משנה כלים ב ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ב · משנה ז | >>

הטמאין שבכלי חרס, טבלא שיש לה לזבז, ומחתה שלמה, וטבלא שהיא מלאה קערות.

נטמאה אחת מהם בשרץ, לא נטמאו כולם.

אם יש לה לזבז עודף, נטמאה אחת מהם, נטמאו כולן.

וכן בית תבלין של חרס, וקלמרים המתואמות, ובית תבלין של עץ, שנטמא אחד במשקה, לא נטמא חבירו.

רבי יוחנן בן נורי אומר, חולקין את עביו: המשמש לטמא, טמא; המשמש לטהור, טהור.

אם יש לו לזבז עודף, נטמא אחד מהם, נטמא חבירוכח.

משנה מנוקדת

הַטְּמֵאִין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס,

טַבְלָא שֶׁיֵּשׁ לָהּ לִזְבֵּז,
וּמַחְתָּה שְׁלֵמָה,
וְטַבְלָא שֶׁהִיא מְלֵאָה קְעָרוֹת.
נִטְמְאָה אַחַת מֵהֶם בְּשֶׁרֶץ,
לֹא נִטְמְאוּ כֻלָּם;
אִם יֵשׁ לָהּ לִזְבֵּז עוֹדֵף,
נִטְמְאָה אַחַת מֵהֶם, נִטְמְאוּ כֻּלָּן.
וְכֵן בֵּית תַּבְלִין שֶׁל חֶרֶס
וְקַלְמָרִים הַמְּתוֹאָמוֹת
וּבֵית תְּבַלִּין שֶׁל עֵץ
שֶׁנִּטְמָא אֶחָד בְּמַשְׁקֶה,
לֹא נִטְמָא חֲבֵרוֹ.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר,
חוֹלְקִין אֶת עָבְיוֹ:
הַמְּשַׁמֵּשׁ לַטָּמֵא – טָמֵא,
הַמְּשַׁמֵּשׁ לַטָּהוֹר – טָהוֹר.
אִם יֵשׁ לוֹ לִזְבֵּז עוֹדֵף,
נִטְמָא אֶחָד מֵהֶם, נִטְמָא חֲבֵרוֹ:

נוסח הרמב"ם

הטמאין שבכלי חרס -

טבלה שיש לה לזביז,
ומחתה שלמה,
וטבלה שהיא מלאה קערות -
נטמאה אחת מהן בשרץ - לא נטמאו כולן.
אם יש לה לזביז עודף -
נטמאה אחת מהן - נטמאו כולן.


וכן בית תבלין של חרס,

וקלמרין המתאמת,
ובית תבלין של עץ -
נטמא אחד מהן במשקה - לא נטמא חברו.
רבי יוחנן בן נורי אומר: חולקין את עוביו -
המשמש לטמא - טמא,
המשמש לטהור - טהור.
אם יש לו לזביז עודף -
נטמא אחד מהן - נטמא חברו.

פירוש הרמב"ם

אלו הקערות מעצם הטבלא והן כולן גשם אחד, והרבה עושין מאלו במצרים, וכל כלי ממנה כאשר יגיע השרץ באוירה נטמאת לבדה, וישארו הכלים הדבקים בה טהורים.

ואם היה לזאת הטבלא אוגן גבוה מכל הכלים אשר בתוכה, הנה כאשר יגיע השרץ באחת מאלו הכלים הקטנים כבר הגיע באויר זה האוגן הכולל, ונטמאת הטבלא בכללה בהגעת הטומאה באוירה, ואלו הקערות כולם הן מעצם הטבלא ונטמאות בכללה.

תחילת משנה בנוסח הרמבם

בית תבלין של חרס - הוא כלי מחרס נחלק בעת עשייתו לרבועים רבים, יעשו לשום בהן מיני התבלין כדי שלא יתערבו קצתם בקצתם.

קלמרין המתואמות - הוא כלי נחלק באמצעו חלוקה אחת, [וכך הן רוב הקסתות העשויות מחרס].

ואמר שדינן ודין הטבלא אשר בה הקערות אשר זכרנו אחד, וזה שאם יהיה להן אוגן כולל תכלול הכלים והחלוקות אשר בתוכן הנה הכל נחשב כלי אחד, ואם לא היה אוגן כולל הנה כל כלי וכל חלק וחלק נחשב יחידי, ואף על פי שיהיו כולן דבוקים קצתן בקצתן.

עוד אמר שזה הדין בעצמו בבית תבלין של עץ, כאשר נטמא אחד מחלקיו במשקים טמאים לא נטמא חבירו, אלא אם כן היה שם אוגן כולל הכל מחוץ אשר תשים אלו הרבועים כולן כלי אחד תכלול אותן, וכאשר נטמא אחד מן הכלים נטמאו כולם.

ואמר רבי יוחנן בן נורי, שבית תבלין של עץ כאשר לא יהיה לו אוגן ונטמא אחד מן החלקים במשקים טמאים, נחשוב שעובי החלוקה כבר נחלקה לחצאין, וכל מה שימשך לטהור טהור ומה שימשך לטמא טמא, [ואינה הלכה].

ונשאר בכאן שנבאר לאיזה עניין תקנו בבית תבלין של עץ טומאת משקין, ולא אמר שנטמא אחד מהן בשרץ כמו שאמר בשל חרס. ובכאן תצטרך שתהיה זכור לעיקרים הקודמים וזה שכבר נאמר בהקדמה שכלי חרס מטמא מאוירו ואינו מטמא מאחוריו, ושאר הכלים מטמאים בנגיעת הטומאה איך שיהיה מאחוריו או מתוכן, וכאשר לא יהיה שם אוגן עודף כמו שהנחנו ובא שרץ בחלק מאלו החלקים, נטמא זה הבית לבדו ולא נטמא אשר ימשך אליו, לפי שהטומאה נוגעת בו מאחוריו וכלי חרס לא יטמא מאחוריו, וכאשר היתה של עץ נטמא הכל, לפי שכלי עץ כאשר נגעה בו טומאה נטמא בין מתוכו בין מגבו. אולם משקים טמאים כבר בארנו בפתיחה שהם יטמאו מדרבנן הכלים כולם, וכן הקדמנו שכלי שנטמא אחוריו במשקים טמאים לא נטמא תוכו. והנה יתבאר בזאת המסכתא שכלי שנטמא תוכו במשקים טמאים נטמא כולו, ולזה אם היה לזה הבית תבלין של עץ אוגן עודף אשר נחשב כאילו כלי אחד, והגיעו משקים טמאים בתוכו נטמא הכל, ואם לא יהיה שם אוגן גבוה אשר כל חלק נחשב לכלי, והגיעו משקים טמאים באחד מהחלקים נטמא זה הבית ולא נטמא הבית הדבק בו, לפי שמשקין טמאים נגעו בו מאחוריו ולא נטמא בזה כולו, אולם אם היה שרץ תמורת המשקים נטמא הכל, והבן זה.

הנה כבר התבאר שדין השרץ בכלי חרס כדין משקים טמאים עם כלי עץ ועם זולתן מן הכלים, וזה מבואר בתכלית:

פירוש רבינו שמשון

הטמאים שבכלי חרס. מכלל טהורין דרישא שמעינן לה. ואורחיה דתנא בהכי כדאשכחן בחולין (דף מג. ודף מד.) (צ"ל דף מב. ודף נד. והנה תוספות נד. בד"ה ואלו כשרות בבהמה כתבו בזה"ל כולהו צריכי כדפרשינן בריש פירקין עכ"ל מיהו בשבת נג. ד"ה אילימא וכו' כתבו ולא בעי למפרך דמרישא שמעינן לה וכו' דדרך משניות כן במס' ע"ז דף לה: אלו דברים אסורים באכילה וכו' ובסיפא קתני ואלו מותרים וכו' ובפ' אלו טרפות קתני אלו כשרות אע"ג דאיכא מינייהו דשמעינן מרישא עכ"ל וסתירת דברי תוספות האלו צע"ק:) אלו טרפות ואלו כשרות ובדוכתי טובא בפרק אין מעמידין (דף לה:) ובפ' אלו מציאות (דף כא.) ובפ' במה בהמה (דף נא:) ובפ' במה אשה (דף נז.):

ואם יש לה לביזבז עודף. תניא בתוספתא בפ' אין כלי חרס הסל והקופה והחמת שהיו נתונין בתנור ופיהן למעלה מן התנור השרץ בתוכן תנור טהור שרץ בתנור אוכלין שבתוכן טהורין. ויש לפרש כן טעם משנה זו דהנך קערות אם פיהן למעלה מן הלבזבז אם נמצא שרץ באחת מהן אוכלין ומשקין שבאחרות טהורין משום דכתיב תוכו ולא תוך תוכו אבל אם הלבזבז עודף שפיהו למטה מהימנו נמצא שרץ באחד מהן אוכלין ומשקין שבאחרות טמאין דתוכן קרינא ביה כיון דפיהן למטה. ולענין אוכלין ומשקין היא מתניא אבל קערות עצמן לא נטמאו כדאמר (צ"ל בפ"כ דשבת דף קלא:) בפ"ק דחולין (דף כה) כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אוכלין מטמאין מאויר כלי חרס ואין אדם וכלים מטמאין מאויר כלי חרס דלא חזינן האי תנור כמאן דמלי. ועוד יש לפרש לענין קערות עצמן ומחוברות לטומאה דכשפיהן למטה מן הלבזבז נחשב הכל כלי אחד אבל פיהן למעלה כל חדא וחדא חשיבא כלי בפני עצמה:

וכן בית תבלין של חרס. אם עשוי מגורות מגורות וכן קלמרין המתויימות הוא כלי שמניחין בו דיו כי ההיא דפ' המוציא (דף פ.) אות אחת בקולמוס ואות אחת בקומרים. וקלמרין וקומרים הכל אחת ופעמים יש ב' תיומים כגון שני בית קיבול זה אצל זה ואם יש לבזבז סביבם העודף על פיהם נחשב ככלי אחד ואם נטמא זה נטמא זה:

בית תבלין של עץ. ועשוי מגורות ואין לו לבזבז עודף שנטמא אחת מהן במשקה דטומאת משקין לטמא כלי דרבנן גזירה משום משקה זב וזבה כדאמרינן בפ"ק דשבת (דף יד:) אבל בטומאת שרץ דאורייתא נטמא חבירו אע"פ שאין לו לבזבז עודף משא"כ בשל חרס כדקתני רישא והיינו טעמא משום דתוכו של זה נעשה גב לחבירו וכלי חרס אין מיטמא מגבו:

חולקים את עוביו. הוא כותל עב ורחב המפסיק בין שתי המגורות ולענין טומאת משקים דרבנן רמינן פלגא להאי גיסא ושל צד הטהור טהור והוא הדין אם נפלו משקים עליו נידון מחצה על מחצה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

טבלא שיש לה לזבז ומחתה שלימה - שיש לה דפנות, טמאים, שיש להן בית קיבול. ומרישא דהטהורים שבכלי חרס הוה שמעינן דהנך טמאים, אלא אורחיה דתנא הכי, כדתנן בפרק ואלו טריפות [דף מ"ג] ואלו כשרות, והכי איכא טובא במשנה:

טבלא - של חרס:

שהיא מלאה קערות - שהיא עשויה קערות קערות, והקערות הן מגופה ומחוברין בה כז:

ואם יש לה לזבז עודף - אם שפת הטבלא סביב עודף ועולה למעלה יותר מפיהן של קערות:

נטמאה אחת מהן נטמאו כולן - דכשנכנס השרץ בפי הקערה כבר נכנס באויר הלזבז העודף סביב, ונטמאת כל הטבלא, דכלי חרס מטמא מאוירו, וכשנטמאת הטבלא כולה נטמאו כל הקערות שהן מגופה:

בית התבלין - כלי חרס עשוי רבועים רבועים, לתת בכל רבוע ורבוע מין אחד של תבלין ולא יתערבו זה בזה:

קלמרים המתואמות - כלי עשוי לתת בתוכו הדיו והקולמוס והכלים הצריכים לסופר. ועשוי גם הוא רבועים רבועים תאומים, ובארצנו מהם הרבה, וקורים להם בלע"ז קלמר"י:

בית תבלין של עץ - שעשוי גם הוא רבועים רבועים ואין לו לזבז עודף:

שנטמא אחד מהן במשקה - דרבנן גזרו על המשקים הבאים מחמת שרץ לטמא כלים, גזירה משום משקה זב וזבה, שהם מטמאים כלים דאורייתא. ודוקא כשנטמא במשקה לא נטמא חברו, שכלי שנטמאו אחוריו במשקים לא נטמא תוכו, הלכך כשנטמא אחד מהן במשקין הוי דופן של הטמא אחוריו של חברו ולא נטמא חברו. אבל בטומאת שרץ דאורייתא דכל היכא דנגע בכלי עץ בין מאחוריו בין מתוכו נטמא כולו, אם נטמא אחד מהן נטמא חברו, שהטומאה נוגעת בו מאחוריו. ובכלי חרס דאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, אפילו בטומאת שרץ אם נטמא אחד מהן לא נטמא חבירו, דתוכו של זה נעשה גב לחבירו, וכלי חרס אין מיטמא מגבו. אבל כלי עץ מיטמא מגבו בטומאת שרץ, אבל לא בטומאת משקין להיות נטמא כולו:

חולקים את עביו - דופן עב ורחב שבין שני הרבועים, רמינן פלגא להאי גיסא ופלגא להאי גיסא בטומאת משקים דרבנן, וחצי עובי הדופן שלצד הטהור טהור. ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

פירוש תוספות יום טוב

טבלא שיש לה לזביז כו'. כתב הר"ב ומרישא דהטהורים כו'. הוה שמעינן וכו'. אלא ארחיה דתנא הכי כדתנן בפ' ואלו טריפות ואלו כשרות. כ"כ הר"ש. ומיהו התם כתבתי בשם התוס' והר"ן דצריכי. ומ"ש הר"ב והכי איכא טובא במשנה. מסיים הר"ש בפרק אין מעמידין [דף לה]. ובפרק אלו מציאות [דף כה] ובפרק במה בהמה [דף נא] ובפרק במה אשה [דף מ] :

שיש לה לזביז. עיין בפירוש הר"ב משנה ב' פ"ד דמקואות (ד"ה אם). ועמ"ש לקמן פי"ב משנה ו (ד"ה ומודים) :

טבלא. פי' הר"ב של חרס שהיא מלאה קערות כו' והקערות הן מגופה ומחוברים בה. דאילו אין מחוברים אפילו לזבז עודף לא היו הכלים שבתוכה טמאין כדאמר [בפ"ק] דחולין (דף כה) דאוכלין ומשקים מיטמאין מאויר כלי חרס. ואין אדם וכלים מיטמאים מאויר כלי חרס. דלא חזינן האי תנור כמאן דמלי טומאה כ"כ הר"ש. ועקרא דמלתא ליתא בחולין. אלא בפ"ק דפסחים דף כ (ע"ב) ובפ"כ דשבת דף קלח (ע"ב) ועיין בפירוש הר"ב משנה ה פ"ח:

ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה. פי' הר"ב דרבנן גזרו על המשקים הבאים מחמת שרץ לטמא כלים כו' בי"ח דבר דתנן בפ"ק דשבת (דף יד) . וע"ש:

רבי יוחנן בן נורי אומר חולקים כו'. פי' הר"ב דופן עב כו' וחצי עובי דופן של צד הטהור טהור. ואין הלכה כריב"ן ועמ"ש במשנה ג פרק ו (ד"ה האמצעית) ובמשנה ה פרק כ"ה ובאהלות ריש פרק ד ופרק ו משנה ד:

אם יש לו לזביז עודף כו'. אתאן לכולי עלמא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כז) (על הברטנורא) דאילו אין מחוברים, אפילו לזבז עודף לא היו הכלים שבתובה טמאין, כדאמרינן בחולין (דף כ"ה) דאוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ולא אדם וכלים, דלא חזינן האי תנור כמאן דמליא טומאה. הר"ש:

(כח) (על המשנה) אם כו'. אתאן לכולי עלמא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

המתואמות:    בפי' משנה לה"ר שמשוז ז"ל כתיבת יד ישן נושן ביותר משלש מאות ועשרים שנה מצאתי מנוקד המתאמת וכן בערוך ערך קלמר: ואית דגרסי המתאימות וה"ר יהוסף ז"ל הגיה המותאמת וכתב ס"א המתאמת:

ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה לא נטמא לא נטמא חברו ריב"ן אומד חולקים את עוביו וכו':    לא פליג רק אבית תבלין של עץ:

תפארת ישראל

יכין

הטמאין שבכלי חרס:    שמקבלין כל טומאה חוץ ממדרס. אף שיחדן למדרס:

טבלה שיש לה לזביז:    אף דהא מדיוקא דרישא שמעינן לה. אפ"ה מדאיצטריך למתני בסיפא גם מילי דלא שמעינן מרישא. נקט נמי כולהו. ובל"ז י"ל דאורחא דתנא הכי בהרבה דוכתי [וערפ"ג דזבים וס"פ שם] וכ"כ התוי"ט בשם הר"ש. א"נ יש לומר דקמ"ל יש בה ב"ק. שאפילו ישנו ב"ק בכל מקום וכגון שיש בטבלא לזבז בתחתיתה. אפ"ה מדרגיל להשתמש בה גם מגבה לרקד עליו קמח [כביצה כ"ט ב'] לפיכך הו"ל כטבלא המתהפכת שמק"ט [כמנחות צ"ו ב'. ועמ"ש תוס' בשם ר"ת] וגם לא גרע מכסוי לפס [לעיל מ"ה] דמשתמש לפעמים באחוריו מחשב כב"ק:

ומחתה שלמה:    הא נמי מדיוקא דרישא שמעינן לה. רק קמ"ל הכא שצריך שתהיה שלימה לגמרי. ולאפוקי בנפרץ בה אפילו רק קצת מהדופן. לא מחשב תו ב"ק. אף שתוכל לקבל כשיטהו קצת על צדה:

שהיא מלאה קערות:    שחיברן היוצר בגופה בתחלה [רמב"ם כלים פי"ג הי"ג] וכ"ש בחברן אח"כ בהטבלא. אבל באין מחוברין. בנטמא אחד לא נטמאו כולן אפילו כשהלזבז שבשפת השולחן עודף דעכ"פ אדם וכלים אמק"ט מאויר כ"ח:

נטמאת אחת מהם בשרץ:    וכ"ש בנטמא ע"י משקה. דשיטמא משקה לכלי הוא רק מד"ס מגזירת משקה שמזב וזבה. דהיינו מעיינותיהן [כפ"ק דשבת] ורק משום סיפא נקט גם הכא שרץ לרבותא. מיהו בין בשרץ ובין במשקין כך הוא הדין בב' ב"ק שבכלי עץ [פי"ט מ"ז] וגם בב' ב"ק שבכלי עור [שם מ"ח] :

אם יש לה לזביז עודף:    שהלזבז שבשפת הטבלא עולה למעלה מכל הקערות:

נטמאה אחת מהם נטמאו כולן:    מדבא טומאה באויר הלזבז ונטמא הטבלא. להכי נטמאו כל הקערות שהן מגופה אי שנתחברו לה:

וכן בית תבלין של חרס:    גם הוא עשוי רבועיים רבועיים להרבה מיני תבלין שונים:

וקלמרים:    כלי כתיבה בלשון יון. שרייבצייג בל"א:

המתואמות:    שיש בגופו ג"כ הרבה רבועיים לדיו ולחול. לזרות על הכתב שיתיבש מהר. ולתחיבת הקולמוסין. ודבק לחתום האגרות וכולן מחוברין זב"ז סמוכין כתאומים. בכולן אם נטמא אחד מהן בשרץ לא נטמא חבירו. אע"ג שכולן מחוברין יחד. עכ"פ תוכו של זה הוא גבו של זה. ולא נגע בכלי האחר רק בגבו [ועי' לקמן פכ"ה מ"ד]. אבל בית התבלין וכו':

ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה:    דוקא בנטמא במשקה דטומאתו רק מד"ס. וכדאמרן. דהרי כלי אמק"ט רק מאה"ט. אבל בנטמא בשרץ. הכל טמא. דהרי כלי עץ מק"ט מגבו [ועתוס' בכורות ל"ח א' ד"ה והרי]:

לא נטמא חבירו:    דאע"ג דמשקין מטמאין כלי מד"ס עכ"פ בנטמא גבו לא נטמא תוכו. וכן הדין ג"כ בכ"ח [רמב"ם פי"ג מכלים ה"ד]. אמנם לרש"י [בכורות ל"ח א' ד"ה ולא] כ"ח אמק"ט מגבו אפילו ממשקין. דלא עדיפי משקין שטומאתן מד"ס. מטומאה דאו' שג"כ אמ"ט לכ"ח מגבו [אב"י וצ"ע מפ"ח לקמן מ"ד] [ועי' לעיל סי' מ"ה]:

רבי יוחנן בן נורי אומר חולקין את עוביו:    בנגעו משקין בדופן עב שבין ב' כלים המחוברין:

המשמש לטמא:    דאותו חצי עובי הדופן שסמוך להצד שנפלו עליו המשקין הטמאים טמא דרק זה לבד נחשב גב להכלי שנטמא מהמשקין בתוכו. ולרבנן כיון דכל עובי הריוח שבין ב' הב"ק א"צ כלל להכלי שנטמא תוכו. לפיכך כל עובי הרווח טהור. דדמו לאבן אמצעית שבין ב' כירים שנטמאו ב' החיצונים דמה שא"צ באמצעית לשפיתה נשאר בטהרתו [כפ"י מ"ג]:

אם יש לו לזביז עודף:    ד"ה היא. ור"ל אם יש שפה מקפת בגבהו סביב לכל בתי קבול שתוך הכלי:

נטמא אחד מהם נטמא חבירו:    שע"י השפה המקפת לכל בתי קבול שבתוכו. מחשבו כולן ככלי א'. אבל באין השפה גבוה לא [וכלקמן פרק כ"ו]:

בועז

פירושים נוספים