כף החיים (פאלאג'י)/ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


סימן ה[עריכה]

פתח בכבוד אכסניא, אשר פיתו מצויה.

סימן ה'

א. להיות שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מיטה ושולחן וכסא ומנורה, דמאי דהקדים מיטה לשולחן הוא משום דלאורח הבא מן הדרך חביב עליה המיטה טפי מהשולחן שיהיה לו מקום ללון כאשר יעויין שם, אם כן נמצא דעיקר מצות הכנסת אורחים הלא היא בלילה טפי מהיום, על כן הנה הבאתי בסדר הלילה מענין הכנסת אורחים דהוא דבר בעתו, וגם שוו בשיעורייהו עם קימת חצות דשתים הנה הן קשות לאדם ביתר שאת, כי כמו שאדם קשה לו להיות נודד שינה מעיניו, כך המצא ימצא כמה בני אדם דירע להם לקבל אורח בתוך ביתם, ועל כן מצוה עלינו לספר להודיע ולהודע עד היכן כחה של מצוה זאת וכמה עונש מגיע למי שאינו חפץ לקיימה, ובראשית מאמר אביע אומר בהנהגת הבעל הבית עם האורח, וזה החלי. בעזר צורי וגואלי

ב. כתב בספר החסידים סימן שי"ב, אם יבא האורח לביתך אל תשאל לו מדברי תורה אלא אם כן תדע שיודע להשיב, או תשאל לו בינו לבינך כדי שלא יתבייש, עד כאן, ועיין שם להמפרש, ובספר ברית עולם, ובמה שכתב רב רחומאי עמיתי בתורה הרי"ף ז"ל בספר ברית יעקב דרוש א' דף א' ע"א, והנה רבותינו זכרונם לברכה והובא ברש"י סדר וירא אמרו, אורח הבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלים אותו אבל על עסקי אשתו אין שואלין לו אשתך היא או אחותך היא, כאשר יעויין שם, משמע מזה דאין לשאול לאורח בתחילה על שום דבר כי אם באכילה ושתיה, מכל שכן בדבר שיתבייש

ג. איתא בברכות דף י"ב על פסוק עובר עלינו תמיד, אמר רבי יוסי בר חנילאי, כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב תמידין ועיין עוד שם דף ס"ג ע"ב כמה דרשות מקל וחומר יע"ש, משמע מזה דלא די לו במה שהאכילו מעל שולחנו אלא צריך ליתן לו מעות בעין איש כמתנת ידו או איזה מלבוש מאחד מבני ביתו כדי לקיים כי תראה ערום וכסיתו, עוד אמרו שם בברכות דף מ"ד, בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, ובשולחן ערוך אורח חיים סימן ק"ע ס"ד כתב, אין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו שלא לביישו, ואם זה אמרו לגבי בן עיר כל שכן כשהוא אורח דמתבייש טפי

ד. לא יהא אדם קפדן, פירוש כעסן ורגזן בסעודה, כמו שכתב בשלחן ערוך שם ס"ו, והוא במסכת דרך ארץ רבה פ"ו, ויש קבלה מרבינו האר"י זיע"א שלא להראות שום כעס על השולחן כי הוא פגם גדול וכמו שכתב הרב יערות דבש ז"ל כאשר יעויין שם, ונראה ודאי דיותר ויותר צריך ליזהר בזה כשהוא מארח אורחים בתוך ביתו שלא יראה בפניהם כעס כלל כי מצטערים הרבה, מה גם אם הכעס הוא בענין ההוצאה, והרב ככר לאדן דף קי"ג ע"א כתב וזה לשונו, אפילו שהדרך הוא להקפיד על ענייני מאכלות בכמות ואיכות וזמן לא יקפיד, וכל שכן בדברים אחרים, אך בתוך סעודתו יש ליזהר יותר, ואם ירגז ימנעו האורחים או בני הבית לאכול מתוך שרואים אותו כועס והם מצטערים, יעויין שם, ועוד יזהר הרבה שאם נאבד איזה דבר בביתו לא יעשה חרדה גדולה כשנמצאו אורחים בביתו אפילו אם יש מקום לחושדם, כל שכן אם אין מקום כלל לחשוד אותם כי לא יחריד הרבה כי הוא נותן להם צער על לא חמס, אלא יבקש אבידתו במיתון רב ובהצנע לכת, ומי שיש לו דעת יכיר ויבחין את זאת

ה. גם תנן במסכת אבות, והוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, והוסיפו לומר והוי מקבל את כל אדם בשמחה, זהו אפילו לבני עירו, כל שכן לאורח הבא מעיר אחרת דתכסהו בושה וכלימה על פניו, וראשו על כרעיו ועל קרבו בעת שיכנס לבית, וכשרואה שאין פני הבעל הבית מאירות או צוהבות הוא מתבייש ומצטער, וראיתי להרב ראשית חכמה בשער אהבה פ"י דף ק"ג דכתב וזה לשונו, ובקבלת כל אדם בסבר פנים יפות יש בזה סוד כמו שפירשו באדרא דמורה על פני זעיר אנפין שהאירו מהפנים העליונים והוא שלימות העליון, כל שכן אם מקבל פני חכם או רבו שהקבלת פניו כהקבלת פני שכינה שצריך שיהיה בשמחה, ובשמחת ימים טובים כבר נודע מה שפירשו זכרונם לברכה, שבמועד חייב אדם לשמוח בבשר ויין הוא ובני ביתו, והטעם שהמועד נקרא אושפיזא שבא מזמן לזמן, וכמו שהאורח צריך לקבלו בסבר פנים יפות כך צריך לקבל הימים טובים, עכ"ל לשון הזהב, ואני ברגליו אעבורה לומר לאידך גיסא על דרך בא ללמד ונמצא למד, והוא כי כמו שחייב אדם לשמוח ביום טוב מטעם המלך הרב ראשית חכמה משום שהוא אורח הבא מזמן לזמן וצריך לשמוח בבשר ויין, כמו כן חייב לשמוח בבא אליו איש האורח להשים מאכל ומשתה לפניו, ובזה יאמר נא דזהו כונת הכתוב שמואל א' סימן כ"ה, שאל את נעריך ויגידו לך וימצאו הנערים חן בעיניך, כי על יום טוב בנו ותיבת בנו הוא קרי וכתיב, כתיב בנו וקרינן באנו, ולפי דרכינו נראה דרצה לומר כי על יום טוב בנו ככתוב לרמוז שגם אנחנו יש לנו כבוד יום טוב, כי כמו שצריך לשמוח ליום טוב כך צריך שתשמח אותנו, והקרי הוא שהיה ראש השנה דזמנו יום טוב והוא על יום טוב באנו דהזמן גרמא ועיין בספרי הקטן תנופה חיים שם שפירשתי כיוצא בזה בחמלת ה' עלי

ו. גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש, ורב דימי אמר יותר מהשכמת בית המדרש, אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה, ומהדברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אחד מהם הוא הכנסת אורחים, כל זה הוא בשבת דף קכ"ז ע"א, ובספר החסידים סימן כ"ו כתב, בא וראה כמה גדול פת לעוברי דרכים, שהרי מיכה שעשה הפסל והעמידו אצל המשכן עד שהיו מתערבים עשן הפסל ועשן המערכה, ואמר הקדוש ברוך הוא הניחו לו לפי שהיתה פיתו מצויה לעוברי דרכים, והוא ש"ס ערוך בסנהדרין פרק חלק דף ק"ג, ובמדרש רבה סדר נשא אמרו, דנכתב שמו של מיכה כשם הצדיקים לפי שהיה מקבל אורחים

ז. בתנא דבי אליהו סדר אליהו רבה פרק י"ב אמרו, בא וראה כמה עונשה וזכותה של פת, הורגת גדולי ישראל ומשרה שכינה על נביאי שקר, דאף על פי שכיחש לו שרתה רוח הקודש על נביא שקר, ואמר לו גם אני נביא כמוך בשביל פת שנתן לעוברי דרכים, עד כאן, גם בירושלמי פרק אלו הן הנחנקין סימן ז' אמרו, והרי דברים קל וחומר, ומה מי שהאכיל את חבירו לחם שקר זכה שנתייחד עליו הדיבור, המאכיל את חבירו לחם אמת על אחת כמה וכמה, ופירש הרב יפ"מ שם, דלחם שקר היינו שרימהו דהראה לו דכונתו לזכות בו שיאכל מפיתו או לכבדו, ולא נתכוין אלא להרע להכשילו או להתפאר בו, שהוא זכה יותר מירבעם לזמן הנביא בביתו, יעויין שם

ח. בשכר שאמר יתרו קראן לו ויאכל לחם זכה וישבו בניו בלשכת הגזית, הוא שאמר שלמה שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, דבר אחר שלח לחמך זה יתרו שאמר קראן לו ויאכל לחם, על פני המים זה משה שנאמר כי מן המים משיתיהו, כי ברוב הימים תמצאנו הוא שכתוב ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים, מדרש רבותינו זכרונם לברכה, ורבינו בחיי סדר שמות, ורש"י בקהלת סימן י"א פירש על פסוק זה וזה לשונו, עוד ימים באים ותקבל תשלומיך, ראה מה נאמר ביתרו קראן לו ויאכל לחם וסבור הוא שהוא מצרי ולא יראנו עוד, מה סופו, נעשה חותנו של מלך והכניסו תחת כנפי השכינה וזכו בניו ובני בניו לישב בלשכת הגזית, יע"ש

ט. גם במדרש תנחומא סדר שמות אמרו, שני בני אדם קבלו שני צדיקים ונתברכו בשבילם, דלא היה להם בנים מתחילה ומשנכנסו לבתיהם נתן להם הקדוש ברוך הוא בנים, לבן ויתרו, לבן אפשר היו לו בנים והוא שולח בתו אל הרועים, ומשנכנס יעקב לביתו נתברך בנכסים ובבנים דכתיב ניחשתי ויברכני ה' בגללך, יתרו דכתיב ולכהן מדין שבע בנות, דלא היה לו בן והיתה בתו רועה את צאנו בשביל שלא היה לו בנים, משנכנס משה נתברך בבנים, יעויין שם, והכי איתא במדרש רבה סדר תצא, דשכר המכניס אורחים בתוך ביתו הוא דזוכה לבנים, (ועיין שם לרבינו בחיי), ובספר החרדים הוסיף לומר דזוכה לבנים תלמידי חכמים, יע"ש

יוד. עוד מעלה אחרת מצינו דזוכה בשבילו להוריד גשמים בעולם, כמו שראיתי להרב כלי יקר במלכים א' סימן י"ט על פסוק ויהי בשביעית ויאמר הנה עב קטנה ככף איש עולה מים, דפירש וזה לשונו, או יהיה לפי שכפה פרשה לעני כאיש ולא כאשה, שעינה של אשה צרה באורחים ואפילו בימי שובע כל שכן בזמן הרעב, וזו נתנה ופרשה כפה ככף איש בלב טוב, על כן כתיב עב קטנה ככף איש ולא כתיב ככף סתם, עכ"ד, והתם הוא לעניי עירם, אך בהכנסת אורחים שוו בשיעורייהו באיש עם האשה כשאינה צרה באורחים ועיין בתענית גבי אבא חלקיה

יא בכלל הברכה מאי דאיתא בבראשית רבה סדר חיי שרה פרשה ס' סימן י', על פסוק ויאמר בא ברוך ה', דאמר רב יעקב בשם רבי יוחנן דבית גוברין עבד ליה הפטרה, אם אליעזר על ידי ששירת את הצדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך, ישראל שעושים חסד עם גדוליהם ועם קטניהם בידיהם ורגליהם על אחת כמה וכמה, ופירש הרב נזר הקודש, עבד הפטרה, פירוש כשהיו החכמים נפטרים מאכסניא שלהם שגמלו חסד היו רגילים לדרוש מקראות הנוגעים לכבודם וכדאיתא במדרש חזית בפסוק סמכוני, ועל זה אמר דרב יעקב היה עושה דרשת הפטרתו מכאן שבא ללמוד קל וחומר מאליעזר, יעויין שם, וכן אמרו שם סוף פרשה ס"ט, שלחו רבי ינאי ורבי ישמעאל עבד ליה הפטרה, מה אם זה שלא הלך לא בידיו ולא ברגליו אלא על שהראה להם באצבע ניצול מן הפורענות, ישראל שעושים חסד עם גדוליהן ועם קטניהן בידיהן וברגליהן על אחת כמה וכמה, ופירש היפה תואר שבכבוד אכסניא דרש וכההיא דפרשה ס' סימן י' יעויין שם, וכזאת וכזאת ומצאת כי תדרשנו בתלמודין בסוף ברכות דף ס"ג ע"ב, תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו, ואזיל ומונה כל אחד דרשתו דפתח רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום ועשה קל וחומר מארון, ורבי נחמיה עשה קל וחומר מיתרו, ורבי יוסי עשה קל וחומר מלא תתעב מצרי, ורבי אלעזר עשה קל וחומר מעובד אדום הגתי על המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו כאשר יעויין שם, ומעובדא דאימיה דרבי כרוספדאי דהובא בתקונים למדנו, דלא ידרוש בבית בעל הבית מענייני מיתה או עוני או באיזה דבר שהוא צער לאותו הבית, והחכם עיניו בראשו לחשוב מה שיוציא בשפתיו, ואף על גב דכל התורה חיים הם למוצאיהם, מכל מקום יש מתרגזים ומצטערים ואפשר לומר לו דברי תורה ממקום שלבו חפץ הבעל הבית דמשמחי לב

יב. אמר רב יודן, חמשה פעמים כתוב בני ברזילי כנגד חמשה ספרי תורה, ללמדך שכל מי שהוא מאכיל פרוסה לצדיק כאילו הוא מקיים חמשה ספרי תורה, (מאמר רבותינו זכרונם לברכה והובא בילקוט שם), וזו ראי"ה מהימנא להוכיח גם ממאמר הלזה כי המחזיק ביד התלמיד חכם שיעסוק בתורה הוה ליה כאילו קיים כל התורה כולה וכמו שאמרו בירושלמי בסוטה פרק א"נ, ובמדרש רבה סדר קדושים פרק כ"ה, דלמד ולימד ושמר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה ולא היה סיפק בידו להחזיק והחזיק הרי זה בכלל ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת, והיינו כי הכא דהטיבו את אשר דיברו, דמי שמאכיל פרוסה לצדיק מעלין עליו דקיים חמשה ספרי תורה, וכמדומה לי דלפי מה שאני מביא מאמר זה בהרבה מקומות אני יוצא ידי חובה דהוכח תוכיח אפילו מאה פעמים

יג. הנה מה שאמרו בברכות, תניא אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו שנאמר איש רעים להתרועע, הדבר פשוט דהוא דוקא רעים מבני עירו ושאר מקומות שרוצה לעשות עמהם סעודת מריעות ולדבר עמהם דברי צחוק והיתול ומהבלי העולם, אכן באורחים המכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה רעבים גם צמאים דהיום כאן ומחר בדרך ואינו בקביעות, אדרבה כל המרבה הרי זה משובח

יד. הנה ידוע מה שכתוב בבא מציעא דף פ"ז דאשה עינה צרה באורחים, ולפי זה צריך הבעל הבית להיות עיניו פקוחות על אשתו ובניו ובני ביתו שלא יקפידו על האורחים שלא תהיה עליהם למשא כבד, ולמפרע יהיה לאורחים צער בסיבתם ויצא שכרו בהפסדו, וצריך זהירות גדול דאפילו בדבורים שמדברים בתוך ביתם שלא יחשבו דעל האורח מדברים, וכמה פעמים שמעתי וראיתי שדיברו בני הבית על איזה ענין ולא נגע ולא פגע לאורח כלל, והאורח טעה בדמיונו שהיה בעדו ונצטער הרבה מאד וזלגו עיניו דמעות בקול מר, כי על כן צריך דעת ותבונה בזה שלא יהיו מדברים בפני האורח דבר דמשתמע לתרי אנפי ולהיות כל דבריהם בשכ'ל הקודש, ובפרט שלא לדבר בפני האורח אפילו בעניינים שלהם בלחישה וברמיזה כי האורח חושב שהוא על עצמו ויבא לידי צער ובושה, ואין צריך לומר שלא יכעוס לא הוא ולא אשתו ולא אחד מבני הבית בענין הנוגע לסעודה, ומכל שכן בדבר הנוגע לאורח עצמו כי הוא איסורא רבה ולא יאבה ה' שלו"ח לו אורח כדי לצערו, וצא ולמד מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה והביאו רש"י בחומש סדר וירא על פסוק ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח, כי בשביל דאשת לוט כעסה עם בעלה על אשר שאל מלח על השולחן שבו האורחים, לכך ותהי נציב מלח, וביאר שם רש"י דבמלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה תני מעט לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה, כאשר יע"ש ועיין לעיל אות ד' ואות י'

ולעומת זה ראה תראה בשבחה של השונמית דשיבחה הכתוב ושם אשה גדולה, ואמרו בזוהר הקדוש סדר בשלח דף מ"ד ע"א וזה לשונם, ותו ושם אשה גדולה על כל שאר נשי עלמא, דהא שאר נשי עלמא כד חמאן אושפיזא בביתא מצטערן ביה ורחקן מיניה כל שכן לאפקא עליה ממונא, והא חדת ביה באושפיזא ואפקא עליה ממונא, כל שכן כיון דחמת ליה לאלישע חדת ביה לחדא, ועל דא שבחא דכולא דאתתא היא דהא אושפיזא דביתא דאתתא היא ובגין כך ושם אשה גדולה על שאר נשים, עכ"ל, נמצא כי עיקר הכנסת אורחים תלוי באשה עקרת הבית, וכיון שכן אם עינה צרה באורחים גדול עונה כי אין ביד האיש לקבל האורח אם לא בעצת אשתו, וכיון דהיא מונעת, האשה ההיא תשא את עונה וניקה האיש מעון, לא כן אם תעשה הפך מידת הנשים לקבל האורחים בסבר פנים יפות, אזי שכרה מרובה שלא תהיה אלמנה או שכולה וגלמודה, ועליה נאמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, ואשה יראת ה' היא תתהלל ושא נא עינך וראה להרב אורי וישעי מה שכתב בזה ויערב לך.

טו. להקל הדבר בעיני הבעל הבית מצוה לאודועי כי אין האדם חייב להאכיל לאורחים בשר ולהשקותם יין, אלא כל אחד אינו חייב אלא כשיעורו כפי אשר תשיג ידו כדרך שהוא אוכל כפי יכולתו את לחמו ואת מימיו וכמבואר בזוהר הקדוש סדר אמור דף ק"ד ע"א על פסוק איש כמתנת ידו יעויין שם, והעיקר הוא כי יהיה בשמחה, וכדברים האלה כתב בספר החסידים סימן נ"ו, וגמר אומר כי טוב ארוחת ירק בשמחת פנים משור אבוס ופנים זועפים, ולעת האוכל ידבר עמו, אדוני אכול בשמחה ושתה בלב טוב יינך או מימיך כי הצור יודע כי ברצון ובנפש חפצה הייתי נותן לך בשר, בחיי נפשי שאין לי כדי ליתן לך, ועל זה נאמר ותפק לרעב נפשך, עכ"ד הנעימים, ובתנחומא סדר פנחס והביאו רש"י בחומש אמרו, פר אחד איל אחד, למדה תורה דרך ארץ שמי שיש לו אכסנאי יום ראשון יאכילנו פטומות, למחר יאכילנו דגים, למחר בשר בהמה, למחר מאכילו קטניות, למחר מאכילו ירק, פוחת והולך כפרי החג, יעויין שם, ובזה ביארו המפרשים כוונת המסורה על הפסוק וארוחתו ארוחת כנודע, והדרך ארץ דקדמה הוא שיאכילהו בעין יפה ולא ירע לבבו ועל ידי זה יזכה לברכת הבית מרובה

טז. עין רואה להרב ספר הברית ח"ב מאמר י"ב פ"ח בנועם מוסרו, שהרבה להוכיח שראוי לכל איש ישראל להחזיק במצות הכנסת אורחים שהיא מצוה גדולה עד מאוד והיא צדקה וגמילות חסדים ביחד, ואם אחת מאלה רב כחו ורם מעלתו מה גם שניהם כאחד, והתמרמר הרב ז"ל, שהן בעון בדור הזה מחזיק במצוה הגדולה הזאת כי אם אחד מני אלף, שבת עובר אורח להתארח אצל בעל הבית ואין מי אשר דלתו לאורח יפתח, וגדולה היא מאד בעיני ה', ולא די שאין קץ לשכר מצוה זו בעולם הבא אלא אף גם כל הצלחת עולם הזה רגיל לבא על ידי מצוה זו, ולא נתבשר אברהם אבינו עליו השלום על הבנים אלא על ידי מצוה זו, ולא נצול לוט מתוך מהפכת סדום אלא על ידי הכנסת אורחים, ולא זכתה השונמית להוליד בן אלא על ידי מצוה זו, ומצוה זו אדם אוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואין אליהו הנביא רגיל לבא לברך את האדם בהצלחת העולם הזה בעושר ובכבוד ונכסים אלא על ידי מצוה זו, יעויין שם דברי פי חכם כן, ואשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה. ועיין לעיל מזה אות ט', ומה שכתבתי בקונטרס נפש חיים מערכה ב'

טוב. אם באו לאדם אורחים שנים או שלשה בזמן אחד, והם כולן בבת אחת סמוכים על שולחנו, יעשה להם כבוד בענין האכילה והשתיה לכולם בשוה ואל ישנה ביניהם שלא להטיל קנאה בסעודה, וכמו שכתב רבינו בחיי סדר וירא על פסוק מהרי שלש סאים, דמה שאמר שלש סאים דנתכוין לכבוד שלשתם, ועשה חלקים שוים שלא להטיל קנאה ביניהם, והביא סאה לפני כל אחד ואחד להורות כי כבוד שלשתם שוה עליו, אלה הם דבריו, ונראה לומר כי זהו דוקא בענין אכילה ושתיה, דמה שנותן לאחד יתן לכולם בשוה כי זה מורה דחיבה יתירה נודעת להם ולא יש הפרש בין זה לזה, אמנם בענין הכבוד כגון לדבר להגדול שבהם לכי כבודו הראוי לו או להושיבו במקום הראוי דיתיב ברישא ולקטון ממנו למטה הימנו לפי סדר הנהגת מלכות טורקיא שיש סדר במקומות בישיבת השולחן איזהו מקומן, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו וכמו שעשה יוסף הצדיק לאחיו, כגון דא לא יש שום קפידא בשביל דאל ישנה ביניהם, (וכמו שאמרו בגמ' בב"ב דף ק"כ, ובירושלמי פ"ד דתעניות בסדר ההסיבה כאשר יעויין שם), אלא דאם המצא תמצא דשנים שנים באו בהדרגה אחת ולא נופל אחד מחבירו, או שלא יוכל להבחין בין זה לזה מי בראש, אז יתן הבחירה להם שהם ישבו כמו שרוצים, ואם באנו לפי מנהג הלועזים אין אנו צריכים לבא לידי מידה זאת, דשמה ישבו כסאות וקטן וגדול שוו בשיעורייהו ועיין להרב כלי יקר בשמואל א' סימן כ' וסימן כ"ח יע"ש

חי. כשיבואו האורחים לבית ישתדל להראות עצמו כי הוא טורח בעדם, ולהרבות כנופיא שיהא ניכר שהם טרודים ומשתדלים בכבודם, ושידעו מזה אנשי המקום דהשתדל וטרח בעבור כבודם לצאת ולבוא כמו שמשתדל וטורח לכבוד השבת, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, רב נחמן מכתף ועייל מכתף ונפיק, אמר אילו מקלעי לי רבי אמי ורבי אסי מי לא כתפינן מקמייהו, וכונתו לומר שלא היתה מעלת השבת גרועה לו ממעלת שני חכמים ההם המיוחדים בדורו, וכשם שאילו היו נכנסים להתאכסן אצלו היה טורח ומשתדל בעדם, כן לכבוד השבת, אלה הדברים אשר דיבר רבינו בחיי סדר וירא על פסוק מהרי שלש סאים, (ועיין לעיל באות ה' מה שהבאתי משם הר"ח ז"ל), ולי ההדיוט נראה דהטעם דצריך הבעל הבית לעשות פירסום שיש לו אורחים בתוך ביתו כמו שכתב רבינו בחיי שידעו אנשי המקום, היינו משום כי על ידי זה יבואו בני עירו לבקר בשבת לאורחים ויסבירו להם פנים ובזה מתכבד הבעל הבית גם כן כענין המביאים בכורים, ועוד הן בה כי תקדמנו ברכות טוב דמברכים להבעל הבית ומחזיקים לו טובה, וזה המנהג הוא בעירנו אזמיר יע"א, כי כשבא אורח בבית בעל הבית עושין לו ביקור ביום שבת קודש רבני העיר ומעלת התלמידי חכמים ה' עליהם יחיו אמן, וכבר כתבתי בעניותין בספרי הקטן תוכחת חיים סדר וירא טעם נכון לזה, ועתה אני אומר עוד טעם אחר, כי על ידי זה שבאים אנשי המקום לבקרו, עיניהם ישיתו משיחתו של אדם והנהגתו ומכירים בו, ומשבחים אותו בעיני ההמון לאורח הבא, וגם שמודיע צערו לרבים על איזה סיבה הוא בא אם הוא על עסקי ממון וכדומה כדי שיעניקוהו אנשי המקום המתנדבים בעם מפרי צדקתם איש כמתנת ידו, או על עסקי נפשות, ויבקשו אופן להושיעו משופטי נפשו, ואפילו דאין לדבר בזה בשבת, אי מצד קדושת היום ואי מצד דאינו שעה בתוך הבקורי'ם, נקוט מיהא דמההבטה ורמז לחכם, עיניהם ישיתו על מה בא, והכל לפי הענין, דלפעמים מוכרח לדבר אפילו ביום הכפורים שחל להיות בשבת

יט. יזדרז הבעל הבית לטרוח הוא בעצמו עם האורחים ולשאול מה הם צריכים, ותכף ומיד ירוץ ולא יגע להביא כל מה שיצטרך, אפילו אם צריך הבאה ממקום אחר והדרך רחוקה יהיה רץ לדבר מצוה וכמו שכתב רבינו בחיי בסדר וירא על פסוק ואל הבקר רץ אברהם, דהיה אפשר לשלוח אל הבקר אחד מאנשיו שהרי בביתו של אברהם היו שלוש מאות ושמונה עשר איש מחניכיו ילידי ביתו, ולא רצה לשלוח לשום אחד מהם אלא הלך הוא בעצמו ובכבודו במרוצה לכבוד האנשים אף על פי שהיה זקן וחלוש מהמילה, והנה זה עדות זריזותו ומעלתו ונדבת לבו, עכ"ל, ואם מצינו כך בגדול הנאמר באברהם האדם הגדול בענקים נשיא אלהים וזקן מופלג וחלוש מאד, כל שכן וקל וחומר בשאר כל אדם דראוי שישתדל בכבודו ובעצמו לעשות שירות לאורח הבא אליו ולעשות כל מה שצריך לו, ועל זה ועל כיוצא בזה הוא מה שאמרו מצוה בו יותר מבשלוחו

ך. כתב הרב מגן אברהם בא"ח סימן תקט"ו ובבאר היטב שם ס"ק ו', דאפילו אם הבעל הבית נזהר שלא לאכול איזה דבר משום סרך איסור ממנהג העיר, אם יהיה באופן דהתירו מפני האורחים אזי שרי להבעל הבית לאכול עמהם דאין זה כבודם שלא יאכל עמהם, עיי"ש

כא. שלימות מצות הכנסת אורחים הוא לעשות לאורח הבא לו אכילה ושתיה ולינה ולויה, והעיקר הוא מקום ללון ובית מנוחה, וכמו שראיתי בספר הנחמד ספר הברית ח"ב מאמר י"ב פ"ח שכתב כן, והוא היה נותן בהם סימנים משכ"ן שהוא ראשי תיבות מטה כסא שולחן נר, יעויין שם, כי כן מי שחננו ה' דיש לו הבית והעליה ופרוזדור ובתים מרווחים, הוא מן הראוי שיהיה מייחד החדר לאורחים טובה ורחבה ולא יהיה הפחותה שבכולם, דאם יתנהו לאורח בבית צר ואפל יסבול צער, אי מצד שאינו מוצא קורת רוח, ואי מצד דזה יורה דנבזה בעיניו נמאס האורח לגבי הבעל הבית, ומצינו באברהם אבינו עליו השלום שעשה לאורחים בתים לבדים מרווחים כדאיתא בפרק קמא דסוטה, וזכור לטוב להגביר החכם השלם כבוד מורינו הרב רפאל שאקי זכרונו לברכה, דזה היה דרכו דרך הקודש לייחד בית לתלמיד חכם האורח הבא אליו, דשם יאכל וישתה וישן כאות נפשו לפי רצונו בכלים נאים ושיראים נאים כשאר החדרים אשר היו בהיכלו היכל מלך, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים וגבור בארץ יהיה זרעו

כב. ומילתא כדנא צריכים להזהר גם כן בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה בכללות הצבור, שיזהרו בכל אורח הבא לעיר שיהיו מיחדים מקום מיוחד כדי ללון אפילו יהיה האורח פחות שבערכין, דלפעמים מסיבה שלא ימצא מקום לעשות חניה בלילה, יבא לדור במקום שחונים הגוים ואיתרמי מלתא דיהיו מצערים אותו באיזה אופן, ועוד דאיכא למיחש דיחלה וימות מסיבת הלינה שלא יש לו מקום ללון וילין במקום שהוא תחת אויר הרקיע לקרח בלילה ואיכא בזה משום שפיכות דמים, ועל ראשי עם קודש שבכל עיר ועיר מוטל עליהם החיוב לבקש מנוח לאורח הבא לעיר ולא לדחותו ממקום למקום, כי לא מן ה' הוא במה שהולכים מדחי אל דחי נעים ונדים בארץ, ואין דורש ואין מבקש עליהם כדומן על פני האדמה, אוי לעינים שכך רואות מבלי יכולת לחוס עליהם לאסף אותם הביתה, ושבח לה' יתברך דבעירנו זאת איזמיר יע"א וכל העיירות הסמוכות אשר סביבותינו נעשה תקנה לקבל האורחים על פי הגורל חוזר חלילה, יהי רצון שכן יהיה תמיד לעולם ועד, ויכולה היא שתגן שלא תאונה אלינו רעה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה אמן

כג. גם ראוי ליזהר דבמקום שהוא אספיד"ל לחולים, דשם לא יכניסו אורחים כי לפעמים בבוא האורח עייף ויגע ומארץ רחוקה ונכנס לשם, אם ימצא שם חולה שנוטה למות הרי הוא נשבר לבו בקרבו, ואיכא למיחש שמא חס ושלום יחלה מהצער ויתרע מזליה, וכבר עיני ראו ולא זר באורח אחד שנכנס באספ'ידל (בית חולים) של החולים, והיה שם חולה שבא עת פקודתו קרוב לגוסס, והיה כראותו לא היה יכול לסבול מרוב הצער עד שנעשה חולה, וכשידעתי מזה תכף הוצאתי אותו משם והבאתי אותו לתוך ביתי, ותהילות לאל יתברך שנתרפא ולא היה לו שום דבר רע והלך לדרכו לשלום, כן נזכה לקיים את כל דברי תורתו הקדושה בעזר משדי אמן, והוכרחתי להעלות זה בספר בעבור ישמע העם ויבקשו אופן לבנות בתים לאורחים הבאים שאינם כדאין להכניס אותם בבתי היחידים מאיזה סיבה שיהיה, וכדי שלא ילינו ברחוב ושלא יכנסו באספ'ידל של החולים, מוכרח הדבר לעשות בתים מיוחדים לאורחי ופרחי, ואין צבור עני, ובזכות זאת גם ה' יתן הטוב ונזכה לראות בבנין ירושלים ובית הבחירה אכי"ר

כד. עוד זאת אדרש לבית ישראל, דראוי בכל עיר ועיר שישראל דרים שם, כי בבוא להם אורח מה גם אם הוא תלמיד חכם, לקבלו בסבר פנים יפות ולתת לו בעל הבית אכסניא נאה לפי כבודו כל אחד לפי ערכו ולתת לו מה שצריך כפי יכולתם, ולקבץ על הגב"אות מנדבת הציבור והיחיד, ולא לעשות הסכמה בעיר שלא לתת לו כי אם דבר קצוב כי גם מן השמים ביום הדין בראש השנה יסכימו לתת דבר קצוב, ואיך מבקשים את פני ה' דיריק להם ברכה עד בלי די, ומכל שכן שלא יעשו הסכמה שלא לקבל אורחים בביתם כענין סדום כי הוא עון פלילי, וחוששני דאפילו אם יהיה בהם מצוות כרמון לא אהני להו דיגן עליהם, דזו רבת רעה בארץ וגרמ"א דנפיל שתחרב אותה עיר רחמנא ליצלן, וצאו וראו מאי דאתמר בזוהר הקדוש ברעיא מהימנא סדר נשא דף קכ"ז ע"ד וזה לשונו, אמר ליה רעיא מהימנא באומאה עלך משמא דידו"ד לא תאחר בכל יכולתך דהא אנא בצערא סגי, ויפן כה וכה וירא כי אין איש עוזר לאפקא לי מהאי צערא בהאי קבורה דאתמר עלי ויתן את רשעים קברו ולא אשתמודען בי ואנא חשיב בעינייהו בין ערב רב רשעייא ככלב מת דסרח בינייהו דחכמת סופרים תסרח בינייהו בכל קרתא וקרתא, ובכל אתר דישראל מפוזרים בינייהו בין מלכוון ואתהדרון אינון ערב רב רעיין על ישראל עאנא דקודשא בריך הוא דאתמר בהו ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, ולית לון יכולת למעבד טיבו עם תלמידי חכמים ואנשי חיל ויראי חטא מסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו, ומחרימין ערב רב בינייהו דלא יהבון לון באתרין סגיאין אלא דבר קצוב דלא יהא תקומה בנפילה דילהון ואפילו חיי שעה, וכל חכמים ואנשי חיל ויראי חטא בצערא ובדוחקא וביגונא חשיבי ככלבים, בנים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרס בראש כל חוצות דלא אשכחו אכסניא בינייהו, ואינון ערב רב עתירין בשלוה בחדוותא בלא צערא בלא יגונא כלל, גזלנין מארי שוחדא דאינון דיינין ראשי עמא כי מלאה הארץ חמס מפניהם, עלייהו אתמר היו צריה לראש, באומאה עלך זמנא תנינא, בחיי ה' צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים דכל אלין מילין לא יפלון מפומך בכל יכולתך למללא בהון קמיה קודשא בריך הוא ולאחזאה דוחקא דילהון, עכ"ל

ואין ספק דישתומם האדם וחרדה ילבש ותכסהו פלצות כקרוא איש יהודי את מאמר הזוהר הקדוש הלזה כי כל דבריו כגחלי אש, ולכן כל רב ומורה צדק בקהל עדתו תהיה השגחתו על האורחים הבאים לעיר, וביותר על החכמים הבאים בשליחות ובפרט כשהם מארץ ישראל ת"ו במהרה בימינו מציון מכלל יופי עיר הקודש ירושלים דדאב"ה מקום מקדשינו, ומחברון קרית ארבע אשר אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב ישנים שם וכמה צדיקים, וקרתא דשופריא עיר הקודש טבריא דשם קבורים חסידי עליון, ובפרט רבי מאיר בעל הנס אשר כל בית ישראל נשענים עליו לתלות בזכותו, ומגליל העליון שהוא צפ"ת דמכוון תחת כסא הכבוד, והרשב"י וחביריו זכותם יגן עלינו אמן שמה, כי לא מבעיא כשהוא שליח הכולל דכל מקום שישראל מצויים שם, חיובא רמיא עלייהו לקבלם בכבוד גדול כמי שבא לו שר בית המלך ויהיו הם מריקים שקיהם צרורות כספיהם, אלא אפילו אם יהיה שליח לעצמו והקטון שבהם כל אחד בריא בחיובא להעניקו כפי יכולתו איש כמתנת ידו ולכבדו ביתר שאת כי הוא בא ממקום קדוש, וידענו נאמנה דאלולא תפילתם של יושבי ארץ ישראל לא היה חס ושלום תקומה לבני חוצה לארץ, וכל חכם בעירו יבקש סדר ואופן והנהגה טובה וישרה על זה כשהם באים בין מארץ ישראל בין מחוצה לארץ, שלא יקוצו בהם לא האורחים מבני העיר ולא בני העיר מהאורחים, ויהיו הדברים האלה לטוטפות בין עיניו

כה. מצות הכנסת אורחים הוי כמצות פדיון שבויים, ובפרט כשהם באים בספינה והספנים גוים והם חייבים להם שכירות הספינה והלחם אשר נתנו להם בהיותם בספינה, ואיכא למיחש דיכו אותם ויפשיטום ערומים, ויש גם כן חששא שמא יוליכום לאיים הרחוקים וימכרו אותם לעבדים ולשפחות, וכמו שאירע בנער קטון כבן שלוש עשרה שנים דהיה חייב לספן גוי שכירות הספינה והאכילה ולא היה לו לפרוע כי אין כל מאומה בידו, וגמר בדעתו הספן למכרו בערי הגוים ושימיר דתו, ומאת ה' היתה זאת דעבר הספינה בקרב מחנינו ויתודע הדבר, והשתדלנו לפרוע בעדו ולהוציאו מיד הגוי, ואלולא כן היה נאבד זכרו מן העולם והיה נטמע בין הגוים, ברוך פודה ומציל, וכבר ראיתי להרב גנת ורדים חלק יורה דעה כלל ג' סימן י' דף קכ"ט ע"ב דכתב וזה לשונו, ונסתפקתי אם נוכל לפשוט יד בגאבילה (מיסי הקהילה) של פדיון שבויים ולפדות האורחים הבאים ממושכנים בשכר הספינה אם חשובים כשבויים, ואם תמצי לומר אינן חשובים כשבויים, אם יבא אחד ממושכן ביד כולם ויחזיק בו להוליכו עמו בספינה לעיר אחרת ממושכן על שכר ספינתו אם יחשב זה כשבוי, שאפשר שיוליכהו לאחת מאיים שאין בה ישראל וגם אין בה שופט ושוטר וימכרהו שם והיינו שבוי, גם אלו נערים קטנים ונערות קטנות שיש חשש שאם יתערבו ביד גוים יש חששות רבות, ועל זה צידד שם בתשובה אם הא דאורחים דמי לפדיון שבויים, והכריח מתשובת הרא"ש שהביאה הטור ביורה דעה סוף סימן רנ"א, דיש ראיה למקצת דהאורחים כנדון דידן דהוי פדיון שבויים, דהרי כתב הרא"ש בתשובה שיכולין הצבור לשנות מתלמוד תורה לצורך לתת פשוטין להגמון לכל שנה לפי שהוא הצלת נפשות, שאם לא יתפשרו עמו, כמה עניים שאין להם ליתן יכום ויפשיטום ערומים, והרואה יראה דנדון דידן עדיף מתשובת הרא"ש ויש בהם סכנה כפולה ומכופלת, ואפילו לאורחים שאין הספנים אלמים הרבה ולא ימכרו באיים הרחוקים, הא מיהא יש בידן לתקוף באורחים ואין מידן מציל כיון שיש להם שכירות עליהן, ויוליכום עמם שנית בספינה נעים ונדים מדחי אל דחי ומצרה לצרה ברעב ובצמא ובחוסר כל, וכהאי גוונא נמי שבויים איקרו, והממשכן עצמו לחלוק על זה סוף דבר לא יוכל לעלות בידו, אלא דהוי ספיקא אי הוי פדיון שבויים או לא ואם כן אין להחמיר מצד הסברא אלא מפני הספק בלבד, ואם כן אית לן למימר דלא שבקינן היתר מרווח מפני ספיקא, ותו דהוי ספק ספיקא, עכ"ד, ישמע חכם ויוסף לקח שלא להקשות את ערפו לומר דאין ליקח מקופת פדיון שבויים לאורחים כאלו הבאים ממושכנים כי הוא עסקי נפשות ואין מדקדקים בזה ואין מעבירין על המצוות, וברכות שמים יחולו על ראש צדיק ידיד נפשי הרב ועצום נזר ישראל כבוד מורנו הרב בכור בנימין מלמד נר"ו, דפעם אחת נשמע דנפל נער אחד ביד ספן גוי אחד והיה רוצה שימיר דתו, ושלחתי אותו לספינה ההיא שהיתה סמוכה לחומת העיר, והלך בזריזות למען הציל אותו, והיה בים סערה גדולה ונכנס בסכנה עצומה מחמת גלי הים, ובעזר ה' עשה והצליח שנתן להספנים שכירות הנער והלחם אשר נתנו לו איזה ימים ונטל את הנער מידם והביאו לידינו, והוא היה ממשפחה רמה, והגיד לנו הנער דכפסע בינו ובין המות או היה מוכרח להמיר הדת, אשריו דזכה לקיים נפש מישראל דהוא עולם מלא.

כו. מי שנגע יראת אלהים בקרבו, יתן דעתו על האורחים הבאים שמעשיהם סתומים ואינם מכירים אותם, ובפרט אם הם תלמידי חכמים שלא יהיה חושד אותם לדבר עליהם איזה גנות, אפילו אם יהיה הדבר אמת אל לא טובה השמועה בעדים כשרים, וכל שכן וקל וחומר כשהוא מפי השמועה עד מפי עד, שכמה פעמים מדברים בדדמי ובאומדנא ונמצאו כזבים בכל דבריהם, ולמפרע תהיה לו לחטאה שעושה לו הלבנת פנים ושפך את דמו וגם פסקיה לחיותיה, מלבד האיסור דחושד בכשרים ומוציא דיבה, כי כן הירא את דבר ה' יזהר בזה, כי אפילו ביודעו ומכירו שיש לו עליו איזה רינון, הנה טוב לחשות ולא לדבר, ומכל שכן כשאינו יודע בו שום דבר דיעשה עמו חסד ורחמים, ויקיים מצות ה' צדקה וגמילות חסדים, ומחזיק ידי לומדי תורה והכנסת אורחים, ולא יחוש ויחשוד על הספק כי כל ישראל בחזקת כשרים, ואפילו ברשע גמור אמרינן דאם קידש את האשה על מנת שאני צדיק גמור חוששין לקדושיו דשמא הרהר תשובה בלבו, כל שכן במי שהוא בחזקת כשר מעיקרו דאפילו אם חס ושלום היה בו איזה דבר מגונה כבר הרהר תשובה בלבו, ובפרט כשהוא תלמיד חכם דאיתיה באזהרה דאל תהרהר אחריו, ולאו דשמא עשה תשובה אלא בודאי עשה תשובה כדאיתא בגמרא, וכבר כתב רבינו הגדול הרשב"א ז"ל בתשובה ח"ה סימן רל"ח, כי כמה חוטאים חזרו בתשובה ומהם תצא תורה יעויין שם.

וזה דרך ישכון אור, דאפילו יהיה האורח מאן דהוא, לכבדו ולהשתדל עמו שיתנו לו בעל הבית וצידה לדרך, מכל שכן כשהוא תלמיד חכם יהיה מה שיהיה, אפילו דבאים אלינו מערי אשכנזים צריך לכבד אותם בכל כבוד שבעולם ולהשתדל בעדם להקריב להם התועלת, ואין הפרש ביניהם בין לאשכנזים להספרדים כי כולנו בני איש אחד נחנו ואל אחד בראנו, ועיניך תראינה להרב ספר הברית ח"ב מאמר י"ג פרק כ"ח מה שהאריך הרב זכרונו לברכה בנועם מוסרו מיוסד על אדני פז דבר דבור על אופנו, לך נא ראה ויערב לך דברים נאים ומצודקים משיב דברים נכוחים, ומצאתי בתנא דבי אליהו סדר אליהו רבה סוף פרק כ"ו, על פסוק והלכת בדרכיו וזה לשונו, ותלך בדרכיו שהם דרכי שמים, ומה הם דרכי שמים, שהוא רחמן ומרחם אפילו על הרשעים ומקבל אותם בתשובה שלימה וזן ומפרנס את כל הבריות, כך תהיו רחמנים זה על זה לפרנס זה לזה ותאריכו פנים זה לזה בטובה, דבר אחר מה הן דרכי שמים, שהוא חנון דנותן מתנת חינם ליודעים אותו ולשאינן יודעים אותו, גם אתם תנו מתנת חינם זה לזה, דבר אחר מה דרכי שמים שהוא רב חסד ומטה כלפי חסד, כך אתם תהיו נושאין פנים זה לזה ותהיו מטין כלפי טובה לעשות טובות זה לזה יותר מן הרעה, עכ"ל.

ובספרי הקטן צדקה לחיים הבאתי כמה מאמרי חכמינו זכרונם לברכה, מוסר מעיר למי שמבקש תואנה שלא לתת צדקה לשאינן הגונים, יעויין שם בסייעתא דשמיא, וידוע מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות פ"ק דיומא, על מאי דקתני התם הוא פורש ובוכה על שחשדוהו והן פורשים ובוכים על שחשדו למי שמעשיו סתומין, דפירש דהמה היו בוכים משום כי אסרה תורה לחשוד ולחשוב מחשבה רעה על אדם שענינו מסופק אלא לצורך הכרחי, יעויין שם דבריו כי נעמו, (והביטה וראה מה שכתב הרב הקדוש פ"א משער הענוה דף רנ"ג ע"א יעויין שם), וזה יהיה לי כונת הכתוב בסדר כי תצא, ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך כו' עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו, דהכונה דבא לרמוז דהגע עצמך דבא לעיר איזה אורח מארץ רחוקה שאינו קרוב אליך ולא ידעתו, דמעשיו סתומים, לא תהיה חושש שלא להביאו לתוך ביתך, אלא ובסתום חכמה ואספתו אל תוך ביתך דתקבלהו בסבר פנים יפות, והיה עמך שתושיב אותו על שולחנך, עמך במאכל עמך במשתה על דרך כי טוב לו עמך, ואל תבקש לשולחו מהרה שמא ביני וביני יעשה דבר שלא כהוגן, אלא עד דרוש אחיך אותו, עד זמן שידרוש הוא לצאת מביתך, אז והשבותו לו על דרך שדרשו בגמרא אבידת גופו מנין תלמוד לומר והשבותו לו, והיינו שתשיב אותו לתוך ביתו בנכסים רבים, והיינו דדייק והשבותו לו שתעשה אופן שישוב הוא עצמו לביתו על ידי שתעניק לו כפי צורכו הצריך לו, ודו"ק.

כז. אף מי שאין ידו משגת להכניס אורחים כי אין לו בית ולא ממון, עם כל זה יש תחבולה לכל מצוה לעני כמו לעשיר, שילך אל פתח שער העיר וכי יבא מאחד אחיך באחד שעריך, לך נחה אותו אל המנוחה ואל בעל הבית המקבל אורחים בסבר פנים יפות, ותרוץ לפני האורחים לתור להם מנוחה ולנחותם הדרך יבואו שם, ותדבר עם הבעל הבית בשבילם ותתקן להם כל צרכם, ויחשב לך כאילו הכנסתם לביתך והם מאוכלי שולחנך כי יש תקוה לעני כמו עשיר, ולא יאמר העני במה יזכה את אורחו, וכי אף הוא יכול לקיים מצוה זו לכשירצה אם יהיה איש בעל שער, וירא את האיש האורח בא בשער העיר לקבל פניו ולרוץ לפניו, ובנוחו יאמר אשרת אותך במה שצריך לך, ויהי בנסוע האורח ילך עמו ללוותו חוץ לשער העיר ולהראות לו הדרך אשר ילך בה, ואפן כה וכה וארא כי אין איש מחזיק במצוה זו, לכן נצור בני מצות הכנסת אורחים למען יטב לך כי אז תצליח את דרכיך בעולם הזה והלך לפניך צדקך בעולם הבא, כי מצוה זו כלולה מצדקה וגמילות חסדים ונוהגת בעניים ובעשירים, וכבר נאמר רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, ככל הדברים האלה דבר הרב ספר הברית ח"ב מאמר י"ב פ"ח, ואשרי איש ירא את ה' ימצא חיים