לבוש יורה דעה רסח
קיצור דרך: LEV:YD268
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • סימן רסח | >>
סימן רסח בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב
סעיף א[עריכה]
גר הבא להתגייר וליכנס לקהל ישראל – אינו גר עד שימול ויטבול. מילה כתובה בו בפירוש, דכתיב: "וכי יגור אתך גר... המול לו כל זכר...". וטבילה כבר כתבתי טעמא למעלה סימן רס"ז סעיף ג.
ומדכתיב "המול לו...", יש אומרים דמשמעו שצריך שימול עכשיו לשם גירות. אבל אם נימול כבר בעודנו גוי שלא לשם גירות, או שנולד מהול – יש אומרים שאותה המילה אינה כלום, וצריך עכשיו לחזור ולהטיף ממנו דם ברית. ויש אומרים שאינו צריך, שכיון שאין לו ערלה – אינו צריך יותר, אלא מטבילין אותו לשם גירות כאשה ודיו.
וכיון דמספקא לן אם צריך הטפה – מטיפין ממנו דם ברית, ואין מברכין עליו. ועיין לעיל סימן רס"ה סעיף ג. ואם נכרת לו הגיד שאי אפשר לקיים אפילו הטפת דם ברית – אין מילתו מעכבת מלהתגייר לכולי עלמא, וסגי ליה בטבילה, שהרי הוא ממש כאשה בזה.
וטבילה כיון שאינה מפורשת בגר בפירוש בתורה – יש אומרים שמועלת בדיעבד אפילו טבל קודם שמל. ויש אומרים שאינה מועלת, וצריך לחזור ולטבול אחר שמל. שכן היה הענין באבותינו שיצאו ממצרים שהיו מולים ואחר כך טבלו, כמו שנתבאר לעיל סימן רס"ז סעיף ג.
סעיף ב[עריכה]
וכשבא להתגייר לא יקבלוהו פתאום ומיד, כדי שלא יאמר לאחר מכאן "אילו הייתי יודע צרות ישראל בגלותם לא הייתי מתגייר". אלא יאמרו לו תחילה: "מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים וסחופים ומטורפים, ויסורים באים עליהם?"
אם אמר: "יודע אני ואיני כדאי להתחבר עמהם" – מקבלים אותו מיד. אבל מכל מקום עדיין אין מגיירין אותו, אלא מודיעין אותו תחילה עיקרי הדת שהוא ייחוד השם יתברך ואיסור עבודה זרה, ומאריכים עמו בדבר זה כדי שידע עיקר הענין, מה שהוא בא לקבל עליו.
אחר כך מודיעין אותו גם כן קצת מצות קלות וחמורות. ומודיעין אותו קצת עונשן של מצות, שאומרין לו: "קודם שבאת למידה זו אכלת חלב – אי אתה ענוש כרת. חללת שבת – אי אתה חייב סקילה. ועכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה חייב סקילה". וכהאי גוונא קצת חומרות. וכל זה כדי שלא יאמר לאחר מכאן: "אילו הייתי יודע כל החומרות הללו – לא הייתי מתגייר". וגם למדוהו מפסוק דנעמי ורות, שאמרה: "באשר תלכי אלך...", כמו שפירש רש"י שם. ומכל מקום אין מדקדקין ואין מרבין עליו. וכן כתיב שם ברות: "ותרא כי מתאמצת היא... ותחדל לדבר אליה...".
וכשם דמודיעין אותו עונשן של מצות – כך מודיעין אותו שכרן של מצות כדי לחבבם עליו ויקיימם. ומודיעין אותו שבעשיית המצות יזכה לחיי עולם הבא, ושאין צדיק גמור אלא בעל חכמה שעושה מצות אלו ויודעם. ואומרים לו: "הוי יודע שעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים והם ישראל, ומה שתראה ישראל בצער בעולם הזה – טובה היא צפונה להם, שאינם יכולים לקבל רוב טובה בעולם הזה כאומות, שמא ירום לבם ויתעו ויפסידו שכר העולם הבא. ואין הקדוש ברוך הוא מביא עליהם רוב פורענות, כדי שלא יאבדו. אלא כל האומות כלין והם עומדים". ומאריכין לו בדברים אלו כדי לחבבם עליו.
אם קבל – מלין אותו מיד, דשהויי לא משהינן. ואחר כך ממתינין לו עד שיתרפא רפואה שלימה, ואז מטבילין אותו טבילה הוגנת בכל דיניה ובלא חציצה. ואין מטבילין אותו קודם שתתרפא המכה, שהמים מכאיבים במכה. ויש אומרים שיגלח שערותיו, ויטול ציפורני ידיו ורגליו קודם טבילה. שכן מצינו בטהרת הלוים, כשהובדלו והוחלפו תחת הבכורות שעבדו עבודה זרה, וכמו שפירש רש"י שם.
וכשעולה מן הטבילה מברך: "ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה". אף על גב דשאר ברכות של מצות מברכין עובר לעשייתן שאני ברכה דטבילת גר, שקודם מצות הטבילה לא יוכל לומר "וצונו" דעדיין אינו מצווה הוא, שעדיין גוי הוא, דמל ולא טבל כאילו לא מל.
ובשעת טבילה עומדים עליו שלושה תלמידי חכמים. ומודיעין אותו קצת מצות קלות וקצת מצות חמורות בפעם שנייה בעודו במים, כדי לזרזו בשעת מעשה. ואם היתה אשה מתגיירת – מושיבות אותה נשים במים עד צוארה והדיינים מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות וחמורות והיא יושבת במים. ואחר כך טובלת בפניהם, והם מחזירים פניהם ויוצאים, כדי שלא יראו אותה ערומה כשתעלה מן המים. ותברך על הטבילה גם כן אחר שתעלה מן המים.
וכיון שטבל – הרי הוא כישראל גמור, שאם חזר לסורו דינו כישראל משומד. שאם קידש – קידושיו קידושין, כדאמרינן: אף על פי שחטא – ישראל הוא.
סעיף ג[עריכה]
כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות בין המילה בין הטבילה – צריכים שיהיו בשלושה הכשרים לדון וביום, ד"משפט" כתיב גביה: "משפט אחד יהיה לכם ולגר" – מה משפט צריך שלושה וביום, אף ענייני הגר צריכין שלושה וביום.
מיהו עיקר לשון המשפט משמע שלא נאמר אלא לענין גוף הגירות, דהיינו לקבלת עליו המצות, אבל שאר הענינים שצריכין שלושה אינם אלא דרבנן. לפיכך לא אמרו שצריכין שלושה למילה ולטבילה אלא לכתחילה. אבל בדיעבד אפילו לא מל או לא טבל אלא בפני שנים או קרובים ובלילה – הוי גר. ואפילו לא טבל לשם גירות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה – הוי גר ומותר בישראל, דהא מכל מקום היתה הטבילה לשם קיום דת תורתינו. חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלושה.
ולהרי"ף והרמב"ם אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה – מעכב ואסור בישראלית, ד"משפט" כתיב ביה. וסבירא ליה דקאי על הכל: על קבלת מצות, ומילה, וטבילה. ולפיכך כל לגבי דידיה הוי לכתחילה, שאף על פי שמל וטבל בפני שנים – הרי יכול לחזור ולעשות הטפת דם ברית וטבילה אחרת בפני שלושה. לפיכך אין משיאין לו ישראלית עד שיחזור ויעשה בפני שלושה, דגבי דידיה הוי ליה כתחילת דין, שאינו אלא בפני שלושה וביום.
אבל אם קביל עליה בפני שלושה למול ולטבול, והודיעוהו מקצת מצות כדינן, והלך ומל וטבל בלילה או שלא בפני שלושה, ונשא אשה ישראלית והוליד ממנה בן – לא פסלינן ליה, דגבי הבן הוי המילה והטבילה כגמר דין, דמכשירינן בדיעבד שלא בבית דין ובלילה.
סעיף ד[עריכה]
והואיל וענייני הגר צריכין שלושה משום דכתיב ביה "משפט", לפיכך אין מטבילין אותו לא בשבת ולא ביום טוב, שאין דנין לכתחילה לא בשבת ולא ביום טוב. ובדיעבד אם טבל – הרי זה גר, כמו בדין בדיעבד בשבת וביום טוב דהוי דין.
סעיף ה[עריכה]
המל את הגרים מברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים".
ואחר כך מברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית. שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי. ברוך אתה ה', כורת הברית." וטעם השתי ברכות, ובלמ"ד ולא ב"על", כתבתי למעלה סימן רס"ז סעיף י"ב גבי עבדים, וכל שכן גרים.
סעיף ו[עריכה]
נכרית שנתגיירה והיא מעוברת – בנה אין צריך טבילה. דטבילת אמו עולה לו, דעובר ירך אמו הוא.
סעיף ז[עריכה]
גוי קטן, אם יש לו אב – יכול לגייר אותו, ואוקמינן אחזקה דניחא ליה במאי דעביד ליה אבוה. ואם אין לו אב ובא להתגייר, או אמו מביאתו להתגייר – בית דין מגיירין אותו. ואף על גב דדעת קטן אינו כלום, הגירות זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו.
מיהו בין שגיירוהו אביו בין שגיירוהו בית דין – יכול למחות משיגדיל. וכשהוא מוחה כשיגדיל – הרי הוא כאילו לא נתגייר מעולם, דהא חזינן למפרע דלא הוה ניחא ליה במאי דעביד אבוה, ולא במעשה בית דין. ואין דינו כישראל משומד אלא גוי גמור, ואם קידש אשה לאחר שמיחה – אין ממשות בקידושיו.
סעיף ח[עריכה]
במה דברים אמורים? כשלא נהג מנהג יהדות משהגדיל. אבל נהג מנהג יהדות משהגדיל – שוב אינו יכול למחות, דהא גלה דעתו דניחא ליה בגירות. ואם שוב חוזר לסורו – הרי הוא כישראל משומד, דאף על פי שחטא – ישראל הוא, וקידושיו קידושין.
סעיף ט[עריכה]
גוי שבא לחתוך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד לו בה, כיון שאינו מכוין לשם מצות מילה אלא לרפואה – אסור לישראל לחתכה. שאסרו חכמים לרפאותם, כדאמרינן לעיל סימן קנ"ח.
ואם נתכוין הגוי למצות מילה, אף על פי שיש לו בה מכה או שחין – מצוה לישראל למול אותו. ובמקום שמותר לרפאות הגוים – מותר בכל ענין. ועיין לעיל סימן קנ"ח.
סעיף י[עריכה]
איש או אשה שהם מוחזקים לנו, ואנו מכירים אותם שהיו גוים, ובאו לפנינו ואמרו "נתגיירנו בבית דינו של פלוני כראוי" – אינם נאמנים לבא בקהל עד שיביאו עדים שנתגיירו.
ואם ראינו נוהגין כדברי ישראל ועושין כל המצות – הרי אלו בחזקת גירי צדק, ואף על פי שאין שם עדים שמעידין בפני מי נתגיירו. ומצרפין אותם לכל דבר שבקדושה, ומחזקינן להו לגירי צדק. ואף על פי כן אם בא להתערב בישראל לישא ישראלית – אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו, דמעלה עשו ביוחסין הואיל והוחזקו גוים.
אבל מי שבא ואין אנו מכירין אותו אם הוא גוי או ישראל, ואמר הוא "גוי הייתי ונתגיירתי בבית דין" – נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
ויש שכתבו: במה דברים אמורים? בארץ ישראל ובזמניהם, שהיו הכל שם בחזקת ישראל, ויש כאן רובא וחזקה ופה שאסר. אבל בחוצה לארץ שאין כאן לא רובא ולא חזקה – צריך להביא ראיה שנתגייר כיון שאמר שהוא גוי; אף על פי שיש כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר מעלה עשו ביוחסין. אבל סתם איש שבא ואמר "ישראל אני" – הלא מעשים בכל יום שאורחים באים, ואין אנו בודקין אחריהם, ושותין אנו עמהם ואוכלין משחיטתן.
סעיף יא[עריכה]
מי שהיה מוחזק לישראל או לגר גמור, ובא ואמר "נתגיירתי ביני לבין עצמי בלא שום בית דין", ויש לו בנים – נאמן על עצמו לשוויי נפשיה חתיכה דאיסורא, וליאסר בבת ישראל עד שיטבול בפני בית דין. אבל אינו נאמן על הבנים לאסור אותם בבנות ישראל.
ואין לתמוה: האיך אפשר דמשוינן ליה לגוי וכאילו לא נתגייר מעולם, ובניו יהיו ישראלים כשרים? דהא דאסרינן ליה בבת ישראל לא משום דמהימנינן ליה שלא נתגיירו כדינו, אלא משום דמפרשינן לדבריו שמעיד על עצמו שקבל עליו שיאסר בבת ישראל עד שיטבול שנית בפני שלושה לשם גירות. והרי ממילא שוויה נפשיה חתיכה דאיסורא, ולא בניו.
וכל זה מיירי בגר שנתגיירה אשתו עמו והוליד ממנה בנים. אבל גר שנשא בת ישראל, או גיורת שנתגיירה כראוי והוליד ממנה בנים, שהורתן ולידתן בקדושת האם, אפילו יש עדים שנתגייר אביהם בינו לבין עצמו – הרי הבנים כשרים. דלא יהא אלא גוי – הא קיימא לן גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר.
סעיף יב[עריכה]
כשיבוא הגר להתגייר, בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא ליכנס לדת ישראל. ואם איש הוא – בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית. ואם אשה היא – בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל.
ואם לא נמצאת להן עילה, מודיעין אותן כובד עול התורה, והטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו, כדכתבינן טעמא לעיל סעיף ב. ואם קבלו ולא פירשו, וראו אותם שחזרו מאהבה – מקבלין אותם.
מיהו אם לא בדקו אחריו, או לא הודיעוהו שכר מצות ועונשין, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות – הרי זה גר אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר. דהואיל ומל וטבל לגירות – יצא מכלל הגוים. וחוששין לו עד שתתבאר צדקתו. ואפילו חזר ועבד עבודה זרה – הרי הוא כישראל משומד לכל דבריו, שקידושיו קידושין, דמאחר שטבל לשם גירות נעשה כישראל.
וישראל משומד שרוצה לחזור בו ועושה תשובה – ודאי מן התורה בחרטה ובתשובה נכונה סגי. אבל רבנן הצריכוהו לטבול כגר, ולקבל עליו עול המצות ודברי חבירות בפני שלושה כגר.