לבוש יורה דעה רסו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

?????עד כאן הוגה והועלה??? לבוש יורה דעה סימן רסו סעיף א

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) · לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר · לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה


<< | עשרה לבושי מלכות · לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה · סימן רסו | >>

סימן רסו בטור יורה דעה ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

איזה מילה דוחה שבת ויום טוב
ובו ארבעה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגיד

סעיף א[עריכה]

מילה בין בזמנה בין שלא בזמנה דוחה צרעת, שאם יש בהרת בעור הערלה, אף על פי שיש בקציצת הבהרת לא תעשה ד"השמר בנגע צרעת" (דברים כד ח), חותכה עם הערלה, דעשה דמילה דוחה לא תעשה דצרעת מקל וחומר דשבת: ומה שבת חמורה, מילה דוחה אותה כמו שיתבאר בסעיף הסמוך, צרעת לא כל שכן. ואף על פי שיש לדקדק על זה הרבה, כמו שמאריך בשיטה זו בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלב ב), לא כתבתי אלא התחלת השיטה, לדלות לך חספא, שיש לימוד בתורה שלומדים ממנו שמילה דוחה צרעת, ולא רציתי להאריך, כי אין זה מכוונתינו. ואף על פי שמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת, מכל מקום דוחה צרעת, שיש שם ריבוי דקרא ד"בשר ערלתו" ומה הצד עיין שם. ואם לאחר שנימול גדל בשר במילתו עד שאינו נראה מהול וצריך לחותכו, אם יש בהרת באותו בשר, אסור לחתכו, כיון שאינו צריך למולו פעם שנית אלא מדרבנן:

סעיף ב[עריכה]

מילה דוחה יום טוב ושבת, דכתיב בפרשת תזריע: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב ג), שהוא מיותר שם, שכבר כתיב כל דיני מילה בפרשתה, ובא לרבות "ביום השמיני" – אפילו בשבת ויום טוב. ודווקא מילה בזמנה דוחה שבת ויום טוב, אבל שלא בזמנה, כגון שלא נימול ביום השמיני מפני חולי התינוק או דבר אחר שעכבו, אין מלין אותו בשבת, שאינה דוחה, ד"ביום השמיני" – שמיני ודאי משמע ולא שמיני ספק, דהיינו שלא בזמנה.

ואפילו בזמנה אינה דוחה אלא המילה עצמה ופריעה ומציצה, שכולם מעיקר המילה הם כמו שנתבאר לעיל. ואפילו אם פירש, חוזר על ציצין המעכבין את המילה, דהיינו אם נשאר מהעור עור החופה רוב גובהה של עטרה וכל שכן רוב הקיפה. ועל שאינם מעכבין, אם לא פירש – חוזר, דעדיין עוסק במלאכתו הוא וחדא מלאכה יחשב; ואם פירש – אינו חוזר, ונותן עליה אספלנית.

ודווקא מצות המילה עצמה דוחה שבת, שכן כתיב: "וביום השמיני ימול"; אבל מכשיריה אינם דוחים שבת, כיון שהיה איפשר לעשותה מבעוד יום. לפיכך אין עושין סכין למול בו, ואין מביאין אותו ממקום למקום. ואפילו להוציאו מהבית ולהוציאו דרך גגין וחצרות ומבואות שלא עירבו – אסור, ותדחה המילה, אף על פי שהם דרבנן, כיון שיש כאן עיקר דאורייתא, עשו חז"ל חיזוק לדבריהם כשל תורה בשב ואל תעשה. אבל אם שבת הסכין בגג וחצר, מותר להביאו מזה, דהוו כולהו דרבנן ואין כאן עיקר דאורייתא, אפילו עירבו החצירות עם הבתים ושכיחי מנאי דבתי בחצר – לא גזרו. ומותר לטלטל האיזמל אחר המילה להצניעו בחצר המעורב, אף על גב שאינו צריך לו עוד באותו שבת, דהא לא הוקצה בין השמשות מאחר שהיה צריך לו באותו שבת:

סעיף ג[עריכה]

אין שוחקין סמנים, ולא מחמין לו חמין, ואין עושין אספלנית, ולא טורפין לו יין ושמן, שכל אלו הם מלאכות דאורייתא ומכשירין שהיו איפשר לעשותן מערב שבת. אבל לעיסת כמון אינה דאורייתא; לפיכך לא שחק לה כמון בערב שבת, שוחק בשבת על ידי שינוי, כגון לועסו בשיניו. לא טרף לה יין ושמן, טורף לה זה לעצמו וזה לעצמו. ואין עושין לה חלוק, דהיינו כיס דחוק שעושין להלביש ראש הגויה עם הראש העטרה, וקושרין שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד; אבל כורך עליה סמרטוט. ואם לא התקין לה מערב שבת, עושה ההוצאה על ידי שינוי, דהיינו שכורך על ידו דרך מלבוש ומביא דרך מלבוש, אפילו מחצר אחרת שלא עירבה, כיון שעושה ההוצאה על ידי שינוי מדרך ההוצאה שבחול, דבדברים שהם מדבריהם [ה]צריכין אחר שנימול – הקילו על ידי שינוי אפילו קודם שנימול, מפני שהיה בו סכנה אם נימול:

סעיף ד[עריכה]

מלו את הקטן בשבת ואחר כך נתפזרו הסמנין, עושין לו בשבת, שכיון שכבר נימול, אם לא יעשו לו יש בו סכנה ומותר. ואם נתפזרו קודם המילה, דחה המילה עד למחר ולא יעשו הסמנין. ודין רחיצת התינוק קודם מילה או לאחריה, עיין בלבוש החור סימן של"א:

סעיף ה[עריכה]

שכחו ולא הביאו הסכין מערב שבת, אומר לגוי להביאו בשבת, ובלבד שלא יביא אותו דרך רשות הרבים. כללו של דבר, כל דבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו משום שבות, התירו לנו לעשות על ידי גוי כדי לעשות המצוה בזמנה; וכל דבר שעשייתו בשבת אסורה עלינו מדאורייתא, אסור לנו לומר לגוי לעשות בשבת, שעשו חיזוק לדבריהם אפילו לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה:

סעיף ו[עריכה]

כל המכשירים שאין דוחין שבת, גם יום טוב אין דוחין, חוץ מזה ששוחקין לה כמון ביום טוב בלא שינוי, הואיל וראויים לקדירה, וכן טורפין לה יין ושמן:

סעיף ז[עריכה]

אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת, שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת. ואם כבר מל פעם אחת, מותר. ואין חילוק בין האב לאחר, ולא חיישינן מתוך שהוא בהול על בנו יותר – שמא יקלקל, שכיון שכבר מל אפילו פעם אחת – יש לכל אדם לב אמיץ, ולא חיישינן לעילוף כמו בשחיטה שצריך לשחוט ג' פעמים; דחזקה אין אדם מכניס עצמו למול, עד שיודע בעצמו שלא יתעלף אפילו בפעם ראשון. מכל מקום היה נראה לי להחמיר היכא שיש אחר:

סעיף ח[עריכה]

ספק אם הוא זמנה אם לאו – אינו דוחה שבת, ד"ביום השמיני ימול" וגו' – שמיני ודאי אמר רחמנא ולא שמיני ספק. לפיכך מי שנולד בחול בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, מונין מן הלילה לחומרא ונימול בתשיעי שהוא ספק שמיני. אבל אם נולד בערב שבת בין השמשות, אינה דוחה את השבת, שאין דוחין את השבת מספק, ומלין אותו ביום מחרתו שהוא ספק עשירי. וכן אינה דוחה יום טוב מספק, ואפילו יום טוב שני של גליות, דהואיל ואדחי אדחי. ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות, אף על פי שיצא כולו בשבת או יום טוב, אינו נימול בשבת ויום טוב:

סעיף ט[עריכה]

בשיעור בין השמשות איפלגו תנאי ואמוראי בסוף פרק במה מדליקין. וכתב בעל העיטור: מספקא לן הלכה כדברי מי, הלכך אי איתייליד ינוקא משתשקע החמה, ספק הוא עד דשלים בין השמשות דר' יוסי, דהיינו צאת הכוכבים שהוא ודאי לילה, ונימול לעשרה. ואי איתייליד במוצאי שבת משתשקע החמה, עבדינן לחומרא כדרבא, דהיינו אם נולד קודם צאת הכוכבים כדי שיעור מהלך ג' רביעית מיל, שהוא מהלך אלף ות"ק אמה – הוא יום ונימול בשבת, ואם לאו ספק הוא ונימול בתשיעי שהוא ספק שמיני. ועיין לעיל סימן רס"ב סעיף ה'-ו':

סעיף י[עריכה]

לא התירה התורה בשבת אלא מילה, דכתיב "וביום השמיני ימול", דהיינו מילה פריעה מציצה; אבל להטיף דם ברית בלא מילה לא התירה. לפיכך קטן שנולד כשהוא מהול ונולד בשבת, אין מטיפין ממנו דם ברית בשבת. ועוד, דהטפת דם ברית דרבנן ואינו דוחה שבת.

ולא התירו למול בשבת אלא מי שיש לו ערלה אחת, דכתיב "ימול בשר ערלתו", ולא מי שיש לו ב' ערלות, פירוש שני עורות זה על זה, אי נמי שני גידין.

ולא התירה התורה למול בשבת אלא זכר ודאי, דכתיב "וילדה זכר" וגו' ועליה קאי "וביום השמיני ימול" וגו', זכר ודאין ולא ספק. לפיכך אנדרוגינוס אין מלין בשבת, שהוא ספק זכר.

ולא התירה התורה למול בשבת אלא מי שאמו טמאה לידה, דכתיב: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים", ועליה קאי "וביום השמיני ימול" וגו'; אבל מי שאין אמו טמאה לידה ממנו, אין מלין אותו בשבת. לפיכך יוצא דופן אין מלין בשבת, שאין אמו טמאה לידה ממנו, ד"וילדה" כתיב, ממקום לידה ולא יוצא דופן.

וכן יליד בית שלא טבלה אמו, או נכרית שילדה ואחר כך נתגיירה, שבגיותה אינם טמאות לידה, דדמן כדם בהמה. לפיכך אף על פי שכל אלו נימולים בשמיני, כדכתיב לעיל סימן רס"ב סעיף ג', אינם נימולים בשבת, שאין מילתן דוחה שבת.

טומטום שנקרע ונמצא זכר, יש אומרים שמלין אותו בשבת, ויש אוסרין, דכתיב: "כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול" אפילו בשבת, היינו שיהא זכר ידוע בשעת לידה, לאפוקי טומטום שלא נודע בשעת לידה שהוא זכר:

סעיף יא[עריכה]

מי שנולד בחדש השביעי לעיבורו, מלין אותו בשבת, דבן קיימא הוא, אפילו לא גמרו שערו וצפרניו. אבל מי שנולד בחדש השמיני, אין מלין אותו בשבת, דלאו בר קיימא הוא ואין מילתו מילה, אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו, דכיון שגמרו שערו וצפרניו – ודאי נגמר לז' היה ונשתהא לצאת. ואפילו נולד ודאי לשמונה, כגון שפירש בעלה ממנה מיד אחר שבעל, אפילו הכי מלין בשבת, דחשיב בר קיימא, מטעמא דנשתהא לצאת ונגמר לשבעה היה. וספק בן שבעה ספק בן שמנה אין מלין אותו בשבת, דספק מילה אינה דוחה שבת, אלא אם כן גמרו שערו וציפרניו. ויש אומרים, דהואיל וספק בן ז' הוא, ממה נפשך מהלינן ליה אפילו לא נגמרו שערו וציפרניו; שאם בן ז' הוא – הרי הוא בר קיימא, ואם בן שמנה הוא – הרי הוא כמחתך בשר בעלמא. וכי תימא: אם כן, בן שמנה ודאי נמי נימול אותו אף על פי שאינו בן קיימא, לא יהא אלא כמחתך בשר בעלמא? לא דמי, דכיון שהוא כמת – הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו, ולמה יחתכו בשר שלא לצורך? מה שאין כן בספק שבעה, דאיכא ספיקא דשפיר קעבדינן:

סעיף יב[עריכה]

ישראל שהמיר ונולד לו בן מישראלית, מלין אותו בשבת, דאף על גב שהמיר – ישראל הוא ומוטל עליו למולו, ועכשיו שהוא פושע ואינו מוהלו – בית דין מצווין לממהליה. ואין אנו מחזיקין אותו שיצא גם הוא לתרבות רע, כיון שאמו המגדלתו היא ישראלית:

סעיף יג[עריכה]

וישראל שנשא גויה וילדה לו בן, אינו נימול בשבת, דולדה כמוה ומחזקינן ליה שיצא לתרבות רעה:

סעיף יד[עריכה]

כתב הבית יוסף: יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת, שזה ימול וזה יפרע, אלא המל הוא עצמו יפרע. וכתב מורי מהרמא"י ז"ל זה לשונו: ולא מצאתי ראייה לדבריו, ואדרבה נראה לי דשרי, דהא מילה דחיא שבת, כמו עבודה במקדש, שכמה כהנים היו עובדים ומחללים שבת, דמאחר דשבת ניתן לדחות גבי מילה, הרי הוא כחול לכל דבר. וכן מצאתי כתוב בספר התרומה ישן כתוב בקלף, שכתב בסוף הלכות שבת בהדיא דשרי. אמנם מצאתי בקובץ שיש לאסור, ועל כן טוב להחמיר לכתחלה, אף על פי שמדינא נראה לי מה שכתבתי, עד כאן לשונו. הרי הסכים להתיר לכתחלה, אלא שסוף דבריו הן שטוב להחמיר. ואני אומר: כבוד מורי במקומו מונח, אבל לי נראה אפילו להחמיר אין שייך כאן, כי נראה לי שהיסוד שבנה עליו הבית יוסף – יסודו אינו דומה לענין זה כלל, והריני מציעו לפניך ומשם תוכל להבין דבר ממוצא דבר.

וזה לשון הבית יוסף: יש ליזהר שלא ימולו שני אומנים מילה אחת בשבת לכתחלה, כגון שיתנו ביניהם שזה ימול וזה יפרע, אלא המל הוא יפרע, עד כאן לשונו, וכן פסק בשולחן ערוך שלו לפסק הלכה, והביא ראיה מגמרא דר' אליעזר דמילה מלשון רש"י, דמשמע שם מלשונו, ממה שפירש על הא דתניא שם (שבת קלג ב): "מהלקטין את המילה", פירוש: בציצין המעכבין, ואם לא הלקיט ענוש האומן כרת. ומשמע שם מלשון רש"י, שהאומן שחתך בשבת מקצת הערלה והשאיר ציצין המעכבין את המילה, אף על גב שאינו חייב כרת בשביל שעשה חבורה בשבת ולא גמר המצוה, משום שיכול לומר: אנא עבדי פלגא דמצוה ואתם לכו וסיימו המלאכה, מכל מקום איסור מיהא איכא, עד כאן. ומזה הביא ראיה היכא שהאחד מל והאחד פורע, דהראשון גם כן, כיון שאינו גומר המצוה, איסורא מיהא קעביד.

ויען כי לא ראיתי נזהרין בזה באלו המדינות, עיינתי שם בקוצר דעתי ונראה לי שאין משם ראיה כלל. דודאי התם שהתחיל לחתוך, והיה לו לחתוך כל הערלה בבת אחת בלא השארת שום ציצין המעכבין, כי כן דרך כל האומנים לחותכה בבת אחת, והוא חתך מקצת הערלה והשאיר ציצין המעכבין, ודאי איסורא קעביד בשוגג, שעשה חבורה בלא גמר מצוה במקום שהיה יכול לעשות כתיקונה בחתך אחד. דאטו המוהל שרוצה לחתוך הערלה מעט מעט, חתיכה קטנה אחר חתיכה קטנה, במקום שהיה יכול לחותכה בבת אחת, לא יהא חייב על כל חבורה וחבורה שעושה שלא לצורך? פשיטא שחייב. אבל גבי מילה ופריעה, שאי אפשר לשום אומן לעשות המילה והפריעה בבת אחת, שעל כרחו בתחלה יחתוך הערלה ואחר כך יפרע, והרי הן ב' חבורות והתורה התירתן. ואם כן, כי היכי שהאומן הראשון יכול לעשות זה אחר זה, אף על גב דשתי חבורות הן, משום שהתורה התירתן לו, הכי נמי רשאין שני אומנין לעשותן זה אחר זה אפילו לכתחלה, דפריעה מעשה אחר הוא, כן נראה לי להלכה למעשה. ולדעתי על זה סמכו קדמונינו באלו המדינות שלא היו נזהרין בזה, שלא להתעסק שני מוהלין בתינוק אחד בשבת, האחד מל והשני פרע.

על כן, אף כי לא מלאני לבי להתירה לכתחלה לשואלים הואיל והורה זקן מהרי"ק ז"ל, וגם מורי מהרמא"י ז"ל סיים בסוף דבריו שיש להחמיר, מכל מקום אין נראה לי למחות ביד הנוהגין היתר אפילו לכתחלה, דמאי שנא מוהל אחד משני מוהלין גבי מילה ופריעה? כיון שעל כרחך ב' חבורות הן, שאי אפשר לעשותן בבת אחת, מה שאין כן גבי מהלקטין הציצין דברייתא, שהיה יכול לחותכן בחתך הראשון וקל להבין, נראה לי: