כלי יקר על בראשית כז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


<< · כלי יקר על בראשית · כז · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות". לא הזכיר לשון בא בימים לפי שלשון בא בימים משמע, שאור שכלו היה הולך וגובר כדרך זקני ת"ח שאור שכלם מוסיף והולך ביותר לעת זקנתם, וכאילו הם באים מן הלילות אל תוך הימים, כמבואר למעלה פרשת חיי שרה בפסוק ואברהם זקן בא בימים, (כד.א) ע"כ אמר כאן אצל יצחק שאפילו לעת זקנתו תכהין עין שכלו מראות בתחבולות עשו, שהרי טעה בו והיה סבור שהוא צדיק, כי לא הרגיש ברמאותו, ע"כ לא נאמר בא בימים, כי אדרבה הלך חשיכים ואין נוגה לראות במראות האמת בעניני הנהגת עשו בנו.

ואולי שעל זה פירש"י, ותכהין בעשנן של אלו, וכי ס"ד שיצחק ראה אותן מקטירים לע"ג ולא מיחה בם, כי אברהם היה מדקדק שלא להכניס ע"ג, ובודאי היה יצחק נזהר בע"ג כמותו, אלא ודאי שהיה יצחק סבור שהם מקטירים לשמים, ע"כ אמר מיד אחר ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה, ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו, שלא היה רוחם נוחה ממעשיהם כי אע"פ שאמרו שהם מקטרות לשמים מ"מ לא היה רוחם נוחה ממעשיהם, כי חשדום שמא הם מפגלים הקרבן ע"י איזו מחשבה זרה, ומ"ש מרת רוח קאי על רוח של יצחק ורבקה, או קאי על המקטירות כי אולי, ברוחם בקרבם הם ממרים, ומי יודע מה שבלבם, ע"כ אמר ותכהין עיניו מראות כי עיני שכלו לא ראו בתחבולתם ובתחבולות עשו בנו, זה"ש בעשנן של אלו ר"ל שהיה טועה בשכלו בעשנן של אלו.

ולפי פשוטו יש לתרץ, מה שאמר מראות שנראה מיותר אלא ודאי שלכך גרם לו הקב"ה כהוי עינים כדי שלא יראה כלותיו מקטירות לע"ג ולא יצטער על זה, זה"ש בעשנן של אלו בעבור עשנן שלא יראה בזה ויצטער. ומה שפירש"י ד"א כדי שיטול יעקב הברכות לפי זה קאי מראות אשלמטה ור"ל שלכך כהו עיניו כדי שלא יראה מי עשו ומי יעקב ובסבה זו יטול יעקב הברכות, לכך נאמר מראות כדי שלא יראה ויכיר את בניו בטביעת עין.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וצודה לי צידה". מה ראה יצחק על ככה לבקש דבר הניצוד וכי לא היה לו בעדרו גדי עזים שטעמו כטעם הצבי, עד שהוצרך לשלוח את בנו במקום גדודי חיות. והקרוב אלי לומר בזה שהוא ע"ד ארז"ל (חולין פד.) אשר יצוד ציד חיה או עוף. למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר כי אם בהזמנה זאת, וטעמו של דבר שלא יהא האדם מורגל באכילת בשר כמ"ש (דברים יב.כ׀כב) בכל אות נפשך תאכל בשר, אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו, ורצה בזה שתאכל סתם בשר באקראי לא אכילת קבע כמו הצבי והאיל שאין נמצאים בבית כי חיות הנה, ועיקר מדורם אינם עם האדם כי אם במדברות ויערות, על כן אין אוכלים מהם כ"א מעט כי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא להנצל מגדודי חיות בשעת הצידה, על כן מסתמא אין האדם אוכל מהם כי אם לפרקים כך לא תרגיל את עצמך לאכול סתם בשר, לפי שהוא מוליד אכזריות ותכונות רעות בגוף האדם כי כל העופות הדורסים אוכלים בשר, וכן האריה דורס ואוכל, לכך נאמר לעתיד (ישעיה יא.ז) ואריה כבקר יאכל תבן. כי יהיה שלום בעולם בין כל הבעלי חיים. ע"כ אמר יצחק וצודה לי צידה, כי לא רצה לאכול בשר כי אם בהזמנה זו.

ורש"י פירש מן ההפקר ולא מן הגזל. ונראה ליתן טעם למה הזהירו על הגזל בפעם זה יותר מבכל הזמנים, כי ציד בפיו של יצחק זה שנים רבות ואם הזהירו כבר על זה הרי הוא מוזהר ועומד ומה הוצרך להזהירו שנית. ונראה לפי שעל ידי מטעמים אלו חשב יצחק שיחול עליו רוח הקודש מתוך שמחה, וחשב שאם יביא מן הגזל לא תשרה השכינה במקום שהוא מצוי, כי מטעם זה הזהיר על הגזל ביותר, בתחילת הקרבנות שנאמר (ויקרא א.ב) אדם כי יקריב מכם. מה אדם לא הקריב מן הגזל כו', יען כי הקרבן מקרב השכינה והגזל מרחיקה. וכן לדעת המדרש (בפרקי דר"א לב.) האומר שני גדיי עזים אלו א' עשאו פסח כו', ובקרבן פסח כתיב משכו וקחו לכם, משלכם להוציא הגזול, כן מסיק בילקוט פר' בא וכן פירש בעל הטורים, ולפי שעשו הסכים בלבו לצוד ציד להביא אפילו מן הגזל, על כן סבב הקב"ה ששמעה רבקה ושלחה במקומו את יעקב כדי שלא יכשל יצחק בקרבן שיבא מדבר גזול. ויכול להיות שעשו הביא דבר גזול כי על כן נאמר ועשו אחיו בא מצידו ויעש גם הוא מטעמים, הזכיר שהוא בא מצידו אבל לא הזכיר שהביא דבר מצידו ודאי לפי שלא מצא על כן הביא מן הגזל ועשו אמר ויאכל מציד בנו אבל האמת לא היה כן. לפיכך ויחרד יצחק פי' לפי שנכנס עמו גיהנם, ולמה נכנס הגיהנם עמו דווקא בפעם זה אלא ודאי לפי שהביא מן הגזל, ומאן דעביד הא נפיל בהא, ועל כן לא מצינו שאכל יצחק ממה שהביא עשו, כי הרגיש שיש דברים בגו אחר שנכנס הגיהנם עמו.

ונוסח הברכות יוכיח, כי ברכו בעל חרבך תחיה כי היורש ארץ בחרבו אין לך לסטים מזויין יותר ממנו. ועוד שבברכת יעקב נאמר ויתן לך האלהים, ובברכת עשו לא הזכיר לשון נתינה שנאמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך, לפי שהביא דבר גזול שאינו מתת אלהים, על כן ברכו בעניני לסטיות לומר שבחרבו יירש ארץ ולא על ידי מתת אלהים. אבל יעקב שהביא ממה שנתן לו ה' נאמר בברכתו ויתן לך האלהים, והרגיש יצחק זה ממה שנכנס עמו הגן עדן, ע"י בגדי עשו החמודות שחמדן מן נמרוד, אשר באו לידו מן אדה"ר שלבשן בגן עדן, והריח יצחק ריחו של אדם הראשון והרגיש בזה שקרבנו של זה דומה לקרבנו של אדה"ר שהיה יחידי בעולם ולא הקריב דבר גזול, כך קרבן זה אינו גזול. ועל כן ברכו בברכת ויתן לך האלהים.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הקול קול יעקב והידים ידי עשו". לא היה יכול לומר הקול של יעקב והידים של עשו, דא"כ היה משמע שהוא שפט מצד הקול שזה ודאי יעקב, ומצד הידים שזה ודאי עשו, וזה דבר נמנע שאם הוא יעקב אינו עשו, ואם הוא עשו אינו יעקב. אבל ביאור הענין כך הוא, שאמר הקול דומה לקול של יעקב ואולי זה מתנכר בקולו והאמת שזה עשו, ומתנכר לדבר בלשון תחנונים לומר שהוא הגון לקבל הברכות. או הידים דומין לידי עשו וזהו יעקב, ומתנכר בעשותו ידיו שעירות כדי שאחשוב שזה עשו. ומה שנאמר והידים בוי"ו הוא מלשון ומכה אביו ואמו שפירושו או אמו כך אמר או הידים דומין לידי עשו.

ואם תרצה לומר, וי"ו של והידים הוא וי"ו העיטוף נוכל לומר שחשב יצחק אולי איזה איש נכרי מתנכר בשניהם בקול ובידים. ולסוף שפט יצחק בשכלו שהידים מכריעים יותר מן הקול, כי מה שעשו מתנכר לדבר בלשון תחנונים הוא יותר קרוב לשמוע ממה שנאמר שיעקב עשה את ידיו שעירות או איש נכרי עשה כן, כי איך יוכל לשער יעקב וכ"ש איזו אדם אחר לעשות ידיו שעירות על זה השיעור עד שיהיו כידי עשו ממש דומה להם מכל צד, זה"ש ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות, דומה להם מכל צד ומי יוכל לשער זה שלא יסכל באיזו דמיון, וכי היו ידי עשו בידו ולקח מהם הציור זה דבר נמנע.

ורז"ל דרשו מפסוק זה (בר"ר סה.כ) שכל זמן שיעקב מצפצף בקולו אין ידי עשו שולטות בו. אע"פ שפשוטו משמע שיצחק אמר כן והיה סבור שזה עשו, ועוד מה ענין זה לברכה זו. מ"מ כך פירושו, כי דעת יצחק היה לברך את עשו בברכת הוי גביר לאחיך, היינו ליעקב שיהיו ידי עשו שולטת בו, והטיל תנאי בדבר לומר דווקא אם יעקב לא יצפצף בקולו בבתי כנסיות ומדרשות, אבל לא בזמן שיצפצף בקולו כי הקול דוחה הידים, ורמז זה במה שהקדים הקול אל הידים, כי יש להקשות הלא יצחק הלך יותר אחר הידים ממה שהלך אחר הקול א"כ היה להקדים הידים, כי מצינו בכ"מ שהמוקדם דוחה את המאוחר, כמו שיתבאר בע"ה לקמן פרשת ויקהל על מה שפירש"י הקדים שבת למשכן לומר לך שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת ע"ש (שמות לה.ב) אלא ודאי שלכך הקדים הקול של יעקב לידי עשו לומר לך שהקול דוחה את הידים, ואיזהו הוי אומר זה קולו של יעקב בבתי מדרשות. ובזה מתורץ מה שרוב העולם מקשים על אגדה זו שמשמעות הכתוב הוא ששניהם שולטות כאחד וזה הפך מדברי המדרש, ובאו על קושיא זו שינויים דחוקים ומה שכתבתי הוא נכון ויקר.

ועל צד הרמז אמר הקול בה"א, רמז לקולו בבתי מדרשות שלומדין התורה שנתנו בה"א קולות (ברכות ו:) והידים ה' ידים ידי עשו כי ה' פעמים יד עולה ע' רמז לידי כל ע' אומות ששולטות בישראל כשאינן מצפצפים בקולם. וכן אמרו במדרש (עיין בר"ר סג.ח) עשו אותיות ע' שוא לשוא בראתי שבעים אומות וכן פירש בעל הטורים.

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויתן לך האלהים". וי"ו של ויתן מיותרת ודרשו רז"ל (בר"ר סו.ג) יתן ויחזור ויתן, וביאור הענין כך הוא לפי שידוע שבכל המצות שהאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם (ישעיה נט.יח) אותן הטובות שעשה הקב"ה כבר עמו מיום הולדו, וכל מה שהאדם עושה מן המצות הוא עושה אותן דרך תשלומין, ובכל הטובות שאנחנו מקבלין ממנו ית' גבר עלינו חסדו, והקב"ה מקדים את טובותיו בכל נתינה, כמ"ש (תהלים נט.יא) אלהי חסדי יקדמני וכתיב (שם כא.ד) כי תקדמנו ברכות טוב וכתיב (איוב מא.ג) מי הקדימני ואשלם. ולפי הנחה זו אם יהיה עם האדם דבר בליעל לאמר הרי העבר אין ומה בצע כי נעבוד את ה' שלעולם לא יהיה לי חוב עליו. אף אתה תשוב אמריך וצא תאמר לו פוק חזי מאי עמא דבר, כי מנהג הסוחרים הנותנים בהקפה כשהלוקח משלם לו חוב הישן אז הסוחר המוכר חוזר ונותן לו שנית בהקפה, וכן לעולם אבל אם אינו משלם לו החוב הישן שוב אינו נותן לו סחורה. כך החנוני המקיף הגדול ברוך הוא וברוך שמו, כשאדם משלם במצותיו הקפה ראשונה, הקב"ה חוזר ונותן לו בהקפה וזה"ש יתן ויחזור ויתן.

דבר אחר, לפי שנכנס עמו הגן עדן ומזה שפט יצחק שזה הנכנס שכרו הרבה מאוד בעולם הרוחני בגן עדן כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם ע"כ אמר ויתן בוי"ו העיטוף לומר שנוסף על ההצלחה הרוחנית הצפונה לך לעה"ב ויתן לך גם בעולם הזה מטל השמים וגו' כדי שתזכה לשתי שולחנות.

ויש אומרים, שוי"ו של ויתן הוראה שלא יסמוך האדם על הנס אלא יעשה את שלו ככל אשר ימצא בכחו לעשות ומה שיחסר הטבע ישלם הנס כמ"ש רז"ל (ספרי ראה טו.יח.) יכול אפילו יושב ובטל ת"ל בכל אשר תעשה. לכך נאמר ויתן ר"ל אחר שעשית כבר כל אשר היה בכחך לעשות אז גם ה' יתן לך מאוצרו הטוב כמ"ש (תהלים פה.יב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף גם ה' יתן הטוב וגו'. כי מתחילה צריך אתה לעשות פעולתך, אמנם באמת דווקא, כי לא ישלח ה' עזרו למי שפועל פעולות ותחבולות אנושיות לא בצדק ולא באמת ומשפט, אבל למי שיתעסק באמת ואמונה ישלם ה' עזרו מקודש, וכשהפעולות האנושיות נצמחים תחילה מארץ, אז על צד החסד השקיף ה' ממרומו ובמה השקיף. גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה, במלת גם חתם כל הענין והוא מבואר מעצמו.

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אורריך ארור ומברכיך ברוך", ובלעם אמר הפך זה וכן נאמר לאברהם ואברכה מברכיך ומקללך אאר, נראה שיש שני מיני אוררים ושני מיני מברכים. מין א' הוא המקלל ממש או מברך ממש, ולעולם כך המדה בצדיקים שתחילתן יסורין וסופן שלוה, והנה כל מברך מסתמא הוא מברך בזמן שצריכין לברכה דהיינו בזמן שהיסורין מצויים, לאפוקי בזמן השלוה אינן צריכין לברכה, כי כן אמר הקב"ה לבלעם כשאמר אם כן אברכם אמר לו אינם צריכין לברכתך כי ברוך הוא. וכל מקלל מסתמא הוא מקלל בזמן השלום, כי בזמן היסורים למה יוסיף קללה. ומזה המין נאמר לאברהם תחילה ואברכה מברכך, כי בהתחלה יהיו היסורין ואז תצטרך למברכים וכל מברכיך אברך אני, ואח"כ בזמן השלום יתקנאו בך רבים ויחשבו לקללך ואני אאר אותם. ומזה המין אמר בלעם מברכיך ברוך ואורריך ארור.

אבל אורריך שהזכיר כאן, אינו מדבר כלל במקללים בלשון קללה, אלא במצערים. וכן פירש"י וזה מצוי בזמן היסורין ביותר, ע"ד (שבת לב.) נפל תורא חדד לסכינא. כי נוסף על היסורין יבואו לצערך במקום שהיה להם לנחמך כי בזמן השלום במה יצערו. וכן מברכיך היינו משמחיך וזה מצוי ביותר בזמן השלוה שרבים ישמחו עמך, ומכאן למד רש"י לפרש אורריהם היינו מצעריהם, ובזה הותרו כל הספיקות והקושיות שהקשו הרא"ם והרמב"ן ועיין בספריהם, אבל לפי פירושו של רש"י לא יתישב כל זה ואני לא באתי כ"א לתרץ הפסוקים. תדע שכך הוא שהרי בלעם אמר ותהי אחריתי כמוהו ואיך אמר אורריך ארור בסוף ויעד להם שסופן יסורין, אלא ודאי שאורריך מדבר בזמן השלוה שתהיה באחרית ימיהם ועליה אמר ותהי אחריתי כמוהו, אבל לרשעים יעד הפך ואמר ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. והקב"ה יעד ג"כ לאברהם שיהיה ראשיתו מצער ויצטרך למברכים ואחריתו ישגא מאד ויבואו עליו מקללים ולא יוכלו לו.

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יקם אבי ויאכל מציד בנו". יעקב דבר בלשון תחנונים קום נא שבה, אין נא אלא בקשה, ועוד אמר לו לישב ולאכול דבר אתו בלשון נוכח, אבל עשו לא אמר לו לקום מן המקום אשר הוא עומד שם ולישב במקום המוכן לאכילה, ולא הזכיר לשון נא, ודבר בלשון נסתר מרוב רום לבבו.

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"גם ברוך יהיה". מאי קמ"ל וכי היה עשו מסופק בברכתו. על כן י"ל שמה שאמר אורריך ארור היינו אם אתה תקלל את אחרים אסכים עמך באופן שיהיה ארור מי שתארר אתה, וכן מברכיך את מי אשר תברך אתה אסכים לברכתך שיהיה ברוך. כי מסר בידו הברכות לברך את מי שירצה, וע"ז אמר יצחק גם ברוך יהיה שלא זו שאברכהו כבר אפילו אמרתי לו והיה ברכה ונתתי בידו לברך את מי שירצה, ואחר שמסרתי הברכות בידו איך אקח מידו מה שכבר נתתי לו ומה מועיל שאברכך אם הוא לא יסכים עמי. ולפי זה גם ברוך יהיה מלשון והיה ברכה, ואל תשיבני מן וי"ו של ברוך שמשמעותה שהוא יהיה מבורך מצינו דוגמא לזה שדרשו רז"ל (סוטה לח:) אין נותנין כוס של ברכה כי אם לטוב עין שנאמר (משלי כב.ט.) טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך.

דבר אחר, לכך אמר גם ברוך יהיה, שלא יאמר עשו הלא אין ברכת יעקב נצחית, ותוכל לפרש דבריך שברכת יעקב תחול על זמן קבוע וככלות זמנו יתחילו ברכותיו של עשו, ע"ז אמר גם ברוך יהיה לא זו שאברכהו בהווה אלא גם ברוך יהיה ר"ל יהיה כן לעולם וא"כ אין מקום לברכותיך לחול לא בהווה ולא בעתיד, ועשו אמר הלא אצלת לי ברכה אחרת בכיוצא בה, וכי לא אפשר שיחולו שני הברכות כאחד, והשיב לו הן גביר שמתיו לך, ומה שקנה עבד קנה רבו וא"כ מה יתן לו, ובעבור הפצרתו נתן מקום לחול ברכתו באמרו והיה כאשר תריד וגו'.

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"את ברכתי לקח וגו'". למה אמר שלקח הבכורה בעקבה ורמיה והלא מכרה לו מרצון טוב, ואם עשו בשאט נפש ביזה הבכורה מה פשעו של יעקב בזה. והקרוב אלי לומר בזה שאמר עשו הא בהא תליא כי כששאלו יצחק מי אתה והשיב לו אנכי עשו בכורך, ואיך הוציא דבר שקר מפיו הלא שארית ישראל לא ידברו כזב, אלא ודאי שאמר לו אנכי במקום עשו בכורך, שהרי קניתי ממנו הבכורה וא"כ אנכי במקומו, ואילו לא קנה הבכורה לא היה יכול להשיב אנכי עשו בכורך, ולא היה יכול לבא לכלל הברכות, ובודאי שבשעה שקנה הבכורה היה דעתו לרמות אותי בזה, כי תקראנה אותי כאלה. ומה שמאשים אותו על לקיחת הבכורה, לפי שאמר עתה נודע הדבר כי מקח טעות הוא, כי מתחלה חשבתי שאין מעלה לבכורה כי אם מה שנוטל פי שנים אחרי מות אביו, וחשבתי שמא לא ישאיר אבי אחריו מאומה על כן מכרתיה בדבר מועט, אבל עכשיו אני רואה שהבכורה שוה הרבה לפי שהברכות תלויות בה, כי למה אמר יעקב אנכי עשו בכורך, למה לו להזכיר הבכורה אלא ודאי לפי שמצד הבכורה הוא ראוי ליתר שאת ועוז, ובזה יעקבני כי לא ידעתי שקבלת הברכות תלוי בבכורה, רמז לדבר בכר אותיות ברך לכך אמר ויעקבני זה פעמים, אבל ההיזק אינו כי אם אחד.

פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)

"הנה משמני הארץ יהיה מושבך". לפי שעיני יעקב נשואות לשמים, יותר ממה שיתלה עיניו בארץ שמנה בטבע, ע"כ הקדים ביעקב טל השמים למשמני הארץ, לפי שעיקר בטחונו של יעקב בהקב"ה אשר בידו מפתחות של מטר, אמנם משמני הארץ אשר ביד האדם לזבלה ולהשמינה, בטחון זה הוא אצלו תפל ומאוחר. ובעשו בהפך זה, שיותר הוא שם מבטחו בכחו ועוצם ידו אשר בו יוכל להשמין הארץ, ממה שתולה עיניו לשמים שיוריד לו טל לברכה, ולפי שהוא מקטני אמנה ע"כ יבחר למושב לו ארץ שמנה בטבעה, לכך אמר לשון הנה משמני הארץ יהיה מושבך, לא הזכיר בו נתינת אלהים. והזכיר מושבך לפי שמדבר כי הוא יבחר לו מקום שמן ודשן להתיישב שם, אבל יעקב שם ה' מבטחו ע"כ אינו מדקדק באיזו ארץ יתישב, כי אף תהיה כחושה בטבע סמוך לבו בטוח בה' שישמין אותה לכך נאמר אצלו ויתן לך האלהים.

ויש אומרים שהקדים ביעקב הטל כי על צד הנס תהיה ארצו שמנה מן הטל, אף אם ירד על ארץ כחושה ישמין אותה הטל בדרך נס, אבל עשו צריך לבקש תחלה קרקע שמינה ואז יועיל הטל, אבל בארץ כחושה לא יועיל לפיכך צריך לחזר לירש ארץ בחרבו, לכך סמך לזה ברכת ועל חרבך תחיה.

פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)

"והיה כאשר תריד ופרקת עלו וגו'". תריד מלה זרה במקרא ואינה מתישבת לפירש"י, כי לא פורש במקרא מהו הצער, ויש מפרשים לשון רדיה וממשלה ופירשו בו מה שפירשו. ואומר אני שכך פירושו. כי ידע יצחק ברוח הקודש שבו שברכת ורב יעבד צעיר לא תהיה כ"א בזמן שישראל זוכין, ואולי הבין זה ממה שנאמר לו ממעיך יפרדו זה לרשעו וזה לתומו ואז רב יעבוד צעיר, כי זה הצדיק מושל ביראת ה' ברשע, אמנם אם אינו זוכה למה ימשול בו, וסד"א שבזמן שאין ישראל זוכין לא זו שהרב לא יעבוד לצעיר אלא אפילו שהרב ימשול בצעיר, ע"כ אמר שאין הדבר כן אלא בזמן שהצעיר זוכה ופורש לתומו, אתה תהיה לו לעבד כמ"ש ואת אחיך תעבוד. והיה כאשר תריד ר"ל כי יהיה הזמן שאתה תהיה רודה ומושל בכל העולם, וזהו בזמן שאין ישראל זוכין כי כשזה נופל זה קם, אז די לך שתפרוק עלו מעל צוארך, אבל מ"מ גם אתה לא תוכל לרדות בו, לכך נאמר בעובדיה (עובדיה א.י) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה. וכתיב (שם א.כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. מכל זה משמע שעשו עתיד ליתן את הדין על מה שהיה רודה בישראל כי לא ניתן לו רשות לרדות בו, כי אם לפרוק עלו מעל צוארו.

פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יקרבו ימי אבל אבי". תלה הדבר בימי אבל לפי שאבל אסור לעסוק בתורה בפקודי ה' ישרים משמחי לב, ויצחק אמר והיה כאשר תריד דהיינו בזמן שלא יעסקו בתורה ופרקת עלו, וא"כ באבלו ודאי לא יעסוק בתורה ולא יהיה לו דבר המגין עליו ואז אהרגה את אחי. ומטעם זה ארז"ל (ברכות מד:) שהאבל צריך שמירה לפי שאין בו התורה המגינה עליו שנאמר (משלי ו.כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך.