, ועשו בבכי ירש ברכת חרב והר שעיר ונדחה מנחלת ה', ובאשר לא ידעו השבטים שעתה יתנוצץ הענין האלהי על מטה שלמה ושכל שבטי יה יהיו לב וסגולה, וראו שיעקב אהב רק את יוסף, חשבו שזה מפני שחושב שהוא הלב והסגולה ויתר בניו כקליפות, ובפרט שעשה לו כתנת פסים שמורה שרוצה ליחדו לעבודת ה' ולתת לו מעלת הבכורה. וע"כ יציינהו בבגדי כהונה וכתנת בד קודש, ובאשר נדמה להם שהוא איש גאה ואיש זדון משתרר עליהם ומוציא דבה להבאיש ריחם בעיני אביהם, בפרט מה שראו בענין החלומות כי חושב למלוך עליהם, ואם ירצה הבכורה ומתנות האלהיות איך ירצה במלוכה ומשרה, ועפ"ז חשבו שהוא אם יצליח להטות לב אביו לכל זה יהיה סילון ממאיר לבית יעקב. לכן חשבו לכלות קוץ מכאיב מן הכרם לתועלת כללי, לא מקנאת איש מרעהו רק למען לא יחלל שרי קדש ויתן לחרם יעקב וישראל לגדופים, "ולא יכלו" (לסבול) "דברו לשלום", ר"ל מה שהוא היה מדבר אליהם לשלום, כי השנאה הרגילה תתקרר עת ידבר האויב דברי שלום ורצוי כמ"ש מענה רך ישיב חמה, אבל השנאה שהיא ע"י קנאה וכ"ש ע"י שחושב כי הוא אורב לנפשו וכבודו ושהוא רשע למות, תגדל עוד ע"י דבורו לשלום כאלו בפה חנף ישחית רעהו ובפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו:

 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא יכלו דברו לשלום". יכולין היו אבל אינן רשאים כדי שלא יתאמתו כל דברי דבה שהביא עליהם, ויאמר אביו כי מתוך שנאה דבר כל זה ע"כ לא היו רשאים לדבר בפני אביהם בדברים המביאים לידי שלום, לכך נאמר לשלום.

<< · מ"ג בראשית · לז · ד · >>