מ"ג בראשית ב טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


<< · מ"ג בראשית · ב · טו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויקח יהוה אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיִּקַּ֛ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעׇבְדָ֖הּ וּלְשׇׁמְרָֽהּ׃


תרגום

​ ​ ​
אונקלוס (תאג'):
וּדְבַר יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם וְאַשְׁרְיֵיהּ בְּגִנְּתָא דְּעֵדֶן לְמִפְלְחַהּ וּלְמִטְּרַהּ׃
אונקלוס (דפוס):
וּדְבַר יְיָ אֱלֹהִים יַת אָדָם וְאַשְׁרְיֵיהּ בְּגִנְּתָא דְּעֵדֶן לְמִפְלְחָהּ וּלְמִטְּרָהּ׃
ירושלמי (יונתן):
וּדְבַר יְיָ אֱלהִים יַת אָדָם מִן טַוָר פּוּלְחָנָא אָתַר דְאִתְבַּרְיָא מִתַּמָן וְאַשְׁרֵהּ בְּגִינוּנִיתָא דְעֵדֶן לְמֶהֱוֵי פְּלַח בְּאוֹרַיְתָא וּלְמִנְטַר פִּקוּדָהָא:
ירושלמי (קטעים):
וּנְסִיב יְיָ אֱלהִים יַת אָדָם וְאַשְׁרֵי בְּגִנְתָא דְעֵדֶן וְאַצְנַע יָתֵיהּ לְמֶהֱוֵי פְּלַח בְּאוֹרַיְיתָא וּלְמִטוֹר:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ויקח" - לקחו בדברים נאים ופתהו ליכנס (ב"ר) 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

וַיִּקַּח – לְקָחוֹ בִּדְבָרִים נָאִים וּפִתָּהוּ לִיכָּנֵס (בראשית רבה טז).

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

בגן — לשון זכר ונקבה, וכן חיבורו 'גנים', 'גנות'. והאומרים כי לעבדה ולשמרה שב אל האדמה, איך יתכן לעבוד ולשמור מקום גדול ממקום קטן? ואחר שחטא והוציאו לעבוד את האדמה, וכבר היה עובד האדמה? רק פירוש לעבדה – על הגן, שמפריו יאכל. ואחר שחטא, שב לאכול את עשב השדה, והוא הלחם: וטעם לעבדה — להשקות הגן. ולשמרה — מכל החיות, שלא יכנסו שם ויטנפוהו. ויש אומרים כי כן פירושו, לעבוד מצותו; והמצוה לא תעבד:

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

לעבדה ולשמרה. ע"ד הפשט לפי שכבר מנה הש"י את מאכלו הזרעים והפירות, הניחו עתה בג"ע שיהיה עובד אדמת הגן ויזרע לו שם כל מיני תבואות ויטע לו שם כל מיני פירות, כי לכך הונח שם להיות מתענג ומשתעשע כרצונו והיתה פרנסתו מעצי הגן והיה משתהו מנחלי עדן ומלבושו ענני כבוד, והיתה עמידתו שם בתענוג רב גדול ועצום לרוב הרבה בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף בהשקט והנחה וקורת רוח שאין כמוה בהיות כלו שכלי, נפשו וגופו הם אחת בהשגת בוראו בלבד, ולכך מנע ממנו עץ הדעת הגורם ההמשך אחר התאוות ולא נמנע ממנו תחלה עץ החיים הגורם לחיות חיי עד, אבל לאחר שחטא ואכל מעץ הדעת האכילה ההיא גרמה לו שימשך אחר התאוות ושישתדל בצרכי הגוף יותר מצרכי הנפש ככל אשר אנחנו עושים פה היום הוא הפך המבוקש ממנו ולכך נתחייב שיתקצרו ימיו ותשלוט עליו מיתה.


ויש לך לדעת כי לשעור תענוג האדם בגן עתיד העולם שיחזור לתחיית המתים, כי בני תחיית המתים יתענגו כאחת הגוף והנפש ויהיו הרוב בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף כאדם הראשון קודם שחטא, ולכך נתחייב שיחיה חיים ארוכים או חיים נצחיים כי אז יחזור העולם לשלמותו כשהיה. וטעם לעבדה ולשמרה יחזור אל אדמת הגן.


וע"ד המדרש לעבדה ולשמרה מה עבודה היתה בתוך הגן שאמר לעבדה, שמא תאמר לזמור כרמים ולחרוש ולשדד האדמה או לקצור או לעמר והלא כל האילנות נצמחים מאליהם, שמא תאמר יש מלאכה בג"ע והלא נהר מושך ויוצא מעדן שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומה לעבדה, אלא לעסוק בד"ת ולשמור כל המצוה שנאמר לשמור את דרך עץ החיים ואין עץ החיים אלא תורה שנאמר (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. לעבדה ולשמרה זו שבת, לעבדה שנאמר ששת ימים תעבוד, ולשמרה דכתיב שמור את יום השבת. לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות. לעבדה דכתיב (שמות ג) תעבדון את האלהים על ההר הזה, ולשמרה דכתיב (במדבר כח ב) תשמרו להקריב לי במועדו.


וע"ד הקבלה לעבדה ולשמרה יש להתבונן בשתי ההי"ן אלו כי היה ראוי לומר לעבדו ולשמרו שהרי הגן לשון זכר הוא כענין שכתוב (שיר ד יב) גן נעול, אבל ההי"ן אלו רמז לשתי ההי"ן שבשם, לעבדה ה"א ראשונה שבשם ולשמרה ה"א אחרונה שבשם. וע"ז נאמר (שמות כג כא) השמר מפניו, והמשכיל יבין.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"לעבדה" לעבוד את נשמת חיים כאמרו ויפח באפיו נשמת חיים: " ולשמרה" שלא תפסד בהתכת הליחות השרשי הנתך בחום הטבעי וזה כי אותם הפירות הנכבדים היו מולידים תמיד תמורת מה שנתך בלתי עפוש:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(טו) "ויקח". אחר אשר באר איך ברא האלהים את האדם ישר וגם הכין לו האפשריות אם יבחר לבקש חשבונות רבים, אם במה שהכין עץ הדעת טוב ורע אם יבחר להתעסק בטוב מדומה שהרע כרוך בעקבו, אם במה שהכין הנהרות שבארחות דרכם יצא מן הגן לבחור ברעה הקנאה והתאוה והכבוד, יספר עתה שלא עזבו מבלי עצה ותושיה רק כי רוח ה' הופיע עליו לצוותו ולהורהו דרך יבחר ע"י תורה ומצוה, אם במה שהזהירו בל יצא מן הגן דרך הנהרות, ע"ז אמר ויקח את האדם ויניחהו בג"ע, שהוא הלקיחה בדברים, שכבר אמר וישם שם את האדם, ששם אותו לפי שעה, ועתה צוהו ויניחהו שישאר שם בקביעות כי שם מקומו העקרי, שזה גדר פעל ינח, וכמ"ש ר' יוחנן (ב"מ) והניחה במקומה משמע, וצוהו שישאר בגן לעבדה ולשמרה, ופי' חז"ל לעבדה זו מ"ע ולשמרה זו מל"ת, ר"ל שצוהו שישאר שם וזה מ"ע, והזהירהו בל יצא משם וזה מצות ל"ת, וגם כולל בכנוי לעבדה על נשמת חיים שזכר למעלה שבזה יעבוד עבודת הנשמה העליונה וישמור משמרתה, וזאת שנית צוהו בל יאכל מעץ הדעת, שע"ז אמר ויצו ה' וכו':  

אלשיך

לפירוש "אלשיך" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

הנה למעלה אמר "וישם שם" את האדם כו', ולמה חוזר ואומר ויקח כו'. והנה היה אפשר לומר כי אומרו למעלה "וישם שם" הוא בעדן הנזכר שם ולא בגן, אך אחרי אומרו אשר נטע ה' אלהים גן כו' אז ויקח אותו מעדן ויניחהו בגן. אך לא יתכן כי הלא לפי הסברא עדן הוא גדול האיכות מהגן, ואיך יכניסהו תחלה ויורידהו אחרי כן:

אמנם בבואו יתברך להודיע איך צוה לו מצות בפסוק ויצו עליו כו', הקדים ואמר ראו נא חיבתו יתברך, כי אין צריך לומר קודם עשות מצוה, כי אם גם קודם הציווי הכניסו בגן עדן. ואין זה כי אם על ידי שיתוף מדת רחמים, וזהו "ויקח ה' אלהים", כי היות שיתוף ה' עם אלהים, היה סיבה שלקחו "ויניחהו" כו'. ואחר כך "ויצו עליו" כו':

ויתכן על דרך זה כי הנה מצד הגוף לא היה ראוי יונח בגן עדן כי אם מצד הנפש, אמר כי "ויקח ה' אלהים" שהם רחמים ודין, "את האדם" שמרבה האת את הנפש, ואומרו "האדם" על הגוף, את הגוף בשם רחמים, ואת הנפש בדין, "ויניחהו" כו':

והורה עוד בפסוק היות חומרו זך, שהיה כדאי לילקח בידו יתברך שהוא מצד דקות איכותו, כי דבר גשמי בעצם אין לו יתברך אחיזה בו, או שזיככו יותר על ידי לקיחה שיהא זך הרבה שיהא ראוי להיות בגן עדן בגוף ונפש, וזהו "ויקח ה' אלהים" בעצמו ולא על ידי מלאך, "את האדם" בגוף ונפש "ויניחהו" כו':

ואומרו "לעבדה ולשמרה", הנה כתבנו מאמר רבותינו ז"ל (ספרי עקב) לעבדה אלו מצות עשה ולשמרה אלו מצות לא תעשה, ופירשנו שהוא כי על ידי מצות עשה יורד שפע עליון ומשקה את עצי עדן ומצמיחן, ועל ידי השמר מעבור מצות לא תעשה שומרה מלהתערב זר הוא כח הטומאה בגן בבחינה המתייחסת אל נפשו:

ויתכן כיוון לומר למה בחר באדם ויקחהו לתת לו מנוחה, ולא עשה כן למלאכיו עושי רצונו, לזה אמר "לעבדה ולשמרה", והוא כי האדם מוריד שפע במצותיו ושומר הגן ומצמיחו, מה שאין כן למלאכיו שעל ידי היותם משוללי יצר הרע, אין הקב"ה קובע להם שכר על שירותם להשפיע בעצי עדן. והוא הכתוב אצלנו על מאמרם ז"ל (ברכות יז א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם:

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

ויקח וגו'. לעבדה ולשמרה. משמעות הכתוב יגיד כי הגן צריך לה עובד ושומר והאמת יכחיש זה כי למה יהיה צריך לשומרה אם מהגנבים זה הבאי היא ומה היא העבודה שהיתה צריכה הגן, ואם צריכה עובד אם כן זה לה חמשת אלפים וחמש מאות שנה מי עבדה:

אכן יש לך לדעת כי כל הווה אינו אלא דוגמא לרוחניות, וכמו שהאדמה צריכה עבודה והזרעה והגשמה להוציא מזון האדם, גם שמירה מדברים המפסידים והמריעים לצומח, כמו כן גן עדן אשר היא היום אדמת הנפשות לבד כי הגופות נגשמו גם היא צריכה עבודה ושמירה כפי רוחניותה. הגשמה המיוחדת לה היא עסק התורה כמו שאמר הכתוב (דברים, לב) יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, והזרעים הם מצות עשה אשר יעשה אותם האדם כרמוז בדברי הנביא (הושע, י) זרעו לכם וגומר, והגם שלא נזכר בדברי הנביא אלא הצדקה, לא על פרט הצדקה לבד הוא אומר אלא על כל פרטי הצדקות הוא אומר, וכן הובא בדבריהם ז"ל (מדרש תהלים קיד) שכל מצות שיעשה האדם הקב"ה זורעה וכו', והעבודה היא התעסקות גדול והסתכלות נמרץ בתורה שהוא עיקר מצוותה, והשמירה גם כן לבל יפרוץ גדריה ולבל יפסיד צמחיה, והיא שמירת מצות לא תעשה אשר צריך האדם לשמור לבל עבור עליהם כי הם המפסידים כל דבר טוב. והוא אומרם ז"ל (סוטה דף כא.) עבירה מכבה מצוה, והגם שאמרו ואין עבירה מכבה תורה, אין כוונתם לומר שמעשה הרע לא יפסיד התורה כל עיקר, אלא לומד שאין כח בעבירה אחת לכבות התורה ולעולם כי ירבה להשחית תשחת תורתו וידעך נרה ותהפך שלייתו על פניו רחמנא ליצלן:

ומעתה יוצדק לומר על גן עדן לעבדה ולשמרה. והנה בימים ההם כשהניח ה' האדם בגן עדן היה מביט וצופה בפעולות צדיק לחיים במעשיו מה שהיה פועל בגן עדן, אך אחר אשר נגרש האדם הושלל ממנו ראות הדבר אבל המעשה נפש עמל עמלה לו כי הרוחניות לא ימנענה ההרחקה והפעולה נעשית, אשרי המחכה ויגיע בעולם הזה לאכול מפרי דרכו שהוא מזון הנשמה בגן עדן. שוב בא לידי מאמר חז"ל וז"ל לעבדה אלו מצות עשה ולשמרה אלו מצות לא תעשה, וכוונתם ז"ל על דרך שביארנו:

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן. רבי יהודה אומר: עילה אותו, כמה דאת אמרת: "ולקחום עמים והביאום אל מקומם". רבי נחמיה אומר: פתה אותו, כמה דאת אמרת: "קחו עמכם דברים" וגו'. רבי יודן אומר: הניח לו, והגין עליו, ועדנו מכל אילני גן עדן. ויניחהו, שנתן לו מצות שבת, כמה דאת אמרת: "וינח ביום השביעי". לעבדה, ששת ימים תעבוד. ולשמרה, שמור את יום השבת.

דבר אחר: לעבדה ולשמרה, אלו הקרבנות, שנאמר: "תעבדון את האלהים על ההר הזה", "תשמרו להקריב לי במועדו".

ויניחהו בגן עדן לעבדה. שמא תאמר: יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה? והלא כל האילנות נצמחים מאליהן. או שמא תאמר: יש בו מלאכה בגן עדן להשקות את הגן? והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן. אלא לעבדה ולשמרה, לעסוק בדברי תורה ולשמור מצותיה, שנאמר: "לשמור את דרך עץ החיים", כמה דאת אמרת: "עץ חיים היא למחזיקים בה":

<< · מ"ג בראשית · ב · טו · >>