מ"ג בראשית לב טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית לב · טו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
עִזֵּי מָאתַן וְתֵישַׁיָּא עַסְרִין רַחְלֵי מָאתַן וְדִכְרֵי עַסְרִין׃
ירושלמי (יונתן):
עִזֵי מָאתָן וּבַרְחֵי עַשְרִין רְחִילֵי מָאתָן וְדִיכְרֵי עַשְרִין:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"עזים מאתים ותישים עשרים" - מאתים עזים צריכות עשרים תישים וכן כולם הזכרים כדי צורך הנקבות ובב"ר דורש מכאן לעונה האמורה בתורה הטיילים בכל יום הפועלים שתים בשבת החמרים אחת בשבת הגמלים אחת לשלשים יום הספנים אחת לששה חדשים ואיני יודע לכוין המדרש הזה בכוון אך נראה בעיני שלמדנו מכאן שאין העונה שוה בכל אדם אלא לפי טורח המוטל עליו שמצינו כאן שמסר לכל תיש עשר עזים וכן לכל איל לפי שהם פנוים ממלאכה דרכן להרבות תשמיש לעבר עשר נקבות ובהמה משנתעברה אינה מקבלת זכר ופרים שעוסקין במלאכה לא מסר לזכר אלא ד' נקבות ולחמור שהולך בדרך רחוקה שתי נקבות לזכר ולגמלים שהולכים דרך יותר רחוקה נקבה אחת לזכר

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

עזים מאתים — בצאן שָׂם הנקבוֹת עשר לזכר, ולפרים ארבע, ולעיירים שנים, כי ידע תולדתם: