משנה כלים א ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק א · משנה ה | >>
עשר טומאות פורשות מן האדם.
מחוסר כיפורים, אסור בקודש ומותר בתרומה ובמעשר.
חזר להיות טבול יום, אסור בקודש ובתרומה ומותר במעשר.
חזר להיות בעל קרי, אסור בשלשתן.
חזר להיות בועל נדה, מטמא משכב תחתון כעליון.
חזר להיות זב שראה שתי ראיות, מטמא משכב ומושב, וצריך ביאת מים חיים, ופטור מן הקרבן.
ראה שלש, חייב בקרבן.
חזר להיות מצורע מוסגר, מטמא בביאה, ופטור מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הציפורים.
ואם היה מוחלט, חייב בכולן.
פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי, מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באוהל.
ואם יש עליו בשר כראוי, מטמא במגע ובמשא ובאוהל.
שיעור בשר כראוי, כדי להעלות ארוכהלד.
רבי יהודה אומר, אם יש במקום אחד כדי להקיפו בחוט ערב, יש בו להעלות ארוכה.
עֶשֶׂר טֻמְאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם:
- מְחֻסַּר כִּפּוּרִים,
- אָסוּר בְּקֹדֶשׁ,
- וּמֻתָּר בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר.
- חָזַר לִהְיוֹת טְבוּל יוֹם,
- אָסוּר בְּקֹדֶשׁ וּבִתְרוּמָה,
- וּמֻתָּר בְּמַעֲשֵׂר.
- אָסוּר בְּקֹדֶשׁ וּבִתְרוּמָה,
- חָזַר לִהְיוֹת בַּעַל קֶרִי,
- אָסוּר בִּשְׁלָשְׁתָּן.
- חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה,
- מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כְּעֶלְיוֹן.
- חָזַר לִהְיוֹת זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת,
- מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב,
- וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים,
- וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן.
- רָאָה שָׁלֹשׁ,
- חַיָּב בְּקָרְבָּן.
- חָזַר לִהְיוֹת מְצוֹרָע מֻסְגָּר,
- מְטַמֵּא בְבִּיאָה,
- וּפָטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה,
- וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים.
- וְאִם הָיָה מֻחְלָט,
- חַיָּב בְּכֻלָּן.
- פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ אֵבֶר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי,
- מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא,
- וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.
- וְאִם יֵשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי,
- מְטַמֵּא בְמַגָּע ובְמַשָּׂא וּבְּאֹהֶל.
- מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא,
- שִׁעוּר בָּשָׂר כָּרָאוּי,
- כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּדֵי לְהַקִּיפוֹ בְחוּט עֵרֶב,
- יֵשׁ בּוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה:
עשר טומאות פורשות מן האדם -
- מחוסר כיפורים -
- אסור בקודש, ומותר בתרומה ובמעשר.
- חזר להיות טבול יום -
- אסור בקודש ובתרומה, ומותר במעשר.
- חזר להיות בעל קרי - אסור בשלשתן.
- חזר להיות בועל נידה -
- מטמא משכב תחתון כעליון.
- חזר להיות זב שראה שתי ראיות -
- מטמא משכב ומושב,
- וצריך ביאת מים חיים,
- ופטור מן הקרבן.
- ראה שלש - חייב בקרבן.
- חזר להיות מצורע מוסגר -
- מטמא בביאה,
- ופטור מן הפריעה, ומן הפרימה, ומן התגלחת, ומן הציפורים.
- ואם היה מוחלט - חייב בכולן.
- פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי -
- מטמא במגע ובמשא,
- ואינו מטמא באוהל.
- ואם יש עליו בשר כראוי - מטמא במגע ובמשא ובאוהל.
- שעור הבשר - כדי לעלות ארוכה.
- רבי יהודה אומר:
- אם יש במקום אחד כדי להקיפו בחוט ערב - יש בו לעלות ארוכה.
- מחוסר כיפורים -
אמר שעשר מדרגות תסודר במדרגות האדם בעניין יותר חזק מהראשון.
והתחיל במספר ביותר קלה והוא שיהיה מחוסר כפורים, וכבר קדם בשני מכריתות, אמרו "ארבעה מחוסרי כפרה הן, ואלו הן, זב וזבה ויולדת ומצורע". ולשון התורה בכל אחד מאלו הטמאים שהוא חייב קרבן כאשר נשלם טהרתו כמו שביארנו שם, וכאשר טבל אחד מאלו והעריב שמשו יקרא מחוסר כפורים עד שיביא קרבנו, ואין מותר לו לאכול קדש עד שיביא קרבנו.
וטבול יום, הוא האיש אשר טבל במי מקווה קודם שהעריב שמשו, אמר השם יתברך "ורחץ במים, וטמא עד הערב"(ויקרא טו, טז), ואינו מותר לאכול בתרומה כל זה היום, אבל יטמא אותה ויחזירה שלישי כאשר נגע בה, כמו שביארנו בפתיחה וכמו שיתבאר בסוף זבים.
ובעל קרי, הוא אשר ראה שכבת זרע קודם שיטהר, והוא ראשון לטומאה כמו שאמרנו בעיקרים, והוא יטמא המעשר וישיבהו שני כמו החולין, ולזה אסור בשלשתן, רוצה לומר בקדש ובתרומה ובמעשר כמו שיתבאר.
וכבר קדם לנו עניין אמרו מטמא משכב התחתון כעליון.
ושתי ראיות, הוא שיצא ממנו הזרע שתי פעמים. ושלש, שיצא ממנו שלש פעמים. וירצה הנה באמרו הזרע, זובו של זב.
והעיקר אצלינו שאין בין זב שראה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן, והנה יתבאר כל זה במסכת זבים. וכאשר טהר בעל שתי ראיות וטבל במי מעיין נשלם טהרתו, ובעל שלשה ראיות ישאר אחר הטבילה מחוסר כפורים עד שיקריב קרבנו. והזב לבדו אחד מכל שאר הטמאין שלא יטהר במי מקווה אלא במי מעיין בהכרח, והוא אמרו הנה ביאת מים חיים, לפי שלשון התורה בו "ורחץ בשרו במים חיים"(ויקרא טו, יג).
וכבר ביארנו גם כן שהמוסגר והמוחלט לעניין טומאה שווין, ואם יכנס בבית יטמא כל מה שבו והוא אמרו בביאה, אבל בימי הסגר לא יחויב שיהיו בגדיו פרומים וראשו פרוע, ובימי חלוטו יחויב לו זה. וכן כאשר טהר מתוך ההסגר לא יחויב לא גלוח כל שערו ולא שתי צפרים ושאר המלאכות, אולם כאשר טהר אחר החלט יחייבוהו זה, וזה כלומר פסוקי התורה.
ובאה הקבלה שאמרו יתברך "וכל הנוגע בעצם"(במדבר יט, יח), רוצה לומר גם כן אבר שאין עליו בשר כראוי, ואמרו "בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר"(במדבר יט, טז), ירצה בו אבר שיש עליו בשר כראוי שהוא יטמא במגע ובמשא ובאוהל כמו שיטמא האדם. זה הפרש בין אמרו "בעצם" ובין אמרו "או בעצם אדם", שאמרו בעצם אדם ירצה בו שיהיה זה העצם כמו האדם שיהיה בו בשר וגידים ועצמות. והנה יתבארו כל אלו הדינים וראיותיהן בתחילת אהלות.
וכאשר אמר בשר כראוי, כפל אותו ואמר שעניין כראוי בשר שהוא ראוי להעלות ממנו ארוכה, רוצה לומר שיתרבה ממנו הבשר על כלל זה האבר ויגן עליו. וכאשר היה על זה האבר אשר נחתך מהאדם, שהבשר יהיה אפשר שיתלקח ממנו כלל בשר האבר אם ישאר מחובר באדם, הנה זה האבר יטמא במשא ובמגע ובאוהל כמו המת.
ואמר רבי יהודה, שאפילו נשאר סביב האבר מבשר כעובי החוט של ערב, אפשר התלקחו אם ישאר. וחוט הערב יותר עבה מחוט השתי.
ואין הלכה כרבי יהודה, אבל נראה בכל אבר כפי מזגו ותכונת בשרו לפי מה שישפוט אותו מלאכת הרפואה.
ונשאר לנו בכאן הערה על עניין מה, וזה כי כאשר אמרנו שהמצורע מטמא בביאה ומת מטמא באוהל, הנה לא תחשוב שהמצורע גם כן והמת דינם בזה שווה, שהמת כאשר נכנס תחת האוהל יטמא כל מה שבו וכן המצורע, אין העניין כן. לפי שטומאת אוהל תקבץ שלשה עניינים, וזה שכל מה שיהיה עם המת תחת אוהל אחד יטמא, וכן האדם או הכלים כשהאהילו על מת יטמא המאהיל, וכן כאשר האהיל המת עצמו על האדם ועל הכלים יטמא אותם, כאשר התבאר במסכת אהלות, וזה דין כל מה שיטמא באוהל. והמצורע אינו כן, אבל אמנם יטמא מה שיגיע ממנו תחת אוהל אחד, ובתנאי שיעמוד המצורע תחת זה האוהל עד שיהיה לו מושב כמו שנבאר בשלושה עשר מנגעים, אולם כאשר היה המצורע עובר מתחת האוהל הנה לא יטמא מה ששם. הנה כבר התבאר לך ההפרש בין אמרנו "מטמא בביאה" ואמרנו "מטמא באוהל":
מחוסר כיפורים. כגון זב בעל שלש ראיות ומצורע מוחלט שטבלו והעריבו שמשן:
אסור בקדש ומותר בתרומה ובמעשר. כדדרשינן בפ' הערל (דף עד:):
חזר להיות טבול יום. כגון שלא העריב שמשו אסור בתרומה ומותר במעשר כדדרשי' בפ' הערל (עד:):
חזר להיות בעל קרי אסור בשלשתן. אחר בעל קרי הוה מצי למיתני חזר להיות טמא מת מטמא שנים ופוסל אחד כדתנן במס' זבים (פ"ה) דטמא מת אב הטומאה הוא וחמור מבעל קרי דבע"ק כמגע שרץ מטמא אחד ופוסל אחד והדר ליתני חזר להיות בועל נדה דחמור מטמא מת שמטמא משכב תחתון כעליון והא דלא תני לה משום דהנך עשר טומאות פורשות מן האדם וזו טומאת מגע. והא דתני בועל נדה כטומאת גופו חשיבא אי נמי בטומאות הפורשות מחי איירי:
זב בעל (צ"ל שתי) שלש ראיות טמא כדאמרי' בפ"ק דמגילה (דף ח.) מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן אבל בעל ראיה אחת אינו אלא כבעל קרי ואינו עושה משכב ומושב כדאמרי' בפ' בנות כותים (דף לה:) וצריך ביאת מים חיים כדכתיב בפר' זאת תהיה ורחץ בשרו במים חיים:
מטמא בביאה ופטור מן הפריעה. כולהו מפרש מקראי בפ"ק דמגילה (דף ח:) אמתני' דאין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט. מוחלט לאחר שכלו ימי הסגר ונראו בו סימני טומאה האמורים:
בשר כראוי. מפרש בסיפא כדי להעלות ארוכה:
ואין מטמא באהל. תרי קראי כתיבי בפרשת חקת חד כתיב בפרשה גבי אהל וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וגו' ודרשינן לה במס' נזיר פ' כ"ג (דף נג:) על פני השדה זה המאהיל על פני המת בחלל זה אבר מן החי ויש בו כדי להעלות ארוכה כו'. ואידך קרא כתיב גבי נגיעה וכל הנוגע בעצם או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה. ופלוגתא דתנאי היא במס' עדיות (פ"ו) ומייתי לה בפ' העור והרוטב (דף קכט:) בכזית בשר הפורש מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי רבי יהושע מטהר בתרוייהו וטעמא דרבי אלעזר ור' יהושע ודר' נחוניא בן הקנה מפורשי' בתוספתא במסכת עדיות:
במקום אחד כדי להקיפו בחוט ערב. שאם יחתוך הבשר שעל האבר לחוטין יש בהן כדי להקיף את האבר. חוט ערב גס משל שתי כדמוכח בפרק המפלת (דף כה:) דאמרינן דוולד בתחלת ברייתו שתי יריכותיו כשתי חוטין של ערב ושתי זרועותיו כשתי חוטין של שתי וכפלים הוא כשל שתי מדתנן בפרק אף על פי (דף סד:) גבי מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועושה לו משקל חמש סלעים שתי או משקל עשרה סלעים ערב:
עשר טומאות פורשות מן האדם - עשר מעלות זו למעלה מזו לא יש בטומאות הפורשות מן האדם:
מחוסר כפורים - כגון לב מצורע מוחלט, וזב בעל שלש ראיות, וזבה, ויולדת, שטבלו והעריב שמשן, אסורין לאכול קדשים עד שיביאו כפרתן. ומותרין בתרומה:
חזר להיות טבול יום - טמא שטבל ולא העריב שמשו:
אסור בקודש ובתרומה - ופוסל אותם אם נגע בהן:
חזר להיות בעל קרי - שיצא ממנו שכבת זרע ולא טבל:
חזר להיות בועל נדה - והא דלא תני חזר להיות טמא מת שהוא חמור מבעל קרי, דטמא מת אב הטומאה ובעל קרי אינו אלא ראשון, והדר לתני חזר להיות בועל נדה דחמור מטמא מת שמטמא משכב התחתון כעליון. משום דהנך עשר טומאות פורשות מן האדם, וזו טומאת מגע היא לג:
משכב תחתון כעליון - משכב התחתון של בועל נדה כעליונו של זב, מה עליונו של זב טמא לטמא אוכלים ומשקין אבל לא אדם וכלים, אף תחתונו של בועל נדה טמא לטמא אוכלים ומשקין לא אדם וכלים:
שרואה שתי ראיות מטמא משכב ומושב - וצריך לספור שבעה נקיים. דהכי תנן פרק קמא דמגילה (משנה ג) אין בין זב הרואה שתי ראיות לזב שראה שלש ראיות אלא קרבן:
וצריך ביאת מים חיים - דכתיב בזב (ויקרא טו) ורחץ בשרו במים חיים, אבל שאר כל הטמאים סגי להו במי מקוה:
חייב בקרבן - האמור בפרשת מצורע גבי זב. וכל זמן שלא הביא קרבן הוי מחוסר כפורים:
מצורע מוסגר - שמסגירו הכהן שבעת ימים לראות אם יוולדו בו סימני טומאה:
מטמא בביאה - אם בא אל הבית נטמא כל אשר בבית:
ופטור מן הפריעה ומן הפרימה - דלא אמרה תורה בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע. אלא במצורע מוחלט:
ומן התגלחת ומן הצפרים - דמוחלט שנתרפא מביא צפרים ומגלח את כל שערו, ומוסגר לא:
שאין עליו בשר כראוי - כדמפרש בסיפא כדי להעלות ארוכה:
מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל - דבמגע כתיב (במדבר יט) [ועל] הנוגע בעצם, משמע בין יש בו בשר כראוי בין אין בו בשר כראוי. ובטומאת אוהל כתיב, או בעצם אדם או בקבר, ועצם אדם משמע עד שיהיה בו בשר וגידים ועצמות:
במקום אחד כדי להקיפו בחוט ערב - שאם יחתוך הבשר שעל האבר לחוטים שיש בעביין כחוט ערב, שהוא יותר עב מחוט השתי כפלים לה, ויהיה בהן כדי להקיף את האבר, בידוע דבהכי הוא מעלה ארוכה. ואין הלכה כרבי יהודה:
עשר טומאות פורשות כו'. לשון הר"ב עשר מעלות זו למעלה מזו וכו'. וכ"כ הרמב"ם ועל רובן הוא שכתבו כן. דהא התשיעית. שהוא פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי. אין לו מעלה על הרבה שנמנו לפניו שגם הם מטמאים במגע ובמשא. ואולי דמשום שאינו אלא אבר. ומטמא במגע ובמשא. קרו ליה מעלה:
מחוסר כפורים. כתב הר"ב כגון מצורע מוחלט וזב וזבה ויולדת. לא שיש עוד אחרים [חוץ] מאלו. אלא ה"ק כגון אחד מאלו. והר"ש לא כתב אלא כגון זב ומצורע. והרמב"ם שכתב לארבעתן לא כתב כגון:
אסור בקדש וכו'. טבול יום אסור בתרומה כו'. בעל קרי אסור בשלשתן. כולהו תנינן להו בהדדי. במשנה ג' פי"ד דנגעים. ושם אפרש בס"ד:
חזר להיות טבול יום כו'. כתב הר"ב ופוסל אותם כדתנן סוף זבים. [*במשנה ד' פרק י"א דפרה]:
חזר להיות בועל נדה כו'. כתב הר"ב והא דלא תני חזר להיות טמא מת וכו' וזו טומאת מגע היא. והא דתני בועל נדה כטומאת גופו חשיבה [כיון דעל ידי מעשה רב דגופו. בא לו טומאה זו. נ"ל] אי נמי בטומאות הפורשות מחי איירי. הר"ש:
חייב קרבן. כתב הר"ב וכל זמן שלא הביא כו'. גם הרמב"ם כתב כן. ואגב אורחא הוא שכתבו כך. ולא דנ"מ מידי לנדון דהכא:
חזר להיות מצורע מוסגר כו' ואם היה מוחלט כו'. עיין מה שכתבתי במשנה ז' פ"ק דמגילה. גם שם בפי' הר"ב:
פירש ממנו אבר. ופלוגתא דתנאי היא במסכת עדיות [פ"ו] [משנה ג] בכזית בשר הפורש מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי. הר"ש:
מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. כתב הר"ב דבמגע כתיב ועל הנוגע. כך הגהתי שכן כתוב בתורת משה. ופליאה הוא שגם בפירוש הרמב"ם דהכא ודספ"ק דאהלות וכן בפירוש הר"ש דהכא. ועוד להרמב"ם והר"ב במשנה ג' פ"ו דעדיות. עוד להר"ב במשנה ג' פ"ב דאהלות. בכולן נמצא כתוב וכל. ועוד ראה זה מצאתי כך בגמרא פ"ז דנזיר דף נד. תניא וכל הנוגע בעצם. וכן העתיקו שם רש"י ותוס'. ושוב ראיתי כמו כן בספרי בפסקא וכל אשר יגע. דתני נמי כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם. אבל בפסקא וטבל במים. תני תלתא זמני ועל הנוגע בעצם. ומ"ש הר"ב ובטומאת אהל כתיב או בעצם אדם. דרישיה דקרא וכל אשר יגע על פני השדה ודרשינן ליה במסכת נזיר פ' כהן גדול דף נג על פני השדה. זה המאהיל על פני המת. הר"ש. ופירש"י על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע במת בשדה. ע"כ. ובריש פ"ב דאהלות מפרש הר"ב. דאבר מן החי נפקא לן מחלל חרב. וכן הוא בזו הברייתא דנזיר. ועצם אדם מפיק ליה לרובע עצמות. אבל בספרי תניא בהני תרי פסקות שהזכרתי או בעצם אדם. זה אבר מן החי. ובמשנה ג' פ"ו דעדיות מפרשים הר"ב והרמב"ם לתרווייהו. דמעיקרא כתבו דחלל חרב. מלמד על אבר מן החי שמטמא במת. ואדתנן שיש עליו בשר כראוי למדו מאו בעצם אדם. וראיתי שהתוס' דנזיר (שם) אדתניא התם או בעצם אדם זה רובע עצמות כתבו והלכה למשה מסיני הא דבעינן רובע. וקרא אסמכתא בעלמא. והא דהר"ב מביא גם כן מה שאחריו במקרא. או בקבר. מפי' הרמב"ם העתיק כן והוא ללא צורך. ובנוסחאות א"י נמחק מפירוש הרמב"ם:
כדי להעלות ארוכה. והוא פחות מכזית. כך פי' הר"ב ברפ"ז דנזיר ומוכרח. שאם הוא כזית תיפוק ליה משום כזית בשר עצמו. למ"ד כזית בשר הפורש מן החי טמא. ועיין מ"ש ברפ"ק דטהרות [ד"ה והאוכל] :
בחוט ערב. כתב הר"ב שהוא יותר עב מחוט השתי כפלים. מדתנן בפרק אע"פ (בסופו) גבי מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועושה לו משקל ה' סלעים שתי. או עשרה *)משקל סלעים ערב. הר"ש. וכ"כ הר"ב במשנה ב' פי"ז. ובצמר מיירי התם. ובהדיא כתבו הר"ב והרמב"ם כן במשנה ח' פי"א דנגעים:
(לא) (על הברטנורא) הר"מ. ועל רובן הוא שכתבו כן. דהא התשיעית שהוא פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי. אין לו מעלה על הרבה שנמנו לפניו שגם הם מטמאים במגע ובמשא. ואולי דמשום שאינו אלא אבר, ומטמא במגע ובמשא קרו ליה מעלה:
(לב) (על הברטנורא) לא שיש עוד אחרים מאלו אלא הכי קאמר כגון אחד מאלו ועתוי"ט:
(לג) (על הברטנורא) והא דתני בועל נדה כטומאת גופו חשיבה א"נ בטומאות הפורשות מחי איירי. הר"ש:
(לד) (על המשנה) ארוכה. והוא פחות מכזית. כך פירש הר"ב בריש פרק ז' דנזיר. ומוכרח, שאם הוא כזית תיפוק ליה משום כזית בשר עצמו. למ"ד כזית בשר הפורש מן החי טמא:
(לה) (על הברטנורא) והיינו דצמר ועיין פרק י"ז משנה ב':
עשר טומאות וכו': חזר להיות בעל קרי. יש ספרים דגרסי חזר לראות יותר והראשון עיקר:
מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל: דבמגע כתיב ועל הנוגע בעצם וכו' כך נ"ל שצריך להגיה בפי' ר"ע ז"ל ובשאר מפרשים שהובא מקרא זה. וזו הראיה הביאה ג"כ הרמב"ם ז"ל אבל הר"ש והרא"ש ז"ל הביאו ראיה דמייתי בנזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נ"ג) דתרי בחלל כתיבי חד ליש בו כדי להעלות ארוכה וחד לאין בו:
שיעור בשר כראוי כדי: מצאתי מוגה שיעור הבשר כדי וכו'. וכן הגיה הרי"א ז"ל וכתב עוד להעלות ס"א לעלות. והגיה עוד כחוט בכ"ף וכתב כן מצאתי:
כדי להעלות ארוכה: פי' באדם חי ויתרפא וישלם וכן בפרק ב' דהל' טומאת מת סימן ג' ד' ובפ"ג סימן ב':
בפי' ר"ע ז"ל בפ"ז דנזיר סימן ב' ששיעור הבשר הזה פחות מכזית ע"כ:
בחוט ערב: בחוט בבי"ת וכן הוא בערוך וי"ס בכ"ף:
יכין
עשר טומאות פורשות מן האדם: זו למעלה מזו כהנך דלעיל ונקט כולהו כך אגב גררא די' קדושות דנקט לבסוף זו למעלה מזו משום דמעלין בקודש (מנחות צ"ט א'):
מחוסר כפורים: דהיינו זב וזבה נדה (אב"י עי' ביבקש דעת סי' נ"ד הגי' האמיתית בהרמב"ם כפי שמצא בני הצדיק וכו' ר' שמואל זצוק"ל) יולדת ומצורע שטבלו לטהרתן והעריב שמשן ולא הביאו קרבנותיהן עדיין:
אסור בקדש: ר"ל מלאכול קדש:
ומותר בתרומה ובמעשר: ר"ל מעשר שני. שגם זה אסור לאכול בטומאה. מיהו כשטבל ועלה. רשאי לאכלן מיד. ורק תרומה אינו רשאי אפי' ליגע בו עוד אחר שהעריב שמשו [נגעים פי"ד מ"ג]:
חזר להיות טבול יום: היינו כל טמא שטבל ולא העריב שמשו עדיין:
אסור בקדש ובתרומה: אפי' ליגע בהן. דבנגען נאסרו מלאכלן:
ומותר במעשר: דמותר גם לאכול המעשר שני:
חזר להיות בועל נדה: [עי' לעיל סי' י"ז] והא דלא תני חזר להיות טמא מת. דחמיר מהנך דלעיל דמטמא אדם וכלים. ואח"כ הו"ל למתני חזר להיות בועל נדה. דחמיר מטומאת מת לטמא משכב תחתון כעליון. ה"ט מדלא בעי למתני רק הטומאות הפורשות מאדם. דגם בועל נדה דנקט. עיקר טומאתו ע"י הטומאה שפירשה ממנה. והוא כמותה. וכמ"ש ותהי נדתה עליו. משא"כ טמא מת. טמא רק ע"י מגע משא ואהל:
מטמא משכב ומושב: דמשכב או מושב שתחתיו אף שלא נגע בהן נעשו אב הטומאה משא"כ בועל נדה. אין משכב מושב שלו רק כעליונו של זב. דשניהן רק ראשון לטומאה:
וצריך ביאת מים חיים: ר"ל לטבול במים שיש מעיינות בקרקעיתן. אבל שאר טמאים סגי כשטבלו במקוה של מי גשמים:
ופטור מן הקרבן: ועכ"פ צריך ז"נ קודם שיטבול:
ראה שלש: והא דלא קתני חזר וראה שלש היינו משום דלא אפשר ג' בלא ב' והרי כבר תנא ראה ב' (רב"א):
חזר להיות מצורע מוסגר: ר"ל מנוגע שהסגירו לראות אם יולדו לו תוך ז' ימים. א' מג' סימני טומאה שהן שער לבן. או פסיון או מחיה (וסי' ועל שפ"ם יעטה):
ואם היה מוחלט: ולא קתני חזר להיות מוחלט. ה"ט משום דאז הוה משמע שאי אפשר שיהיה מוחלט עד שיהיה מוסגר תחלה. והא ליתא. דעל ידי סימן טומאה דשער לבן או מחיה מוחלט גם בתחלה (רב"א). [ואע"ג דלעיל סי' מ"א כתב רבינו להיפוך דהיכא דלא אפשר זה בל"ז לא תני חזר. י"ל דעכ"פ היכא דאפשר כך וכך אי תני חזר משמע וודאי שהיה תחלה הראשון. ואח"כ בא השני:
מטמא: האבר:
במגע ובמשא ואינו מטמא כאהל: ואע"ג דמצורע ואינך דלעיל נמי מטמא במגע וכו' אפ"ה חמיר זה דגם אבר מהגוף מטמא במגע ובמשא. מיהו באין על העצם בשר כלל. אי באין העצם שלם או שאין בו גיד. ואפילו הוא אבר שלם כברייתו. כגון לשון. כוליא. וטחול. כל שאין בו ג' אלו. בשר. עצם שלם. וגיד. טהור לגמרי [רמב"ם פ"ב מטו"מ] [ונ"ל דארכובה הנמכרת עם הראש שבתולדתה אין עליה בשר כלל יש בו דין אבד מה"ח. ולא תימא דהוה ככוליא ולשון. שגם הם בתולדה אין בהם עצם. ואפ"ה אין בהם דין אמה"ח. י"ל דארכובה שאני. דהרי פליגי בה ר"ע וריה"ג ארבי [כחולין קכ"ח ב']. ואין הלכה כרבי מחביריו (כתובות כא א) ובפרט לריב"א התם [בתוס' שם ד"ה בין] דס"ל דבארכובה כ"ע מודו דיש בו דין אמה"ח:
ותמהני שהרמב"ם לא הזכיר דבר מזה]:
היינו בשיקלף הבשר מהאבר בעודו מחובר בהבע"ח. וישאר על האבר אעפ"כ קצת בשר עד שישוער שמהקצת בשר שעדיין נשאר על האבר. שוב יחזור ויתכסה כל האבר עם בשר ויתרפא והוא באבר קטן פחות מכזית. ובאבר גדול הרבה יותר מזית. כל אבר ואבר לפי מה שהוא [ורתוי"ט העתיק כאן דברי הרע"ב [נזיר פ"ז מ"ב] שכתב וז"ל והוא פחות מכזית. ובמחכ"ר שניהן זה דבר שאי אפשר. דוכי סגי שיעור אחד שיחזור ויתרפא לאבר גדול כלאבר קטן. אולם בתוס' [נזיר דמ"ט ב' ד"ה ועל אבר] כתבו וז"ל ואע"פ שהוא פחות מכזית עכ"ל. זהו לשון מדוקדק ובזה יתורץ קושית רתוי"ט הכא]:
כדי להקיפו בחוט ערב: כשיהיה בהבשר שבו כשיעור עובי חוט ערב בכדי להקיף בו אותו עובי עצם שהבשר בו. וסבירא ליה דבין בעצם ארוך או קצר. עב או דק. כל שיש עליו בשר כ"כ כדי להקיפו בכחוט ערב. הבשר גדול והולך עד שיתכסה כל האבר עמו. ועוד צ"ל שהיה ידוע להם שיעור עובי חוט הערב שהיה בכל מיני אריג בשוה. בין שהבגד מצמר או מפשתן. בין שהבגד עב או דק ותמיד היה כפול משל שתי משא"כ לדידן הכל לפי עובי הבגד:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת