לבוש יורה דעה רסט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD269

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן רסט | >>

סימן רסט בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

איסור עריות בגרים, ודינם לעניין עדות וחליצה
ובו אחד עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייא

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן רס"ט.

אמרו חכמינו ז"ל: הדעת נותן שגר המתגייר ומקבל עליו עול התורה והמצוה ועול מלכות שמים – ודאי נתערה עליו רוח ממרום, רוח חדש, רוח קדישא נשמתא חדתא. ונעשה איש אחר, וכאילו נוצר ונולד בו ביום דמי. וכל ימיו הראשונים הם כלא היו דאיש אחר הוא. וכל קרוביו שהיו לו בגיותו אינם עוד קרוביו, וכנכרים יחשבו לו.

לפיכך כל העריות שאסרה לנו התורה משום שאר בשר – אינם אסורים עליו, שאין לו שום קרובים ושאר בשר בעולם, שהוא נוצר לבדו כאדם הראשון. ואפילו אמו אינה אמו, ואחותו אינה אחותו. ואם בא עליהן והם עודן בגיותן – הרי זה כאילו בא על נכריות דעלמא. ואם גם הן נתגיירו – כל שכן שהם מותרות מן התורה אפילו להנשא לו, שהרי גם הן כקטנות שנולדות דמו, ואינן עוד שאר בשר עמו כלל.

כל זה הוא מדין תורה, אבל חכמים אסרו עליו כל קרובות שהם לו מצד האם אחר שנתגיירו. וטעמא כדי שלא יאמרו הגרים: "באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי בגיותינו היתה אמנו או אחותנו מן האם אסורות עלינו". דקיימא לן שבני נח מוזהרים על קצת עריות דשאר בשר מן האם, כדילפינן מקרא ד"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו" שנאמר לאדם הראשון. דאיכא למאן דאמר "אביו" פירושו אחות אביו, וכל שכן אחותו. ואיכא למאן דאמר אשת אביו ואמו. איכא למאן דאמר פירושו אחות אמו, וכל שכן אחותו מאמו. ואיכא למאן דאמר "אמו" ממש.

והרי לכולי עלמא שיש עריות שאר בשר מצד האם שאסורות לבני נח. והיה זה להם קדושה חמורה, ועכשיו הותרו להם, והיה זה חלול תורתינו הקדושה בעיניהם. לפיכך גזרו על כל העריות שמן האם, אפילו אותן שהיו מותרות להם בגיותן.

אבל בקורבה הבאה מצד האב לא גזרו, אף על פי שיש גם כן קצת קורבות דשאר בשר מצד האב בבני נח שאסורות, כגון אחות אביו למאן דאמר, ושייך ביה נמי למימר שלא יאמרו "באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה". אף על פי כן לא גזרו על שום קורבה הבאה מצד האב, אפילו באותן דשייך לומר "באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה". וטעמא משום דכיון שכבר גזרו בקרובות מצד האם על כל הקרובות, אפילו על אותן דלא שייך בהו למימר "באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה" כגון אחות אמו, ואשת אחיו מאמו, שהן מותרות לבני נח, ולא שייך בהו למימר "באנו מקדושה חמורה...". והן רואין שאפילו הכי גזרו בהו שיהו נאסרות עליהם כשנתגיירו, יאמרו הגרים: "מאי טעמא נאסרו לנו אלו? אלא ודאי משום דבקבלתינו עלינו עול התורה נתחדשה הלכה". לפיכך כשנתיר להם אשת אביו או אחות אביו, אף על פי שלא היו מותרות להן בגיותן [לא] יאמרו "באנו מקדושה חמורה ...", אלא יאמרו "נתחדשה הלכה".

ואין להקשות: אם כן מאי שנא דגזרו טפי בקרובות האם מבקרובות האב? ולמה לא עבדי איפכא: יאסרו כל קרובי האב משום אותם דשייך לומר בהן שמא יאמרו "באנו מקדושה חמורה...", ויתירו כל קרובות האם מטעם דנתחדשה הלכה? דבקרובות האם מסתבר יותר לגזור מבקרובות האב. דבקרובות האם יש עוד טעם אחר למיגזר, דהיינו משום דיש לחוש בהו דילמא אתו לאיחלופי למישרי ערוה לישראל. כלומר: כשיתירו לגרים הקרובות, יבואו לטעות ויתירום גם כן לישראלים גמורים. אבל בקרובות האב ליכא למיחש להכי, שהכל יודעין שאין אבות לגוי, דרחמנא אפקירה לזרעיה דגוי בכמה מקומות. ומשום שיתירו קרובות האב לגר, לא יבואו מתוך כך להתיר קרובות מצד האב לישראל.

ואל תתמה לומר: השתא דאתית להכי, אם כן נימא דכולא טעמא דגזירה זו באיסור קרובות מצד האם לגר הוא מטעם זה, משום דלא ליתי לאיחלופי..., דהכי מוכח בגמרא דאי לאו טעמא דשמא יאמרו "באנו מקדושה חמורה..." – לא היו גוזרין כלל משום טעמא דלא ליתו לאיחלופי. נמצא שעיקר הגזירה היא משום "שמא יאמרו...", ואגב גזרו על השאר, אפילו היכא דליכא טעמא ד"שמא יאמרו..." אלא דלא ליתי לאיחלופי לבדו. ומכל מקום יש חילוקי דינים ביניהם, כמו שיתבאר לפנינו בעזרת השם. לכך הוצרכתי להאריך, ודי בזה.

סעיף ב[עריכה]

לפי מה שכתבנו דינא דגרים בעריות של שאר בשר, כך הוא דינו אם עבר על דתו בעוד שהוא גוי, ונשא אמו או אחותו מאמו ונתגיירו – מפרישין אותן. שאם לא ימחו בידו אף על פי שהוא עבר בגיותו על דתן, מכל מקום יש כאן חילול תורתינו, שיאמר "באתי מקדושה חמורה..., שכבר עשיתי באיסור ועכשיו הותרה לי". ואם היה נשוי לשאר עריות בגיותו אפילו מצד האם, ונתגייר הוא ואשתו עמו, כיון שאין האיסור אלא משום גזירה דישראל דלא ליתי לאיחלופי..., הואיל וכבר נשוי הוא – אין מפרישין אותו.

סעיף ג[עריכה]

ואם לא היה נשוי כבר בשאר שאר האם ונתגייר, שאסור לישא אותה מן הטעם שנתבאר, בזו נראה לי שאפילו אם נשא – יוציא, כיון שנשא באיסור דיהדות – חמיר טפי, נראה לי. וכן משמע ממה שאכתוב בסעיף ה. אבל בשאר האב מותר לכתחילה, אף על פי שיודע בודאי שזה שארו מאביו, כגון תאומים שהדבר ברור הוא שאביו של זה הוא אביו של זה. אף על פי כן לא גזרו על שאר מאביו, כדכתבנו טעמא.

לפיכך נושא הגר אשת אחיו מאביו, ואשת אחי אביו, ואשת אביו, ואשת בנו, אף על פי שהיתה נשואה לאחיו או לאחי אביו או לבנו אחר שנתגיירו. וכן אחות אמו מאביה, ואחותו מאביו, ובתו שנתגיירו – מותרות לו. ויש אוסרין באשת אביו, משום שפוסקין כמאן דאמר "על כן יעזוב איש את אביו..." – פירושו אשת אביו, והרי יש כאן טעמא "שלא יאמרו...". ובשאר קרובות מצד האב מודו דלא גזרו בהו, מטעמא דאפקריה רחמנא לזרעיה דגוי. לפיכך מותר בכל השאר.

אבל אינו נושא לא אחותו מאמו, ולא אחות אמו מאמה, ולא אשת אחיו מאמו שנשאה אחיו מאמו אחר שנתגיירה, שיש לו בה קידושין ואסורה מדרבנן משום אשת אח מן האם. אבל אם נשאה אחיו בעוד שהוא גוי – הרי זו מותרת, שאינן אשת אחיו, שלא היו לו קידושין בה ולא נקראת "אשת אחיו".

סעיף ד[עריכה]

שני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה – חייבים משום אשת אח מאם. אבל לא חולצין ולא מיבמין, שמן התורה אינם אחים אלא מן האם ולא מן האב. אף על פי שהם תאומים, הא נזרעו שלא בקדושה, ואין כאן אבות.

סעיף ה[עריכה]

הנושא גיורת ובתה שנתגיירה עמה, או שתי אחיות מן האם שנתגיירו, בין ישראל בין גר – יושב עם אחת מהן. והשנייה צריכה גט, דהא קידושין תפסו לו בה. שאינן קרובות, דכל אחת כקטנה שנולדה דמיא.

סעיף ו[עריכה]

נשא גיורת ומתה – מותר לישא אמה או בתה, שלא גזרו אלא בחייהן דליכא למיחש כל כך, דליתי למיטעי כיון שאין נישואין יחד בעין.

סעיף ז[עריכה]

ובשתי אחיות מן האב שנתגיירו – מותר לישא אותם יחד, שלא גזרו בשאר האב, כדכתבינן טעמא לעיל סעיף א.

סעיף ח[עריכה]

כל השניות – לא גזרו עליהן בגרים. לפיכך מותר הגר לישא אם אמו. ונושא אדם גיורת ואם אמה או בת בתה, וכן בשאר השניות.

סעיף ט[עריכה]

גר שנתגייר הוא ואשתו עמו – צריכין לפרוש זה מזה שלושה חודשים להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה. ואם אינו רוצה לקיימה – אינה צריכה גט, דהא קידושי דגיות אינן קידושין. ועוד: דהא כל אחד כקטן שנולד דמי, והיא אינה אשתו והוא אינו אישה דאחֵר הוא. ויוצאה ממנו בלא גט.

סעיף י[עריכה]

ולענין עדות: אפילו אחים מן האם מעידים זה לזה, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. והכא ליכא למיחש דאתו לאיחלופי בישראל, שהרי אין מקבלין עדות אלא בבית דין, וסתם בית דין בקיאין בדבר זה.

סעיף יא[עריכה]

ולענין דין: גר פסול לדון את ישראל, דכתיב: "שום תשים עליך מלך מקרב אחיך" – מקרב אחיך ולא מן הגר, ומלך היינו דיין.

ודוקא על ידי כפייה, לכוף את הישראל הוא דפסול, ד"שום תשים" – על ידי כפייה משמע. כלומר: במילי דשררה וכפייה, למנות אותו דיין יהיה דוקא "מקרב אחיך" ולא הגר. אבל אם קבלוהו עליהם הבעלי דינים מעצמם – יכול לדון.

ואם היתה אמו מישראל – "מקרב אחיך" קרינן ביה, ויכול לדון את הישראל בדיני ממונות אפילו על ידי כפייה. ולחבירו גר יכול לדון אפילו אין אמו מישראל, ד"שום תשים עליך" כתיב, כלומר: עליך צריך להיות מקרב אחיך, אבל גר דן את חבירו.

ולחליצה פסול אפילו אמו מישראל ואפילו לחליצת גרים, דכתיב: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל", ו"בישראל" – אביו ואמו מישראל משמע.