אלשיך על בראשית יח

<< · אלשיך · על בראשית · יח · >>

"וירא אליו יי באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום". (א):

ראוי לשית לב אל אומרו אליו ואת שמו לא הזכיר, כי להיות פרשה פתוחה אין לסמוך אל הנזכר בקודמת. ועוד מה צורך לדעת היכן היה יושב ושהיה כחום היום. ועוד אומרו וירא שני פעמים. ועוד למה רץ לקראתם והם נצבים עליו. ועוד אם היה בלבו שהיו ערביים למה חרד עליהם את כל החרדה ההיא וישתחו ארצה. ועוד כאשר רץ לקראתם וישתחו למה לא דבר להם כלום. ועוד אמרו אל נא תעבור והיה לו לומר אל נא תלך או אל נא תעלה. וגם אם שם זה הוא קדש - שהוא הפירוש היותר צודק - למה לא נאמר קודם לאומרו וירץ לקראתם, שהוצרך רש"י ז"ל לומר שנכתב הפך הסדר:

אמנם בא להורות כמה מעלות טובות מקנה המצוה בעושיה, כי תקדשנו ותזככנו עד יהיה כבריה חדשה, כנוסח ברכותינו אשר קדשנו במצותיו, כי על ידי מצותיו מתחדשים האברים העושים אותם. ועל כן הם רמ"ח מצות עשה לעומת רמ"ח איברים ושס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידים. וכמאמרנו על פסוק (קהלת יב יג) "את" האלהים ירא ו"את" מצותיו שמור, שהוא "את" "האלהים ירא" מלעבור מצות לא תעשה, "ואת מצותיו שמור" לקיים מצות עשה "כי זה"ו כללות "כל האדם" - בין איברים וגידים ליקדש בם - רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה הוא כללות כל האדם שהוא רמ"ח איברים ושס"ה גידים כמספרן: וזהו ענין מאמר תורתנו פה באומרו "וירא אליו ה'", לומר ראה והביטה המעלות אשר קנה אברהם על ידי המילה הנזכרת כי הנה נתקדש איכותו על מה שהיה מתחלה בכמה דברים. א. כי "וירא אליו ה'", והוא ענין מאמרם ז"ל על מה שמצינו פעם מזמור לדוד ופעם לדוד מזמור, ואמרו (ילקוט איוב תתקיז) על דרך פירושם על פסוק (איוב כט יד) צדק לבשתי וילבישני, יש אדם נאה ללבושו ויש שלבושו נאה לו וכו', כך אמר איוב אני נאה לצדקה להתלבש בה והיא נאה להתלבש בי. כך לא בלבד המזמור נאה לדוד כי אם גם דוד נאה אל המזמור ועל כן נאמר גם כן לדוד מזמור. על דרך זה יאמר שקנה אברהם על ידי המילה, כי הנה עד שלא נמול אברהם לא נאמר רק ויאמר ה' אל אברם, וירא ה' אל אברם, היה דבר ה' אל אברם. כי ה' שנזכר תחלה הוא נאה אל אברם להתפאר ולהנאות בו אברם, אך לא היה הוא נאה לה' בעצם להתפאר, כי ערל היה, כי על כן לא היה יכול לסבול השראת קדושת נבואה מבלי יפול. אך עתה שנימול אינו אומר וירא ה' אליו כי אם "אליו ה'", כי הוא נאה לה' על דרך לדוד מזמור. וזהו אומרו "אליו" כלומר אל הנימול הנזכר ולא אמר אל אברהם, בל יראה שה"א שניתוספה בו ליקרא אברהם גרמה לו, על כן לא הזכיר אברהם כי אם אליו שהוא אל הנמול הנזכר בסמוך. כי המילה עשתה זאת שנתקדשו כל אבריו לגמרי מה שאין כן אם היה נקרא אברהם ועודנו ערל:

ועוד שנית והוא כי "והוא יושב פתח האהל" מה שאין כן בתחלה שהיה נופל ולא יושב:

ועוד שלישית והוא "פתח האהל" כי דרך הנביא להתבודד במקום שאין אנשים להשיג הנבואה, אך עתה על ידי זכות המצוה נראה אליו ה' פתח האהל מקום שנכנסים ויוצאים ואי אפשר להתבודד שם:

עוד רביעית והוא "כחום היום" והוא כי אין נבואה שורה אלא מתוך שמחה ולא מתוך צער. והנה אברהם היה מצטער הרבה שהיה מכה בו שרב ושמש, ומה גם למה שאמרו ז"ל (בבא מציעא פו ב) שהוציא הקב"ה חמה מנרתקה ואין צער גדול מזה, ועם כל זה לא נמנעה ממנו נבואה ויכול לסובלה עם היות כי המילה מתשת כח כל הגוף, אך אין זה כי אם זכות המילה היא שעמדה לו כמדובר:

ועל פי דרכנו נשית לב אל אומרם ז"ל שהקב"ה הוציא חמה מנרתקה, ומהם אמרו שנקב נקב מגהינם והרתיח העולם. מהיכן יצא להם, וגם אם הוא מפני שהחום יפה למכה, למה היה מגהינם או חמה מנרתקה שהוא הגהינם שלעתיד לבא המלהט הרשעים, כמו שאמרו ז"ל (עבודה זרה ג ב) על פסוק הנה יום בא בוער כתנור והיה כו' וליהט אותם היום הבא, שהוא כי הקב"ה יוציא חמה מנרתקה ותלהטם. אך הנה הוקשה למו אומרו כחום היום ולא אמר בחום היום, על כן אמרו שהוא כמו חום אותו היום הידוע שאמר הנביא הנה יום בא לה' ולהט אותם היום הבא. ולמה עשה כן הוא יתברך לאברהם אוהבו ומה גם לאומרם שבא לבקרו. אך יתכן שהטעימו הקב"ה מעין העתיד, והוא כי אמרו רבותינו ז"ל כי חמה מנרתקה שהוא גהינם העתיד היא תלהט רשעים ותרפא הצדיקים, וזהו הנה יום בא וכו' ולהט אותם היום הבא, והיא תרפא הצדיקים, וזהו שסמוך וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וכו'. ויתכן כי כן עשה הוא יתברך באברהם, שאותו היום הוציא חמה מנרתקה שתלהט רשעים היא תרפא וכו'. ושיעור הכתוב לפי זה "והוא יושב פתח האהל" בשובה ונחת, יען היה לו "כחום" אותו "היום" שמה ששורף את הרשעים מרפא הצדיקים:

עוד אמרו (בראשית רבה מח ז) אמר ר' לוי לעתיד לבא אברהם יושב על פתח גהינם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה, ואותן שחטאו יותר מדאי מהו עושה להם, מעביר את הערלה מעל גבי תנוקות שמתו עד שלא מלו ונותנה עליהן ומורידן לגיהנם כו'. והלא יקשה היכן נזכר בכתוב שיושב על פתח גהינם ולמה נרמז פה. וגם מה ענין מלת התינוקות ההם אצל זה. וגם מי מנה אלו ואלו שיהיו כל כך תינוקות שלא מלו כמספר החוטאים ולא יותר מדאי:

אך הוא מה שכתבנו כי הוקשה לו כ"ף של כחום. על כן פירש "והוא יושב פתח האהל" ולמה היה פתח האהל, הלא הוא "כ"מו "חום היום" הוא היום הבא שהוא גהינם שלעתיד לבא, כי אז ישב בפתח גהינם להציל בניו, מעתה עשה דוגמתו והוא שהתורה אומרת כי זה שהיה יושב פתח האהל היה כמו מה שיהיה בחום גהינם העתיד. ולא יבצר כי זכות מעשהו עתה הוא מה שיועיל לו אז, שהיה מצטער פתח האהל בחולי שמחמת מילה, כי על ידי כן זוכה להציל כל בניו הנמולים מגהינם: והנה במסכת עירובין (יט א) מביא ענין זה שאברהם אינו מניח מהול כו', ומסיים בה ואשר בעל גויה מעביר ערלת תינוקות כו'. ואפשר כי לא ייחדו בבראשית רבה העון ההוא, כי אם חטאו יותר מדאי, לכלול כל מטמאי מילתם בעריות ולא שבו, שבשר קודש יעברו מעליהם, וזהו מעביר כו' שמביאן ה' יתברך בגלגול ואינן מגיעין למילה כאילו חוזרת הערלה ראשונה למקומה ומבטלת המילה שטמאה כשהיה לו, נמצא כי הן הם התנוקות אשר טמאו המילה בראשונה: "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" (ב - ג):

לבא אל הענין נשית לב אל מאמרם ז"ל בבראשית רבה סוף פרשה הקודמת (מז יג), וז"ל: אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי תאמר משמלתי באים אצלי, אמר לו הקב"ה עד שלא מלתה היו בני אדם ערלים באים אצלך עכשיו אני בכבודי בא ונגלה עליך הה"ד וירא אליו ה' כו' ע"כ:

והנה ראוי להעיר מה ראה על ככה אברהם לטעון נגד מאמרו יתברך, מי שלא פצה את פיו באמור אליו ה' קח נא את בנך את יחידך כו' לאמר לו הלא אתה אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, איך בציווי זה בקש טענה ליפטר, וגם מה לו ולעוברים ושבים ערביים ערלים נגד צוויו יתברך. ועוד תשובתו יתברך עכשיו אני בכבודי בא כו', האם לו יונח שלא היה בא ונגלה עליו היה הדין עם אברהם לעבור ציוויו יתברך. וגם נשים לב אל אומרו בכבודי כי מי לא ידע כי בכבודו בא. וגם איך למד זה מאומרו וירא כו' שאומר הה"ד וירא כו':

אך לזה נקדים כי הנה ידענו כי על שלשה דברים העולם עומד על התורה כו', ואמרו רבותינו ז"ל (בשמות רבה) [במדבר רבה] (יב יד) כי משנברא העולם עד מתן תורה היה העולם עומד על עמוד אחד שהוא גמילות חסדים הוא של אברהם, והוא כמו שאמרו ז"ל שהיה כמריש שבאמצע הבירה שסובל קורות שמכאן ומכאן, כך הדורות שלפניו ושלאחריו היו סמוכים עליו: ונבא אל הענין והוא כי בעל המאמר הוקשה לו אומרו וירא אליו ולא אמר אל אברהם. על כן אמר כי עברו דברים בין אברהם ובינו יתברך, כי אברהם בענותנותו היה חש יותר על קיום העולם מהנוגע אל עצמו, על כן על אומרו יתברך קח נא את בנך כו' לא דבר מאומה. אך על ענין המילה להיותה דבר זר בעיני ההמון, באומרם היתכן ברא אלהים אדם שיחשוב לבעל מום עד החסיר מאשר ברא אלהים לשיהיה שלם. והיא תמיהת טורנוסרופוס, מעשה הקב"ה נאים או מעשה בני אדם נאים כו' (תנחומא פרשת תזריע ה). על כן אמר אברהם הנה אין העולם מתקיים אלא על ידי גמילות חסדים שאני עושה, והנה על ידי מצוה זו יתבטל, כי תאמר משמלתי יהיו באים, ואם כן איך אעשה הגמילות חסדים, ולמה לא תדחה מצוה אחת מפני מה שמקיים העולם. אז השיב לו הוא יתברך ואמר שעד שלא מלתה כו', לומר הנה גדול יהיה כחך על ידי המילה לקיים העולם מעתה. כי הלא עד כה היו ערלים אשר השכינה רחוק מהם כנודע, ועם כל זה על ידם שהיית גומל להם חסד היה העולם מתקיים, כי גם שלא היתה שכינה שורה בעולם, לא יבצר שזכות הגמילות חסדים היה משפיע שפע לקיימו. כל שכן עכשיו שעל ידי המילה תשרה עליך שכינה שתהיה ממש מרכבה אליה. ולא עוד אלא שיבחר בך מבמלאכי מרכבתו שיניח אותם ויעשה מרכבה ממך. נמצא יהיה זה העולם כעולם המלאכים, ואיך לא יתקיים העולם אז יותר. וזהו אומרו אני בכבודי בא, כלומר בארבע מחנות מרכבתי בא ומניח אותם ונגלה עליך, כלומר עליך ממש כי אעשה מרכבה ממך כמפורש כל מאמר זה למעלה בפרשת ציווי המילה. וכן היה כי בא במלאכי מרכבתו ונתראה עליו ממש, ואת מלאכי מרכבתו הלביש כאנשים ויציבם לפני אברהם שיגמול להם חסד. ועל כן היטיב אשר דבר אל נא תעבור מעל עבדך שהוא מהיותו יתברך עליו ממש כאשר יבא בס"ד. ואמר הה"ד וירא אליו ה' כו' והוא לומר כי בזה יתיישב אומרו אליו, שהוא אל הנימול שהענין היה בזכות המילה כמדובר למעלה. וגם בזה יתיישב שלא מצינו דבר אליו דבר, אך אין זה כי אם להודיע מציאות המראה שהיתה ביתר שאת על הקודמת להניח מרכבת מלאכיו לעשות מרכבה ממנו:

(ב) ובזה נבא אל ענין הכתובים, אמר הנה עוד קנה מעלה חמישית, והיא כי על ידי מילה זכה כי בא הוא יתברך במרכבת מלאכיו והניחם ועשה מרכבה מאברהם. וזהו "וישא עיניו וירא" כי נשא עיניו למעלה מעצמו, וירא בשכינה על ראשו שעשה מרכבה ממנו. "והנה שלשה אנשים נצבים עליו" כלומר שלא ראה אותם באים מרחוק ומתקרבים עד גשתם אליו, כדרכן של בני אדם, כי אם "והנה כו' נצבים עליו", כי אחר ש"וישא עיניו" למעלה "וירא" בשכינה וכשבא מיד להביט למטה, "והנה שלשה אנשים נצבים עליו" וירא היותם נצבים לפניו כהרף עין. והוא כי הוא יתברך בעשותו מרכבה מאברהם הוריד מלאכי מרכבתו מיכאל גבריאל רפאל והציבם לפניו מלובשים כאנשים למען זכות את אברהם להסעידם:

והנה אברהם בשתי ראיות אלו שראה ראה עצמו במבוכה גדולה. והוא כי הלא אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מח ט) שפתח אהלו היה לפני אורך הדרך, ובראותו כי לא ראה אותם באים בדרך ומתקרבים כי אם נצבים לפניו כנופלים מן השמים כאשר היה, ועל כן לא יבצר מלעלות על לב אברהם אולי מלאכים הם. ומה גם לרבותינו ז"ל (שם יא) שאמרו כי אמר וסעדו לבכם ולא לבבכם כד"א ולחם לבב אנוש יסעד, על שהמלאכים אין להם אלא לב אחד, באופן שלא יבצר לפחות מלהסתפק אם מלאכים המה או בני אדם קלי המרוץ מאד שעל ספק זה לא אמר לבבכם:

ומה שהיה נדון בקרבו אולי מלאכים היו, כי על כן לא ראם באים בדרך כי אם נצבים לפניו כרגע, והיו בדמות אנשים מלובשים גשמיות, הוא כי האלהים עשה למען יקיים בהם מצות גמילות חסדים שיתן לפניהם ויאכלו. או אפשר כי אנשים הם קלי המרוץ כי טרם ירגיש אותם מרחוק ראם נצבים עליו. על כן אמר הנה שתי מעלות טובות זכיתי עתה אחד היותי מרכבה אל השכינה שנית מצות גמילות חסדים. אם אטפל במצות גמילות חסד אולי השכינה תסתלק מעלי, ואם אמרתי לפניו יתברך שאל נא יעבור ויעזוב אותי, אולי אצטרך להאריך בתחינה ובין כך ובין כך יסתלקו האנשים, כי גם אם הם אנשים, כאשר קלו מנשרים לבא יקלו להסתלק, ואוי לי אם אומר להם תחלה המתינו לי עד דברי בו יתברך, כי כן לא יעשה להתחיל לדבר בם טרם אדבר עמו יתברך כי הוא מיעוט דרך ארץ. על כן לתקן את הכל עשה בחכמה ולא דבר אתם דבר, רק רמז להם שהיה חפץ לדבר בם כדי שיתעכבו. ועל כן "וירץ לקראתם" - עם היותו קרוב - "מפתח האהל", למען יבינו כי חושק לדבר בם וזה הוא אם אנשים הם. ואם הם מלאכים על כן "וישתחו ארצה". ועל ידי כך בטח לבו שימתינו לו ולא יסעו בעוד ידבר עמו יתברך, כי המה יכירו כי חפצו בם ולא ישקוט עד ידבר אתם:

(ג) ואז דבר אתו יתברך ואמר "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" על מלאכי מרכבתך. והוא, שאם מלאכים הם יסתלקו להיות מרכבה אל השכינה, וימנע ממנו מצות גמילות חסד, וגם היותו מרכבה אל השכינה. ואם אנשים הם לבל יחסר ממנו היותו מרכבה אל השכינה בעוד שמתעסק בגמילות חסדים. ומה גם לרבותינו ז"ל (בראשית רבה מח י) שאמרו כי על ידי גמילות חסד זה זכו בניו במדבר ובארץ ולעתיד למתנות גדולות עד מאד:

"יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת". (ד - ה):

ראוי לשים לב למה לא אמר אקח כי אם יוקח על ידי שליח. ומה גם לרבותינו ז"ל (שם יב) שאמרו כי כאשר עשה כן שלם לו אלהים, כי המים שאמר על ידי שליח ניתן לבניו על ידי משה, והלחם שהיה על ידו גם ה' נתן על ידו כאומרו הנני ממטיר לכם לחם כו', ואם כן איפה על אברהם יפלא, למה גם מימיו לא נתן על ידי עצמו, כי לא יבצר ממנו הפרש העושה המצוה בידו לעושה על יד שלוחו. וגם אומרו תחת העץ ולמה לא באהל. ועוד אומרו אחר תעבורו כמיצר על התעכבם וכן לא יעשה. וגם אומרו כי על כן עברתם, היאמר בעל הבית לאורח שלאכול מלחמו בא. וגם אורח אם יאמר לבעל הבית כן תעשה כאשר דברת

והאכילני, כי על כן אמרו בבראשית רבה (שם נ ז) שאמרו כדין תעביד לבר דכר דיתייליד לך:

אמנם הנה אמרו רבותינו ז"ל (שם) כי חשש אברם פן היו ערביים העובדים לאבק רגליהם שעל כן צוה לרחוץ רגליהם. ועל כן להיות גם זה בכלל ספקותיו, אפשר כי שירות הנעשה עודם בעבודה זרה על רגליהם לא רצה עשוהו על יד עצמו. אך מה שהוא אחר הטהרם מעבודה זרה עשה על ידו:

(ד) ולהתכת הכתובים יאמר, כי הנה תחת אחד מארבעה סיבות ימנעו אורחים מהתארח אצל בעל הבית. א. לבל הטריח את הבעל הבית בשירותם. ב. על טורח בני הבית לפנות כלי הבית ומטלטליו ממקום למקום. ג. לבלתי הפסידו ממון. ד. להיותם נחפזים ללכת לדרכם. על כן על האחד אמר "יוקח נא" כו' על ידי שליח, כלומר כי הרבה שלוחים יש לי לשרת, כי רק בעיקר אכילתם אעשה בעצמי בפת לחם. ועל השנית אמר "והשענו תחת העץ" שאין שם דבר לפנות:

(ה) ועל השלישית אמר "ואקחה פת לחם" וכו' שאין בזה הוצאה רבה. ועל הרביעית אמר "אחר תעבורו" שהוא אחר סמוך. ומה שלא אמרתי רק דבר מועט, הוא "כי על כן עברתם על עבדכם", ולא על פיזור רב רק לזכותני במצוה. "ויאמרו" אל תהיה אומר מעט ועושה הרבה כדרך הצדיקים כמוך פן נהיה עליך לטורח, רק "תעשה" מועט "כאשר דברת" ולא הרבה כאשר עם לבבך:

"וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות" (ו):

הורנו שתי הדרכות טובות אשר יעשה אותו האדם בעשותו כל מצוה. א. הזריזות. ב. שכל מה שיכול לעשות בכבודו בעצמו יעשה, ולא יניח למשרתיו עושי רצונו. וזהו שעל האחד אמר "וימהר אברהם". וגם בדברו אליה לא אמר לושי כו' במהרה, כי אם טרם גלותו הצווי אמר "מהרי", לומר כי קודם כל דבר תשים נגד פניה הזריזות והמהירות, אחר כך אמר הציווי. ועל השנית אמר "לושי" כו' והוא בשום לב אל אומרו לושי, כי האם ללמדה סדר עשיית הפת בא אברהם, כי מי לא ידע שעל ידי לישה יעשה העוגות. אך כיוון אל תאמרי הנה שפחתי הגר וחברותיה הן יעזרוני ותהיה אחת לשה ואחת מקטפת ועושה העוגות, על כן אמר אליה אוחזי במצוה על ידי עצמך כי את "לושי ו" גם "עשי"העוגות. ולמאן דאמר כי פסח היה שעל כן לוט מצות אפה ויאכלו, אפשר כיוון לושי ומיד עשי עוגות, ואל תאחרי בין לישה ועשיית העוגות:

"ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו. ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו" (ז - ח):

(ז) "ואל הבקר רץ" כו'. הנה אמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא פז א) כי שלשה בהמות שחט, בן בקר וגם רך וגם טוב, להאכילם שלש לשונות בחרדל. וראוי לדעת למה שלשה בהמות ולא היו שלשה נתחים טובים מאחת או משתים. ועוד שאם כן מאי לעשות אותו אותם מיבעי ליה. וכן אומרו ובן הבקר אשר עשה, כי אם שלשה היו היה לו לומר ובן הבקר רך וטוב אשר עשה. ועוד אומרו ויקח חמאה כו' ובן הבקר כו' כי מי שקיים אפילו ערובי תבשילין יתן לפני האורחים בשר וחלב:

אך הנה יקרה יזמין איש שנים או שלשה אורחים ויאכילם וישקם היטב, אך כל כוונתו על הגדול שבהם ואגבו יאכלו כל השאר, ואם הם שווי הערך יעשה בשביל כל אחד ואחד. כדבר הזה אמר אברהם הנה בעיני יקרה נפש כל אחד מהם, ולא שכל החרדה הזאת היתה בשביל האחד ואגבו אעשה לשאר. ועל כן שחט שלש בהמות, בהמה אחת לכבוד כל אחד ואחד. ואם יעשה שלשה נתחי בשר ויתן לפני כל אחד, במה יודע איפה כי שלשה בהמות שחט, אחד אל כל אחד, אם לא היו שלשה לשונות, כי הלא אין שלשה לשונות בפחות משלשה בהמות, כי אינן כנתח שימצאו שנים או שלשה דומים זה לזה בבהמה אחת או בשתים. והנה להיותו זקן וגם לזכות את ישמעאל בנו, מה עשה עמד ויחלק הלשונות. האחד לקח לבשל הוא, והשני נתן לנער ישמעאל לחנכו במצות וזהו "ויקח בן בקר", אך "רך וטוב ויתן" שניהם "אל הנער" לעשות אותם. אך להיות אברהם זריז במצות יותר, על כן "וימהר" הוא "לעשות אותו" מיד, הוא את בן הבקר האחד:

(ח) ובראותו כי הנער לא עשה עדיין את הרך וטוב כי לא מיהר כמוהו, והוא עשה ורצה לתת לפניהם מהרה, על כן לא המתין עד שיעשה אותם הנער. ואז אמר אם אחתוך הלשון לשלשה חלקים אינו כבוד, ומה גם שרצה להורות שלכל אחד נותן מנה אחת לבדו, ולא יראה שלא החשיב רק את האחד ואגבו זימן את השאר. וגם בימים ראשונים כל אורח היה נותן לפניו מנתו בפני עצמו. על כן מה עשה לקח "חמאה" לתת לפני האחד, "וחלב" לשני, "ובן הבקר" לשלישי. "אשר עשה", כי אשר נתן לעשות הנער לא עשאו עדיין, כי הוא מיהר לעשות את שלו כאומרו וימהר לעשות אותו:

ולהיות שהיה מסתפק אם היו מלאכים כמו שכתבנו, עם שהיה זקן וחולה ומצטער להיות בעמידה, עם כל זה לראות אם יאכלו או אם הסתלק המאכל מלפניהם, על כן לא סר מלעמוד עליהם. והם בראותם כי "והוא עומד עליהם" כלומר הוא הידוע שהוא זקן וחולה, ותחת העץ חוץ מאהלו, על כן בושו ממנו "ויאכלו", ולא סלקו המאכל מאליו:

או נדקדק הוי"ו של "והוא", והענין מה שכתבנו שהיתה שכינה עליו כי עשה מרכבה ממנו, וזהו אומרו "והוא" כלומר לא הוא בלבד, כי אם "והוא" נוסף על זולתו. וזהו אומרו "והוא" בוי"ו כלומר עם השכינה הנזכרת לעיל, ועל כן בושו והכלמו ויאכלו: או יאמר דרוש אחר, הכתוב אצלנו בשערים, על מאמרם ז"ל (שמות רבה כח א) שכשעלה משה למרום ורצו לפגוע בו מלאכי השרת, אמר להם הקב"ה אי אתם בושים ממנו אמש ירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו וכו', שכתבנו שכיוון הוא יתברך להורות למלאכים כי היו צריכין כלם לגמילות חסדים של אברהם, שעל ידי חסדו מתקיים גם עולם המלאכים, ועל כן רצה יתברך כי שם יאכלו להורות כי נהנים הם מגמילות חסדו, כי גדול הוא מהם ומקיימם. וזה הורה יתברך בהניח אותם ועשות מרכבה ממנו, כי בזה נכנעו הם ויאכלו ולא עשו כמלאך את גדעון. וזה יאמר "והוא עומד עליהם", שהוא מרכבה אל השכינה והם למטה. וזהו "והוא עומד עליהם" במעלה, ואיך הוא עליהם הוא כי הם "תחת העץ" ולא תחת השכינה כמוהו, ועל כן "ויאכלו" מפתו כצריכים אליו:

"ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל. ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך ושרה שמעת פתח האהל והוא אחריו". (ט - י):

(ט) הנה שאלתם איה שרה נראה לבלי צורך. וגם מיעוט דרך ארץ לשאול האורחים איה האשה. וגם למה יחסו הבשורה אל שרה ולא אל אברהם. ועוד כי גם ה' בישרו ששרה תלד, באומרו וגם נתתי ממנה לך בן וכו' ומה צורך בשורה זו עתה. ועוד היפלא מהמלאכים שהיתה באהל שישאלו איה שרה, עד שהוצרכו רבותינו ז"ל (שם) לומר לחבבה על בעלה או לתת לה כוס של ברכה. ועוד למה כפל באומרו שוב אשוב וגם מה ענין אומרו והוא אחריו. ומה צורך הודעה זו:

אמנם הנה אמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא פז א) כי למה לא הובא לפניהם לחם מפני ששרה פירסה נדה כשהיתה לשה ונטמאת העיסה. והנה לא יבצר תצר לה מדאגה מדבר אשר לא זכתה להעשות מצוה זו ממעשה ידיה, אולי לא הגונה היא. על כן להורות כי נהפוך הוא כי אדרבה פקד אותה ה' מאז התחילה במצוה, והיה הדם ההוא לאות כי החזירה יתברך לנערותה לתת לה הריון. ועל כן שאלו "איה שרה אשתך", כלומר הלא אכלנו מאשר עשית ולא מאשר עשתה היא, אל תהרהר אחריה כי הלא אדרבה היא הזוכה ואליה הבשורה כי ראויה היא. כי הלא "איה שרה אשתך", והוא כדי שיענה ויאמר "הנה באהל", כלומר צנועה בירכתי ביתה, לענות אחריו ולומר "שוב אשוב וכו' והנה בן לשרה", כי בזכות צניעותה ראויה לבנים כמו שאמרו ז"ל (ילקוט תהלים תתפא) על פסוק (תהלים קכח ג) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, אימתי אשתך כגפן פוריה כשהיא בירכתי ביתך:

(י) "ויאמר שוב אשוב אליך", הנה בזה היחל לגלות כי מלאך ממלאכי המרכבה הוא, בכפל אומרו שוב אשוב. והוא כי הנה הבאים אז אל אברהם היו שכינה ושלשה מלאכים, ועל השכינה אמר "שוב", ועל ידה א"שוב", כי אין שכינה בלי מלאכי המרכבה, כי בלידת יצחק אין ספק תבא השכינה שמה, כענין בלידת משה רבינו ע"ה ותרא אותו כי טוב הוא שנתמלא הבית אורה מזיו השכינה. וכן היה כי הוא יתברך אמר אליו למועד אשוב אליך וכו':

"ושרה שומעת פתח האוהל", ושמא תאמר איה צניעותה בירכתי ביתה אם היא בפתח לפני האורחים, לזה אמר "והוא אחריו", כי אברהם היה "אחריו" של המלאך הדובר בו, נמצא אברהם מפסיק בין אחורי המלאך ובין הפתח ששרה שם, שאם לא כן היתה פנימה:

"ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה ארח כנשים. ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן. ויאמר יי אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי". (יא - יג):

(יא) "ואברהם ושרה זקנים" וכו'. אמר כי הצד השוה שבהם, כי "אברהם ושרה זקנים באים בימים", אך מה שחדל להיות לשרה הוא "אורח כנשים", כלומר אורח טבעי כנשים, אך אורח שלא כנשים שהוא דרך נס אחר תשעים שנה לא חדל ממנה, כי חזרה לנערותה ופירסה נדה אחרי זקנתה הפך הנשים:

(יב) ועל כן "ותצחק שרה בקרבה", וגם שלא דברה, הנה היה "לאמר" הנה ממני אין עיכוב כי הנה "אחרי בלותי" כבר "היתה לי עדנה", כי פרסתי נדה וחזרתי לנערותי אך העיכוב אינו אלא כי "ואדוני זקן". וזה אפשר כוונו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (מח כ) באומרם בתר דסיבית תהי לי "עדונין", גם שאין לשונם ברור. ובזה יתיישב מאמרם ז"ל (יבמות סה ב) באומרם מכאן שמותר לשנות מפני השלום שהיא אמרה ואדוני זקן והקב"ה אמר ואני זקנתי. ואם כפשוטו של מקרא אינו משנה מאמרה, כי אם שהיא אמרה על שניהם והקב"ה לא אמר כי אם חצי מאמרה. אך במה שאמרנו שאחרי בלותי היתה לי עדנה אינו בתמיה רק שהיא חזרה לנערותה, יצדק מאמרם ז"ל כמדובר:

(יג) והשיב יתברך ואמר "למה זה" כלומר למה היה זה המבשר האם חנם שלחתיו כי "צחקה שרה", וגם שלא דברה בפיה, הנה כוונת הצחוק היתה "לאמר האף" כי "אמנם" ודאי הוא שאלד עם כל זה אתמה כי "אני זקנתי":

"היפלא מיי דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן". (יד):

אמר הנה אינו מן התימה שצחקה שרה כמסתפקת כי אולי חשבה כי האורח לא דבר נכונה, ומה גם אם היה בדעתה שהיו ערביים. וגם אם עלה בדעתה כי מלאך ה' צבאות הוא, מסתפקת אם מה' יצא הדבר או מעצמו או דרך ברכה. על כן הנה עתה אני ה' אומר "היפלא" ויתכסה "מה' דבר" בתמיהה, כלומר במלאך אינו ודאי שלא יתכסה, והנה עתה אני עצמי אומר "למועד אשוב וכו' ולשרה בן" כי עתה שפי המדבר אין להסתפק:

"ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת". (טו):

ראוי לשים לב למה כחשה מאמר ה'. ועוד אומרו כי יראה, שנהפוך הוא כי על כן היה לה להודות פן יקצוף ה' על קולה. אך היא ראתה שינוי כי היא צחקה באומרה ואדוני זקן, והוא אמר לה שצחקה לאמר ואני זקנתי. והנה הצחוק היה אמת אך לא מטעם זה, והיא לא ידעה שמותר לשנות, על כן אמרה אולי נאמר לו מאתו יתברך ואדוני זקן, והוא משנה עד אודה במציאות הצחוק ואחר כך יריב אתי על שתליתי בו העכוב. על כן הכחישה הצחוק כלומר שהוא מאומד דעתו היה אומר ומעיד הוא יתברך, כי לא מבלתי האמנה בנבואתו כיחשה, רק "כי יראה" פן יתקוטט עמה אם תודה בצחוק באמור לה כי גם הטעם שהוא על כי ואדוני זקן הוא אמת. אז הבין אברהם בחכמתו כי לא על חנם כיחשה כי אם אולי הוא שינה מפני השלום, אך טעמה לא היה רק עליו שהוא זקן. על כן "ויאמר לא כי צחקת", לומר הנה הטעם אפשר היה כאשר אמרתי או הפכו, אולי היה שינוי מפני השלום, אך הצחוק בלבד בעצמו אמת הוא ואל תכחשי, אז שתקה והודת:

"ויקמו משם האנשים וישקפו על פני סדם ואברהם הלך עמם לשלחם". (טז):

יאמר כי אחר שהאכילם והשקם רצה לזכות בעצמו למצות לויה, וילך לשלחם שהוא ללותם כמאמר המתרגם. והנה אומרו האנשים יראה מיותר. וכן באומרו וישקיפו היה לו לומר וילכו סדומה. אך הנה סיפרה תורה כי עשו באופן שיזכה אברהם במצות לויה, והוא כי הנה הראותם כאנשים לא היה רק למען יאכילם אברהם, אך אחרי אכלם היו יכולים לשוב אל רוחניותן, וברגע ימצאו בסדום ואפילו בדמות אנשים, כי שלישו של עולם הוא המלאך, ובפסיעה אחת ימצאו בסדום. ואמר כי "ויקומו משם האנשים" שהוא כדרך אנשים ההולכים הלוך ונסוע, וגם "וישקיפו" משם "על פני סדום", ולא קפצו כרגע בלי השקפה, היה על כי "ואברהם הולך עמם לשלחם", שלא היה הלוכם יותר מהלוך אברהם כדי לשלחם, שהוא למען קיים מצות לויה, ואילו קפצו כמו רגע לא היה מקיים המצוה:

"ויי אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה. ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי לעשות צדקה ומשפט למען הביא יי על אברהם את אשר דבר עליו" (יז - יט):

ראוי לשית לב מה זו תמיהה המכסה אני מאברהם וכו', היתכן שלא היה עושה הוא יתעלה דבר שלא יודיע תחלה לאברהם, ומה זו תמיהה. ועוד אומרו ואברהם בלתי צודק, כי מה יתן ומה יוסיף אל הענין מה שיהיה לגוי גדול וכו' ושנברכו בו וכו'. וגם אומרו כי ידעתיו וכו', שהוא נתינת טעם, ויראה בלתי צודק. וכן אומרו למען הביא וכו' היה לו לומר למען הביא על בניו, כי איך יאמר שיצוה את בניו ושמרו אחריו דרך ה' למען הביא על אברהם וכו':

אך יאמר במה שידענו כי "וה'" הוא ובית דינו. והענין נמשך אחר הקודם. והוא כי הנה "וישקיפו" שהיא השקפה לרעה, שהביטו בהתלבשות הבטת רוגז. והנה "אברהם הולך עמם לשלחם" וירא השקפתם לרעה. וחש הוא יתברך פן בראות אברהם מיד את סדום הפוכה כמו רגע וגפרית ואש מן השמים, הלא יהרהר בלבו לומר מה זה האכזריות חמה. היתכן לא היו חמישים צדיקים או יותר במקום ההוא. אך אין זה כי אם רשות שנתן הוא יתברך למלאכים להשחית, ולא הבחינו בין צדיק לרשע וכלו הכל. או לפחות יחשוב כי על פי מדת הדין לבדה בלי שתוף רחמים נעשה הכליה ההיא ויגדל הכאב מאד, כי הוא היה הולך ללוות את ההולכים לעשות שלא כרצונו. על כן בא הוא יתברך ואמר הנה "וישקיפו" השקפה לרעה "על פני סדום", שמורה כי משחיתים הם, ויחשוב כי על כן לא הבחינו בין צדיק לרשע. "ואברהם הולך עמם" ורואה הענין, וגם הוא הולך "לשלחם" ללוות את עושי הפך רצונו:

(יז) על כן "וה'" הוא ובית דינו באחדות אחד "אמר המכסה אני מאברהם" כי לא מאת המשחיתים הוא הענין, כי אם "אשר אני" - הוא הנזכר שהוא וה' - "עושה" בעצמו ולא המשחיתים. וגם לא מידת הדין לבדה, כי אם בשתוף מדת רחמים העושה:

(יח) ושמא תאמר יעשה הוא יתברך משפט צדקו ולא יחוש אל המהרהר, לזה אמר הנה מכמה טעמים אין לכסות ממנו. א. כי "ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום", ועל כן יפקפק בבטחון, שיאמר איך תבא ברכת ואעשך לגוי גדול לידי גמר, אם ככה הוא יתברך מתנהג להניח הדבר אל המשחיתים, או את מדת הדין בלי שתוף רחמים. והלא לא יבצר מזרעו אשמת דבר, ויתעתדו לכליה חלילה:

ושמא תאמר, עם בניו לא יתנהג כך, רק עם גויי הארץ זולתם, לזה אמר עוד יש טעם שני, כי הלא אמרתי לו "ונברכו בו כל" "גויי הארץ", ועתה לא די שלא נברכו כי אם גם כלו מן העולם:

(יט) ועוד שלישית, והוא "כי ידעתיו וכו' לעשות צדקה ומשפט". והוא כי הנה צוויי אליו הוא שיצוה את בניו ושמרו דרך ה' לעשות וכו', שיאמר להם דרך ה' - שהדרך שהוא יתברך עושה יעשו הם - ומה הוא עושה "צדקה ומשפט" אף אתם כן. והנה בעיני אברהם, אין צריך לומר צדקה, כי אם אפילו משפט לא היה בענין סדום, כאומרו השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ואם כן איך יאמר אברהם יעשו דרך שעושה ה' שהוא צדקה ומשפט, ולדעתו אפילו משפט אינו עושה חלילה, וזהו "כי ידעתיו וכו' דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", על כן אודיענו האמת:

ועוד כי הצדקה ומשפט שיעשו בניו לא בלבד נוגעים אל בניו כי אם גם אל עצמו, ולמה אכסה ממנו. כי על ידי עשות ישראל צדקה ומשפט, ימשכו ויתקיימו הדורות עד לעתיד שתתקיים מתנת הארץ לאברהם ולזרעו, מה שאין כן אם ח"ו יהיה הפסק בקיום הדורות על העדר צדקה ומשפט, שלא יתקיים המעותד לעתיד לאברהם. ובראות כי אין זה דרך ה' חלילה לא יעשו הם צדקה ומשפט, וימנע טוב גם מאברהם עצמו, וזהו "למען הביא ה' על אברהם" וכו', והוא כי "עליו" ממש דבר "לך ולזרעך" "אתן" ומתי יתקיים אומר "לך", הלא הוא לעתיד לבא כנודע, שאז יתקיימו עשרה עממים את הקיני והקניזי וכו'. וכל האושר שלעתיד לבא הוא בצדקה ומשפט שיקדימו כד"א (ישעיה א כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, וכמו שאמרו ז"ל על וארשתיך לי וכו':

או יאמר "כי ידעתיו" וכו', והוא, שמא תאמר איך אני אומר המכסה וכו' ואברהם וכו', והלא אדרבה בר עונש הוא אברהם שהיה קרוב אל סדום וידע כי המה רעים וחטאים ולא השיבם לה' יתברך כדרכו את כל עמים רבים. לזה אמר לא יאשם על זה, "כי" מה שידעתיו ואהבתיו בעצם, אינו על מה שהיה מגייר גוים "כי" אם "למען אשר יצוה את בניו" וכו'. והוא מה שאמרו ז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק כד) כי כל הנפש אשר עשה אברהם מכל הגוים לא נמשך אל זרעם אחריהם כלל כי אם הם עצמם בלבד, אך לא כן זרעו כי נמשך עד עולם, וזה יאמר "כי ידעתיו" וכו', אינו אלא על שיצוה את בניו ואת ביתו אחריו, מה שאין כן הנפש אשר עשה שלא היה אל זרעם אחריהם, ועל כן לא יאשם על מה שלא עשה בסדום. ולא שאין לו זכות על מה שגייר כל הנפש אשר עשה בחרן, אלא שאשר יצוה את בניו הוא גדול מספיק

"למען הביא" וכו', מה שאין כן הנפש אשר עשה כי איננו גדול כזה. (כ):

"ויאמר יי זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד":

אמר מה שראית השקפה לרעה, אל תתמה על החפץ. כי הנה "זעקת סדום ועמורה כי רבה". ולפעמים יקרה לא יהיו כל כך חטאת החוטאים כצעקות שצועקים עליהם, אך בזה נהפוך הוא כי אם הזעקה רבה, והחטאת כבדה מאד על הזעקה:

"ארדה נא"" " "ואראה הכצעקתה הבא אלי עשו כלה ואם לא אדעה". (כא):

אמר הנה עוד אעשה למענך כי בלי השקפת מדת הדין "ארדה נא" אל עומק הדין, ולא בחינת מדת הדין כי אם "הכצעקתה הבאה אלי", כלומר אם הצעקה המגעת אלי - מדת רחמים הוא ה' הדובר בך - בלתי מספקת לשאעשה משפט - כי אם הבאה אל מידת הדין - לא אביט אליה, כי אם אל "הבאה אלי". ואם "עשו" שיעור שתהא כדאית לבא אלי אעשה "כלה". אך "ואם לא" עשו רק הבאה אל מידת הדין להיות ראוי תעשה המדה ההיא דין, "אדעה" וארחם:

עוד יאמר כי היו שני מיני זעקות. יש צועקים על הרעה שעושים להם. ויש על שלא הטיבו להם כענין יד עני ואביון לא החזיקה וכיוצא. אמר "הכצעקתה הבאה אלי" לעשות משפט "עשו" - שהיא צעקה על מעשה ש"עשו" - אעשה "כלה. ואם לא" אלא שאין שיעור להיות באה אלי לכלותם אלא בצירוף העדר טובה בלי מעשה, "אדעה" וארחם:

עוד יאמר לא אעלה בחשבון מה שצועקים עליהם אשר לא מבני עירם המה העוברים ושבים עם שרב היה כנודע מרבותינו ז"ל (ילקוט רמז ע) כי אם "הכצעקתה" של עצמה "עשו" כו':

עוד כיוון כמו שאמרו ז"ל (ילקוט פרשת לך לך רמז ע, ופרשת בחוקותי סימן תרעג) רעים וחטאים וכו' יודעים את קונם ומכוונים למרוד, כי הכוונה קשה מהמעשה. אמר שעם כל זה לא אעלה בחשבון רק המעשה, עם היות שבגוים מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, וזהו "הכצעקתה כו' עשו". ועם כל זה לא זכו בדינם:

"ויפנו משם האנשים וילכו סדמה ואברהם עודנו עמד לפני יי". (כב):

הורה גודל בטחון אברהם בקונו, וגודל חשקו לזכות את הבריות, שאף אחרי לכת המלאכים לסדום להשחיתם בגזירתו יתברך, לא השיב ידו מתפלה רק עודנו עומד לפני ה' לבקש רחמים, וכמו שכתב המתרגם משמש בצלו כו':

"ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה. חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט" (כג - כה): ראוי לשים לב שטרם יאמר האף תספה, היה ראוי יאמר אולי יש חמשים כו'. ועוד למה בפסוק השני חוזר ואומר האף תספה. ועוד כי בראשון נאמר צדיק עם רשע ובשני האף תספה סתם. ועוד שנכנס בעיר ויצא במקום, ואחר כך אמר אשר בקרבה ולא אמר בקרבו, ויחזור אל המקום דסמיך ליה. ועוד שאומר אחר כך חלילה לך כו' להמית צדיק עם רשע, כי מהראוי יאמר חלילה לך שלא תשא למקום למען הצדיקים אשר בקרבה. ועוד למה כופל ואומר והיה כצדיק כרשע חלילה לך. ועוד שיראה כמו זר אומרו השופט כל הארץ וכו':

אמנם הנה אפשר יש צדיקים אך לא יגיעו לכלל עשרה לכל עיר וזהו היותר קרוב. גם אפשר שיגיעו לסכום חמישים, עשרה לכל כרך, ואולי היה אפשר יהיה תוך כל כרך עשרה או חמישים בכרך אחד מכלן, כגון בסדום לוט וכל הנלוים אליו. ולעומת בחינות אלו אפשר כונתו יתברך, אחד מאלה, או להמית צדיק עם רשע יחד. או לבלתי המית הצדיקים אך לא יצילו את יושבי עירם, כי אם המה בצדקתם יצילו נפשם. או אפשר שגם את זולתם יצילו. ואשר נראה לי ראוי כעת הוא שאם יש פחות מעשרה יצילו את עצמם. ואם יש עשרה לכל כרך יצילו את כל חמשת הכרכים, גם שלא יהיו החמישים מחולקים עשרה בכל כרך כי אם חמשים בעיר אחת:

(כג) וזה החלו, "האף תספה צדיק עם רשע" שהוא בבחינה היותר קרובה שיש פחות מחמשים, כלומר האם לא יצילו הצדיקים את נפשם, כלומר ראוי הוא יצילו את נפשם בצדקתם ולא תמית אלו עם אלו. וזהו אם יונח שאין חמישים צדיקים שהוא היותר קרוב:

(כד) אך "אולי יש חמישים צדיקים" שיבואו עשרה לכל עיר. אין צריך לומר אם יהיו עשרה בכל עיר כי אם אפילו יהיו החמשים "בתוך העיר" האחת לבדה. והוא חשב על סדום שהיה לוט וביתו וכל הנלוים אליו. וזהו אומרו "העיר" בה"א הידיעה.

"האף תספה", ולא אמר צדיק עם רשע שאינו חוזר אלא אל זולת צדיקים, או אל הארבע העיירות הנותרות. "ולא תשא למקום", לומר לחמשה הכרכים שנכללים בשם מקום ולא את העיר שבה החמשים בלבד, ולזה אמר ולא תשא {{צ|למקום למען חמשים הצדיקים אשר "בקרבה" של עיר האחת, וזהו אומרו "בקרבה" ולא בקרבו כי אינו חוזר אל המקום הכולל את כולן, כי אם שישא את כולן בשביל החמישים שבעיר אחת:

ועל החלוקה האחת שאמר האף תספה צדיק עם רשע שהוא בהיות פחות מחמישים, אמר "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע" כי אם שיצילו נפשם. והנה על חלוקה זו היה אפשר לאמר לו, כיון שלא מיחו ברשעים גם המה חייבים, והוא כקטרוג מדת הדין בעת החרבן על שלא מיחו עד שנגזר וממקדשי ממקודשי תחלו. על כן להשיב על זה אמר גם אם תחייבם על שלא מיחו, אין ראוי תהיה לקותם שוה אלא שאם הרשעים יתחייבו מיתה יתחייבו צדיקים יסורין, וזהו "והיה כצדיק כרשע חלילה לך":

ועל השני אולי יש חמשים שעם היותם בעיר אחת יצילו את כל המקום, ואל תאמר כי כל כרך אתה דן בפני עצמו באופן שלא יצילו רק את העיר שנמצאו בה, כי הלא השופט, זה "השופט כל הארץ, לא יעשה משפט", כלומר אם היה המשפט לאחד ממלכי הארץ או לשרי מעלה שלא יעצרו כח לשפוט כל הארץ כאחד, לא יפלא ישקיף אל כל כרך בפני עצמו, ולא ימחול אל עיר אחת על חמשים צדיקים שבחברתם, כי ישפטו כל אחד בפני עצמו. אך "השופט כל הארץ" שלפעמים דן את כל העולם כאחד "לא יעשה" פה "משפט". והוא כי להיותו שופט כל הארץ יחד מצרף זכיות כל העולם, ולפעמים בעיר אחת הרבה זכיות או בהפך, ואינו שופט כל עיר בפני עצמה, להיות הזכיות בשוה בכל עיר ועיר. כן תעשה עתה כי כל החמשה כרכים כאחת יחשבו כי אדון הכל אתה. ועל ידי כך הוא היות החמשים בעיר אחת כבהיותן מוחלקים, כי תדונם חמשתן יחד:

או יאמר על דרך המתרגם שאומר הברגז תשיצי, וכן יראה בבראשית רבה. והוא כי יקרא אף אל מידת הדין. ואמר הנה "האף" - הוא מדת הרוגז - "תספה צדיק עם רשע" על שהצדיק לא מיחה כענין בחרבן, אך לא כן מדתך שם ה' של מדת רחמים הדובר בי, וכל שכן כי "אולי יש חמשים צדיקים" כו'. כי הנה "האף תספה" מטעם הנזכר שתכריע את מדת הרחמים, אדרבה ראוי שמדת הרחמים תכריע את מדת הדין למחול על כולן בזכותם. וזהו אומרו כמתמיה "ולא תשא" שם הרחמים הדובר בי ותכריע את מדת האף. ומה שאני מייחס האסיפה והכליון אל האף, הוא כי "חלילה לך" שם הרחמים "לעשות כדבר הזה":

ושמא תאמר כי אין מספיקים לכל, כי אם אחר הרוב, שאם יש אלף רשעים יהיו אלף ואחד צדיקים. זה לא יתכן, כי אם כן צדיק ורשע שוים לפניך להכריע הכף, ואין צדיק אחד מכריע כנגד רשעים רבים, ולא יאות כי יהיה "כצדיק כרשע" בגדר אחד. "חלילה לך" כי הלא מרובה מדה טובה, ועשרה צדיקים יצילו את כל יושבי עירם. וכל זה מבחינת הרחמים, וכל שכן שאפילו היה נעשה על ידי מידת הדין "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", כי אינו חלילה כמשחית שכשניתן לו רשות אינו מבחין בין צדיק לרשע, כי אתה שופט כל הארץ שודאי יעשה משפט לבלתי המית צדיק עם רשע, ולישא למקום בחמשים הצדיקים אשר בקרבה: עוד יתכן במה שכתבנו בפרשת נח כי בעשותו יתברך פקודת העון על ידי אף או חימה אינו מבחין בין צדיק לרשע, וכמאמרם ז"ל (בבא קמא ס א) כיון שניתן רשות כו', אך בהעשות על ידו יתברך מבחין. ובזה יאמר הנה אפשר תהיה פקידה זו על ידי האף שהוא משחית או על ידך. והנה מדת "האף" היא שתספה צדיק עם רשע כיון שניתן רשות כו'. ולא עוד אלא שאולי יש חמשים וכו' - מדת "האף" הוא שתספה ולא תשא כו'. אך מדתך לא כן היא, כי חלילה לבלתי הבחין וזהו "חלילה לך" וכו'. ולא זו בלבד כי אם גם בהיות הצדיק ראוי ליענש על שלא מיחה אינך מדמה פקידה של זה לזה. ועל כן מה שאשאלה ממך לא תניח המשפט ביד משחית כי אם על ידך. וזהו "השופט כל הארץ" לזכות או לחייב, "לא יעשה" הוא בעצמו המשפט באופן שיבחין אפילו יהיה במדת הדין:

"ויאמר יי אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם" (כו):

הסכים עמו שאמר ש"אם" יהיו חמשים צדיקים. עם שיהיו כלם תוך עיר אחת, ישא לכל המקום הכולל חמשה כרכים. וזהו "אם אמצא בסדום" שהיא עיר אחת "חמישים צדיקים וכו' ונשאתי לכל המקום", עם שבארבעתן אין גם אחד. וסיים "סדום" על כי היא העיר שאפשר ימצאון שם יותר משאר עיירות כי שם לוט. ואמר אין צריך לומר שלא אשחית כי אם "ונשאתי" לאשמותם ולא ישאר חוב עליהם:

"ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר" (כז):

אמר אברהם עד כה דברתי עם השם הגדול, והנה נא הואלתי לדבר אל אדני הוא שם אדנות, והוא כי בוש לסרב לפני השם הגדול ומה גם בהיותו הולך וחסור בחשבון "ואנכי" וכו':

"אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה התשחית בחמשה את כל העיר ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה". (כח):

הנה אברהם אמר את כל העיר, והקב"ה השיב לא אשחית סתם. וגם היה לו לומר המקום ולא העיר. אך אברהם אמר "אולי יחסרון" וכו' ועל החסרון איני אומר שתשא ותמחול להם כי אם שלא תשחית, ואף לא אל כל הכרכים כי אם אל העיר. והוא כי בארבעים וחמשה יש כדי כפרה לארבעה כרכים וחצי, אמר "התשחית בחמשה את כל העיר" החמישית כולה ולא יצילו החמשה את חציה. והשיב הוא יתברך "לא אשחית" סתם כלומר לא אעשה השחתה לגמרי אפילו את חציה, כי איזה חצי אשחית ואיזה אשאיר. כי אם אייסר את כולם:

"ויסף עוד לדבר אליו ויאמר אולי ימצאון שם ארבעים ויאמר לא אעשה בעבור הארבעים. ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אולי ימצאון שם שלשים ויאמר לא אעשה אם אמצא שם שלשים. ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדני אולי ימצאון שם עשרים ויאמר לא אשחית בעבור העשרים. ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה". (כט - לב):

הנה למעלה אמר לא אשחית ובמנין הארבעים והשלשים אמר לא אעשה. ובארבעים ובעשרים ובעשרה אמר בעבור מה שאין כן בשלשים. והנה בענין ירידת המנין פרש"י ז"ל כי תחלה אמר חמשים על חמשה כרכים ואחר כך ארבעים על הארבעה ושלשים על השלשה עד עשרה לאחת. ויתכן דרך אחרת בשום לב אל מה שהערנו - באופן אחר - ושתהיה תוספת חנינה בכל חלוקה, ולא חמשים לחמשה ולא ארבעים לארבעה שעניינם שוה לפי הערך. והוא כי בפעמים הראשונות בקש על הכל ואחר כך על קצתם. והוא כי עד שלשים שהיו עשרה לכל אחד מהשלשה שהם רוב החמשה, בקש יתבטלו השתים ברוב, להנצל גם הם. אך בעשרים או בעשרה שהם כנגד המיעוט, בקש יספיקו העשרים לשנים ועשרה לאחד ולא ידונו אחר הרוב שהיו רעים וחטאים, שלא יתבטלו ברוב, על כן לא אמר בעבור השלשים. ובזה יתבאר אשר הערנו. והוא תחלה נאמר "לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה", אמר לשון השחתה על כי אברהם אמר התשחית בחמשה את כל העיר שלא ישחית את כל העיר החמישית, והשיב לא אשחית סתם, לא אשחית כל העיר כי אם יסורין. אך באמור אליו אברהם אולי ימצאון שם ארבעים ולא הזכיר השחתה, אם היה משיב לו הוא יתברך לא אשחית, היה נראה שלא יעשה גדר השחתה שהוא כליון כי אם מעט על כן אמר (כט) "לא אעשה" כלומר שום עשיה, וזהו "בעבור הארבעים" כי הלא יש עשרה לכל אחת מהארבעה, ועל כן החמישית תבטל ברוב גדול, אחד בין ארבעה בעבור זכות הארבעה:

(ל) אך על השלשים גם שאמר "לא אעשה" שלא יעשה כלל כי עדיין יש מציאות רוב, עם כל זה אינו בעצם בעבור השלשים רק ברחמנותו יתברך:

(לא) אך בעשרים אמר "לא אשחית" כלומר "לא אשחית" הכל, כי השתים אשאיר, וההטבה היא שלא יתבטלו השתים ברוב, כי מרובה מדה טובה. והנה להיות שלא יצילו רק השתים, יצדק אומרו "בעבור העשרים" כי אל השנים מספיק זכותם:

(לב) ועל דרך זה אמר בעשרה "לא אשחית", וגם אומרו "בעבור העשרה":

"וילך יי כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקמו". (לג):

יאמר שכל כך היה חשק אברהם לעמוד בפרץ להצדיקם, שעל שוילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ולא נתעכב אחרי דבורו, על כן "ואברהם שב למקומו", שאם היה מתעכב עוד מעט היה אברהם שב כפעם בפעם להתחנן. אך בראותו שהלך כהתימו לדבר ולא נתעכב כלל אז "שב" למקומו. וגם המלאכים עד ראותם שאברהם "שב" למקומו לא באו סדומה. וזהו שסמך "שב למקומו, ויבאו" כו' כי חשו פן יתעשת האלהים למו: