ספר הברית (הורוביץ)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
  • דף זה מכיל את ספר הברית מאת הרב פנחס אליהו הורוביץ מווילנא. לספרים אחרים בשם זה, ראו ספר הברית.


ספר הברית


מאת: פנחס אליהו הורוביץ מוילנא



חלק ב': דברי אמת


מאמר יג: אהבת רֵעים [1][עריכה]


פרק א[עריכה]

מהות אהבת רעים הוא, שיהיה האדם אוהב כל מין האנושי, יהיה מאיזה עם שיהיה, ויהיה מאיזה לשון שיהיה, בעבור שהוא אדם, בדמותו ובצלמו כמוהו; ועוסק ביישובו של עולם, או בונה, או חורש, או זורע, או סוחר, או מוכר, או איזה בעל מלאכה, או חושב בחכמות ותחבולות יקנה לצורכי העולם, וחושב מחשבות לבלתי ידח דבר מצורכי הבריות; והוא מכין תבל בחכמתו, ואיזן וחקר ותיקן כלים ומלאכות נפלאים ברעיון ליבו שהוא עמל. כי על ידי אלה הדברים העולם עומד כתיקונו, ומתקיים בשלמותו, ונמצאים כל הדברים אשר ברא אלוהים לעשות, ואשר עשה, והנה טוב מאוד לכל אדם. ולא יוציא מכלל האהבה הזה, אלא שניים: האחד – בן אדם המדברי, הנקרא ווילדר מאן – שאין להם בתים, ולא מקום מיוחד, לא חרישה ולא זריעה; רק אוכלים פירות, והולכים עירומים, וכל הנשים הפקר, וחיים כמו בהמות הארץ, כצאן אשר אין להם רֵע, לא זה עם זה, ולא עימנו. והשני הוא בן אדם מדיני, אך עוסק בהשחתת העולם, כמו הרוצחים והגנבים והשודדים וכדומה. ואמנם יש הפרש בין המדבריים להמשחיתים, והוא: למדברי אין לעשות רעה על חינם, כאשר אסור לצער בהמה על חינם. אך למרצחים ולמשחיתים – מי שעושה להם רעה, יפה עושה – כי קוצים הוא מכלה, ובאובדן הקוצים מן הכרם או מן השדה, פירות הטובים מתרבים, כנזכר בספר החינוך (מצוה ל"ד). כי המדבריים אינם מן הישוב ומן מיישבי העולם, ואלה המה מחריבי העולם בפועל ידם. אבל מלבד שני אלה, כל בני שת במשמע, ולא יוחד בזה אומה זולת אומה, ואדם זולת אדם. כי לא נוצר האדם בעבור עצמו לבד, רק מציאות כל אדם בעבור אדם אחר ג"כ, כמאמר החכם, כל הארץ ומלואה נברא בעבור מין האנושי. ומין האנושי בעצמו, איש בעבור רעהו נברא, להמיר איש באיש בתועלותיו. לכן, לא אך טוב לישראל הדבר הזה, רק ראוי לשמור הדבר הטוב הזה לכל אדם, לאהוב עמים כולם. וקשר מין האנושי בכללו, כל הקהל חוקה אחת, לגר ולאזרח, כל יושבי הארץ. ולהשתדל כל איש ממנו בעשיית הטוב, איש אל רעהו, על דרך החליפין והתמורה, בין בהשתדלות הגוף, בין בקניין מה שבידו להשתכר בה סיבת כללותם, ולהרוויח בה תועלת חברתם. זה הוא עניין רֵע ואהבת בני אדם, אשר יחובר אל כל החיים המדברים, הנקרא מענשען פריינד.

פרק ב[עריכה]

אך לדעת אם אנחנו חייבים על אהבת רעים, וחיבת חברת מין האנושי מצד השכל, או הדבר רשות בידינו – לא חובה, נאמר בתשובת זאת השאלה, שצריך לדרוש ולתור תחילה, אם נצרך האדם לקבל טובה מאישי מינו, והכרחי הוא לו, או שאינו נצרך לקבל תועלת ותקנה משום אדם זולתו. וכשיעלה במחקרנו ויתאמת לנו, שבהכרח צריך האדם לקבל טובה מזולתו במינו, יהיה הדבר חוב גמור בלי ספק. אמנם כשיתברר ויתאמת לנו שאין אדם נצרך לאדם, אבל כל אדם אפשר להתקיים בעולם בעצמו, מבלי עזר זולתו, גם לבדד ישכון בטח באין מחסור, אף זה אינו חובה, אבל רשות ומנהג, ועתה אשים את ליבי לעמוד על המחקר הזה, ואבוא היום אל העיון, והוא:

פרק ג[עריכה]

מודעת זאת, שהאדם נולד חסר מכל הדברים המשלימים אותו להיות אדם וחי על פני האדמה. ערום יצא מבטן אימו, מבלי לבוש, ומבלי יכולת להרים את ידו ואת רגלו לרצונו, כי אין לו כח, ולא רצון, אף אין לו יכולת לזוז את עצמו ממקומו, ואין לו שום חוש מהחושים: רואה ואינו יודע מה רואה; שומע ואינו יודע מה שומע; וכן בשאר חושיו. והוא מלוכלך ומטונף, וצריך תיכף לאדם זולתו, לחתוך את טבורו, ולקשרו, ולרחצו, ולנקותו, ולחתלו, ולהלבישו, ולטלטל אותו ממקום למקום. והוא רעב וצמא, וצריך לאדם להיניקו, וצריך לאומן לגדלו עד היותו גדול ושלם בחושיו. אחרי כן צריך למורה ללמדו חכמה ובינה ודעת, ומלאכה, ושימסור הליכות עולם לו, עד כי יגדל ויבוא לכלל איש. ואף כשנתגדל, והוא שלם בגופו ובדעתו ובכל כוחו, הוא נצרך בכל עת ובכל שעה, ליגיעת זרים ומעשה ידי אדם זולתו, עד הגיעו המאכל והשתייה אל פיו, ועד הגיעו הלבוש לכסות את בשרו, כאשר אמר בן זומא (בפרק הרואה) כשראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית: ברוך שברא כל אלו לשמשני! כמה יגיעות יגע אדם הראשון, עד שמצא פת לאכול, חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, ורקד, ולש, ואפה, ואח"כ אכל. גזז, וליבן, וניפץ, וטווה, וארג, וצבע, ותפר, ואח"כ לבש. ואני משכים, ומוצא כל אלו מתוקנים לפניי. וככה אם תשים את ליבך בכל המקום, אף כי הבית הזה אשר אתה בו, והמינים הרבים אשר ימצאו בתוכו, המוכנים להשלמת האדם ותועלתו. והיה אם בין תבין את אשר לפניך, תמצא שכמה מן החכמות ומן המלאכות והתחבולות ומחשבות חרוץ היה נצרך לזה, וכמה אנשים רבים היו מייגעים עצמם, עד הגיעך אל המעמד הזה. והבית בהיבנותו, כמה אנשים התאספו והשתדלו בו בבניין ובלבנים, וכמה בעלי מלאכות חורשי חרש וחושבי מחשבות בעץ, ובאבן ובברזל עושי המלאכה לבית, כמה ימים, וכמה בזכוכית, אשר בחלונות, וכמה בכלי אומנות הנצרכים לאותם בעלי המלאכות כלים מכלים שונים, ואף צבת ומקבות והגרזן כל כלי ברזל וכדומה. וכמה בכלי הבית, ואת כל אשר בבית. ואם רק אתה לא תבנה את הבית, מה גם העיר שאתה דר בתוכה, כמה אסיפה רבה וקהל גדול מן האנשים הנצרך לזה. וככה אם תשים ליבך למיני בגדים, אשר אתה מלובש מכף רגל ועד ראש, כמה בני אדם התעסקו בהם: זה גוזז צמר וזה סורק, זה אורג וזה תופר, זה מפשיט את העור וזה מעבדה, וזה עושה מנעליים. ולעת זקנתו של אדם, מי סומכו, ומי מוליכו, ומי עוזרו כשיחלה, מי מרביצו, מי משכיבו, ומי משמשו, וכשמת מי מרחיצו, מי מלבישו ומי מקברו? לא הוא את עצמו, אבל בני אדם ממינו. אפילו התועלת אשר אנו משיגים משאר בעלי חיים, גם זה לא נשיג כי אם באמצעות בני אדם: זה עושה אפסר לסוס וזה פרומבי, זה מרכב וזה עגלה וזה רכב, זה דרבן וזה מחרשה לשור, וכדומה. אפילו התועלת שאנו משיגים מהבלתי בעלי חיים, כמו הרוח המוליך ומביא את הספינות דרך ים, כמה בני אדם וכמה חכמות צריך לבנות הספינה, וצי אדיר. וכמה בני אדם עושי מלאכה במים, הנקראים מאטראזין, וכמה חכמות המלחים יודעי ים לצדד ברוחות, מנהיגי הספינה צריכים לזה. ולו יהיה האדם חכם שבחכמים, וגיבור שבגיבורים, ועשיר שבעשירים, ייחלש וילאה להגיע לבדו אל כל הנצרך לו, מבלעדי עזר אנשים רבים וחכמים הרבה ממינו. ועל כי לא טוב היות האדם לבדו, הוצרך להתקבץ ולהתחבר כל בני שת יחד, להסכים על הדבקות ועל הועידה, כדי שלא יתרבה ויתגבר עליהם חיית השדה. ושמתוך עזרם זה את זה, יגיע כל אחד אל מה שצריך לו: זה עובד אדמה, זה חופר, וזה תופר, זה חוצב, וזה צורף, זה צייד, וזה בונה, זה טוחן וזה אופה, וכדומה. כי האדם מדיניי בטבעו להיות מובלע בין אנשים, ולא יתקן קיומו בעולם, זולת חברת הרבה אנשים יחד ממינו. ואחר כי גם באסיפתם ובהקהיל את הקהל, לא יועיל ולא יומשך התועלת והעזר זה מזה, אם לא יודיע זה לזה כוונתו ורצונו, למען יסכימו רבים על עשיית מלאכה אחת, אשר היא גדולה, ונצרך לאסיפה רבה מן האנשים ומן התחברות אליו. לכן שם החכם העליון יתברך כח הדיבור באדם, אשר על ידו יתוועדו רבים. ותקהל העדה כאיש אחד, חברים מקשיבים זה לזה, וידעו כל הקהל, איש דעת רעהו. כי הדיבור הוא מסירת הרצון של האדם ודעתו לזולתו, על ידי הקולות וחיתוך האותיות, הנקנות במסירה מפה לאוזן רעהו. כי הלשון קולמוס הלב, אשר בו שולח איש מחשבתו למוח זולתו, וברעיון ליבו על ידי אותיות פורחות באוויר לאוויר חברו, ואיש באחיו ידובקו. ולהיות שכל המלאכות, המוצאים צרכי האדם אל הפועל, אי אפשר לעשות בלתי חכמה ובינה ותחבולות כלים מכלים שונים, לכן שם הבורא יתברך באדם חכמה דעת ובינה, למען דעת בכל מלאכה. מה שאין כן שאר בעלי חיים, שתיכף בעת בואם לעולם, הם מושלמים בכל השלמות שבחוקם, כמו כאשר יזקינו, ושנים רבות יחיו. ושור או כבש או עז כי יולד, יש להם תיכף כל צרכם כאשר בסוף ימיהם, מלבד איזה ימים מועטים שהוא תחת אימו, עד התחזק האברים והחושים. לכן גם הצאן והבקר אל ירעו ואל יתחברו הרבה ממינם יחד, כי כל אחד ואחד מגיע להשלמתו בהתבודד, ולא נצרכים להיעזר זה מזה, על כן לא שם בהם הבורא יתברך חכמה, ולא חלק להם תבונה, ולא שם להם כח הדיבור גם כן. ואכן נודע הדבר, ונתאמת לנו, כי זה כל האדם נצרך לדברים רבים, בכל עת ובכל שעה, והוא אינו מגיע אותם, אלא ע"י בני אדם, ובקהלם. ובזולת זה, אין חייו חיים כלל. מעתה השכל נותן שמוטל על כל אדם חוב גמור לשמור תמיד היושר וצדק בתוך חברת מינו, כדי שיתקיים הקיבוץ. ויהיה שוקד על שמירתם, והרחיק מעוול ומהזיק לאחד מהם, ולהיות דורש שלומם וטובתם כל הימים, למען קיום ברית החברה, ועבותות קשורה, בעשותו מעשים נאותים וראויים להפיק להם ומהם רצון. הרי מבואר מצד השכל שזה הוא חוב גמור על כל אדם בעלי ברית עולם, כי השכל מחייב להקביל בטובה למי שקיבל ממנו טובה ותועלת, ולמאוס ולהרחיק למי שכפוי בטובה, וכן אמרו חז"ל (במדרש): לית שנאוי לפני הקב"ה כמי שכפוי טובה. גם מדרך אחר יחוייב זה מצד השכל, והוא כי רבה רעת האדם בארץ, והנזיקין וההשחתות הבאים על ידם כמו מלשינות, גנבות, גזלות, רציחות, עצות רעות והסגת גבול, וכדומה לאלה, יותר מהנזיקין הבאים על ידי סיבות אחרות, כמו השור והבור והמבעה וההבער וכדומה. וכל מי שאוהב את הבריות ומטיב להם, ונפש כי תקרב בני האדם כולם, ימעטו עליו אלה הנזיקין, יען ויען כל איש רע ואח לו, אבל המה למרבה, על מי שאין בליבו אהבת בני אדם, כמו שאמרו חז"ל (בפרק ב' דאבות): שנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם.

פרק ד[עריכה]

אך לדעת אם אנו חייבים עליה מצד הטבע, אם לא, נאמר בתשובת זאת השאלה, כי אם יבחון האדם בנפשו ובטבעו, ימצא בעצמו נטייה וחפץ לעשות מעשים ישרים בעיני כל אדם: להיטיב ולהשפיע לזולתו, לחמול על דל, להושיע הנלחץ, לפקוח האסור, לחבוש הנמחץ, לרפאות החולה, להציל לקוחים למוות, לחשוך מטים להרג, לחלק מחכמתו לאחרים, ללמד לתלמידים, להדריך אנשים, ולהורותם הדרך הטוב, וכדומה לכל אלה, להיטיב לזולתו בכל מיני מיטב, מכחו ומקניינו ומחכמתו, וכל אשר ביכולתו. וכבר הראה הניסיון פעמים רבות, שאפילו כמה בני מלכים ורוזני ארץ, הכניסו עצמן בסכנת מוות, באש ובמים, כדי להציל בן אדם שנפל בנהר, או כי תצא ותבער ביתו, וכדומה לזה. כאשר קרה בעיר פראנקפורט דאדער שנת תקמ"ה, לפ"ק בחודש אייר, בשבעה עשר יום בו, שהתגבר נהר אדער, ושטף ועבר גבוה מעל גבוה, והמים גברו מאוד במידת רוחב הנהר, ועלה על אפיקיו, והתפשט על כל גדותיו, עד כי נשטפו במים עזים כמה כפרים עם בתים, אשר על שפתו, אלה מפה ואלה מפה. ועל פני העיר היו עוברים ושטים על הנהר כמה עצים וחלונות מן הבתים, וכמה בני אדם שנטבעו בו ומתו. ויעבור בתוכם, כאמצע הנהר, עץ אחד, ועליו אדם חי, ויצעק אל האנשים אשר עמדו על שפת הנהר לעזרו ולהצילו. והיה בלתי אפשרי מרוב תגבורת מים רבים. ויהי כראות זה השר הנכבד והגדול מאוד, הדוכס לעאפאלדוס, שהיה אז קאמאנדאנט של העיר, תיכף ציווה לכל תופסי משוט שיכלו באוניות אצלו להצילו בנפשו, ולא יכלו. ואמרו לו אין יכולתנו על זה, מהמים רבים אדירים, והמון גליו יעברנהו בספינה, בל תלך בו אֹני שיט. וכשמוע הדוכס כן, לקח בעצמו אני שיט, ושם נפשו בכפו, וישב לו בתוכה, והלך בו להציל ממוות נפשו של האדם ההוא. ולא הגיע לחצי רוחב הנהר, עד שנהפך הספינה שלו, ונטבע בהמון גליו. נכסתה האני, והדוכס הצדיק אבד, ואין האיש ההוא ניצול. הרי מבואר החוב הזה מצד הטבע, גם כן.

פרק ה[עריכה]

אמנם לדעת אם אנו חייבים עליה מן הכתיב, נאמר כי פקד ה' את עמו עליה מפורש, והתורה מחייבת אותנו באר זאת היטב, כמה שכתוב "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט) – ואין הכוונה בו לישראל דווקא, שאילו היה כן, היה כתוב "ואהבת לאחיך כמוך", כמו שכתוב אצל ריבית "לא תשיך לאחיך נשך כסף" (דברים כג), או "ואהבת לבני עמך כמוך", כמו שכתוב "לא תקום ולא תטור את בני עמך" (ויקרא יט). אבל הכוונה בו לרעך, שהוא אדם כמוך, ועוסק בישובו של עולם כמוך, וכל האומות במשמע, וכל הרֵע לאיש, רעי גרר עם רעי יצחק. שהרי חז"ל לא מעטו מרעך בפסוק זה אהבת רעים מן האומות, ולא דרשו בו דבר, כאשר דרשו למעט המצרי בפסוק "כי יגוף שור איש את שור רעהו" (שמות כא), כמו שאמרו (בפרק שור שנגח) "שור של ישראל שנגח לשור של מצרי". כי כלל זה נקוט בידך, שחז"ל לא דרשו דבר, הן למעט הן לרבות, כאשר עלה על ליבותם. כי אם במקום אשר היה קבלה בידם, שפסוק זה בא למעט או לרבות, ושם דרשו כפי קבלתם, אם מעט, אם רב, לא במקום אחר. אפילו אם נכתבה תיבה ההיא, ולשון ההוא פעמים רבות בתורה, ומצינו בכתוב שאף נכרי נקרא ריע, כמה שכתוב "חושי הארכי, רעה דוד" (שמואל ב, טז). ואמרו חז"ל, כי חושי נכרי היה, כמו אתי הגתי, אשר עם דוד בברחו מפני אבשלום בנו, ג"כ נכרי היה. ולא מליבי אני אומר קרבו גויים, רק מפורש נמצא בדברי איש האלוהי קדוש ר' חיים וויטאל ז"ל, בספרו שערי קדושה (חלק א, שער ה), וזה יכתוב ידו שם, "ויאהב את כל הבריות, אפילו נכרי" עכ"ל. וכן נמצא מפורש גם בתנא דבי אליהו (פרק טו בו), שאמר אליהו לאיש יהודי אחד, שמכר לנוכרי ארבעה כור תמרים, ומדד לו בבית אפל רק את המחצה, ונתן לו, ואמר לו אליהו: "בני, כתיב לא תעשוק את רעך" (ויקרא יט). רעך הרי הוא כאחיך, ואחיך הרי הוא כרעך" עכ"ל. והגאון, בעל זקוקין דנורא, כתב בזה הלשון: "רעך, משמע אפילו עכו"ם, המיטיב לו" עכ"ל. ודוד שאמר "משנאיך ה' אשנא, תכלית שנאה שנאתים" – על זאת אמרו חז"ל (בפרק כל כתבי) שזה נאמר על המינים והאפיקורסים, שמכירים וכופרים, לא על האומות. גם הנה מקום אתי (במאמר זה, פרק יא), לפרש בו פסוק "ואהבת לרעך כמוך" לפי פשוטו של מקרא, והיו עיניך וליבך שם ותכין פה. ולא יקשה בעיניך, ואל יהרהר ליבך דבר, כי גם דברי רש"י ז"ל על פסוק "וידבר אלוהים את כל הדברים" (שמות כ) ידוע, ולא תשנא וגו'. אך בא למעט ולשלול מאהבת רעים, שבעה האומות שישבו בימים ההם בארץ ישראל, שהיו אכזרים זה על זה, ולא היה בהם אהבת חברת המין האנושי. ולא די שלא היו עוסקים בישובה של עולם, אלא היו עוסקים ברצוח וגנוב, ונאוף אלמנה, וגר יהרוגו, ויתומים ירצחו, כאשר כבר זכרנו למעלה (פרק א, מאמר זה), שהעוסקים בהשחתת עולם, יצאו מכלל אהבת רעים. וכל העבודות אשר לאלוהיהם היה ג"כ השחתת העולם, כי גם בניהם ובנותיהם שרפו באש לאלוהיהם, גם לרבות אבותם. וביום אידם, היו נכנסים אנשים ונשים הרבה בבית אחד גדול וחשוך, ויבואו האנשים על הנשים כפי המזדמן, ויטמאו במעשיהם, ויזנו במעלליהם, ותחנף הארץ בדמים, ומלאה הארץ חמס וזימה ותועבות. והיו מפסידים הקיבוץ, ומחבלים ברית החברה, ומשחיתים אורחות עולם. וברעתם הצמיתם ה', וציווה להכרית מארץ זכרם, ויאמר השמד, כמה שכתוב: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ), למען לא יתערבו בגויים ההם, ולא ילמדו ממעשיהם. כמה שאמר "כי החרם תחרימם, החתי, והאמורי, והפריזי, החוי, והיבוסי, כאשר ציווך ה' אלוהיך, למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם" (שם). כמו הרופא המומחה, שמצווך לחתוך אבר מן אברי האדם בראותו שיש בו צרעת ממארת וחולי רע לאין מרפא, אשר יוכל להתפשט בשאר כל האברים וימות. ועושה זאת לטובת האדם, למען יציל שאר כל האברים, וכל גוף האדם וחי. ולא ציווה ה' בכה על שאר האומות שהיו בימים ההם, כנאמר: "והיה אם שלום תענך, ופתחה לך, והיה כל העם הנמצא בה היה למס ועבדוך" (שם). כאשר לא כיוונה התורה, באומרה "לא תכרות להם ברית" (דברים ז), כי אם על העמים שישבו בימים ההם בארץ ישראל, לא על שאר האומות. שהרי שלמה כרת ברית עם חירם, מלך צור, כנאמר: "ויכרתו ברית שניהם" (מלכים א, ה). ומכל שכן, שאין הכוונה על העמים שבדורות הללו, שיודעים את אלוהי השמים, ואינם עובדים כוכבים ומזלות, ועל השיתוף לא נצטוו בני נח. וגויים שבחוצה לארץ, לא עובדי ע"ז הם, ומותר בזמן הזה לשאת ולתת עמהם ביום חגם, כנזכר ביורה דעה, הלכות עכו"ם (סימן קמ"ח). ולמחזיקים בשבע מצוות, יש להם חלק לעולם הבא, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, בהלכות מלכים (פרק ה). ובאגרת הרמב"ם (בדף ה) כותב: "הוי יודע דרחמנא ליבא בעי, ואחר כוונת הלב הם הדברים, ועל כן אמרו חז"ל, אפילו נוכרי ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול. ואין בזה ספק, כי האדם הראשון ונח, שלא שמרו התורה כלל, לא בני גיהנם הם, והם במעלה העליונה" עכ"ל. וכולם אוהבי אדם וישרי לב, רחמנים וגומלי חסדים, ועושים משפט לעשוקים, מגן הם לכל החוסים בצילם, וכל הגרים בארצם למכסה עתיק, ועוסקים בישובה של עולם. וירמיה שאמר: "שפוך חמתך על הגויים" מפרש בעצמו ואמר "אשר לא ידעוך, ועל משפחות אשר בשמך לא קראו" (ירמיה י), כאנשי הודו ויפן, העובדים לאש ולמים, הנקראים היידען. אבל ציווה כמו כן כל בני עמו, בני בחוניו, להכרית מעיר ה' כל פועלי אוון המשחיתים הקיבוץ, כמו אם ימצא בתוכם איש אשר ירצח את רעהו בזדון, וארב לו, וקם עליו, והכהו נפש, וכדומה, המפר ברית החברה, ואמר: "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא).

והנה שמעתי בשם איזה אנשים אפיקורסים, האומרים כי מצוות "לא תחיה כל נשמה", לא מפי ה' יצא, רק מלב משה שהיה אכזר, ביען כי הדבר אכזריות גדול מאוד, ומפי עליון לא תצא הרעות, כי טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו. ואני זאת אשיב להם חדא, כי אם כדבריהם, וטוב לכל הוא, אפילו לרעים המפסידים חברת המין האנושי במעשיהם ותועבותיהם, למה הרג נער וזקן וטף ונשים כאחד, בכל העולם כולו, בדור המבול, ושלח עליהם חיל נוזלים, וציווה להרוג אותם בהרים ובגבעות, והכל המקומות אשר בארץ, ולהרוג עמהם אפילו שאר בעלי חיים, את כל נשמת רוח חיים באפיו, וימח את כל היקום אשר על פני כל האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים? וימחו מן הארץ, וישאר אך נח, אשר היה צדיק לפניו, לקיום המין האנושי. וכי זאת לא משפט איום יותר גדול? ומדוע שלח את מלאכיו, גיבורי כח, ויצוום לשחת את ערי הכיכר, יחד עם סדום ועמורה, אדמה וצבוים ביום אחד, הם בניהם ובנותיהם, עולל ויונק עם זקן ושיבה, ואת כל אשר להם מבעלי החיים? ויהי בשחת אלוהים את ערי הכיכר, לא ריחם אפילו על הארץ, ועל הפירות, על הגפן ועל פרי הגפן, ועל שאר צמח האדמה. ויהפוך את הערים האלה, ואת כל הכיכר, ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה, בשעה אחת. ולא השאיר מהם, רק לוט ובנותיו, בזכות אברהם. וכי זאת אינה מידת הדין יותר? והנה, הנהגת ומעשים של שבע האומות היו גם כן רעים וחטאים לה' ולבני אדם, כמעשה אנשי סדום ודור המבול. לכן גזר על שלושה אלה להכרית מארץ זכרם, והרבה שלוחים למקום. על דור המבול שלח מים אדירים, לכלותם מעל פני האדמה. ועל ערי הכיכר, שלח מלאכיו להשחית. ועל ז' האומות, שלח את עמו, ויאמר: "לא תחיה כל נשמה", כי כל דרכיו משפט.

ועוד כי הדבר הזה שקר וכזב בעצמו, כי לאו דווקא נצטוו לא תחיה כל נשמה אשר בכל הארץ, כמו שאמרו חז"ל בירושלמי (פרק שישי דשביעית): שלושה פרסטיניות (ר"ל ברירות) שלח יהושע לארץ ישראל, עד שלא נכנסו לארץ. מי שרוצה להיפנות, יפנה; מי שרוצה להשלים, ישלים (ויקבל עליו שלא לעבוד ע"ז, ושלא להתנהג כמעשיהם הרעים הראשונים, כנזכר ברמב"ם - הלכות מלכים, פרק ח); ומי שרוצה ללחום, יבוא וילחם; וכן היה. גרגשי פנה והלך לו (לאפריקא). גבעונים השלימו, ולא הרגו אותם בני ישראל. שלושים ואחד מלכים עשו מלחמה, ובעד השלח נפלו, ובהם קיימו בני ישראל "לא תחיה כל נשמה". כי ה' לא ציווה מצוה זו, כי אם על מי שילחם נגד ישראל, מן הז' אומות. ומלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, שגם היום, כל המלכים נוהגים ככה עם כל עיר מבצר, אשר ילחמו אנשי המבצר כנגדם, וילכדו ויקחו בחוזק יד (שטורעס), שלא נותנים חנינה (פארדאן) לכל אשר ימצאו בתוכה. ואם כן איפוא, דברי האפיקורסים בטלו כחרס הנשבר. גם מצינו שהכתוב משבח את שמואל הרמתי באהבת רעים, כנאמר: "והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' וגם עם אנשים" (שמואל א, ב). הרי נתבאר כי מוטל עלינו זה החוב מן התורה והכתוב גם כן.

פרק ו[עריכה]

אבל לדעת אם אנו מחוייבים עליה מן המקובל מחז"ל, מעתיקי השמועה ותורה שבעל פה, נאמר שנמצא מפורש כן בדבריהם, והוא: "רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם" (אבות , פרק ב). כלומר, שכל מעשה ממעשי האדם, צריך שיהיה מה שיודע בבירור שהוא יושר וצדק, והוא דבר שישמח בו לעד, לא ייבוש בו לנצח, כי הוא לו לכבוד ולתפארת, ויהיה מרוצה וטוב בעיני כל אדם, וחביב בעיניהם, ומקובל לשם ולתפארת תהילה בכל הארץ. ואין הכוונה בזה על מעשה המצוות, מה שראוי מצד מצוות התורה לעשותה או לעוזבה. כי מעשה המצוות אנו חייבים ומוכרחים עליהם מן התורה, ואין ברירה והרשות נתונה שיבור לו האדם. אבל הכוונה בזה, בשאר הדברים הנעשים עפ"י מידותיו, במה שנוהג עצמו בהם עם הבריות. המידות אינם מפורשים בתורה להיותם פרטים רבים מאוד, וסמכה בהם על חכמת חכמים מחכמי התורה שבעל פה, ועל בינת המשכילים בעם. בכל זאת, לא השיבה אחור ימינה, מזכור אותם בדרך כלל, כמו "ועשית הישר והטוב" (דברים, ו). ופירש רש"י ז"ל: לפנים משורת הדין. וכן "אהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט), ובאמרו "ותפארת לו מן האדם", ולא אמר "ותפארת לו מבני עמו", כוונתו בזה – כל בני האדם, וכל יושבי תבל, בין בני עמו, ובין בני עם אחר. וככה היא (בפרק ג דאבות), מה שאמר רבי עקיבא, "חביב אדם שנברא בצלם", שכוונתו במילה "האדם" על האומות. והסיפא יוכיח, שאמר "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". וכן פירש הגאון תוספות יום טוב ז"ל, וזה יכתוב ידו, בכל אדם אמר רבי עקיבא, וכמו שהיא הראיה שממנו הביא, שהיא נאמר לבני נח, לא לבני ישראל לבדם, עכ"ל. עוד כלל גדול אמרו (בפרק ג דאבות): "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו". והכוונה בזה ג"כ, בהנהגת האדם במעשיו על פי מידותיו עם הבריות, על אופן נאות ומרוצה אצלם, בדברים הנופלים תחת נאה ומגונה, לא על המצוות והעבירות הנאמרות בתורה. והכוונה במאמרו זה כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, כי הנהגת האדם עם הבריות במעשים ומידות המרוצים אצלם, עושים אותו רצוי גם כן למקום, באין ספק. ובהופכו את המאמר, ואמר "וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו" להורות ניתן, שכל המצוות והמעשים הטובים שבין האדם למקום, בעשותו אותם, אם אינו מתנהג באופן ישר וטוב ממעלות המידות עם בני אדם, עד שיהיה רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו, בוודאי ובלי ספק. ולא יועיל לו כל התורה וכל המצוות אשר יעשה בינו לבין המקום להגיע אל השלמות, להפיק רצון מה'. לא שתוכל למצוא אדם שאין רוח הבריות נוחה הימנו, ועם כל זה רוח המקום נוחה הימנו. כי הוא משפט מתהפך, מחייב כללי ושולל כללי. וכי תאמר בלבבך, הרי נמצא לפעמים אדם שרוח הבריות נוחה הימנו, וידענו בטח שאין רוח המקום נוחה הימנו, כמו שאנו רואים לפעמים אפיקורוס ישראל, אוכל בשר החזיר והשקץ והעכבר, ונואף ואינו מניח שום תאווה, ומחלל את יום השבת, ומלעיג על דברי חכמים, אבל יעשה צדקות גדולות, וירחם על אביונים, וילווה לעניים, ויושיע ליתומים ולאלמנות, ויציל לקוחים להרג, ויפדה שבויים, ולא יעשה רעה לשום אדם, ויאהב את הבריות. על זאת אשיב, דע ידידי ורעי, שהאיש ההוא אין רוח בני עמו נוחה הימנו, מפני שהוא מפר ברית קהל עדתו, ומנתק חבל חברת אומתו בהתקשרם והתערבם זה אל זה, על התורה ועל העבודה מעבודת ה', על הרי ישראל, הר גריזים והר עיבל. ויותר מזה, שאפילו מי שמפר הברית אשר כרת לאשתו ביום חתונתו, ותנאים אשר התערב לה ביום שמחת ליבו בלבד, ולכל בני האדם הוא יוצא ידי חובת אהבת רעים, והוא טוב לכל, חוץ מזאת, אף הוא אינו בכלל אהבת רעים, ולא בכלל רוח הבריות נוחה הימנו. מפני שכל המתיר קשר של קיימא, הנקרא קאנטראקט, הן מה שעשה עם אדם אחד, הן עם רבים, כבר אין רוח הבריות נוחה הימנו. אף יתר העמים, אין דעתם נוחה הימנו, בעבור שהוא משחית את עצמו ומקצר ימיו ברוב התאוות אשר קמטו ולא עת, ותקרב לשחת נפשו, ומת קודם זמנו, ונקבר בקברות התאווה, ויעדר התועלת אשר ימשכו ממנו עמים כולם בלא עיתו. ובאמרו כל שרוח הבריות נוחה הימנו, ולא אמר רוח בני עמו, הכוונה בו, כל בני אדם וכל הבריות, בין בני עמו, בין בני עם אחר, בין יחיד, בין רבים. ומפורש אמרו חז"ל, שאין חילוק בדבר הזה אשר אנו מדברים במאמר הזה, בין בני ישראל לפני עם אחר, כדגרסינן (בפרק היה קורא), מרגלא בפומיה דאביי: לעולם יהא אדם מרבה שלום עם כל אדם, אפילו לעכו"ם בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה, ונחמד למטה, ומתקבל על הבריות. אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם לשלום מעולם, אפילו עכו"ם בשוק. ובראשית ספר חרדים (פרק א בו), ז"ל: פה צפת היה הרב ר' יוסף סראמסי, רבו של הרב ר' דוד בן זמרא, שהיה משים שלום תמיד בין איש לאשתו, ובין אדם לחברו בישראל, ובין העמים עשה זה ג"כ, וזכה לראות את אליהו הנביא. הרי כי חז"ל קרבו גויים, וכללו אותם באהבת רעים. ומה רבו חכמתם ואמת משנתם, כי הדבר הזה הוא חוב ומוטל על כל אדם, להפיק רצון כל הבריות מטעם היותו אדם, מובלע בין אנשים, ומקבל תועלת מחברת כל בני שת, כדבר האמור למעלה (פרק ג מאמר זה) – רק בעיניך תביט שם ותדענו. כי כל העמים תקעו כף, גם המלכים נועדו, עברו בברית אהבת רעים, וחברת מין האדם, נשבעו להריע יחד, ולא ימירו קרבות, יחפצו, יעשו כולם אגודה אחת, וחברה אחת, ובחברתם נרפא לנו ג"כ. ועל כן, כל איש מחוייב להתנהג עם כל אדם וכל משפחות האדמה בטוב וביושר ובאחווה, עד שיהי נוח ורצוי לכל מי שהוא אדם, ורוח הבריות כולם נוחה הימנו. הרי נתבאר שמוטל החוב הזה עלינו מן המקובל, היא התורה שבע"פ, ג"כ. ואם כן, כבר התבאר שהוא חוב גמור מן השכל ומן הטבע, ומן התורה ומן המקובל. ומעתה שמעו זאת בני יעקב, למדו הרֵע והאחווה והאהבה במין האדם, איש את רעהו יעזרו, ולאחיו יאמר חזק, ועם כל עמי הארץ ידבר שלום. ומעתה, הבה נתחכמה לו, לדעת אם זה החוב קדמה, או חובת אהבת החכמה והמדע, והוא:

פרק ז[עריכה]

כשנרדפה לדעת מי קדמה – אם חובת אהבת חברת המון מין האנושי, או חובת אהבת החכמה והמדע – נאמר בתשובת זאת השאלה, שחובת אהבת מין האנושי קדמה לחובת אהבת החכמות והמדעים. כי אף גם אם ידע איש כל החכמות, וישיג כל המדעים, ויפליג מאוד בהם להבין ולהשכיל, איננו שלם אם לא יצרף אליהם המעשה הטוב והצדק. ואין החכמה תעוז לחכם בלי כשרון המעשה, כי זה התכלית מן החכמות כולם, כמאמר חז"ל (בפרק ד' דאבות): "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". ואמרו עוד (שם פ', ג') "כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת". הרי שבלי מעשים טובים, הכל הבל, ואבדה חכמת חכמיו. ומודעת זאת בכל הארץ, שהתכלית יקרה מן הסיבה בכל דבר, ואם כן, המעשה יקר מן החכמה. וכאשר המעשים, על הרוב, יהיו באנשים זולתו, והוא פועל יוצא לאחר, יהיה על כן אהבת חברת מין האנושי קדומה לאהבת החכמה ומדע. ובכן הבו לכם אנשים חכמים וידועים, למדו הריע, ואמרו לדבק טוב יותר.

פרק ח[עריכה]

וכשנחקור לדעת אם חובת חיבת בני האדם קדמה או חובת חיבת השגת האמת: נאמר שעינינו הרואות באיש חכם המתחכם ומתבונן במחשבתו בחכמה גדולה בעמק התִרוץ, כמו למדוד במות שמש ירח וכוכבים, והמרחק אשר בין זה לזה, והקפתם ומסילותם, והוא עוסק בה בתשוקה עצומה ברעיון ליבו, מאוד עמקו מחשבותיו, למען דעת הדבר, כאשר הוא, ולהגיע בה אל האמת. והנה בתוך עסקו, נזדמן וקרה היות אדם אחד בסכנת מוות, כגון שנפל בנהר או שנפל אש בביתו. והנה נשרף הסולם והמדרגות היו לשרפת אש, והוא בעלייתו צועק בעד החלון להצילו בנפשו. ואת קולו שמע מתוך האש וכדומה, ובידו להושיע ולפדותו ממות. הוא עוזב תיכף כל עיונו, ועד מהרה ירוץ להציל נפש אדם. ולפעמים מסתכן ומוסר עצמו על האיש אשר על האח, או במים עזים, באש יבוא ובמים אדירים, להציל נפש אדם. הרי כי אהבת האדם עזה מאהבת האמת, וקודם לה. כי המירו אמרי אמת באהבת נפש, ואף אם ימדו שמים יפסיקו לאהבת האדם. וכבר אמרנו לפניך והודענו לך עליה בפרק הקודם, שהיא קודמת לאהבת החכמה גם כן. אל תתמה על החפץ כי אהבת רעים מיוסד על ההטבה לזולתו, ואהבת דעת האמת ולימוד החכמות מיוסד על תועלת עצמו, והנה זה לרבים, וזה ליחיד.

פרק ט[עריכה]

מאוהבי החכמה ומחושקי האמת, המשתדלים כל ימיהם להגיע אליהם, להשיג רק אותם ע"י עסקם בכל חכמה ומדע תמיד – אף מהם ראייה גדולה שאהבת קהל מין האנושי קדמה לחכמה ולאמת. כי כל אותם אשר נדרו כל ימיהם להשתדלות הגעת הדיעות האמיתות ודיעת החכמות, בלי הכיר עסק זולתה, גם המה בלתי מפטירים את עצמן מהשתדל בתועלת קהל מין האנושי. כי מצאנו ראינו, שרובם ככולם מלמדים חכמתם ומוסרים השגתם לאחרים, מחזיקים ישיבות ומעמידים תלמידים הרבה. אם בהנהגת המדינה, אם בחוקי הדתות, אם במשפטים אשר בין אדם לחברו, אם להורותם מידות ישרות, אם בחכמות, אם במוסר השכל - חכמתם בחוץ תרונה ודתיהם שנות בקהל רב. הרי כי גם האנשים אשר נדרו כל חייהם לבקשת האמת, ולדעת החכמות, יש להם נטייה גדולה ותשוקה רבה להשתדל בתועלת הקיבוץ, ובתיקון הנהגת התקשרות מין האנושי.

י[עריכה]

אף מאותם השונאים את כל המין האדם ובורחים מחברתם, בסודם לא בא נפשם, לא יבאו בקהל אישים ולא דרשו רעים, אבל מתרחקים מהם ומתבודדים במדברות ויושבים בייערות. ראיה חזקה שחובת אהבת קבוץ מין האדם קדמה, כי גם המה על הרוב אינם יושבים בטל, כי אם כותבים תמיד ספרים, מושכים תמיד בשבט סופר. ומחברים חבורים, זה בענין רפואות וזה בסגולות וזה בחכמות וזה במוסר. ויהיה במה שיהיה למי הם כותבים, לא לחיתו יער אשר לא ידעו ספר כי אם לבני אדם, ולמה הם כותבים, הלא להועיל להם ולבניהם עד סוף כל הדורות. אשר על כן שמו דבריהם זאת זכרון בספר. ומדוע הם מטריחים את עצמן לכתוב, מפני שיש תשוקה חשוקה ואדוקה בלבותם לחלוק מידיעתם לזולתם. בעבור כי הוטבע בטבע האדם שיחפוץ תמיד להטיב לזולתו באישי מינו. וזה ראיה גדולה כי חובת ידידות מין האנושי קדמה לאהבת החכמה והאמת. אף גם זאת דבר הלמד מראש החכמים בעצמו, כי בגבעון כשנראה ה' אל שלמה ואמר לו שאל מה אתן לך, ולא בקש דבר כי אם חכמה, פירש ואמר שאינו מבקש זה אלא בעבור אהבת רעים ושלום עמו. כנאמר ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה (מלכים א' ג). הרי שלא בקש את החכמה רק למען השלום ואהבה וריעות בין אדם לחבירו, כי ע"י הדין האמיתי נשקט הריב ונעשה אחוה וריעות וכל אחד על מקומו יבא בשלום. שאם לא כן למה לא קצר בדבריו לאמר ונתת לעבדך חכמה. ועל מה הוטב בעיני ה' כל כך, הלא יש אדם אוהב כסף, ויש אדם אוהב חכמה, ולשלמה אין כסף נחשב רק חכמה. אך רק זה שפירש ואמר שרוצה בחכמה בעבור לשמוע משפט, היא שעמדה לו שיוטב בעיני ה'. אשר על כן גם במענה ה' אליו לא כתיב ולא שאלת נפש עבדך ושאלת לך חכמה, רק כתיב ושאלת לך הבין לשמוע משפט. ואם כן החובות הנמשכים מצד אחוות בני האדם שהיא התכלית מזה, כלומר ההנהגות הטובות שבין אדם לחבירו, גם כן קודמין לחובות הנמשכים מן החכמות, והאמת אשר היא התכלית מהם, ונדחה הפחות מפני היקר ממנה והנקלה בנכבד, בעת שאי אפשר לקיים גם שניהם.

יא[עריכה]

וכשנחפשה לדעת אם חובת אהבת התורה קדמה או חובת התורה, נאמר שהיא קדמה אפילו לתורה הקדושה, כמו שאמרו חז"ל [באבות דר' נתן], דרך ארץ קדמה לתורה, שנאמר לשמור את דרך עץ החיים (בראשית א'). דרך זו דרך ארץ, עץ החיים זו תורה. והנה מודעת זאת לכל משכיל כי אהבת בני האדם ודבוק חברים, ובטל רצונו מפני רצונם ועשיית הטוב והישר בעיניהם היא היא דרך ארץ, כי הלא זה הדרך להתנהג עם כל שוכני ארץ, לעשות כרצון איש ואיש כפי האפשרי, ולהדריך עצמו במנהג החביב בעיני כל אדם בארץ, והתורה בכבודה ובעצמה אפילו במקום שיש לבעל דין לחלוק ולמינים לטעות, לא נמנעת מללמד דרך ארץ לבריות וכתבה נעשה אדם (בראשית א'). שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. כמו שמביא רש"י ז"ל בשם חז"ל. ולא עוד אלא שהתורה בעצמה מחלה על זיו כבודה בלב שלם, ותלך ותשב לה מנגד מפני חיי האדם, ותשב אחור היא וכל מצותיה לקיים כל הנפש לבית יעקב, ותצוה לחלל את יום השבת ולאכול ביום צום כפור בשביל פקוח נפש אדם, וכן בשאר כל המצות חוץ משלשה שסימנם דכ"א: ד'ם, כ'פירה, א'שת איש. ואמרה וחי בהם (ויקרא י"ח). ולא שימות בהם. כי למחיה שלחה אלקים לנו. אשר על כן נקראת 'משיבת נפש', כי תשיב אנוש עד דכ"א, הרי שהחוב הזה קדמה לתורה, וככה במצות התורה עצמן, המצות שבין אדם לחבירו קדמו למצות שבין אדם למקום, כנאמר הירצה ה' באלפי אלים ברבבות נחלי שמן הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלקיך (מיכה ו'). ואמרו חז"ל [בפרק אלו הן הלוקין ופרק לולב וערבה], עשות משפט זה הדין, ואהבת חסד זו ג"ח, והצנע לכת זה הכנסת כלה והוצאת המת. כלומר אם אין אתם רוצים לקיםי כל מצות התורה, אסתפק עצמי מכם במצות אנשים, כי זה יסוד התורה, ועיקר כל המצות והחוקים, והקב"ה מקפיד על אלה המצות יותר מעל המצות שבין אדם למקום, כמו שאמרו חז"ל [בפרק יום הכפורים] עבירות שבין אדם למקום יופ הכפורים מכפר ועבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו, וכן דור הפלגה פשטה יד בעיקר ופנו למעלה ואמרו מה שדי כי נעבדנו, לאו כל הימנו שיבור אל את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה, לא נעקרו מן העולם אלא הפיצם ה' בעולם בלבד, ודור המבול לא פשטו יד בעיקר ונעקרו מן העולם, מפני שדור הפלגה היה ביניהם אהבת רעים ואחדות, כנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים (בראשית י"א). ודור המבול עזבו אהבת רעים, כנאמר ותמלא הארץ חמס (שם ו'). כמו שמביא רש"י ז"ל על פסוק ומשם הפיצם (שם י"א). והטעם כי אם יופר ברית חברת האדם וינותק חבל קשורם ויתפרד החבילה ויושחת הקבוץ, אי אפשר לקיים שום מצוה אשר בין אדם למקום, כי לא כל איש יוכל לכתוב תפילין ולתקן הבתים לעצמו, או לטוות ציצית וכדומה, ומכל שכן שאין היחיד יכול להקריב קרבנות ולעשות אפר פרה, וכדומה בכל המצות אשר במקדש ה' ובארץ ישראל, ואם חלק לבם ויפן זה בכה וזה בכה, יבטלו כל המצות וכל החוקים בהכרח, כי אי אפשר להשלמת מצות התורה בלתי אם נועדו אנשים רבים יחד, לכן המצות שבין אדם לחבירו קודמים למצות שבין אדם למקום, וכמה טהורים אמרי נועם אשר חכמים יגידו [במדרש רבה] על פסוק ויתן אל משה ככלתו (שמות ל"א). אין התורה מתקיים אם אין עמה דרך ארץ עכ"ל. ומ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, אחד מהם הוא אהבת הבריות. כי בזולת זה אין התורה נקנית בודאי, הרי נתבאר בישע אלקים שלא די שאהבת רעים הוא חוב גמור מצד הטבע, ומן השכל, ומן הכתוב ומן המקובל, אלא שקדמה לכל דרישת האמת, ולכל השגות המודעים, והיא יקר מחכמה ומכבוד התורה הקדושה וקדמה להם, ואם אין דרך ארץ אין תורה ואין חכמה, ואתה אהובי ואבי ראה גם ראה, כמה נחוץ החוב הזה, ומה רב ורם מעלתה, ובכן תן לבך על הדבר מן היום הזה ומעלה, בכל עת אהבו הריע ואחוה עם הבריות, וזכרת להם ברית החברה, והקימות את הדבר הטוב הזה לכל אדם, כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק הוא ממך, ואם מך הוא מערכך.

יב[עריכה]

אך לדעת מהות החוב הזה, שהוא התכלית הנמשך מן אהבת רעים, נאמר שהוא מה שתזהר לשקוד על קיום התקשרות מין האנושי בקשר אמיץ בעבותות האהבה, ומה שתשמור הברית והחסד המגיע לך מן הקבוץ ומן התחברות האנשים, אמנם לדעת מה המשל אשר נוכל להמשיל לו להחבירה, למען נלמד דבר מתוך דבר ונדענו על בוריו, איך לצאת ידי החוב הזה כראוי וכנכון, נאמר כי אמת משל היה מה שהסכימו כל חכמי קדם במשל הקדמוני, שחברת מין האנושי בכלל, הוא כמו איש אחד ממש, המחובר מאברים רבים ומחלקים רבים, וכל איש פרטי ממינו הוא כמו אבר או חלק אחד מכלל גוף איש אחד, וכמו שהראש שבאדם אינו יכול השלים בעצמו לפעולת אדם כל הדברים הנצרכים לקיום כל הגוף, אבל מחוברים בגוף אברים וחושים רבים, אשר כל אחד מיוחד לפעולה אחר, וכל חוש למוחש אחר, ועל ידי כלם יחד מגיע כל מיני תועלת הנצרך להשלמת האיש בכלל, כי פועל אדם יושלם לו על ידי כל האברים יחד, כך כל אישי המין בפעולתם, משלימים מין האדם בכללו בעולם על מכונו, ויש שכר לפעולתם, ומזה דעת לנבון נקל, להבין תשלום הוב הזה כראוי לו, והמנהג כמנהג האברים, כי כאשר יתנהגו האברים זה עם זה באיש, כך מחוייבים האישים להתנהג זה עם זה במין.

יג[עריכה]

אמנם על כמה פנים צריך האדם להשגיח עד ישלים את הדבר הזה ויהיה יוצא ידי החוב הזה כראוי לו, נאמר שצריך לו להשגיח תמיד על שני פנים אם טוב ואם רע, הפן האחד בהזהר מלהרע לשום אדם ומכל נזק המפיר ברית החברה אשר הניא התקרבות לבות בני אדם יושבי תבל, והפן השני בהשתדלו להועיל ולהטיב לכל אחד במינו כפי יכלתו ויהיה אך שמח וטוב לב עם כל אדם.

והנה השמירה מן הרעות רבה היא כי רבות רעות הן ונחלקים לשני מינים, המין האחד המה הרעות המפורסמים והידועים לכל, כגון לא תגנוב, לא תגזול וכדומה, ולפרטם אין מן הצורך, והמין השני בלתי ידועים לכל, כגון שאינו משיב שלום בשוק למי שהקדימו בשלום מחמת גאותו או עצלותו, או לומר על אדם הוא כסיל או גרגרן או להתלוצץ מבני אדם או שלא הצטער בצער חבירו או לא שמח בהצלחתו וכדומה, ודברים האלה וכאלה מחמת שרגילים מאד אצל הרבה בני אדם אינם מרגישים ובלא יודעים שהמה רעות והמה הרבה מאד במספרם.

וכי תאמר בלבבך איכה נדע אותם ומי האיש אשר ילמדני מה אלה המה הרעות הבלתי נודעות וכמה המה, על זה תען לשוני אמרתך שני אנשים המה אשר ילמדוני כל אלה, האחד הוא הלל הזקן והשני אתה הוא בעצמך קורא חביב, וחזקת והיית לאיש גם אתה ותלמוד זה מן האברים אשר בגופך וגם מהלל, כי כלל גדול אמר הלל [בפרק במה מדליקין], מה דעלך סני לחברך לא תעביד. וכלל זה נקוט בידך בני באופן אשר הראך ואאלפך, והוא, תשגיח בהשגחה עצומה והיה עיניך ולבך על כל דבר מן הדברים הנעשים לך מזולתך למקטן ועד גדול, והיו המעשים אשר לא יערב לפניך ולא יריחון באפך (ולא טוב בעיניך) יהיו לך למזכרת עון, כתבם על לוח לבך וזכרם לא יסוף מאתך, לא למען אשר תנקום מחברך חלילה לי מחשוד אותך בני שתעבור על לאו דלא תקום ולא תטור את בני עמך (ויקרא י"ט). אך זאת עשה למען אשר תכירם ותדעם כי רעות המה ותסכים בלבך שלא תעשה כזאת לשום אדם בעולם.

והן אמת כי גם חכם אחד קדמון מחכמי האומות הורה דרך קצרה וישרה בזה, באמרו העצה היותר נכונה למורה לתקן מעוות תלמידו הוא בעשותו המעשה מה שעשה התלמיד לנגד עיניו, אפס נסרחה חכמתו ותקצר עצתו להגיע עד תכלית הענין וסוף התקנה בדבר הזה, כי אמת הוא כי יותר קל לאדם למצא העוות והחסרון והבט אל עמל במעשה זולתו לזולתו מבמעשה עצמו לזולתו, ומומי זולתו נגלים ובולטים יותר ממומי עצמו ומחסורו אשר יחסר לו, כל זה אם עדיין לא רגיל באותו מעשה הרע ולא עשה אותה אלא פעם או פעמים אחת או שתים ואז כשיראה כזה המעשה מזולתו לזולתו ירגיש תיכף כי ברע הוא, אמנם אם כבר הורגל באותו דבר עבר ושנה בה עד שנעשה לו כהיתר בדעתו כבר נתעור העין ונתטמטם הלב על ידי ההרגל ויאמר לרע טוב, ואז אף אם בעיניו יראה כזאת המעשה מזולתו לזולתו אינו מרגיש כלל שזה מעשה רע הוא, אדרבה נתחזק לבו שזה מעשה טוב, במה שרואה שאחרים עושים גם כן כמוהו, הלא תראה בני וחכם אדם שהורגל ללוצץ מבני אדם כשבא בין אנשים אשר גם הם לצים כמוהו יש לו שמחה עמהם וישב לו בתוכם וגם הוא יליץ עמהם ויחזק את לבו לחשוב שזה מעשה טוב ולא רע שהרי גם אחרים עושים כן, אבל כשזולתו עושה לו מעשה רע או מדבר אליו דבור רע אף כי דבר קטן הוא ודקה מן הדקה, תיכף מרגיש האדם כי ברע הוא, ומן אז והלאה מכירו מרחוק כי רע המעשה או הדבור ההוא וגומר בלבו שלא לעשות כזאת לשום אדם, כן עשה הלל בעצתו וברוב קדושתו עמדה חכמתו להגיע בתיקון דבר זה עד תכליתו.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

יד[עריכה]

טו[עריכה]

טז[עריכה]

יז[עריכה]

יח[עריכה]

יט[עריכה]

כ[עריכה]

כא[עריכה]

כב[עריכה]

כג[עריכה]

כד[עריכה]

כה[עריכה]

כו[עריכה]

כז[עריכה]

כח[עריכה]

כט[עריכה]

ל[עריכה]

לא[עריכה]