מ"ג במדבר כה יא
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
פִּֽינְחָ֨ס[1] בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כָּהֲנָא אֲתֵיב יָת חִמְתִּי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְקַנִּי יָת קִנְאֲתִי בֵּינֵיהוֹן וְלָא שֵׁיצִיתִי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאֲתִי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | פִּנְחָס קַנָאָה בַּר אֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא אָתֵיב יַת רִתְחִי מֵעַל בְּנֵי יִשְרָאֵל בִּזְמַן דְקַנֵי יַת קִנְאָתָא וְקָטִיל חַיָיבָא דְבֵינֵיהוֹן וְאַמְטוּלֵיהּ לָא שֵׁיצְיַית יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּקִנְאָתִי: |
רש"י
"בקנאו את קנאתי" - בנקמו את נקמתי בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר אנפרימנ"ט בלע"ז
מפרשי רש"י
[יא] אבי אמו עגלים לעבודה זרה. הך "אבי אמו" לאו דוקא, דהא בסוטה בפרק אלו נאמרין (מג.) מיבעיא אי אבוה דאימיה מיתרו, ואימיה דאימיה מיוסף, או איפכא. ועוד, גבי פנחס אמרו (סיפרי להלן לא, ו) מפני מה הלך פנחס לנקום נקמת מדין, שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו. ואם כן אבי אמו מיוסף היה. אלא פירושו, 'אבי אמו' או 'אבי אם אמו', דגם אבי אם אמו נקרא 'אבי אמו', כדכתיב (שמות ב', י"ח) "ותבואנה אל רעואל אביהן":
[יב] ויחסו אחר אהרן. והקשה הרא"ם, דילמא אורחא דקרא הכי, דכמה פנחס בן אלעזר איכא בשוקא, וצריך ליחסו אחר אהרן לדעת איזה פנחס הוא. ועוד, שכן תמצא בכל המקרא שמייחס אחר ראש השבט, ומאי חדוש איכא הכי. ועוד קשה, דמאי בא הכתוב לאשמועינן שיחוסו של פנחס אחר אהרן, והלא בלאו הכי כתיב (לעיל א, ב) "למשפחותם לבית אבותם", שיחוס אדם אחר אביו, ולא אחר האם. ותירץ הרא"ם, דמכל מקום אי לאו האי קרא לא הוי ידעינן שהכתוב מדבר ביחוסו, לכך כתיב האי קרא לאשמועינן שהכתוב מדבר ביחוסו, לאפוקי מן המבזין שהיו מבזין אותו. ואין זה נכון, דאם כן קשיא מנא לן לומר שהיו השבטים מבזין אותו - ולכך בא הכתוב ליחסו אחר אהרן, שמא הכתוב בא לספר בשבחו בשביל שעשה מצוה. וכך אשכחינן בכל מקום שמדבר הכתוב בשבח הצדיק ליחסו. ועוד קשה, וכי בשוטים מדבר, שהיו אומרים 'ראיתם בן פוטי זה וכו, וכי לא ידעו דכתיב "למשפחותם לבית אבותם" (ולא שייך זה שהכתוב מספר ביחוסו), שכל אדם מתיחס אחר האב, אלא שהיו אומרים שמצד האם אינו מיוחס. והשתא מה מהני שיחסו הכתוב אחר האב, דסוף סוף מצד האם אינו מיוחס:
ולפיכך נראה, דכיון דכתיב בפרשה שלפניה (פסוק ז) "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'", אם כן כבר סיפר הכתוב שהוא "בן אלעזר בן אהרן הכהן", ומה בא לומר עוד "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". וליכא למימר דהך דלעיל (שם) לא אתא למימר רק מי הוא, אבל כאן הכתוב מספר בשבחו, דודאי קרא דלעיל לא אתא לגופיה, דלכתוב 'פנחס בן אלעזר הכהן', ולא היה כהן בעולם רק זה, וליכא למטעי. אלא הכתוב דלעיל מספר ביחוסו ובמעלתו, שהיה בן אהרן הכהן, ואם כן "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" דלעיל - הכתוב רצה לספר בשבחו, ואם כן הא דכתיב כאן "פנחס בן אלעזר וכו'", היינו משום שהשבטים היו מבזין אותו:
ועוד, דהיכי שהכתוב מספר יחוסו שייך לומר כך, אבל כאן דברי השם יתברך הוא, ולא שייך לומר שמספר בשבחו, דאין זה שייך בדבור הקדוש ברוך הוא למשה. אלא מפני שהשבטים היו מבזין אותו 'ראיתם בן פוטי וכו, אמר הקדוש ברוך הוא שאינו כן, שיחוסו אחר אלעזר בן אהרן הכהן. דאף על גב דגם הם ידעו דיחוס האדם אחר אביו, ומכל מקום אמרינן (קידושין דף ע.) הנושא אשה שאינה הוגנת לו פוסל את זרעו. ואמרו (בבא בתרא דף קט:) לעולם ידבק בטובים, שהרי משה נשא בת יתרו (שמות ב', כ"א) יצא ממנה יהונתן. ולפיכך היו השבטים מבזין אותו שפנחס מיתרו שפטם עגלים לעבודה זרה, ומסתמא הוא נמשך אחרי אבי אמו. ולפיכך בא הכתוב ומיחס אותו אחר אהרן הכהן, כלומר שפנחס זה - הכל אחר אהרן, כל כך היה יחוס אהרן גדול, שבטל אצלו יחוס יתרו, ואין בו שמץ פסול מיתרו שפטם עגלים לעבודה זרה. ואי לאו האי קרא "פנחס בן אלעזר בן אהרן", לא הוי ילפינן מיחוס דלעיל (פסוק ז) רק שהוא מיוחס אחר אהרן, ומכל מקום יש בו יחוס אחר יתרו גם כן, לכך אמר עוד "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", שהכל אחר אהרן, ולא אחר יתרו כלל:
[יג] בנקמו את נקמתי וכו'. פירוש, כי "בקנאו את קנאתי" רצה לומר שנקם נקמת הקדוש ברוך הוא, ובשביל זה השיב החמה מאת הקדוש ברוך הוא. ובשביל שלא מצאנו לשון 'קנאה' על נקמה, הוצרך להוסיף 'בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף', דלשון 'קנאה' הוא המתחרה לנקום, לפיכך נוכל לפרש "בקנאו את קנאתי" 'בנקמו את נקמתי', כי הנקמה היא באה על ידי קנאה המתחרה לנקום, ולכך הוא נוקם, ולפיכך כתב "בקנאו את קנאתי". ומה שלא פירש "בקנאו את קנאתי" 'בקצפו הקצף וגו, כי עיקר כוונת הכתוב הוא על הנקמה שעשה בפועל, שבזה השיב החמה מעל המקום, לא בקצף בלבד שקצף, שבזה לא השיב חמתו:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי – בְּנָקְמוֹ אֶת נִקְמָתִי, בְּקָצְפּוֹ אֶת הַקֶּצֶף שֶׁהָיָה לִי לִקְצֹף. כָּל לְשׁוֹן 'קִנְאָה' הוּא הַמִּתְחָרֶה לִנְקֹם נִקְמַת דָּבָר, אינפרינמינ"ט [enprenment = חרון־אף[3]] בְּלַעַ"ז.
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך עליו השלום בא ללמדנו בכתוב הזה (משלי יח) על מדת הבטחון, ובאור הכתוב כי הבוטח בשם ה' הנה הוא כאדם שהוא במגדל עוז והוא יושב שם לבטח ולא יירא משום אדם, וכענין שכתוב (תהלים קיח) ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. בו ירוץ צדיק ונשגב, מן הצרה, וכענין שכתוב (משלי כט) ובוטח בה' ישוגב, כלומר מכל צרה ומאויב, כי אם יעלה על ההרים הרמים או יסתר בשפל הבקעות איננו נשגב מן האויב, ואמנם שם ה' ישגבהו ממנו, ומלת בו איננה חוזרת למגדל אלא לשם ה', כי אין אדם רץ במגדל עוז, אבל כל מי שרץ בשם ה' ישוגב כבמגדל, ועל כן יאמר כי הצדיק ירוץ בשם ה' ולא יכשל. ומפני שדרך הרץ ליכשל אפילו במישור יאמר כי הבוטח איננו כן כי ירוץ ולא יכשל, כענין שכתוב (משלי ד) ואם תרוץ לא תכשל. ומה שאמר מגדל עוז ולא אמר הר גבוה שם ה', לפי שהמגדל צורך גדול לבני אדם בעת צרה ובעת מלחמה, כענין שכתוב באבימלך (שופטים ט) ומגדל עוז היה בתוך העיר וינוסו שמה, על כן המשיל שם ה' למגדל עוז לפי שבטחון הבריות בשם ה' יצילם מכל צרה, והוא שכתוב (תהלים כ) יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב, והוא המגדל החזק אשר בו ישגבו הבריות בעת צרתם, וכן אמר דוד (שם כט) ממתקוממי תשגבני, ואמר כן לגלית (שמואל א יז) אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל. וכשם שהמשיל שלמה ע"ה שם ה' למגדל כן המשילו ישעיה ע"ה לחדר שהאדם סוגר הדלת אחריו ונשגב בו, הוא שכתוב (ישעיה כו) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך. ומצינו בפסוקים שהוא יתעלה נמשל בכל מקום במעון בחדר במגדל בסלע, במעון (תהלים צ) ה' מעון אתה היית לנו, בחדר לך עמי בא בחדריך, במגדל מגדל עוז שם ה', בסלע (שמואל ב כב ) ה' סלעי ומצודתי. ולפי שהוא יתעלה בכל מקום לכך הוא נמשל בכל מקום, ורז"ל כנו שמו מקום לפי שהוא יתעלה כולל המקום וכל החלקים והוא מקומו של עולם. וידוע שאין אדם נקרא צדיק אלא הבוטח בו, כענין שכתוב (משלי כח) וצדיקים ככפיר יבטח, כי כל אחד מהם בוטח בשם יתעלה ככפיר הבוטח בכחו. ולמדך הכתוב כי הצדיק ירוץ בבטחונו להשתדל במצות ויעבוד הש"י לילה ויום ויטרח לכבוד שמו ולא ילאה, כי נפשו השכלית תאמצהו ותוסיף בו כח, וכן אמר הנביא (ישעיה מ) וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו, באור זה כי יטרחו טורח גדול ולא ייגעו, כי יש מצות צריכות טורח גדול ועמל יתר, כגון פדיון שבויים והצלת נפשות שהם מצות שצריכות זריזות גדולה, ועל זה אמר ירוצו ולא ייגעו, ירצה לומר כי הצדיקים מחליפין כח וגבורה בעבודה ובמצות ועל כן אינן נלאים, וזהו שכתוב (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, המשילם לשמש בגבורתו שאיננו נלאה. וכן יש מצות שהם צריכות שקידה והתמדה כגון תלמוד תורה וקנין מדות היראה, צריך האדם שירגיל עצמו בהם עד שההרגל בהם יחזור לו לטבע, ואמר על זה ילכו ולא ייעפו, ולשון ילכו מלשון (בראשית יז) התהלך לפני, שתרגום הלוך בדחלתי, והכונה שישתדלו במדת היראה ולא יחזור להם לעייפות. וידוע כי ממדת היראה יגיע האדם למדת הבטחון, הוא שכתוב (תהלים קטו) יראי ה' בטחו בה', ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, באר כי שם ה' הוא מגדל עוז לצדיק הירא, והוא היכול לרוץ והבטוח שלא יכשל במרוצתו. ושתי מדות אלו מצאנום בפינחס שהיה ירא את ה' ובטח בו כדי לקדש את שמו, הוא שכתוב (מלאכי ב) בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא, באר הכתוב כי נתן לו שתי מדות אלו שהם החיים והשלום בשכר שתי מדות שהיו בו היראה והבטחון, היראה זהו ואתנם לו מורא בשכר המורא שירא אותי, הבטחון זהו מפני שמי נחת הוא, שבטח בשם יתעלה לבא כנגד כל השבט להרוג הנשיא שלהם ובת המלך, והיה קרוב להיותו נהרג, ונחת מפני שמי, ועל כן זכה וזכה בעשותו המעשה הזה וקנא לשם הגדול והשיב את החמה, זהו שכתוב.
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. השיב את חמתי. פירשו קצת המפרשים הניח, מלשון (ישעיה ל) בשובה ונחת, כי בקנאתו הניח למדת הדין, כענין (שמות לג) והניחותי לך. אך המובן ממלת השיב שהחמה היתה ראויה ללכת על ישראל אלא שפינחס השיבה לגמרי ולא הלכה.
ויש לדקדק ואיך לא הלכה, ומתו מישראל ארבעה ועשרים אלף, אבל זה ראיה שכלן היו משבט שמעון ולא נפקד אחד מישראל משאר השבטים, וזהו השבת החמה משאר ישראל, וזהו באור השיב את חמתי מעל בני ישראל, שלא חלה מדת הדין חוץ מן השבט, זהו ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, ולא כליתי אחד מישראל. נמצאת למד שהשבת החמה גרמה קיומן של ישראל שאלמלא כן היו כלין, ואם כן פנחס גרם לישראל אורך ימים ושנות חיים מאותו זמן עד סוף העולם, ואותן השנים אין להם סוף ותכלית, ולכך זכה לחיות לאין תכלית, מדה כנגד מדה, כי פינחס זה אליהו, כענין שאמר הנביא (מלאכי ב) בריתי היתה אתו החיים והשלום, ונאמר כאן את בריתי שלום.
בקנאו את קנאתי. ע"ד הפשט שקם במקומי, שהרי כתיב בהקב"ה (שמות כ) אל קנא.
ובמדרש בקנאו את קנאתי, שתי קנאות, האחת כאן ואחת שעתיד לקנא בימי אחאב, וכן כתיב שם (מלכים א יט) ויהי דבר ה' אליו ויאמר לו מה לך פה אליהו, ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל, שתי קנאות אחת בימי משה ואחת בימי אחאב. וכן כתיב בשופטים בימי פילגש בגבעה ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים וה' עמו.
ודעת רבותינו ז"ל כי פינחס זה אליהו למדנו אותו ממה שאמרו בבבא מציעא אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוי קאי בבית הקברות של עכו"ם אמר ליה לאו כהנא את, כלומר היה תמה עליו על שלא היה נזהר בטומאת אהל, ואמר ליה שאין העכו"ם מטמאין באהל אלא ישראל, שנאמר (במדבר יט) אדם כי ימות באהל, וכתיב (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. לכך מצינו שנשתטח על בן הצרפית המת לפי שהיה בן גויה.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' מהו השכר שנתן הקדוש ברוך הוא לפנחס על השיב את חמתו מעל בני ישראל וקנא את קנאתו כי אמרו הנני נותן לו את בריתי שלום מאחר שהוא לא חטא בידוע שיעשה שלום לו שלום יעשה לו. גם הכהונה שאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם כבר ניתנה לזרעו של אהרן לעד ומהו אם כן השכר שנתן לפנחס חלף עבודתו:
השאלה הב' בדבור צרור את המדינים כי מה צורך היה בדבור הזה. והנה בסדר מטות בא דבור נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ושני הדבורים האלה אחד הם ודבר נקום הוא שיעשה בהם נקמה ושם נאמר בזמנו ונעשה מיד בפועל כמו שנזכר שם ודבור צרור אין לו ענין וצורך כלל והוא כפל ומותר:
השאלה הג' על מה צוה השם במקום הזה למנות ישראל והנה הטעם שנתנו במדרש מהרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו וגו' אינו מספיק כי כבר היו בהם מגפות אחרות ולא נמנו. גם הטעם האחר שנתנו שם שכאשר נמסרו למשה נמסרו במנין עכשיו שקרב למות החזירם במנין אין לו מקום כי עדין לא החזירם משה ולא קבלם יהושע בהנהגתו עד הנה:
השאלה הד' איך היה אפשרי שעם גדול כזה כל יוצאי מצרים בימים רבים קרוב לארבעים שנה לא נתוספו אלא מעט מזע' כי הנה כשנמנו בתחלה היו שש מאות אלף ושלשה אלפים וה' מאות וחמשים. ועתה לסוף הארבעי' שנה היו שש מאות אלף ואלף ושבע מאות ושלשים. והוא דבר זר ורחוק מאד ששש מאות אלף רגלי בארבעים שנה לא נתוספו והולידו אלא אלף ושמונים נפש. וכבר תמה הראב"ע מזה. גמגו"ם:
השאלה הה' במה שצוה בחלוקת הארץ דברי' סותרים זה את זה כי הנה צוה ראשונה לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות לרב תרבה נחלתו וגו' איש לפי פקודיו יותן נחלתו מורה שלמספר גלגלותם תחלק הארץ. ומיד אמר סותר לזה אך בגורל תחלק הארץ מורה שכל שבט ושבט יקח חלק שוה בין שיהיה רב אוכלוסין או מעט אוכלסין ובביאור הפרשה אבאר עוד הספק הזה ואזכור דעות המפרשי' בו:
השאלה הו' במנין הלוי' כי כאשר נמנו בהר סיני היו כ"ב אלף וכאן אחרי הארבעים שנה היו כ"ג אלף ונתוספו אם כן אלף איש בארבעי' שנה לכ"ב אלף והנה מהם לא מתו בדבר מרגלים ולא בדבר קרח ובבעל פעור ושאר המגפות ולמה אם כן לא נתרבו כראוי כל הזמן הרב ההוא:
השאלה הז' למה נמנה כאן שבט הלוי כיון שהם לא היו בכלל לאלה תחלק הארץ כי לא ניתן להם נחלה בתוך בני ישראל ולא ימנו ג"כ לראות כמה מהם מתו במגפה כי הם לא היו ממתי המדבר ולא נענשו עמהם:
השאלה הח' בדברי בנות צלפחד שאמרו אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח כי מה הרויחו באמרם שמת במדבר וגם כן שלא היה בעדת קרח ואולי שהיה מעובדי העגל ומדור המרגלי' שעשו עונות במדבר ובעונם מתו שהיו רעים כמחלוקת קרח אשר זכרו:
השאלה הט' במה שאמר משה עלה אל הר העברים וראה את הארץ וגומר ונאספת אל עמך כאשר נאסף אהרן אחיך. כי הנה לא מת משה כאשר צוה בזה. ואהרן כשנצטו' למות עלה ומת. וכן משה בסדר האזינו אבל כאן למה צוהו השם עליו אם עדין לא הגיע יום מותו:
השאלה הי' באמרו בענין יהושע ולפני אלעז' הכהן יעמוד ושאל לו וגו' ויורה שיהושע לא הגיע למעלת הנבואה אבל ישאל באורים ותומים כמלך או אב בית דין ואתה תמצא בספרו כמה מהדבורים שנאמרו אליו ולא תמצא שישאל הוא ולא ישראל באורים ותומים כל ימי חייו אלא אחרי מותו כמו שנזכר בתחלת ספר שופטי' ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה': והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
פנחס בן אלעזר עד ויהי אחרי המגפה. הנה שם פנחס הוא לשון מצרי תחפנחס וזכר הכתוב שפנחס זה עם היותו בן אלעזר בן אהרן שלא היו מלומדים בכך לא בחרב ולא בחנית עשה מעשה משובח מאד והוא שהשיב את חמתי מעל בני ישראל כי יצא הקצף מלפני עליהם בדבר פעור ולא היה מי שישיבהו לאחור כי אם פנחס שהוא השיב את חמתי. והענין שהיתה המגפה גדולה בעם מעותדת לכלות את כל ישראל לולי שפנחס קנא את קנאתי רוצה לומר הקנאה שהיה לי לקנא ואמר בתוכם להגיד שבתוך העדה הרבה ההיא הרג שר וגדול בישראל לא ירא מהם מהמונם ולפי שהיו רבים מישראל אומרים שהיה פנחס בסכנה עצומ' עם בני שמעון וקרובי זמרי שיעמדו עליו ויהרגוהו ויצטרך פנחס מפני זה לבקש אנשי' שילכו סביבו לשמרו מאויביו. גם אומרים שפנחס להיותו הורג נפש ונוגע בחלל היה פסול לעבודת המקדש ולא יקרב במזבח ה' כי דמים שפך הנה מפני זה צוה השם למשה שיאמר לכל אדם ויפרסם בתוך בני ישראל שני דברים. הא' שהשם יתברך היה נותן לפנחס את בריתו שלום ולא ירא בקרוב עליו מרעים כי מי ערב את לבו לגשת אליו להשחיתו בהיות ברית ה' סביבו לחלצו. והב' שלא יהיה פנחס מפני זה פסול לעבודת המקדש אבל בהפך שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם רוצה לומר שיהיו תמיד כהני ה' וכהנים גדולים ומאריכי' ימים הפך מה שנשבע לבית עלי. ואפשר שהיה אליהו הנביא מזרעו של פנחס כי גם בקנאתו נדמה אליו. הנה אם כן היה שכר פנחס מתיחס לענינו. אם בבשורת השלום ואם בבטחון הכהונה. ולכך אמר תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל רוצה לומר הכהונה הראויה אליו אם בבחינת הקב"ה תחת אשר קנא לאלהיו והקנאה ההיא היתה עבודה משובחת לפניו יתברך ולכך ראוי שיהיה כהן לאל עליון וקדוש לאלהיו. ואם בבחינת ישראל גם כן כי הוא כפר על בני ישראל וכיון שכפר עליהם ביום ההוא ראוי שתמיד יהיה כהן מכפר עליהם בעבודת המקדש. ויש אומרים שהיה היעוד הזה שלא תפסק הכהונה הגדולה מזרעו וכן היה שהכהונה הגדולה תמיד היתה משלשלת פנחס. ואף על פי שמבני איתמר מצאנו כהנים גדולים כמו עלי ויהוידע הנה לא היו אלא פקידים לכהן גדול. ה' נתנך כהן תחת יהוידע להיות פקידו ומזמן שנבנה בית עולמים היתה הכהונה לצדוק שהיה מזרע פנחס עד סוף כל הדורות. ויהיה אם כן אמרו ברית כהונת עולם על הכהונה הגדולה מיום שנבנה בית המקדש. ולפי שהיה כל זה גלוי לכל העמים לא צוה השם למשה שיאמר זה לפנחס בלבד אבל אמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. כלומר לכן אמור ופרסם לכל בני אדם ענין פנחס שהנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. ואמנם אמרו אחר זה ושם איש ישראל המוכה וגו' אפשר לפרש שספר הכתוב עוצם גבורתו שהרג נשיא מאחד שבטי ישראל ובת נשיא מדין כי המדינית שנהרגה עם זמרי היתה בת צור שהיה ראש אומות בית אב במדין הוא רוצה לומר שעדין הוא חי וראש לחמשת מלכי מדין והיותר נכון אצלי הוא שמפני שאמר יתברך הנני נותן לו את בריתי שלום הוצרך לפרש עם מי יהיה לו השלום ולכך פירש ושם איש ישראל המוכה וגו'. ולכן תאמר לשמעונים שלום אמר ה' לפנחס כי הם גואלי הדם ועמהם יהיה שלומו אבל למדינים אין צריך שתאמר דרכי השלום אבל בהפך ולזה בא הדבור צרור את המדינים כי מפני שנאמר לישראל אל תצר את מואב וכן בבני עמון אל תצורם והמדיני' יהיו ביניהם הוצרך שלא יהיו הם בכלל אל תצורם אבל צרור את המדיני' כלו' שים חיל על ערי מדין ללכוד ערי מדין והוא מלשון וצרת עליה. ואמר עוד והכיתם אותם פירושו ועוד תשוב להכות אות' אנשי' ונשי' וטף והודיע בזה כי תכלית מלחמת מדין יהיה להשמיד ולהרוג ולאבד ולא לקחת ארצם כארצות שבעה עממים הנה א"כ לא היתה כונת הדבור הזה שילכו להלחם עם מדין כי זה יבא זכרונו בסדר מטות ומסעי אבל הוא להודיע שיהיה להם איבה ושנאה גדולה עם מדין כי עוד יבואו אחר זה להכותם וביאר הסבה בזה באומרו כי צוררים הם לכם ר"ל עם השמעונים שלום טובה וברכה אבל לא עם מדין אלא שנאה רבה לפי שהם התחילו בשנאה בנכליהם שהתנכלו להמית אתכם על דבר פעור בדבר בלעם. וגם הם שונאים אתכם על דבר כזבי בת צור נשיא מדין אחותם שהיתה מוכה עם זמרי. וכיון שהם שונאים לכם מאלו הבחינות ראוי הוא לכם שתצורו עליהם לתת להם צרה וצוקה. והותרה השאלה הא' והב':מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
המכה את בנו והוא אוהבו בלבו, ויש חמה בלא אף אם שומר חמתו בלבו ומאריך אף ואינו מענישו עתה, וכשיש אף וחמה יחד אז העונש קשה מאד, כמ"ש כי יגרתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם, וכללים אלה מבוארים אצלי בכל התנ"ך. והנה כתיב כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם (משלי ו) ר"ל שאם ינקום איש מחברו על הרעה שעשה לו יצויר שאחר שהשיב לו רעה יחמול עליו, אבל אם סבת הנקמה בא מחמת קנאה, שגדר הקנאה הוא שמקנא לכבודו המחולל, שקנאה בעבור חלול כבוד היא תעורר חמה פנימית, ונקם כזה המסובב ע"י הקנאה שבאה עם חמה טמונה בלב הוא קשה מאד כי אז לא יחמול ביום נקם. והנה תחלה כתיב ויחר אף ה' בישראל, והיה אף חיצוני לבד בלא חמה וע"כ נתן להם תקנה שישוב אפו ע"י ששופטי ישראל יעשו משפט בחוטאים, אבל כיון שבא זמרי ושבטו וחללו השם בפרהסיא אז עוררו קנאה למעלה על כבוד ש"ש המתחלל, והיה אף וחמה יחד, והיה מוכן שהנגף הזה יכלה את כל ישראל כי אז לא יחמול ביום נקם, רק ע"י שפינחס עמד מתוך העדה והוא קנא את כבוד ה' המחולל, עי"ז נסתלקה הקנאה למעלה כי נמצא מקנא קנאת ה' למטה, וע"י שנסתלקה הקנאה נסתלקה החמה מה שקנאה חמת גבר, וז"ש שהשיב את חמתי מעל ב"י ע"י שקנא את קנאתי
בתוכם שנמצא מקנא למטה בתוכם ואין צריך קנאה למעלה, ועי"כ לא כליתי את ב"י בקנאתי שאם הייתי אני המקנא היה הנקמה בחמה ובכליון את כלם כמ"ש ולא יחמול ביום נקם:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
בקנאו את קנאתי בתוכם. קנאתי בהם לא נאמר אלא בתוכם לימד על כל קידוש השם שצריך להיות בתוך בני ישראל דווקא וכמ"ש (ויקרא כב, לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל ולכך נאמר (במדבר כה, ז) ויקם פנחס מתוך העדה. והודיע לנו שבחו של פנחס שהיה מוסר נפשו על קידוש השם ואע"פ שהיה בתוך העדה מקום מסוכן מפני קרובי זמרי, מ"מ שם נפשו בכפו.
ועל צד הרמז לקח רמח בידו, כי במעשה זה שם כל רמ"ח אבריו בכפו, והיה מקנא ב' קנאות אחת על ע"ז ואחת על הזנות לכך נאמר בקנאו, את קנאתי. או אחת לכבוד השי"ת ואחת לכבוד משה כי כל המחלל השם אינו חולק כבוד לרבו בק"ו שאם אין השכינה חשובה כנגדו רבו לא כל שכן וכן העיז פניו כנגדו ואמר לו בת יתרו מי התיר לך. וע"ז סמך פנחס שהורה הלכה למעשה בפני משה רבו כי אמר שרבו נוגע בדבר פן יאמרו לו בת יתרו מי התיר לך. ולכך נאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיל"ל לכן אמור לו, אלא ביאורו שהקב"ה אמר למשה לכן אמור לכל ישראל על עצמך הנני נותן לו את בריתי שלום כדי שלא יאמרו ישראל שאין אתה בשלום עם פנחס על שהורה הלכה בפניך לכן תודיע לרבים ותאמר מצדך הנני נותן לו וגו' והנני קאי על משה. [5] וכנגד מה שקנא לאלהיו אמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו, וטעם זה אינו קאי על מ"ש הנני נותן לו וגו', לפי שזה שכרו על שקנא למשה כאמור. ואמר ויכפר על בני ישראל כי הביא את הרשע הזה לכפרה על כל ישראל ונחשב לו כהקרבת פרים וכבשים ע"כ נשבע ה' אתה כהן לעולם, כאשר התחלת בשימוש כהונה.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
השיב את חמתי. כוונת הודעת דבר זה אולי שבא לומר לו שלא יחשוב שה' השיב את חמתו בלא אמצעות זכות אשר כפה מדת הדין, ויצא מזה שיחשוב משה כי ה' מתנהג בסדר זה, לכן הודיע ה' כי פנחס הוא שהיה סיבה להשיב חמה, והוא אומרו השיב את חמתי ולא מעצמה שבה:
מעל בני ישראל. פירוש אחר שיצתה החמה והיתה עליהם השיבה מעליהם וזה שבח גדול. עוד נתכוון לומר מעשה הטוב בגדר הפעולה עצמה שהסיר כעס ה' כי הכעס הוא ענף היגון והדאבון ויהיה לה' נחת רוח הרבה מהשבת חמה:
בקנאו את קנאתי בתוכם. דקדק לומר קנאתי, גם אמר בתוכם, בא לתת כח המשיג בו השבת חמה, ואמר שהיתה באמצעות ג' דברים. הא' שקינא בכבודו ובעצמו וסכן בעצמו כאמור בדבריהם, והוא אומרו בקנאו בכינוי. ב' שהיתה הקנאה בשביל כבודי לבד לא לאמצעות שום דבר זולתו, וזו היא מצוה שלימה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם, והוא אומרו את קנאתי בכינוי להמדבר ברוך הוא. ג' שלא היתה הפעולה שעשה נעלמת מעיני אדם אלא קדש ה' בתוך קהל ועדה, כאומרם ז"ל (סנהדרין דף פב.) שהיו כל שבט שמעון סביב לאהל אשר שם דקר שניהם והרג נשיאיהם בפניהם, והוא אומרו בתוכם:
ולא כליתי וגו'. צריך לדעת למה כתב הסיבה שהיא בקנאו את קנאתי בתוכם באמצע ב' פרטי המסובב שהם השיב את חמתי ולא כליתי וגו' שהיה לו לומר על זה הדרך בקנאו וגו' השיב וגו' ולא כליתי וגו', או על זה הדרך השיב וגו' ולא כליתי וגו' בקנאו וגו', אכן נתכוון להעיר כי השבת החמה אחר שהיתה על בני ישראל גדר זה לא הושג אלא באמצעות ג' הדרגות עליונות הרשומים בענין כמו שפירשתי בפסוק בקנאו וגו', אבל לגבי מניעת הכליון שאמר ולא כליתי אפשר שהיה גם כן ה' משאיר פליטה לעמו הגם שלא היה במעשה כל ג' מעלות האמורות בענין, ובאמצעות תפילת צדיק וכדומה מהזכות יאמר ה' למלאך המשחית רב וגו', גם לפי מה שפירשתי באומרו השיב את חמתי שהוא דבר טוב בגדר הפעולה מצד עצמה בהכרח לומר הכתוב בסדר זה, כי אם היה אומר השיב וגו' ולא כליתי ואחר כך יאמר בקנאו היה נשמע כי תכלית ענין זה של השבת חמה הוא הנמשך ממנו שלא כילה את בני ישראל ואין מובן שיש מפעל טוב בהשבת חמה מצד עצמה, אבל מאומרו השיב את חמתי ואמר סמוך לה סיבת הדבר שהוא בקנאו וגו' זה יגיד שכבר הודיע תכלית מפעל הטוב:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
בקנאו את קנאתי. תגין על הקו"ף לומר שעטרו על שקנא לה'. ג"פ קנאה כנגד ג' עבירות שעשו לזנות וישתחוו ויצמד:
- ^ בספרי ספרד ואשכנז נהוג לכתוב פִּֽינְחָ֨ס ביו"ד זעירא
- ^ ר' לעיל מס' 3217.
- ^ ר' לעיל מס' 3217.
- ^ (עיין סנהדרין פב: א"ל הקב"ה למשה הקדם לו שלום)
- ^ (עיין סנהדרין פב: א"ל הקב"ה למשה הקדם לו שלום)