מ"ג בראשית כז לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג בראשית כז · לג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֶּחֱרַ֨ד יִצְחָ֣ק חֲרָדָה֮ גְּדֹלָ֣ה עַד־מְאֹד֒ וַיֹּ֡אמֶר מִֽי־אֵפ֡וֹא ה֣וּא הַצָּֽד־צַ֩יִד֩ וַיָּ֨בֵא לִ֜י וָאֹכַ֥ל מִכֹּ֛ל בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא וָאֲבָרְכֵ֑הוּ גַּם־בָּר֖וּךְ יִהְיֶֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּתְוַהּ יִצְחָק תִּוְהָא רַבָּא עַד לַחְדָּא וַאֲמַר מַן הוּא דֵּיכִי דְּצָד צֵידָא וְאַעֵיל לִי וַאֲכַלִית מִכּוֹלָא עַד לָא תֵּיעוֹל וּבָרֵיכְתֵּיהּ אַף בְּרִיךְ יְהֵי׃
ירושלמי (יונתן):
וְאִזְדַעֲזַע יִצְחָק זַעֲזוּעַ סַגִי כְּדִי שָׁמַע יַת קָלֵיהּ דְעֵשָו וְרֵיחַ תַּבְשִׁילֵיהּ עָלַת בְּאַנְפּוֹי הֵי כְרֵיחָא דִיֵקדַת גֵיהִנָם וַאֲמַר מַאן הוּא דְכִי דְצַד צֵידָא וְאָעֵיל לִי וַאֲכָלִית מִכָּל דְאַיְיתִי עַד דְלָא עָלַת וּבְרִיכְתֵּיהּ וַאֲפִילוּ הָכִי בְּרִיךְ יְהֵי:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויחרד" - כתרגומו ותוה לשון תמיה ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו

"מי אפוא" - ל' לעצמו משמש עם כמה דברים ד"א איפוא איה פה מי הוא ואיפוא הוא הצד ציד

"ואכל מכל" - מכל טעמים שבקשתי לטעום טעמתי בו (ב"ר)

"גם ברוך יהיה" - שלא תאמר אילולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את הברכות לכך הסכים וברכו מדעתו (ב"ר)

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

מי אפוא — מי זה ואנה הוא? שתי מלות.

וי"ו ואברכהו קמוץ, בעבור היותו פועל עבר; ואילו היה בפתח גדול, היה לעתיד:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"בטרם תבא ואברכהו גם ברוך יהיה" - אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק "מי הוא אשר רמני לברך אותו" שישלים צעקתו לאמר מיד "גם ברוך יהיה" אבל היה ראוי שיקללהו ועוד כי היה עשו צועק עליו לאמר "ולמה תברכהו עתה אבי" ואיך יאמין עשו כי במרמה היה מתחלה בראותו כי עתה יברך אותו ברצונו והנכון בעיני שהוא לשון הווה יאמר מי איפוא הוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותי שאברכהו וגם שיהיה ברוך על כל פנים כי ידעתי כי ברוך הוא או טעמו וגם ברוך יהיה על כרחי שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו כי מאז שברך אותו ידע ברוח הקדש שחלה ברכתו עליו וזהו טעם החרדה הגדולה אשר חרד כי ידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם וזה טעם בא אחיך במרמה כי אחר שאמר מי איפוא נתן דעתו שהבא אליו היה יעקב שאי אפשר שתחול הברכה רק בזרעו

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(לג) "ויחרד יצחק" וגו' "ויאמר מי אפוא", ר"ל הלא נתקבצו בזה כמה פליאות עד שנראה בעליל כי דבר ה' הוא. א] "מי" הוא הצד ציד, שלא נודע מי הוא, ב] "אפוא", הוא שנתעלם מן העין פתאום ולא נודע איפה הלך, ג]" הצד ציד", ואיך צד ציד בשעה קלה ואין יודע ציד בלתך, ד] "ויבא לי", ואיך עלה בדעתו להביא ואני לא צויתיו. ה]" ואכל מכל", הגם שאין דרכי לאכול הרבה מחלישת האצטומכא בפרט לחז"ל שטעם בו כל מעדנים שבעולם, ו] שכ"ז היה "בטרם תבוא" הצידה וההבאה והאכילה, ז] "ואברכהו," מה שברכתיו ולא הרגשתי בקולו שהוא איש אחר, מבואר מכ"ז שה' הסכים על ברכה זו, וא"כ "גם ברוך יהיה", וקרוב לזה ברי"א:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"גם ברוך יהיה". מאי קמ"ל וכי היה עשו מסופק בברכתו. על כן י"ל שמה שאמר אורריך ארור היינו אם אתה תקלל את אחרים אסכים עמך באופן שיהיה ארור מי שתארר אתה, וכן מברכיך את מי אשר תברך אתה אסכים לברכתך שיהיה ברוך. כי מסר בידו הברכות לברך את מי שירצה, וע"ז אמר יצחק גם ברוך יהיה שלא זו שאברכהו כבר אפילו אמרתי לו והיה ברכה ונתתי בידו לברך את מי שירצה, ואחר שמסרתי הברכות בידו איך אקח מידו מה שכבר נתתי לו ומה מועיל שאברכך אם הוא לא יסכים עמי. ולפי זה גם ברוך יהיה מלשון והיה ברכה, ואל תשיבני מן וי"ו של ברוך שמשמעותה שהוא יהיה מבורך מצינו דוגמא לזה שדרשו רז"ל (סוטה לח:) אין נותנין כוס של ברכה כי אם לטוב עין שנאמר (משלי כב.ט.) טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך.

דבר אחר, לכך אמר גם ברוך יהיה, שלא יאמר עשו הלא אין ברכת יעקב נצחית, ותוכל לפרש דבריך שברכת יעקב תחול על זמן קבוע וככלות זמנו יתחילו ברכותיו של עשו, ע"ז אמר גם ברוך יהיה לא זו שאברכהו בהווה אלא גם ברוך יהיה ר"ל יהיה כן לעולם וא"כ אין מקום לברכותיך לחול לא בהווה ולא בעתיד, ועשו אמר הלא אצלת לי ברכה אחרת בכיוצא בה, וכי לא אפשר שיחולו שני הברכות כאחד, והשיב לו הן גביר שמתיו לך, ומה שקנה עבד קנה רבו וא"כ מה יתן לו, ובעבור הפצרתו נתן מקום לחול ברכתו באמרו והיה כאשר תריד וגו'.

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד. "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב". חרדה שהחרידה רות לבועז, בדין היה לקללה; אלא "ובוטח בה' ישוגב", נתן הקב"ה בליבו וברכה, "ויאמר ברוכה את לה' בתי". חרדה שהחריד יעקב ליצחק, בדין היה לקללו, אלא "ובוטח בה' ישוגב", נתן בליבו וברכו. אמר רבי חמא בר חנינא: מאד, מחרדה שהחריד על גבי המזבח, אמר: מי הוא שנעשה סרסור ביני לבין המקום, שיטול יעקב את הברכות? כלפי רבקה אמר. אמר רבי יוחנן: מי שיש לו ב' בנים, אחד יוצא ואחד נכנס, חרד? אלא בשעה שנכנס עשו, נכנס גיהנם עמו. רבי נתן בשם רבי אחא: התחילו כתלי הבית מרתיחין, הוא דהוה אמר: מי אפוא, מי הוא זה שעתיד ליאפות בכאן? אני או יעקב בני? אמר ליה הקב"ה: לא אתה ולא יעקב בנך, אלא הוא הצד ציד. "ציידא, היך ציידך פכור? תרעיא, היך תרעך פכור ומקולקל? הדא הוא דכתיב: "לא יחרוך רמיה צידו", לא יאריך ולא יאחר הקב"ה לרמאי ולצידו. דאמר רבי יהושע בן לוי: כל אותו היום היה עשו צד צבאים וכופתן, ומלאך בא ומתירן; צד עופות וכופתן, ומלאך בא ומפריחן. כל כך למה? "הון אדם יקר חרוץ", כדי שיבוא יעקב ויטול את הברכות שהן יקרות של עולם, חרוצות לו. רבי חנינא בר פפא שאליה לרבי אחא, אמר ליה: מהו דכתיב, "הון אדם יקר חרוץ"? אמר ליה: חרוצה היא ביד הצדיקים, שאינן נוטלין מן היקר של עתיד לבוא בעולם הזה.

ואוכל מכל. רבי יהודה אומר: מכל מה שנברא מששת ימי בראשית. ר' נחמיה אומר: מכל מה שהוא מתוקן לצדיקים לעתיד לבוא. אמר ליה: עיקרו של דבר מה האכילך? אמר ליה: איני יודע! אלא טועם הייתי טעם פת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים, טעם כל מעדנים שבעולם. אמר רבי ברכיה: כיון שהזכיר בשר, מיד בכה; אמר: אני קערה אחת של עדשים האכילני ונטל את בכורתי; אתה, שהאכילך בשר, על אחת כמה וכמה.

אמר רבי לוי: לפי שהיה יצחק אבינו מתפחד, תאמר שלא עשיתי כשורה, שעשיתי את שאינו בכור בכור? וכיון שאמר: "את בכורתי לקח", אמר: יאות ברכתי. אמר רבי אלעזר: אין קיום הגט אלא בחותמיו; שלא תאמר: אילולי שרימה יעקב אבינו באביו לא נטל את הברכות, תלמוד לומר: גם ברוך יהיה. אמר רבי יצחק: בא לקללו, אמר לו הקב"ה: היזהר, שאם אתה מקללו – לנפשך את מקלל, שכבר אמרת "אורריך ארור".

אמר רבי לוי ששה דברים משמשין את האדם שלשה ברשותו ושלשה אינן ברשותו. העין והחוטם והאוזן אינן ברשותו, מה דלא בעי שמע, מה דלא בעי מורח, מה דלא בעי חמי. הפה והיד והרגל ברשותו, אי בעי הוא לעי באורייתא, אי בעי מפליג מצוות, אי בעי אמר לישן ביש, אי בעי מחרף ומגדף. והיד, אי בעי גניב, אי בעי קטיל. והרגל, אי בעי אזיל לבתי כנסיות ומדרשות, ואי בעי אזיל לבתי טרטיאות ולבתי קרקסיאות. ובשעה שאדם זוכה, הקב"ה עושה אותן שהן ברשותו שלא ברשותו. הפה, גם ברוך יהיה. היד, "ותיבש ידו אשר שלח עליו". הרגל, "בני אל תלך בדרך אתם כי רגליהם לרע ירוצו".