לבוש יורה דעה רסה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קיצור דרך: LEV:YD265

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן רסה | >>

סימן רסה בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

סדר ברכת המילה ודין מילה ביום התענית
ובו שלושה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביג

סעיף א[עריכה]

לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה, דפוס פראג שס"ט, סימן רס"ה.

כבר ידעת שחייבו חז"ל לברך על כל המצות, לתת לו תודה ושבח לשמו יתברך על שזיכנו בה, כל שכן שעל המילה, מצוה גדולה, והיא המבדלת אותם באות ברית קודש משאר האומות, שחייבים לברך עליה.
לפיכך המל מברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה.
ומברך ב"על" מפני שיכולה להיעשות על ידי אחרים, כמו שכתבנו פעמים בלבוש התכלת. ואין מחלקים בין האב לאחר, דאף על גב דעיקר המצוה מוטלת על האב, והאב היה לו לברך "למול" בלמ"ד כיון דעליו דווקא מוטל, שכן משמע לשון הלמ"ד, כמו שנתבאר בלבוש התכלת - מכל מקום משום דרוב פעמים אין האב יכול למול, וצריך למול אחר - נהגו לברך הכל ב"על", משום לא פלוג.

ואחר שחתך הערלה, בין מילה לפריעה, מברך אבי הבן: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם. ואף על פי ד"להכניסו" לעתיד משמע, מכל מקום כיון שעדיין לא פרע, וקיימא לן: "מל ולא פרע כאילו לא מל" - הוי שפיר עובר לעשייתן.
ויש אומרים: כשהאב עצמו מל את בנו, אינו מברך "להכניסו", שלא מצינו שתי ברכות על מצוה אחת. ולא עוד, אלא אפילו כשאחר מל, יש מתמיהין: למה יברך האב? שהרי מוהל הוא שלוחו, ושלוחו של אדם כמותו; וכיון שהמוהל מברך על המילה, מה צריך האב לברך "להכניסו" וכו'? שהרי המילה היא הברית של אברהם אבינו, והרי מברך שתי פעמים - למה? ואנו נוהגים לברך האב ברכת "להכניסו בברית של אברהם אבינו" אחר שבירך על המילה, בין אחר מוהל, בין האב מוהל. וטעמא דידן - יש מפרשים, דברכת "להכניסו" אינה על המילה של עכשיו, כי הברכה הראשונה על המילה היא על המילה של עכשיו, וברכת "להכניסו" היא אינה על המילה של עכשיו, אלא שהוא מודה ומשבח להקב"ה שציווה לעשות מצוה זו, וכשתבוא עוד לידו, יקיימנהו, ותקנו לה מקום זה ובלשון זה לגלותו, להודיע שזאת המצוה היא נעשית לשם הקדוש ברוך הוא, ולא לשם הר גריזים, כמו שהיו קצת עובדי עבודה זרה עושין.

ויש מפרשים הברכה ד"להכניסו", שאינה כלל על המילה, רק האב משבח ומברך לשם יתברך, שמהיום והלאה מוטל עליו לעשות בבן הזה עוד מצוות אחרות הנגזרות אחר המילה, והם: שמצווה לפדותו אם הוא בכור, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה. ולכך אין חילוק בין אם אחר מוהל או הוא. וזה נראה לי עיקר, דלפי זה אתי שפיר טפי מה שהקהל עונים אחר ברכה זו: "כשם שהכנסתו לברית, כן תכניסנו לתורה ולחופה ולמעשים טובים"; שזה נופל על הברכה הזאת לפי זה הפירוש, מפני שכל אילו הם המצוות המוטלות על האב לעשות לבנו, וסדרום על זה הסדר משום דאמרינן: "לעולם ילמד אדם תורה, ואחר כך ישא אשה". והזכיר אחר כך מעשים טובים, אף על גב שחייב במצוות משהוא [בן] י"ג, מכל מקום אינו בן עונשים בבית דין של מעלה עד עשרים, וכבר היה בן שמנה עשרה לחופה, נראה לי.

ואם אין אבי הבן אצל המילה, יש מי שאומר שאדם אחר מברך ברכה זו, כיון שאפילו הבית דין מצווין למולו, אינה תלויה דווקא באב. ונוהגים שהבעל ברית האוחז הילד בידו מברך ברכה זו, אם אין האב כאן, או שאינו יודע לברך אותה.

וכשמברכים האב והמוהל – צריכין לעמוד, דילפינן "לכם"-"לכם" מעומר. אבל כשבעל ברית התופש את הנער מברך, אינו צריך לעמוד, אלא יושב עם הילד בחיקו ומברך, שאינו יכול לעמוד כשעוסק המוהל עם הילד במילה.
ויש אומרים: שכל העם אצל המילה יעמדו, שנאמר: "ויעמוד העם בברית". וכן נוהגים, מלבד תופש הנער שהוא יושב, מן הטעם שכתבתי.

ואחר המילה מברך אבי הבן או המוהל או אחד מן העם על הכוס "בורא פרי הגפן", שאין אומרים שירה אלא על היין, שהוא משמח אלהים ואנשים. ואומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קדש ידיד מבטן וחק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש, על כן בשכר זאת אל חי חלקינו צורינו צוה להציל ידידות שארינו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרינו, ברוך אתה ה' כורת הברית.
וטעם ברכה זו מבואר. ופירוש "אשר קדש ידיד מבטן", זה יצחק, על שם "אשר אהבת" מבטן, דקודם שנולד נתקדש למצוה זו, דכתיב: "אבל שרה אשתך" וגו', "והקמותי את בריתי אתו", היינו מילה. "חק בשארו" – פירוש, בבשרו שם, זה יעקב, חק של מילה; "וצאצאיו" אחריו, אלו השבטים, "חתם באות" זו של "ברית קודש". "צוה להציל ידידות שארינו משחת", מגיהנם, דכתיב "גם בדם בריתך שלחתי אסירייך מבור אין מים". ומה שאין מזכירים אברהם בברכה זו, כבר הזכירוהו בברכה בפני עצמו ד"להכניסו" וכו', עד כאן.

ונוהגים שכשמגיע ל"בדמייך חיי", נותן המברך מהיין באצבעו בפי התינוק. והטעם, משום דאמרינן במדרש במדבר סיני רבה, "שימו איש חרבו על יריכו - משה מל ואהרן פורע, ויהושע משקה", פירוש: לפי שכל אותם ארבעים שנה לא היו מולים במדבר, מפני טורח הדרך, ומפני שלא נשבה רוח צפונית; ועכשיו, שהיו עומדים ליהרג, לא רצו משה ואהרון שיהרגו בלא מילה ובלא קבלת מצוות, ולכך היה משה מל ואהרן פורע, ויהושע משקה אותם עפר העגל שעשו, כמו שנאמר: "ויקח את העגל אשר עשו ויטחן עד אשר דק, ויזר על פני המים וישק את בני ישראל", מלמד שבדקן כסוטות. ואותה השקאה היתה להם כשעת מילה ופריעה למות ולא לחיים. [עד כאן המדרש]. לכך אנו אומרים: השקאה זו של שעת מילה ופריעה זו תהיה לחיים, ולא כאותם של יהושע.

וכופלין לומר "בדמייך חיי", לרמוז שעל ידי המילה יזכה לחיותם בעולם הזה ובעולם הבא.

ונותנין לשתות לבעל ברית, שלא תהא ברכת "בורא פרי הגפן" לבטלה, דקיימא לן: ברכת הנהנין צריכין טעימא; ובקשת הרחמים של "קיים את הילד" וכו' אינה חשובה הפסק בין הברכה והשתיה, שמבקשין רחמים על הילד, ושייך לברכה.
וכשהמוהל מברך "אשר קדש ידיד" וכו', יטול תחילה ידיו ופיו מן הדם, כדי שיברך בנקיות.

יש מקומות שמברכין ברכת "אשר קדש ידיד" על ההדס, ונראה לי טעמא, משום עילוף התינוק, או שאר שמתעלפין כשרואין דם:

סעיף ב[עריכה]

אם אבי הבן הוא מוהל בעצמו, כתב הרמב"ם שמברך "למול את הבן". וכבר כתבתי, שאנו אין נוהגין כן. מיהו אם ברך "למול", פשיטא שיצא, שהרי היא עיקר ברכתו של האב, כדכתיבנא:

סעיף ג[עריכה]

גר שמל קודם שנתגייר ובא להתגייר, שצריכין להטיף ממנו דם ברית, וכן קטן שנולד מהול, דקיימא לן גם כן שצריכין להטיף ממנו דם ברית - אינם צריכים ברכה, כמו שיתבאר טעמא לקמן סימן רס"ח סעיף א'.
וכן אנדרוגינוס, אין מברכין לא "על המילה" ולא "להכניסו" ולא "אשר קדש ידיד", כיוון דספק זכר הוא, ואין מברכין על הספק.
וכשחוזרין על ציצין המעכבין את המילה, צריך לחזור ולברך כל הברכות, דהא עד הנה לא נגמרה המילה כהלכתה, ועכשיו הוא שנגמרה עיקר המילה. אבל "קיים את הילד הזה" כו' אין צריך לומר, דכבר ביקשו עליו רחמים בתחילה.
ממזר, אף על פי שהוא מטיפה פסולה, מכל מקום כישראל הוא לכל דבריו, ומברכין עליו ברכת המילה עד "כורת הברית", אבל אין מבקשין עליו רחמים, "קיים את הילד הזה" כו', דמי יתן שימות בו ביום ולא ירבה ממזרים בעולם. ומפרסמין בשעת מילתו שהוא ממזר, כדי שיתפרסם הדבר, וידעו הכל ליזהר מלהנשא לו:

סעיף ד[עריכה]

אם אירע מילה ביום הכיפורים ובארבעה צומות, יש אומרים שלא יברך על הכוס, כיוון שאין יכולים לשתות ממנו, וגם לתינוקות לא יתן, דילמא אתו למיסרך.
מיהו, בשלושה צומות מהם שהיולדת אינה מתענית, יכול לברך על הכוס ותטעום ממנו היולדת אם היא שומעת הברכה ומתכוונת שלא להפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס.
אבל ביום הכיפורים ותשעה באב, שאין היולדת יכולה לשתות, אין מברכים על הכוס. ובמקום שנוהגים לברך על ההדס במילה, בתשעה באב אין מברכים על ההדס, מטעמא דאין מברכים על הבשמים במוצאי שבת שחל בו תשעה באב, כמו שכתבנו במקומו.
ויש אומרים, שמברכים על הכוס בכל התעניות, ונותנים הברכה לשתות לתינוקות קטנים, ולא חיישינן דילמא אתו למיסרך, כיוון שאינו תדיר, כמו שנתבאר בלבוש החור סימן תרכ"א סעיף ג.
ויש אומרים דאף בלא תענית יוצאים בזה; אבל אין נוהגין כן, אלא הסנדק שותה כשאינו יום תענית:

סעיף ה[עריכה]

מי שיש לו שני תינוקות למול, יברך ברכה אחת לשניהם. ואפילו אם שנים מלים, הראשון יברך "על המילה" ועולה גם לשני, והשני יברך "אשר קידש ידיד מבטן" ועולה גם לראשון, והוא הדין שאחד מברך שתי הברכות ויוצאין שניהם. ואפילו אין הנער השני לפניו בשעת הברכה, יוצא בברכה זו, כיוון שדעתו עליו בשעת הברכה, רק שלא יסיח דעתו בינתיים. אבל אם שח בינתיים, או שלא היה דעתו על השני מתחילה, צריך לברך "אשר קידש ידיד" על הראשון, לגמור מצוותו, ולחזור ולברך על מילת השני. אבל "אשר קידש ידיד" אין צריך לחזור על השני, כיוון שהיה דעתו עליו כשמברך "אשר קידש ידיד" על הראשון, והמילה וברכה של השני לא הוי הפסק, כיון שהוא צורך המילה. וכל זה דווקא כששח בדברים שאינם צרכי המילה. אבל אם שח בצרכי המילה לא הוי הפסק, ואין צריך לברך "על המילה" על השני, דברכה לא הוי הפסק, כמו שנתבאר בסימן כ"ח לענין כיסוי הדם, עיין שם.
ואם שני הילדים של אדם אחד, האב אומר "להכניסם בבריתו של אברהם אבינו" בברכה אחת, וכן המברך על הכוס אומר "קיים את הילדים כו'". ויתקן כל צרכי המילה לכל אחד בפני עצמו, כגון הנר שמדליקין יעשה לכל אחד נר בפני עצמו, וכן השאר:

סעיף ו[עריכה]

המילה אינה צריכה עשרה בני אדם; מכל מקום, היכא דאפשר בעשרה - עבדינן לה בעשרה לפרסם הדבר. והיכא דלא אפשר - עבדינן בפחות מעשרה:

סעיף ז[עריכה]

יש אומרים שהאב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה שעושה, דהוי לדידיה כמו "דברים הבאים מזמן לזמן", והוא דעת הרמב"ם, ונוהגים כמותו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים.
ויש אומרים, כשהאב עצמו מוהל את בנו שמקיים המצוה המוטלת עליו לבדו, אז הוא מברך שהחיינו. ואם המוהל הוא אחר, אין שם ברכת שהחיינו כלל; לא האב - שאינו מקיים מצוה המוטלת עליו, וכל שכן המוהל - דלגבי דידיה לא שייך לדמות לדבר הבא מזמן לזמן, שהוא מל כל פעם שיזדמן לו, אפילו מאה פעמים בשנה.

ובמדינות אלו אין נוהגין לברך שהחיינו כלל למילה, אפילו כשהאב מוהל עצמו בנו, אם לא שמל בנו הבכור שחייב לפדותו( דבלאו הכי יצטרך לברך שהחיינו בעת הפדיון) אז מברך בשעת המילה, ואינו צריך לחזור ולברך בשעת הפדיון. אבל כשהוא פטור מפדיון, כגון שהוא כהן או לוי, אינו מברך שהחיינו גם בשעת המילה, אפילו הוא עצמו המוהל.

וטעמינו שמברכין שהחיינו על פדיון הבן ואין מברכין על המילה:

  • יש אומרים משום שהיא שמחה מעורבת בצערה [בצערא] דינוקא. --אבל הוא דחוי; שאין זה הטעם נאמר אלא על מה שאין מברכין "השמחה במעונו" במילה, אבל על שהחיינו אינו מספיק, דשהחיינו אינה תלויה בשמחה אלא בדבר שמגיע לו בו תועלת, אף על פי שמתערב עמו צער, שהרי מצינו במקום אחר שמברכין ברכת "שהחיינו" על שמחה אף על פי שהיא מעורבת בצער, כגון כששמע שמת אביו ונפלה לו ירושה.
  • ויש אומרים הטעם, משום שעדיין לא יצא התינוק מתורת נפל עד שלושים יום. --והוא גם כן דחוי, ואינו אמת, דהא סמכינן ארובא, ורובא בני קיימא נינהו; תדע, דאם לא כן היאך מהלי[נ]ן בשבת שהיא חמורה? אלא סמכינן ארובא כשיש לו סימני בני קיימא, דהיינו שנגמרו שעריו וציפורניו, כל שכן שהיה לנו לסמוך על זה לעניין ברכת "שהחיינו".
  • אלא עיקר טעמא: דמילה מצוייה, ושכיחא יותר מדברים הבאים מזמן לזמן. ופדיון הבן אינו מצוי שכיח כל כך, ודומה יותר לדבר הבא מזמן לזמן:

סעיף ח[עריכה]

אין צריך לכסות ערות הקטן בשעת ברכה משום "לא יראה בך ערות דבר", דכיון דלתקוני המילה קא אתי, וגם ערות קטן אינו נקרא ערוה, אין כאן "ערות דבר" אלא שפיר קרינן ביה "והיה מחניך קדוש", שאין קדושה כקדושת המילה המביאה לידי גילוי שכינה. מיהו יש לנקות התינוק מצואתו קודם שיברך.

סעיף ט[עריכה]

אבי הבן יעמוד אצל המוהל בעת שימול, להודיע לכל שהוא שלוחו.

סעיף י[עריכה]

נוהגין לתת הערלה בחול ועפר לסימן. בחול דכתיב: "ושמתי את זרעך כחול הים" (בראשית לב יג), ועפר דכתיב: "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (בראשית יג טז). ואני שמעתי טעם, משום דכתיב: "אם רעב שונאך האכילהו לחם" (משלי כה כא), וכתיב בנחש: "ונחש עפר לחמו" (ישעיה סה כה); וחול גם כן עפר הוא. וכבר ידעת בסוד הקבלה שערלה היא מכוח הנחש, לכך מניחין אותה בעפר, לתת לה לחמה ולסתום פיה מלקטרג על דרך סוד העזאזל, והבן.

ואם הוא שבת, צריך שיהיו מוכנים מבעוד יום, דאם לא כן, הוו להו מוקצה ואסור לטלטלם אפילו לצורך מצוה, כיון שאין המילה דחויה מפני זה.

סעיף יא[עריכה]

נוהגין על פי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק כט) לעשות כסא לאליהו, על שאמר: "קנא קנאתי לה' כי עברו את בריתך בית ישראל" (מלכים א יט י). אמר ליה הקב"ה: חייך שאין עושין ברית מילה עד שתראה בעיניך. מכאן התקינו חכמים לעשות כסא לאליהו, שהוא נקרא מלאך הברית. וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כסא אליהו, שבזה מזמינו שיבוא.

ונוהגין להדר אחר מצוה זו להיות סנדק, לתפוש התינוק בעת המילה. ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקרותו לתורה, דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת, כלומר שמכניסו לפנים להעלות לו ריח טוב על ידי המילה, ככהן המכניס הקטורת לפנים ומעלה שם ריחו. ולכן נוהגין שלא ליתן ב' ילדים לסנדק אחד, כדאמרינן גבי קטורת (יומא יד ב): "חדשים לקטרת". ואין לאשה להיות סנדקית לתינוק לאוחזו למוהלו במקום שאפשר לאיש, משום דהוי כפריצות. ומכל מקום היא עוזרת לבעלה ומביאה התינוק עד בית הכנסת, ואז לוקחו האיש ממנה ונעשה סנדק לאוחזו; אבל אם ירצה האיש לעשות הכל בלא אשה, הרשות בידו.

סעיף יב[עריכה]

נוהגין לעשות סעודה ביום המילה, ואסמכוה אקרא, דכתיב: "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (בראשית כא ט), ביום הג' מל, כלומר שעשה משתה ביום השמיני כשמל את יצחק. וכתיב: "כורתי בריתי עלי זבח" (תהלים נ ה), פירושו, כשכורתים הברית, שהיא המילה, עושים אותו עלי זבחים למשתה. עוד אמרו (שבת קלב א): כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה, כגון מילה דכתיב: "שש אנכי על אמרתך" (תהלים קיט קסב), עדיין עושין אותה בשמחה, פירוש שעושין משתה. ונוהגין לקחת מנין אנשים לסעודת מילה, ומיקרי סעודת מצוה, ששמחין במצות השם יתברך. וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים. ודוקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים, אבל נמצאו שם בני אדם שאינם מהוגנים, אינו צריך לאכול שם.

עוד נהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת, אחר שנולד הזכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם, וקורין לאותה סעודה "ישוע הבן", כלומר: משמחין שנושע הבן ונמלט ממעי אמו בשלום, והוא גם כן סעודת מצוה.

סעיף יג[עריכה]

מילה שחלה ביום תענית צבור הכתובים, מתפללין סליחות, ואומרים וידוי כדרכה, ואין אומרים "והוא רחום" ואין נופלין על פניהם, אבל אומרים "אל ארך אפים", שהוא בקשה ולא תחינה. וההפרש שבין בקשה לתחינה נראה לי שהוא זה: בתחינה הוי קובל ומתאונן על הצרות והפגעים שפגעוהו, ועל כן מפיל תחינתו ומתחנן לפניו יתברך שימלא משאלותיו וחסרונותיו ממקום אחר; אבל בקשה היא שמבקש ממנו יתברך שישמרהו ויצילהו ויתן לו מה שמבקש ממנו, בלי שום קובלנות אנינות דברים על מה שעברו עליו מהצרות, אלא כעבד המבקש מאדונו העשיר שיתן לו כיון שהיכולת בידו, לפיכך מה שהוא קובלנות ואנינות אין אומרים ביום שמחה, אבל בקשות – דרך לבקש אפילו מתוך שמחה, נראה לי.

נוהגין המוהלים להתפלל‏[1] ביום המילה, שנאמר: "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט ו).

  1. ^ לפני העמוד, כשליח ציבור. ויקיעורך