[לח] פסק ממנה דרך נשים נידות. רוצה לומר כי "אורח" פירושו - דרך נשים פסק ממנה, ומפני דודאי הוה לה דרך שאר נשים הוסיף 'דרך נשים נידות', רוצה לומר ד"נשים" דקאמר היינו נשים נידות. אף על גב דלעיל פירש (פסוק ח) שפרסה שרה נדה ולכך לא הביא לחם, מכל מקום לא היה לה דרך נשים, שיש להם אורח לראות בזמן קבוע להם (נידה דף טו.), וזה נקרא "אורח":
בד"ה פסק ממנה דרך נשים נ"ב ואף ע"פ שחזר לה אורח כנשים זהו וסת שלא בזמנו שהוא מקולקל והיא לא ידעה שיהיה מאותה ראייה וסת כדרכה כאורח הנשים עד ימי העיבור שהו' ג' חדשים שהרי מאותו זמן היה שנה ללידתה וק"ל מהרש"ל ומ"ש עד ימי העיבור שהו' ג' חדשי' כו' תימה הלא בר"ה היתה נפקדה והיתה יולדת לז' מקוטעין כדאיתא במסכת ר"ה והביאו הרא"ם ז"ל לקמן בסמוך בד"ה סמך פרשה כו' כן נראה לי:
"באים בימים" - האדם בימי בחורותיו יקרא "עומד בימים" ויקראו "ימיו" כי הם שלו כלשון את מספר ימיך אמלא (שמות כג כו) אבל כאשר יזקין ויחיה ימים רבים מרוב בני האדם בדורו יקרא "בא בימים" מפני שהוא כבא בארץ אחרת נוסע מעיר ובא אל עיר מיום אל יום חדל להיות לשרה אורח כנשים הוא הזמן להריון כי אחרי הפסק האורח מחמת זקנה לא תהרינה
(יא)" ואברהם". ובעת ההיא כבר "היו אברהם ושרה זקנים", וסבת הזקנה הי'" ע"י הימים" ולא כמי שיזקן קודם זמנו. "ושרה "כבר "חדל להיות לה ארח כנשים", ויש הבדל בין "דרך "ובין "אורח", שדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, ואורח הוא האורח הקטן שיתפרד מן הדרך הגדול אל הצד ואינו קבוע כ"כ, וע"כ רחל אמרה כי דרך נשים לה כי היתה ילדה והיה לה הוסת הקבוע לכל הנשים, ובשרה אמר שלא לבד שלא היה לה דרך נשים שהוא הוסת הקבוע בנערותה, כי חדל גם האורח שהוא הוסת הבלתי קבוע שיבא גם בנשים זקנות, כי פסקו הדמים בכלל מרוב ימים, וע"כ מה שעתה חזר הוסת ופרסה נדה היה סמן בדוק שחזרה לנערותה ונעשה שנוי בטבעה:
(יא) "ואברהם ושרה זקנים" וכו'. אמר כי הצד השוה שבהם, כי "אברהם ושרה זקנים באים בימים", אך מה שחדל
להיות לשרה הוא "אורח כנשים", כלומר אורח טבעי כנשים, אך אורח שלא כנשים שהוא דרך נס אחר תשעים שנה לא חדל
ממנה, כי חזרה לנערותה ופירסה נדה אחרי זקנתה הפך הנשים:
(יב) ועל כן "ותצחק שרה בקרבה", וגם שלא דברה, הנה היה "לאמר" הנה ממני אין עיכוב כי הנה "אחרי בלותי" כבר
"היתה לי עדנה", כי פרסתי נדה וחזרתי לנערותי אך העיכוב אינו אלא כי "ואדוני זקן". וזה אפשר כוונו רבותינו ז"ל
בבראשית רבה (מח כ) באומרם בתר דסיבית תהי לי "עדונין", גם שאין לשונם ברור. ובזה יתיישב מאמרם ז"ל (יבמות סה ב)
באומרם מכאן שמותר לשנות מפני השלום שהיא אמרה ואדוני זקן והקב"ה אמר ואני זקנתי. ואם כפשוטו של מקרא אינו
משנה מאמרה, כי אם שהיא אמרה על שניהם והקב"ה לא אמר כי אם חצי מאמרה. אך במה שאמרנו שאחרי בלותי היתה לי
עדנה אינו בתמיה רק שהיא חזרה לנערותה, יצדק מאמרם ז"ל כמדובר:
(יג) והשיב יתברך ואמר "למה זה" כלומר למה היה זה המבשר האם חנם שלחתיו כי "צחקה שרה", וגם שלא דברה בפיה, הנה
כוונת הצחוק היתה "לאמר האף" כי "אמנם" ודאי הוא שאלד עם כל זה אתמה כי "אני זקנתי":
ואברהם ושרה זקנים. אמר ר' יוחנן, כבר כתיב: ואברהם ושרה זקנים; מה תלמוד לומר "ואברהם זקן בא בימים"? אלא לפי שהחזירם הקב"ה לימי נערותן, נצרך פעם שניה "ואברהם זקן". אמר ר' אמי: כאן זקנה שיש בה לחלוחית, להלן זקנה שאין בה לחלוחית. חדל להיות לשרה ארח כנשים. כמה דאת אמר: "וכי תחדל לנדור"; פסק, כמה דאת אמר: "וחדל לעשות הפסח".
