ילקוט שמעוני וירא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


פרשת וירא[עריכה]

פרק יח

אמר אברהם: עד שלא מלתי, היו העוברים ושבים באים אצלי; תאמר משמלתי שאין באין אצלי? אמר לו הקב"ה: עד שלא מלת היו באים בני אדם ערלים אצלך; עכשיו אני בכבודי נגלה עליך! הדא הוא דכתיב: וירא אליו ה' באלוני ממרא:

כתיב: "אחרי ה' אלהיכם תלכו" (כתוב ברמז י"ו וברמז ל"ה). "ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה". אמר אברהם: אחר שמלתי עצמי, הרבה גרים באים להדבק לזאת אות הברית, "ומבשרי אחזה אלוה": אילולי שעשיתי כן, מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי? וירא אליו ה'. ר' לוי פתח: "ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה'" וגו'. אמרו: אם זה שהקריב שור ואיל לשמי, הרי אני נגלה עליו ומברכו; אברהם שמל עצמו לשמי, על אחת כמה וכמה! וירא אליו ה'.

"הולך צדקות", זה אברהם, שנאמר: ."ושמרו דרך ה' לעשות צדקה". "ודובר מישרים", "חלילה לך". "מואס בבצע מעשקות", "אם מחוט ועד שרוך נעל". "נוער כפיו מתמוך בשחד", "הרימותי ידי אל ה'". "הוא מרומים ישכון", העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע, שנאמר: "הבט נא השמימה" וכו', כדלעיל. "מצדות סלעים משגבו", אלו ענני כבוד. "לחמו נתן", "ואקחה פת לחם". "מימיו נאמנים", "יקח נא מעט מים". "מלך ביפיו תחזינה עיניך", וירא אליו ה‘:

אמר ר' חמא בר חנינא: אותו היום יום שלישי למילתו של אברהם היה, ובא הקב"ה ושאל בו. משל לחנוני אחד שהיה לו אוהב כהן, והיה לו טומאה בחצירו. אמר לו הכהן: אם מבקש אתה שאכנס לחצרך, פנה הטומאה ממנה. עמד ופינה, ונכנס הכהן לחצר. כך הקב"ה אוהב לאברהם, אלא שהיתה הערלה תלויה בו; וכיון שמל, מיד וירא אליו ה‘:

רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא: כשנמול אבינו אברהם, ביום השלישי היה לו כאב הרבה מאד למכתו. מה עשה הקב"ה לנסותו? נקב חור אחד מתוך גיהנם והרתיח את העולם כיומן של רשעים, ויצא וישב לו בפתח האהל לרוח היום. אמר הקב"ה למלאכי השרת: נרד ונבקר את החולה. אמר הקב"ה למלאכים: בואו וראו כוחה של מילה! עד שלא נמול, היה נופל על פניו ואחר כך הייתי מדבר עמו; ועכשיו שנמול, הוא יושב ואני עומד, והוא ישב כתיב.

"ותתן לי מגן ישעך", זה אברהם, "אנכי מגן לך". "וימינך תסעדני", בכבשן האש, ברעבון, ובמלכים. "וענותך תרבני", מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם? שהיה יושב והשכינה עומדת, שנאמר והוא יושב, "ישב" כתיב. בקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב, אתה סימן לבניך: מה אתה יושב ושכינה עומדת, כך בניך יושבים ושכינה עומדת, שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל"; "עומד" אין כתיב אלא "נצב", איטימוס, כמא דאת אמר: "ונצבת לי שם על הצור". פתח האהל, פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחת לגרים. האהל, שאילולי את לא בראתי שמים וארץ, "וימתחם כאהל לשבת". שאילולי את לא בראתי גלגל חמה, "לשמש שם אהל בהם". שאילולי את לא בראתי הירח, "הן עד ירח ולא יאהיל". אמר ר' לוי: לעתיד לבוא אברהם יושב על פתח גיהנם ואין מניח אדם מהול מישראל לירד בתוכה. ואותן שחטאו יותר מדאי, מהו עושה להם? מעביר את הערלה מעל גבי תינוקות שמתו עד שלא מלו, ומניחן עליהן ומורידן לגיהנם; הדא הוא דכתיב: "שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו". כחם היום, לכשיבוא אותו יום, "כי הנה היום בא בוער כתנור".

כחום היום. תני: "וחם השמש ונמס", בארבע שעות. או אינו אלא בשש שעות? כשהוא אומר כחם היום, בשש שעות אמור. או חילוף? בארבע טולא קריר ושמשא שריב; בשש שעות טולא ושמשא שריבין ואין צל לבריה תחתיו. כחם היום, נקב נקב מגיהנם והרתיח כל העולם לשעה קלה. אמר הקב"ה: צדיק זה בצער והעולם בריוח?

כחם היום, הדא אמרה שהחמין יפה למכה.

אמר: עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באין אצלי; תאמר משמלתי שאין באים אצלי? אמר לו הקב"ה: עד שלא מלת היו בני אדם ערלים באים אצלך; עכשיו אני ופמליא שלי נגלין לך. הדא הוא דכתיב: וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו.

וירא, וירא בשכינה, וירא במלאכים. אמר רבי חנינא: שמות חודשים עלו בידם מבבל. ריש לקיש אמר: אף שמות מלאכים; מיכאל, גבריאל, רפאל. אמר ר' לוי: אחד נדמה לו בדמות סירקי ואחד נדמה לו בדמות נווטי ואחד נדמה לו כדמות ערבי. אמר: אם אני רואה שכינה ממתנת להם אני יודע שהן בני אדם הוגנים, ואם רואה אני אותם שהן חולקין כבוד זה לזה וכו'. כיון שראה שהשכינה ממתנת להם וחולקין כבוד זה לזה, ידע שהן הוגנים. אמר ר' אבהו: פוולונו של אברהם אבינו מפולש היה כהדא דרומלוס, אמר: אם אני רואה אותם שהפליגו וכו', אני יודע שהן באין אצלי. כיון שראה אותם שהפליגו, מיד וירץ לקראתם:

וירא אליו. אותו היום יום שלישי למילתו. מה עשה הקב"ה? הוציא חמה מנרתקה כדי שלא יטריח. אמר לו לאליעזר: קום חזי בשוקא אי אתו אורחים. קם חזא, אתא לגביה, אמר: לא אתן. אמר אברהם: עבדי לית בהו הימנותא. קם נפק איהו ,לא חזא. חזייה קוב"ה דקא שרי ואסר, אמר: לאו אורח ארעא למיקם הכא, והיינו דכתיב: "אל נא תעבור מעל עבדך":

תניא: שלשה שהיו מהלכין בדרך, הרב באמצע, גדול מימינו וקטן משמאלו. וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת שבאו אצל אברהם, מיכאל באמצע, גבריאל בימינו ורפאל משמאלו. תרגמה דמצדד אצדודי, אבל ההולך לימין רבו הרי זה בור, ואחורי רבו הרי זה מגסי הרוח. אין מכבדין בדרכים, וע"ש.

כתיב: וישא עיניו וירא, וכתיב: וירץ לקראתם? כד חזיוה דהוה קא שרי ואסר, פירשו. מיד וירץ לקראתם:

מאן נינהו שלשה אנשים? מיכאל, גבריאל ורפאל. מיכאל בא לבשר את שרה, ורפאל בא לרפאות את אברהם, [ו]גבריאל בא להפוך את סדום. והכתיב: "ויבואו שני המלאכים סדומה"? ההוא דאתא לשזביה ללוט. דיקא נמי דכתיב "ויהפך".

מאי שנא גבי אברהם דכתיב: כן תעשה כאשר דברת, ומאי שנא גבי לוט דכתיב: "ויפצר בם מאד"? מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול:

אמר ר' יוחנן: גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש, דקתני: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. רב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחים ברישא. אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, דכתיב: ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. אמר ר' אלעזר: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אין קטן אומר לגדול: המתן עד שאבוא אצלך; אבל בהקב"ה כתיב: אל נא תעבור מעל עבדך. אמר ר' יוחנן: ששה דברים שאדם עושה אותם, אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: הכנסת אורחים, וביקור חולים, והשכמת בית המדרש, ועיון תפילה, והמגדל בניו לתלמוד תורה., והדן את חבירו לכף זכות. ובהני שייכי נמי כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולן:

כל שמות האמורים באברהם קודש, חוץ מזה שהוא חול, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך. חנניה בן אחי ר' יהושע ור' אליעזר משום ר' אלעזר המודעי אמרו: אף זה קודש. כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה? כמאן? כאותו הזוג:

יקח נא. אמר לו הקב"ה: אתה אמרת "יקח", בו בלשון אני גואל את בניך, "ולקחתי אתכם לי לעם". הרי בעולם הזה; בעולם הבא מנין? "ולקחתי אתכם אחד מעיר":

רבי אליעזר בשם ר' סימון אמר, אמר הקב"ה לאבינו אברהם: אתה אמרת: יקח נא מעט מים, חייך שאני פורע לבניך; הדא הוא דכתיב: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר". הרי במדבר; בארץ כנען מנין? "ארץ נחלי מים" וגו'. לעתיד לבוא מנין? "ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים". אתה אמרת: ורחצו רגליכם, חייך שאני פורעה לבניך, "וארחצך במים". הרי במדבר; בארץ מנין? "רחצו הזכו". לעתיד לבוא מנין? "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון". אתה אמרת: והשענו תחת העץ, חייך שאני פורע לבניך, "פרש ענן למסך". הרי במדבר; בארץ מנין? "בסכות תשבו שבעת ימים". לעתיד לבוא מנין? "וסוכה תהיה לצל יומם". אתה אמרת: ואקחה פת לחם, חייך שאני פורע לבניך, "הנני ממטיר לכם לחם". הרי במדבר; בארץ מנין? "ארץ חטה ושעורה". לעתיד לבוא מנין? שנאמר: "יהי פסת בר בארץ בראש הרים". "ואל הבקר רץ אברהם", חייך שאני פורעה לבניך, "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים". הרי במדבר; בארץ מנין? "ומקנה רב היה לבני ראובן". לעתיד לבוא מנין? "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר". "והוא עומד עליהם", חייך שאני פורעה לבניך, "וה' הולך לפניהם יומם". הרי במדבר; בארץ מנין? "אלהים נצב בעדת אל". לעתיד לבוא מנין? "עלה הפורץ לפניהם":

ורחצו רגליכם. אמרו לו: שמא כערביים חשבתנו, שמשתחוים לאבק רגליהם? כבר יצא ממך ישמעאל.

אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת הוא בעצמו, עשה הקב"ה לבניו על ידי עצמו; וכל מה שעשה אברהם למלאכים על ידי שליח, עשה הקב"ה לבניו על ידי שליח. ואל הבקר רץ אברהם, "ורוח נסע מאת ה'" וגו'. ויקח חמאה וחלב ויתן לפניהם, "הנני ממטיר לכם לחם". והוא עומד עליהם, "הנני עומד לפניך שם על הצור". "ואברהם הולך עמם לשלחם", "וה' הולך לפניהם יומם". "יקח נא מעט מים", "והכית בצור ויצאו ממנו מים". ופליגא אדר' חמא בר חנינא: בשכר שלש זכו לשלש. בשכר חמאה וחלב, זכו למן; בשכר "והוא עומד עליהם", זכו לעמוד הענן; בשכר "יקח נא מעט מים", זכו לבארה של מרים.

כתיב "ואקחה פת לחם", וכתיב: ויקח חמאה וחלב? אמר רבי אליעזר: צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה; רשעים אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושים. מעפרון, דכתיב: "ארץ ארבע מאות שקל כסף", וכתיב: "וישמע אברהם" וגו'; והוא לא שקל מניה אלא קנטרי.

כתיב קמח וכתיב סלת? מכאן שהאשה צרה עיניה באורחין יותר מן האיש:

אמר רבי יצחק: בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דהדא פתא מזוניתא דלבא. בתורה, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. בנביאים, "סעד לבך פת לחם". בכתובים, "ולחם לבב אנוש יסעד". אמר רבי אחא: "וסעדו לבבכם" אין כתיב כאן, אלא וסעדו לבכם; הדא אמרה שאין יצר הרע שולט במלאכים, דאמר ר' אחא: "שיתו לבכם לחילה", הדא אמרה שאין יצר הרע לעתיד לבוא.

כי על כן עברתם על עבדכם. מיום שברא הקב"ה את עולמו הייתם מזומנים לבוא אצלי. ויאמרו כן תעשה כאשר דברת: אנו אין לפנינו אכילה ושתיה; אתה שלפניך אכילה ושתיה, כן תעשה לעצמך כאשר דברת. יהי רצון שתזכה לעשות סעודה אחרת לבר דכר דיתיליד לך.

וימהר אברהם האהלה אל שרה וגו', מהרי שלש סאים. תשע סאין אפה: שלש לעגות, שלש לחביץ, שלש למיני מלטמיא. לושי ועשי עוגות. הדא אמרה פרוס הפסח היה. רבי יונה בשם ר' חמא בר חנינא: הוא מדבר סין, הוא מדבר אלוש, הוא מדבר קדש. מאיזה זכות זכו ישראל שנתן להם מן במדבר? בזכותו של אברהם, שאמר: לושי ועשי עגות.

ואל הבקר רץ אברהם. אמר ר' לוי: רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה: "עגלה מלומדה אוהבת לדוש".

ויקח בן בקר. יכול גדול? תלמוד לומר רך. אי רך, יכול חסול? תלמוד לומר וטוב.

ויתן אל הנער. זה ישמעאל, כדי לזרזו במצוות:

מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלין, והלך ופסק להן מזונות. וכשבא אצל אביו, אמר לו: בני, אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו אי אתה יוצא ידי חובתך, מפני שהן בני אברהם יצחק ויעקב! אלא עד שלא יתחילו במלאכה, צא ואמור להם: אין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. ר' שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך, הכל כמנהג המדינה. למימרא דסעודה דאברהם עדיפא מדשלמה? והכתיב: "ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סלת וששים כור קמח", והללו לעמילן של טבחים ולציקי קדירה; ואלף נשים היו לו לשלמה, וכל אחת ואחת עשתה בביתה כך, סבורה שמא אצלה סועד היום. ואילו גבי אברהם כתיב: ואל הבקר רץ אברהם וגו', ואמר רב יהודה אמר רב: בן בקר, אחד; רך, שנים; וטוב, שלשה! אמר ליה: התם תלתא תורא לתלתא גברי; הכא לישראל כלהו, שנאמר: "יהודה וישראל רבים כחול הים". רך וטוב, ואימא חד, כדאמרי אינשי: רכיך וטב? אמר ליה: לכתוב קרא "רך טוב", מאי רך וטוב? לדרשא. אימא תרי? מדטוב לדרשא, רך נמי לדרשא. מתיב רבא בר עולא: ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו? כל חד וחד יהביה לחד נער.

ויקח חמאה וחלב ובן בקר אשר עשה. קמא קמא דתקן אתייה לקמייהו. כל כך למה? אמר רב יהודה אמר רב: כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל.

והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. אמר ר' תנחום בר חנילאי: לעולם אל ישנה אדם ממנהג המדינה, שהרי משה עלה למרום ולא אכל ולא שתה, ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו ושתו. אוכלין ושותין סלקא דעתך? אלא נראין כאילו אוכלין ושותין:

ויקח חמאה וחלב. המעולה אחד מששים, בינוני אחד ממ', הקיבר אחד מכ'. ר' יונה אומר: המעולה אחד ממאה, בינוני אחד מנ', הקיבר אחד מכ'. ופת היכן היה? אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר בשם ר' מאיר: שרה אמנו פרסה נדה ונטמאת העיסה. רבנן אמרי: אפילו פת הביא לפניהם; ומה אם דברים שלא אמר להם הביא לפניהם, דברים שאמר להם על אחת כמה וכמה.

והוא עומד עליהם. הכא את אמר: והוא עומד עליהם, ולהלן את אמר: "נצבים עליו"? אלא עד שלא יצאו ידיהם, "נצבים עליו"; וכיון שיצאו ידיהם, והוא עומד עליהם. אימתו מוטלת עליהם, מיכאל מרתת, גבריאל מרתת. אמר ר' תנחום משום ר' אלעזר ור' איבו בשם ר' מאיר: מתלא אמר, עלת לקרתא הלך בנימוסה. למעלה שאין אכילה ושתיה, עלה משה ונדמה להם: "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". אבל למטה שיש אכילה ושתיה, והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. וכי אוכלין היו? אלא נראין כאוכלין, וראשון ראשון מסתלק. ישמור אדם דברים בלבבו שלא יאכל עם עם הארץ על השולחן, מפני שעמי הארץ ממעטין במעשרות ובשביעית. הכתוב אומר: "מה לתבן את הבר", כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו. וכן דוד הוא אומר: "לא ישבתי עם מתי שוא שנאתי קהל מרעים וגו' ארחץ בנקיון כפי וגו' אל תאסוף עם חטאים נפשי". לעולם ירבה אדם סעודתו עם תלמיד חכם, ולא עם עם הארץ, לפי שלאחר שעה מספרין עליו לשון הרע. לעולם יטול אדם רשות מרבו ואחר כך יעשה רצון תלמידי חכמים הבאין אליו, שנאמר: "אם נא מצאתי חן בעיניך" וגו':

האומר שלא אכלו המלאכים אצל אברהם לא אמר כלום, אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שהטריח פתח להם הקב"ה פיהם ואכלו, שנאמר: עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. בשכר קיתון של מים שרחצו ידיהם נתן הקב"ה באר לישראל מ' שנה, בזמן שישראל עושין רצונו – משכמת והולכת ונובעת במקום שישראל חונים; ובזמן שאין ישראל עושין רצונו היתה מאחרת בשעה בשתים בשלש בארבע בחמש, עד שיוצאים תלמידי חכמים ונערים וקטנים ואומרים: "עלי באר בזכות אברהם יצחק ויעקב, בזכות משה ואהרן ומרים", ואחר כך הולכת ונובעת בין שבט יהודה לשבטו של יששכר, שנאמר: "באר חפרוה שרים" וגו'. וכל המרבה סעודתו עם עם הארץ אין דבריו נשמעין, וסוף שהמחלוקות רבות עליו, ומזלזל תורתו ומחלל שמו של מקום, ומאלמן את אשתו ומייתם את בניו, ואינו ממלא את ימיו, וקושר שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות:

משום אדם אחד אמרו: גדולה צדקה, שמיום שנברא העולם ועד אותה שעה הרי זה משתבח, וקולט עצמו מדינה של גיהנם, שנאמר: "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'", ואין יום רעה אלא יום דינה של גיהנם, שנאמר: "וגם רשע ליום רעה". ואומר: "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת". אבותינו הראשונים, מפני מה זכו בעולם הזה ולימות המשיח ולעולם הבא? מפני שנהגו עצמן בצדקה, שנאמר: "כי ידעתיו" וגו'. יצחק לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "ויזרע יצחק", ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה". יעקב לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "קטנתי מכל החסדים", אין קטנתי אלא מעט, ואין מעט אלא צדקה, שנאמר: "טוב מעט בצדקה". משה לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "צדקת ה' עשה". אהרן לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "תורת אמת היתה בפיהו", ואין אמת אלא צדקה שנאמר: "אמת מארץ תצמח" וגו'. דוד לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "וצדקתך לבן מלך". אף הקב"ה נשתבח בצדקה, שנאמר: "והאל הקדוש נקדש בצדקה". אף כסא הכבוד נשתבח בצדקה, שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך". אדם נותן צדקה לחבירו, מתכוון אליו שיחיה ולא ימות; אף הקב"ה נותנה שיחיה ולא ימות, שנאמר: "וצדקה תציל ממות". מנין אתה אומר שמי שיש ספוק בידו לעשות צדקה ואינו עושה, לקיים נפשות ואינו מקיים, גורם מיתה לעצמו? שנאמר: "ויען נבל אל עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן ישי ולקחתי את לחמי" וגו', וכתיב: "ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל". מנין שמארכת ימיו של אדם? שנאמר בשלוח הקן, במצוה קלה שבתורה: "למען ייטב לך והארכת ימים"; קל וחומר לצדקה שהיא חמורה בתורה, מנין שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הבא? שנאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך" וגו', וכתיב: "אשרי שומרי משפט עושי צדקה" וגו'; מה אשרי האמור להלן בן העולם הבא, אף אשרי האמור כאן בן העולם הבא. מנין ששוות לתורה? שנאמר: "אם בחקותי תלכו", ואומר: "ונתתי שלום בארץ", ובצדקה הוא אומר: "והיה מעשה הצדקה שלום". ומנין שהתורה משולה בצדקה, שנאמר: "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות" וגו'. ומנין שהיא ממהרת להביא את ימות המשיח ואת ימות הגאולה? שנאמר: "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי" וגו'. ומנין שהיא מעלה ומושיבה את נותנה כנגד כסא הכבוד? שנאמר: "הולך צדקות ודובר מישרים" וגו' "הוא מרומים ישכון".

ואל הבקר רץ אברהם. ברח מלפניו ונכנס למערת המכפלה, ונכנס אחריו שם, וראה שם אדם ועזרו שוכבים וישנים ונרות דולקים עליהם וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד מערת המכפלה, אמר לבני יבוס (והלא חתיים היו? אלא על שם העיר יבוס נקראו יבוסים), לקנות מהם בממכר זהב ובכתב עולם לאחוזת קבר, ולא קבלו עליהם. התחיל כורע ומשתחוה להם, שנאמר: "וישתחו אברהם לפני עם הארץ". אמרו לו: כרות עמנו ברית ושבועה שאין זרעך יורש את עיר יבוסי, ואנו מוכרין לך. כרת עמהם ברית ושבועה. מה עשו אנשי יבוס? עשו להם צלמי נחושת והעמידו אותן ברחוב העיר וכתבו עליהם ברית שבועת אברהם. וכשבאו ישראל לארץ, כתיב: "ואת היבוסי יושב ירושלים" וגו'. ודוד המלך רצה להכניס ולא הניחוהו, שנאמר: "ויאמרו אנשי יבוס לא תבוא הנה." וכי מה היה כוחן של אנשי יבוס לומר לדוד לא תבוא, והיו ישראל כחול הים? אלא מכוח השבועה. "עד הסירך העורים והפסחים", אלו הצלמים, שעינים להם ולא יראו ורגליהם ולא יהלכון:

אמר הקב"ה לאברהם: בזכות שלש ריצות שרצת, חייך כשאבוא ליתן תורה לישראל שאני רץ בפניהם. ג' ריצות שרץ אברהם, "וירץ לקראתם", ואל הבקר רץ אברהם, "וימהר אברהם". ופרע לו הקב"ה, "ויאמר ה' מסיני בא" וגו':

רבי סימון בשם ר' אלעזר אמר: מי שעושה חסד עם מי שאינו צריך חסד. אברהם עשה חסד עם מלאכי השרת, דכתיב: והוא עומד עליהם וגו'; ראה מה פרע לו הקב"ה לבניו, המן והבאר והשליו, וענני כבוד מקיפין אותן. והרי דברים קל וחומר: ומה זה שעשה חסד עם מי שאינו צריך חסד, כך פרע לו הקב"ה, מי שעושה חסד עם מי שצריך חסד על אחת כמה וכמה. דבר אחר: ומה אם מי שלא עשה חסד עם מי שאין צריכין חסד, עמון ומואב עם ישראל, דכתיב: "על דבר אשר לא קדמו" וגו'; וכי צריכין היו? והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר היה המן יורד והבאר עולה והשליו מצוי וענני כבוד מקיפין עליהן. מה פרע להו הקב"ה? "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'". והרי דברים קל וחומר: ומה מי שלא עשה חסד עם מי שאין צריכין חסד, כך פרע להן הקב"ה, מי שהוא עושה חסד עם מי שהוא חייב לו, כגון יתרו עם משה דכתיב: "ויאמר אל בנותיו ואיו וגו' קראן לו ויאכל לחם", בשכרו האכילו דכתיב: "וגם דלה דלה לנו", פרע לו הקב"ה בימי שאול, דכתיב: "ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשיתה חסד" וגו'. וכי עם כל ישראל עשה יתרו חסד? והלא עם משה בלבד עשה! אלא למדך שכל מי שהוא עושה חסד עם אחד מגדולי ישראל, מעלין עליו כאילו עשה חסד עם כל ישראל. והלא דברים קל וחומר: ומה אם מי שעושה חסד עם מי שהוא חייב לו, ראה מה פרע לו הקב"ה שכרו, מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה:

"ויאמרו אליו איה שרה אשתך". אי"ו נקוד, למ"ד אינו נקוד. אמר רבי אלעזר: בכל מקום שאת מוצא כתב רבה על הנקודה, את דורש את הכתב. נקודה רבה על הכתב, את דורש את הנקודה. כאן שהנקודה רבה על הכתב את דורש את הנקודה, איו אברהם? כשם שאמרו לאברהם איה שרה, כך אמרו לשרה: איו אברהם?

ויאמר הנה באהל. הדא הוא דכתיב: "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך". ר' אלעזר אמר: מנשי בני המדבר.

דבר אחר: איה שרה אשתך. יודעין היו היכן היתה; אלא להודיע ששרה אמנו צנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה. רבי יוסי בר חנינא אמר: כדי לשגר לה כוס של ברכה. תנא בשם רבי יוסי: למה נקוד על איו שבאליו? למדתך תורה דרך ארץ, שישאל אדם באכסניא שלו. והאמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה? על ידי בעלה שאני.

אחרי בלותי היתה לי עדנה. אחר שנתבלה הבשר נתפשטו הקמטים וחזר היופי למקומו. גדול השלום, שהקב"ה שינה בו, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי":

ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך. בפסח נולד יצחק, מנלן? דכתיב: "כעת חיה למועד הזה". אימת קאי? אלימא בפסח וקאמר בעצרת, בחמשין יומי מי קא ילדה? אלא דקאי בעצרת וקאמר בתשרי, אכתי בחמשא ירחי מי קא ילדה? אלא דקאי בתשרי וקאמר בניסן. אכתי בשיתא ירחי מי קא ילדה? אותה שנה מעוברת היתה. סוף סוף כי מדלי מר ימי טומאה בצרי להו? אמר מר זוטרא: אפילו למאן דאמר יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, יולדת לשבעה יולדת למקוטעין, שנאמר: "ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד", מעוט תקופות שנים ומעוט ימים שנים. ושרה שומעת, מכאן שהנשים צייתניות הן וכו' (ברמז כ"ד):

והוא אחריו, זה ישמעאל. והוא אחריו, מפני היחוד. והוא אחריו, המלאך הרגיש שבאה אורה.

ואברהם ושרה זקנים. אמר ר' יוחנן, כבר כתיב: ואברהם ושרה זקנים; מה תלמוד לומר "ואברהם זקן בא בימים"? אלא לפי שהחזירם הקב"ה לימי נערותן, נצרך פעם שניה "ואברהם זקן". אמר ר' אמי: כאן זקנה שיש בה לחלוחית, להלן זקנה שאין בה לחלוחית. חדל להיות לשרה ארח כנשים. כמה דאת אמר: "וכי תחדל לנדור"; פסק, כמה דאת אמר: "וחדל לעשות הפסח".

ותצחק שרה בקרבה לאמר. זה אחד מן הדברים ששנו לתלמי המלך (כתוב ברמז ג'). אחרי בלותי היתה לי עדנה. האשה הזאת, כל זמן שהיא ילדה יש לה תכשיטין, ואני אחרי בלותי היתה לי עדנה, תכשיטין, כמה דאת אמר "ואעדך עדי". האשה הזאת כל זמן שהיא ילדה יש לה עמו ולדות. דבר אחר: עדנה – עדנין; וסתנית. ואדני זקן, טוחן ולא פולט. אמר ר' יהודה בשם ר' סימון: אתם מילדים עצמכם ומזקינים אדוניכם! ואני זקנתי מלעשות נסים. בר קפרא אמר: גדול השלום ששינה הכתוב; היא אמרה ואדני זקן, והקב"ה אמר "ואני זקנתי", כדי להטיל שלום בין אברהם לשרה.

היפלא מה' דבר. רבי יודן בר רבי סימון אמר: משל לאחד שהיו בידו שני קופליות, הוליכן אצל נפח, אמר ליה: יכול אתה לתקנם? אמר ליה: לבראתן כבתחילה אני יכול, ולתקנם איני יכול? כך לבראתן כבתחילה אני יכול, ולהחזירן לימי נערותן איני יכול?

ותכחש שרה לאמר. מכאן שהנשים פסולות לעדות; ואילולי שאמר הקב"ה לאברהם שהוא נותן בן משרה – לא היתה יולדת, שלא האמינה. ויאמר לא כי צחקת. מעולם לא נזקק הקב"ה לדבר ולהסיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת, ואף היא על ידי עילה. רבי אבא בר כהנא אמר בשם רבי אורי: כמה כרכורין כרכר כדי להסיח עמה, ויאמר לא כי צחקת. רבי אליעזר אומר, והכתיב: "ותקרא שם ה' הדובר אליה"? על ידי מלאך. והכתיב "ויאמר ה' לה"? רבי חמא אמר: על ידי מלאך. רבי יוסי בן זמרא אמר: על ידי שם.

ואברהם הולך עמם לשלחם. מתלא אמר: אוכלת? אשקיית? לוואית! כך ואברהם הולך עמם לשלחם:

וה' אמר המכסה אני מאברהם. רבי יצחק פתח: "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב". כל מי שמזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה, מה טעם? "זכר צדיק לברכה". וכל המזכיר רשע ואינו מקללו עובר בעשה, מה טעם? "ושם רשעים ירקב". ארור המן ארורים בניו, חרבונה זכור לטוב. מצינו שהקב"ה מזכיר שמן של ישראל ומברכן, שנאמר: "ה' זכרנו יברך". אין לי אלא ששים רבוא, מנין שכל אחד ואחד מישראל שהקב"ה מזכיר שמו ומברכו? שנאמר:" וה' אמר המכסה אני" וגו', וכתיב "ואברהם היה יהיה", לא הוה צריך קרא למימר אלא "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה", אלא אמר הקב"ה: הזכרתי את הצדיק ואיני מברכו? ואברהם היו יהיה:

אמר רבי אלעזר: מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים, שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וכתיב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה". ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים, שנאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים", וכתיב: "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט" וגו'. למה גלה לו? לפי שהיה אברהם מהרהר בלבו על דור המבול, אפשר שלא היו בהם צדיקים שיסלח להם הקב"ה בזכותם? תדע לך שאף בסדום אמר: "האף תספה צדיק עם רשע". למה חלילה לך שני פעמים? בעולם הזה ובעולם הבא:

בתחילה היה סוד ליראים, "סוד ה' ליראיו". ואחר כך לישרים, "ואת ישרים סודו". ואחר כך לנביאים, "כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". אמר הקב"ה: אברהם זה ירא שמים, שנאמר: "כי ירא אלהים אתה"; אברהם זה ישר, שנאמר: "מישרים אהבוך"; אברהם זה נביא, שנאמר: "כי נביא הוא", ואיני מגלה לו? אמר ר' יהושע בן לוי: משל למלך שנתן פרדס מתנה לאוהבו. לאחר זמן בקש המלך לקוץ מתוכו חמשה אילני סרק. אמר המלך: ואלו מן פטריקון שלו הייתי מבקש, לא היה מעכב; ומה בכך? נמלך בו. כך אמר הקב"ה: כבר נתתי הארץ מתנה לאברהם, שנאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", וחמשה כרכין הללו בתוך שלו הן. ואלו מן פטריקון זה הייתי מבקש, לא היה מעכב; ומה בכך? נמלך בו. למלך שהיה לו שלשה אוהבים וכו' (כדכתוב ברמז ל"ד). דבר אחר: למלך שהיה לו סנקתדרין אחד, ולא היה עושה דבר חוץ מדעתו. פעם אחת בקש לעשות דבר חוץ מדעתו. אמר המלך: כלום עשיתי אותו סנקתדרין שלי, אלא שלא לעשות דבר חוץ מדעתו? כך אמר הקב"ה: כלום קראתי לאברהם איש עצתי, אלא שלא לעשות דבר חוץ מדעתו? דאמר ר' יודן: כך אמר הקב"ה: הרי יש שם לוט בן אחיו, ואיני מגלה לו? ורבנן אמרי: כבר קראתי[ו] אביהן של כולן, "כי אב המון גוים נתתיך"; דנין את הבן בלא דעתו של אב? גיהנם גליתי לו, מתן תורה גליתי לו; דינה של סדום מחר, ואיני מגלה לו? ר' אחא בשם ר' שמואל בר נחמן בשם ר' נתן אמר: אפילו הלכות ערובי חצרות היה אברהם יודע, אפילו שם חדש שעתיד הקב"ה לקראות לירושלים, שנאמר: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'", היה אברהם יודע. ר' חייא ורבנן דתמן בשם ר' יהודה: אין לך כל יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה בבית דין העליון, מה טעם? "והגה מפיו יצא", ואין הגה אלא דברי תורה, שנאמר: "והגית בו יומם ולילה"; אפילו אותה הלכה היה אברהם יודע.

ואברהם היו יהיה. רבי תנחום בשם ר' ברכיה: בשרו שאין העולם חסר משלשים צדיקים כאברהם.

כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. ר' יודן בשם ר' אלכסנדרי: לעשות צדקה ומשפט, זו גמילות חסדים. רבנן אמרי: זו בקור חולים. ר' יהודה בר ר' סימון אמר: בתחלה צדקה ולבסוף משפט, הא כיצד? אברהם היה מקבל עוברים ושבים. משהיו אוכלין ושותין הוה אמר להו: ברך! אמרו ליה: מה נימא? אמר: ברוך אל עליון שאכלנו משלו. אם קבל עליו וברך, הוה אכיל ושתי ואזיל; ואם לאו, הוה אמר ליה: הב מה דעלך, והוה אמר ליה: מה אית לך עלי? אמר ליה: חד קשיטה דחמר בעשרה פולרין, וחדא ליטרא דקופר בעשרה פולרין, וחד עיגול דפיתא בעשרה פולרין. מאן יהב לך חמרא במדברא? מאן יהב לך קופר במדברא? מאן יהב לך פיתא במדברא? מאן יהב לך עיגולא במדברא? מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה הוה אמר: ברוך אל עליון שאכלנו משלו; הוי מתחילה צדקה ולבסוף משפט. למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר לו אין כתיב כאן, אלא דבר עליו וכו':

זה שאמר הכתוב: "ויקרא המלך לגבעונים והגבעונים לא מבני ישראל המה". דוד גזר עליהן; אמר דוד: ג' סימנין יש באומה זו: רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים. רחמנים, "ונתן לך רחמים". ביישנים, דכתיב: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, דכתיב: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו'. כל מי שיש בו שלשה סימנין הללו, ראוי להדבק באומה זו, וכל מי שאין בו שלשה סימנין הללו אין ראוי להדבק באומה זו:

רמז פג כתיב: "ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד". אמר ר' שמעון בן חלפתא: למה הדבר דומה? למלך שנשא מטרונא, והכניסה לו שני אריסין. אף המלך זקף לה כנגדן שני אריסין. אבדה מטרונא את שלה, אף המלך נטל את שלו. לאחר ימים עמדה מטרונא וקשטה עצמה והביאה שני אריסין, אף המלך מביא את שלו; אמר המלך: אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשה של מטרונא. כך את מוצא אברהם, נתן לבניו שני אריסין, צדקה ומשפט, שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. אף הקב"ה זקף להם כנגדן שני אריסין, חסד ורחמים, שנאמר: "ושמר ה' אלהיך לך [את הברית ואת החסד", ואומר: "ונתן לך רחמים" וגו']. איבדו ישראל את שלהן, שנאמר: "ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הגיעו"; אף הקב"ה נטל את שלו, שנאמר: "כי אם אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים". עמדו וכשרו עצמן והביאו אותן ב' אריסין, שנאמר: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"; אף הקב"ה מביא את שלו, שנאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש" וגו'. אמר: אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשו, שנאמר: "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים":

זעקת סדום ועמורה כי רבה. ר' חנינא אמר: רבה והולכת. ר' ברכיה בשם ר' יוחנן, שמענו בדור המבול שנדונו במים וסדומים שנדונו באש, מנין ליתן האמור כאן להלן והאמור להלן כאן? תלמוד לומר "רבה" "רבה" לגזירה שוה.

ארדה נא ואראה. תני ר' שמעון בר יוחאי: זו היא אחת מעשר ירידות (כתוב ברמז כ"ז). ארדה נא, אמר ר' אבא בר כהנא: מלמד שפתח להם הקב"ה פתח של תשובה. הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, כליה הם חייבים. ואם לא אדעה, אודיע בהם מדת הדין בעולם:

רבי יהודה אומר, הכריזו בסדום: כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לעני ואביון ישרף באש. פלוטית בתו של לוט היתה נשואה לאחד מגדולי סדום, ראתה עני אחד מדוקר ברחוב העיר ועגמה עליה נפשה, מה היתה עושה? בכל יום כשהיתה יוצאה לשאוב מים היתה נותנת בכד שלה מכל מה שבביתה ומאכלת לאותו עני. אמרו: מאין חי העני הזה? וכשידעו בדבר הוציאוה לישרף. אמרה: רבון העולמים, עשה משפטי ודיני! ועלתה צעקתה לפני כסא הכבוד. באותה שעה אמר הקב"ה: ארדה נא [ואראה], אם צעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום אהפוך יסודותיה למעלה; "הכצעקתם" אינו אומר אלא הכצעקתה:

ואית דמפקין בהאי לישנא, אמר ר' לוי: אפילו אני מבקש לשתוק מדינה, מדת הדין אינה מניחה אותי לשתוק. מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעין, אמרה אחת לחברתה: למה פניך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותינו וכבר אנו הולכין למות. מה עשתה? מלאה הכד קמח והחליפו, נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו; וכיון שהרגישו בדבר, שרפוה. עיקר שלותה של סדום לא היה אלא נ"ב שנה, ומהם כ"ב שנה היה הקב"ה מרעיש עליהם הרים ומביא עליהם זועות כדי שיעשו תשובה ולא עשו, הדא הוא דכתיב: "המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו".

ויפנו משם האנשים. הדא אמרה שאין עורף למלאכים. ואברהם עודנו עומד. אמר ר' ישמעאל: תקון סופרים הוא זה, שהשכינה היתה ממתנת לאברהם.

ויגש אברהם ויאמר וגו'. רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן. רבי יהודה אומר, הגשה למלחמה, "ויגש יואב והעם אשר עמו" וגו' למלחמה. רבי נחמיה אומר, הגשה לפיוס, כמה דאת אמר: "ויגשו בני יהודה אל יהושע" לפיוס. רבנן אמרין, הגשה לתפילה, כמה דאת אמר: "ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים בישראל" וגו'. ר' אליעזר פשיט ליה: אם למלחמה – אני בא; אם לפיוס – אני בא; אם לתפילה – אני בא. ר' פנחס ורבי לוי בשם רבי יוחנן: זה שהוא עובר לפני התיבה אין אומרים לו בוא ועשה, בוא וקרב, בוא ועשה קרבן של ציבור, אלא בוא וקרב להתפלל. אמר ר' תנחומא: למה התקינו ברכת חמש עשרה עד שומע תפילה? כנגד ט"ו אזכרות שב"הבו לה' בני אלים" עד "ה' למבול ישב", שהוא מכלה את הפורענות מלבוא לעולם.

ר' הונא בשם ר' אחא: האף תספה, אתה גורר את האף והאף לא יגררך. אמר ר' יהושע ברבי נחמיה: אף שאתה מביא לעולם אתה מכלה בו הצדיקים עם הרשעים, ולא דייך שאינך תולה לרשעים בשביל הצדיקים אלא שאתה מכלה הצדיקים עם הרשעים? ר' ורבי יונתן. ר' אומר: בשר ודם חמה כבשתו, אבל הקב"ה כובש את החמה, שנאמר: "נוקם ה' ובעל חמה". ר' יונתן אומר: בשר ודם קנאה כבשתו, אבל הקב"ה כובש את הקנאה, שנאמר: "אל קנוא ונוקם ה'". האף תספה. ר' שמלאי שאל לר' יונתן, מאי דכתיב: "יש נספה בלא משפט"? אמר ליה: בלא משפט מקומו. מעשה באחד שנשתלח לגבות בני טבריא ובני ציפורי, כשהוא גובה בטבריא ראה אחד מציפורי ותפסו. אמר לו: מציפורי אני! אמר לו: יש בידי לגבות בני ציפורי. לא הספיק לגבות בני טבריא עד שבאת רווחא לציפורי, נמצא נספה בלא משפט מקומו. ר' לוי אמר: לדוב שהיתה משכלת בחיה, ולא מצאה לשכל בחיה ושיכלה בבהמה. למגל כוסחת כובין ולא שלים לה, שושנה ולא שלים לה:

חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע. נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול לעולם, מה את מערים על השבועה? מבול של מים אין אתה מביא, ושל אש אתה מביא? אם כן לא יצאת ידי השבועה. השופט כל הארץ לא יעשה משפט. אם עולם אתה מבקש אין דין, ואם דין אתה מבקש אין עולם. את תפוס חבלא בתרין ראשין, בעי עלמא ובעי דינא? אם לית אתה מוותר צבחר לית עלמא יכיל קאים. אמר ליה הקב"ה לאברהם: "אהבת צדק ותשנא רשע"; "אהבת צדק" – לצדק בריותי, "ותשנא רשע" – שנאת מלחייבן, "על כן משחך וגו' ששון מחברך", מהו "מחברך"? מנח ועד אצלך י' דורות, ומכולם לא דברתי עם אחד מהם אלא עמך. אמר ר' יודן: חלילה היא, חולין היא לך, בדייה היא לך, חילול השם יש בדבר. "מעשות דבר" אין כתיב כאן אלא "כדבר", לא היא ולא דכוותה ולא דפחיתא מינה. אמר ר' לוי: שני בני אדם נאמר בהן דבר אחד, אברהם ואיוב. אברהם אמר: חלילה לך וגו'; איוב אמר: "אחת היא על כן אמרתי תם ורשע" וגו'. אברהם נטל עליה שכר, איוב נענש עליה וכו'. ר' חייא בר אבא אמר: ערבובי שאלות יש כאן. אברהם אמר: חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, והקב"ה אמר: והיה כצדיק כרשע, יתלה לרשעים בשביל צדיקים? דהא אינם אלא צדיקים ניכלי, דאמר ר' יוחנן: כל צדיקים שנאמר בסדום "צדיקם" כתיב. היא דעתיה דר' יוחנן, דאמר ר' יוחנן: "ויאמרו אלינו זקינינו וכל יושבי ארצנו", זקננו כתיב, זקני אשמאי, היינו סבי דבהתא. אמר ר' יהושע בן לוי, אמר אברהם: צרף מעשי ויעלו למנין חמשים. אמר ר' יהודה בר' סימון: לא את צדיקו של עולם? צרף עצמך עמהן ויעלו למנין חמשים. אמר ר' יהודה בר' סימון, כך אמר לו אברהם: מלך בשר ודם תולין לו אנקליטון מדוכוס לאיפרכוס מאיפרכוס לאיסטרטליטי, ואת בשביל שאין לך מי שיתלה לך אנקליטון לא תעשה משפט? אמר ר' יהודה בר ר' סימון: כשבקשת לדון את עולמך מסרת אותו ביד שנים, רומוס ורומילוס, שאם בקש אחד מהם לעשות דבר מעכבו חבירו; ואת בשביל שאין מעכבך לא תעשה משפט?

אמר ר' אבא בר כהנא: מאי חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע? ולא? והכתיב: "והכרתי ממך צדיק ורשע"! בצדיק שאינו גמור:

אמר אביי: הני דאמרי: "מאי אהנו לן רבנן? לדידהו קרו, לדידהו תנו", הוי מגלה פנים בתורה, דכתיב: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". אמר רב נחמן בר יצחק, מהכא נמי שמעת מינה: ונשאתי לכל המקום בעבורם:

רבי יהושע בן לוי אמר: "כי אל אל האמר נשאתי לא אחבל", הדא הוא דכתיב: ונשאתי לכל המקום בעבורם. "לא אחבול", איני ממשכנן, כמה דאת אמר: "אם חבול תחבול". והן חובלים עלי דברים ואומרים: איני דן כשורה. "בלעדי אחזה", בר מיני, זיל פשפש דינא, ואם טעיתי אתה הורני. "אם עול פעלתי" עם הראשונים, "לא אוסיף" עם אחרונים. "לא אחריש בדיו", לך אני מחריש ולבדים היוצאים ממך: לאברהם שאמר חלילה לך; למשה שהוא אומר: "למה ה' יחרה אפך"; ליהושע שהוא אומר: "למה ה' תעמוד ברחוק" וגו'. "ודבר גבורות וחין ערכו", חן נתן בעריכות שפתיו בשעה שבקש רחמים על סדומים:

ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר. דרש רבא: בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר, זכו בניו לשתי מצוות: עפר סוטה ואפר פרה. והא איכא נמי עפר כיסוי? התם הכשר מצוה איכא, הנאה ליכא:

אמר אברהם: אילו הרגני אמרפל לא הייתי עפר? ואילו שרפני נמרוד לא הייתי אפר? אמר לו הקב"ה: אתה אמרת: ואנכי עפר ואפר, חייך שאני נותן לבניך כפרה בהן, שנאמר: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת... ואסף איש טהור את אפר הפרה". תמן תנינן: סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה עליה. ר' יודן בר מנשה ור' שמואל בר נחמן, חד אמר: זכותו של אברהם, וחד אמר: זכותו של יצחק. מאן דאמר זכותו של אברהם, ואנכי עפר ואפר; ומאן דאמר זכותו של יצחק, אפר מקלה בלבד. מילתא דר' יודן בן פזי פליגא אהא, דר' יודן בן פזי הוה מכריז בציבורא ואמר: כל מאן דלא מטא שליחא דציבורא לגביה למיתן קיטמא ברישיה יסב איהו קיטמא ויהיב ברישיה. ומלתיה דר' יהודה בן פזי אמרה: הוא עפר והוא אפר.

אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה. אמר ר' חייא בר אבא: ביקש אברהם לירד מחמשים לחמשה, אמר לו הקב"ה: חזור בך למפרע. אמר ר' לוי: לחלף סדרא מלאה מים, כל זמן שהיא מלאה מים סניגור מלמד זכות; פעמים מבקש הדיין שילמד הסניגור, והוא אומר: הוסיפו מים לתוכה.

ויאמר אל נא יחר לה' וגו'. ולמה עשרה? כנגד כניסה לכולן. דבר אחר: למה י'? שכבר נשתייר בדור המבול ח' ולא נתלה לעולם בזכותם. דבר אחר: למה י'? שהיה סבור: הרי שם לוט ואשתו וד' בנותיו וד' חתניו. ר' יהודה בר' סימון ור' חנין בשם ר' יוחנן: כאן י', ובירושלים אפילו א', דכתיב: "שוטטו בחוצות ירושלים" וגו':

רמז פד וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם. הדיין הזה, כל זמן שהסניגור מלמד זכות הוא ממתין; נשתתק הסניגור, עמד לו הדיין, והקטיגור הולך לעשות שליחותו. כך וילך ה' כאשר כלה. הסניגור הזה, כל זמן שהדיין מסביר לו פנים הוא מלמד זכות; עמד לו הדיין, נשתתק הסניגור. כך ואברהם שב למקומו. הקטיגור הזה, כל זמן שהסניגור מלמד זכות והדיין מסביר לו פנים, הוא ממתין; עמד לו הדיין ונשתתק הסניגור, הקטיגור הולך לעשות שליחותו, שנאמר: וילך ה' כאשר כלה וגו'... ויבאו שני המלאכים סדומה וגו':

פרק יט

ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. כתיב: "והחיות רצוא ושוב" וגו', "רצות" אין כתיב כאן אלא רצוא, רצין לעשות שליחותו, נפטרין מאברהם בו' שעות ובאין סדומה בערב? אלא מלאכי רחמים היו, והיו ממתינים, סבורים שמא אברהם מוצא להם זכות; וכיון שלא מצא להם זכות, ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. תני: אין מלאך אחד עושה ב' שליחות, ולא ב' מלאכים שליחות אחד, ואת אמר ב' מלאכים? אלא מיכאל אמר בשורתו ונסתלק; גבריאל נשתלח להפוך את סדום, ורפאל להציל את לוט.

ויבאו שני המלאכים סדומה. הכא את אמר מלאכים, ולהלן אומר אנשים? אלא להלן שהיתה שכינה על גביהן קראם אנשים; וכאן שנסתלקה שכינה מעל גביהן, לבשו מלאכות. אמר רבי תנחומא אמר ר' לוי: אברהם שהיה כחו יפה, נדמו לו בדמות אנשים; אבל לוט, על ידי שהיה כחו רע, נדמו לו בדמות מלאכים. אמר ר' חנינא: עד שלא עשו שליחותן קראם אנשים; משעשו שליחותן, מלאכים. אמר ר' תנחומא: לאחד שנטל הגמוניא מן המלך; עד שלא הגיע לבית אוריין שלו היה מהלך כגפן; כיון שהגיע לבית אוריין שלו, היה מהלך כקלמין. כך עד שלא עשו שליחותן קראן אנשים; כיון שעשו שליחותן קראן מלאכים.

סדומה. תני משום ר' נחמיה: כל דבר שצריך למ"ד בתחילתו תן לו ה"א בסופו; סדומה, "שעירה", "מצרימה", "חרנה". התיבון ליה, והכתיב: "ישובו רשעים לשאולה"? ר' אבא בר זבדא אמר: לביטי התחתונה שבשאול.

בערב. בא ערבה של סדום ושקעה שמשה ונתחתם גזר דינה. אמר ר' לוי: אין הקב"ה דן את אומות העולם אלא בלילה, בשעה שהם ישנים מן העבירות; ואינו דן את ישראל אלא ביום, בשעה שהן עוסקים במצוות. הדא הוא דכתיב: "והוא ישפוט תבל בצדק" וגו'.

ולוט יושב בשער סדום. "ישב" כתיב, אותו היום מנו אותו ארכי הדיינין. חמשה ראשי דיינין היו בסדום: קץ שקר, רב שקר, רב נבל, ורב מסטירין, וקלפנד. ולוט היה ארכי הדיינין שבכולן. בשעה שהיה אומר להן דברים שהן ערבים להן, היו אומרים לו: "גש הלאה", סק לעיל; וכשהיה אומר להם דברים שאין ערבים להן, היו אומרים לו: "האחד בא לגור" וגו'. זה שאמר הכתוב: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע". "הולך את חכמים", למה הוא דומה? לאדם שהוא נכנס לבית המרקחים; אף על פי שלא לקח ולא נתן, ריח טוב לקח. "ורועה כסילים", למה הוא דומה? לנכנס לבית הבורסקי; אף על פי שלא לקח ולא נתן, ריח רע לקח. כך לוט, כשהיה מהלך עם אברהם אבינו, למד מדרכיו. אברהם אבינו עשה לו בית חוץ לחרן, וכל מי שהיה נכנס ויצא היה מקבלו, מאכילו ומשקהו ואומר: אלקי אברהם אחד הוא בעולם. וכשבא לוט לסדום, כך היה עושה; וכיון שהכריזו: כל מי שהוא מחזיק יד בפת לחם ישרף, היה מתירא מעשות יומם ועשה לילה, שנאמר: ויבאו שני המלאכים סדומה בערב. וכשם שהחזיק ידם, כך החזיקו בידו וגו', ואמר להם: אל תביטו אחריכם, שהרי ירדה השכינה וכו'. עדית אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום והביטה אחריה לראות אם הולכות הן אחריה אם לא, וראתה אחריה השכינה ונעשית נציב מלח:

ויאמר הנה נא אדני. ר' יודן אמר: אפילו איני כדאי, אתם עוקמין עלי את הדרך. ר' הונא אמר: עקמו עלי את הדרך כדי שלא תהיו נראין באים אצלי. אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם. אברהם היה מקדים רחיצה ללינה, ולוט מקדים לינה לרחיצה? אלא אברהם היה מקפיד על טינופת עבודה זרה, ולוט לא היה מקפיד. ויש אומרים: אף זה כשורה עשה, כדי שיצאו ויראו אבק על רגליהן, שלא יאמרו היכן לנו.

ויאמרו לא כי ברחוב נלין. ממאנין לקטן ואין ממאנין לגדול.

ויפצר בם מאד. הכניס בם אף וצרה. ויסורו אליו ויבאו אל ביתו. הדא מסייעא למאן דאמרL עקמו עלי את הדרך כדי שלא תהיו נראין באים אצלי. ויעש להם משתה, בביתו של אברהם היה, שהיה מקבל עוברים ושבים. ומצות אפה ויאכלו, אמר ר' יצחק: מַצוּת גדולה עמדה על המלח, דהוא אמר לה: הב לאלין אכסנאי קליל מלח, והות אמרה ליה: אוף הדין סוניתא בישא את בעי מולפא הכא?

טרם ישכבו. התחילו שואלין אותו שאלות, אמרו לו: אנשי העיר מה הם? אמר להון: כל אתר אית בה טבין ובישין, ברם הכא סוגיא בישין.

ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית. אין אחד מהן מעכב.

ויקראו אל לוט ויאמרו לו. ר' יהושע בן לוי בשם ר' פדיה אמר: כל אותו הלילה היה לוט מבקש רחמים על הסדומים, והיו מקבלין ממנו; וכיון שאמרו לו: הוציאם אלינו ונדעה אותם לתשמיש, אמרו לו: "עוד מי לך פֹה"; קרי ביה: "עוד מי לך פֶה", עד כאן היה לך רשות ללמד עליהם סניגוריא, מכאן ואילך אין לך רשות.

רק לאנשים האל אל תעשו, הקשות; דבר אחר: אלהות הן אלו. כי על כן באו בצל קורתי, לא בזכותי אלא בזכות אברהם. דבר אחר: מלמד שהטו את הבית עליהם, אמר ליה: אי בעית לקבלינהו קבלינהו בחולקך.

ויאמרו האחד בא לגור וישפוט שפוט. דין שדנו ראשונים את בא לעוות? ר' נחמיה משום רב ביבי, כך התנו אנשי סדום ביניהם: כל אכסנאי שבא לכאן, נהא בועלין אותו ונוטלין ממנו ממונו.

ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול. מי שהתחיל בעבירה תחילה, ממנו התחילה הפורענות, לפיכך הכו בסנורים מקטן ועד גדול. ודכוותה: "וצבתה בטנה ונפלה ירכה", אבר שהתחיל בעבירה תחילה, ממנו התחילה הפורענות. ודכוותה "וימח את כל היקום" וגו', מי שהתחיל בעבירה תחילה, ממנו התחילה הפורענות. ודכוותה "והכיתי כל בכור בארץ מצרים" וגו', מי שהתחיל בעבירה וכו'. ודכוותה "ואכבדה בפרעה ובכל חילו". ודכוותה "הכה תכה את יושבי העיר ההיא" וגו'.

וילאו למצא הפתח, ולעיאו, כמה דאת אמר: "ונלאו מצרים".

כי משחיתים אנחנו. ר' לוי בשם רב נחמן: מלאכי השרת, על ידי שגילו מסתורין של הקב"ה לפיכך נדחו ממחיצתן מאה ושלשים ושמונה שנה. ר' חמא בר חנינא אמר, על שנתגאו ואמרו: כי משחיתים אנחנו.

ויצא לוט וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו. ארבע בנות היו לו: שתים נשואות, ושתים ארוסות; "לקוחי" אין כתיב אלא "לוקחי". ויהי כמצחק בעיני חתניו, אמרו ליה: אדרבולון וכרדבלין במדינה והעיר נהפכת?

וכמו השחר עלה וגו'. אמר ר' חנינא: משיעלה עמוד השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ד' מילין; משהאיר המזרח עד הנץ החמה אדם מהלך ד' מילין, שנאמר: וכמו השחר עלה, וכתיב: "השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה", ומסדום לצוער ד' מילין. אמר ר' זעירא: המלאך היה מקדר לפניהם את הדרך. ומנין משיעלה עמוד השחר עד שיאיר המזרח אדם מהלך ד' מילין? "כמו" "וכמו", מילתא דמיא למילתא. אם יאמר לך אדם: הדא כוכבא דצפרא איילתא דשחרא הוא, שקרא הוא; פעמים פוחתת פעמים מוספת; אלא כמין תרתין קרנין דנהורן סלקין מן מדינחא ומנהרין לעלמא:

עוד מי לך פה (כתוב ברמז מ"ד).

מעלות השחר עד הנץ החמה ה' מילין, דכתיב: וכמו השחר עלה וכתיב השמש יצא על הארץ וגו'. ואמר ר' חנין לדידי חזי לי ההוא אתרא והויא ה' מילין:

קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות. שתי מציאות: רות המואביה ונעמה העמונית. "מצאתי דוד עבדי", היכן מצאתי? בסדום, וכתיב: "הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי":

ויתמהמה, תמהון אחר תמהון; אמר: במה אברר? בכסף וזהב? באבנים טובות ומרגליות? הדא הוא דכתיב: "עושר שמור לבעליו לרעתו". ר' יהושע בן לוי אמר: זה לוט. ר' שמואל בר נחמן אמר: זה קרח. ר' יהודה בר סימון אמר: זה נבות. ר' לוי אמר: זה המן. ר' יצחק אמר: זה שבט ראובן וגד. רבנן אמרי: זה איוב, דהוה מתמסכן; וחזר למה דהוה. (גירסא אחרינא: זה שבטו של לוי, דהוה עתיר ונתמסכן, וחזר למה דהוה).

ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו בחמלת ה' עליו. מי היה זה? זה רפאל. איתיבון, והכתיב ויוציאוהו ויניחוהו, וכתיב: "ויהי כהוציאם אותם החוצה"? א"ל, קרון מה דבתריה: "ויאמרו המלט על נפשך" אין כתיב כאן, אלא "ויאמר המלט על נפשך".

ההרה המלט וגו'. בזכותו של אברהם שגדול כהר, כמה דאת אמר: "מדלג על ההרים".

הנה נא מצא עבדך חן בעיניך וגו'. ר' ברכיה ור' לוי בשם ר' חמא בר חנינא: שני בני אדם אמרו דבר אחד, לוט וצרפית. צרפית אמרה: עד שלא באת אצלי היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה עירי, והיו מעשי רבים על מעשה עירי; עכשיו שבאת אצלי, באת להזכיר עוני ולהמית בני? ולוט אמר: עד שלא הלכתי אצל אברהם היה הקב"ה רואה מעשי ומעשה עירי; עכשיו שאני הולך אצל אברהם, מעשיו רבין משלי ואיני יכול לעמוד בגחלתו, הדא הוא דכתיב: ואנכי לא אוכל להמלט. רבי ברכיה בשם ר' לוי, מן הן תנינן: כשם שהנוה הרע בודק כך נוה יפה בודק? מן הכא, ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני, וסדום בעמקא היא, לפום כן הוא אומר: ואנכי לא אוכל להמלט ההרה. שרי בעמיקתא ואינון אמרין ליה פוק לטורא, והוא אמר הכין, לא אוכל להמלט ההרה? הדא אמרה אפילו מנוה הרע לנוה היפה; הרי שהנוה היפה בודק:

כל שמות האמורות בלוט חול, חוץ מזה: הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, מי שיש בידו להמית ולהחיות, זה הקב"ה.

אמר רב: לעולם יחזור אדם לישב בעיר שישיבתה קרובה, שמתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מועטין. אמר רב חנן: מאי קראה? דכתיב: הנה נא העיר הזאת קרובה. מאי קרובה? אילימא דמקרבא וזוטרא, הא חזי לה! אלא מתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מועטין. ואמר ר' יצחק: ישיבתה של צוער נ"א שנה, שנאמר אמלטה נא, בגימטריא נ"א. ושל סדום נ"ב, ושלותה כ"ו, דכתיב: י"ב שנה עבדו וגו'.

ויאמר אליו הנה נשאתי פניך וגו'. אמר ר' חלפתא דמן קסרייא: ומה אם ללוט, על ידי שכיבד למלאך נשא לו פנים, לך לא אשא פנים מפניך ומפני אבותיך? "ישא ה' פניו אליך".

מהר המלט שמה. למדינה שהיה לו ב' פטרונים, אחד בן מדינה ואחד עירוני, וכעס עליהם[1] המלך ובקש המלך לרדות לבני המדינה. אמר המלך: אם אני רודה אותם בפני בן המדינה, עכשיו יהו אומרים: אילו היה עירוני כאן היה מתקיים עלינו [ואם רודה אני אותם בפני בן עירוני, עכשיו הן אומרים: אילו היה בן מדינה כאן היה מתקיים עלינו]. כך לפי שהיו סדומיים מהן עובדין לחמה מהן ללבנה, אמר הקב"ה: אם אני רודה אותם ביום, הם אומרים: אילו היתה לבנה שם היתה מתקיימת עלינו; ואם אני רודה אותם בלילה, יהו אומרים: אילו היתה חמה שם היתה מתקיימת עלינו; אלא אני רודה אותם בי"ו בניסן, בשעה ששתיהן עומדות ברקיע. הדא הוא דכתיב: "השמש יצא על הארץ", וכתיב: "וה' המטיר על סדום":

וה' המטיר. "כמו שבלול תמס יהלך נפל אשת בל חזו שמש". כהדא סליי בליי, כשלשול זה שהוא נמחה בצואה, כאשת הזאת שהיא אינה מספקת לראות שמש עד שהיא חוזרת לעפרה. דבר אחר: כאשת איש שזנתה והיא מתביישת שלא תראה עוברה והיא משליכתו קודם שלא תחזינה שמש; הדא הוא דכתיב: השמש יצא על הארץ וגו'.

וה' המטיר על סדום. לשתי מדינות שמרדו במלך; אמר המלך: אחת תשרף באש משלה, ואחת תשרף מן טמיון. כך להלן באדום, "ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית"; ברם הכא, וה' המטיר על סדום. אמר ר' אבין: לשפחה שהיתה רודה פת בתנור, בא בנה ורדה גחלים ונתנה לו, בא בן גברתה רדה פת ונתנה לו; גחלים ופת יצאו מן התנור. כך להלן, "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים"; ברם הכא, וה' המטיר על סדום.

וה' המטיר על סדום, זה גבריאל; מאת ה', זה הקב"ה. כל מקום שנאמר "וה'", הוא ובית דינו. הקב"ה מזכיר שמו שני פעמים (כדכתוב ברמז ל"ט):

רמז פה גפרית ואש מאת ה'. הדא הוא דכתיב: "ימטר על רשעים פחים", גומרין ומצדין. "אש וגפרית", אמר ר' יודן: אדם מריח גפרית – נפשו סולדת עליו, למה? שהיא יודעת שנדונת בו לעתיד לבוא. "ורוח זלעפות מנת כוסם", ר' ישמעאל בר נחמן משום ר' יונתן: כפיילי פוטירין לאחר המרחץ.

אמר רבי חנינא: אין דבר רע יורד מלמעלן. איתיבון, והכתיב: "אש וברד שלג וקיטור"? אמר להו: רוח סערה הוא עושה דברו. מלתא דרבי שמעון בן לקיש פליגא אהא, דאמר ר' חנינא בן פזי: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב", מכאן שיש לו אוצרות רעות.

מאת ה' מן השמים, כמרתק מן גבר.

ויהפוך את הערים האל. רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן: חמשת כרכים הללו יושבין על צור אחד; שלח המלאך את ידו והפכן. הדא הוא דכתיב: "בחלמיש שלח ידו". חד אמר, כל היד; וחד אמר, בחלמיש שלח אצבע שהוא מה', אפיק למ"ד מחלמיש. אמר ר' יהושע: וצמח האדמה, אפילו צמחי אדמה לקו. אמר ר' יהושע בן לוי: עד עכשיו אם יקלוט אדם מטר מאוירה של סדום ויתן בערוגה אחרת אינה מצמחת.

ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח. רבי יצחק אמר: על שחטאה במלח. באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט מה היא עושה? הולכת אל כל שכנותיה ואומרת להן: תנו לי מלח שיש לנו אורחים, והיא מתכוונת שיכירו בהם אנשי העיר; על כן ותהי נציב מלח.

ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וגו'. שנו רבותינו: הרואה אשתו של לוט מברך שתים; על אשתו מברך "דיין האמת", ועל לוט מברך "ברוך זוכר הצדיקים". אמר ר' יוחנן: אפילו בשעת כעסו של הקב"ה זוכר את הצדיקים, שנאמר: ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וגו'. מה זכירה זכר לו ללוט? שתיקה ששתק לאברהם, שאמר לשרי אחותי היא, והוא היה יודע ושותק.

וישלח את לוט מתוך ההפכה. ר' שמואל בר נחמן אמר, שהיה שרוי בהן. רבנן אמרין, שהיה מלוה אותם ברבית.

ויעל לוט מצוער וישב בהר. הדא הוא דכתיב: "למנצח אל תשחת לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה". אמר לפניו: רבונו של עולם, עד שלא נכנסתי למערה עשית חסד עם אחרים בשבילי; עכשיו שאני נתון במערה, יהי רצון מלפניך אל תשחת.

ואיש אין בארץ. שהיו סבורות שנתכלה העולם כדור המבול.

לכה נשקה את אבינו יין וגו'. רבי תנחומא משום ר' שמואל: ונחיה מאבינו זרע; "ונחיה מאבינו בן" אין כתיב כאן, אלא ונחיה מאבינו זרע, אותו זרע שהוא בא ממקום אחר, ואי זה? זה מלך המשיח.

ולא ידע בשכבה ובקומה. נקוד על וי"ו של ובקומה, שבשכבה לא ידע, ובקומה ידע. ומנין היה להן יין במערה? אלא שהיה להם מרובה והיו כונסין אותו במערות. אמר ר' יהודה ברבי סימון: מעין דוגמת העולם הבא נעשה להן, כמה דאת אמר: "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס":

רמז פו וישכם אברהם בבקר. תפילות – אבות תקנום. אברהם תקן תפילה של שחר, שנאמר: וישכם אברהם. יצחק תקן תפילה של מנחה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה"; ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: "תפילה לעני כי יעטוף" וגו'. יעקב תקן תפילה של ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום", וכתיב: "ואתה אל תתפלל בעד" וגו' "ואל תפגע" וגו'.

כל היום כשר למילה, שנאמר: "וביום השמיני ימול", אלא שזריזין מקדימין למצוות, שנאמר: וישכם אברהם בבקר.

קומץ מאימתי מתיר שירים באכילה? רבי חנין אומר, משמשלה בו האור. ר' יוחנן אמר, משתצת אש ברוב.ו וטעמא דרבי יוחנן, דכתיב: והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן; אימתי מעלה הכבשן קיטור? משתצת אש ברובו.

ולא ידע בשכבה ובקומה. אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"? משל ללוט ובנותיו: הם שנתכוונו לשם שמים, "צדיקים ילכו בם"; הוא שנתכוון לשם עבירה, "ופושעים יכשלו בם". ותשקין את אביהן, והא מינס אניס? תנא משום רבי יוסי בר חוני: למה נקוד על וי"ו שבקומה של בכירה? לומר שבשכבה לא ידע; מאי הוה ליה למעבד? מאי דהוה הוה! נפקא מינה דלפניא אחרינא לא אתבעי ליה למשתי חמרא. "אח נפשע מקרית עוז" וגו' "לתאוה יבקש נפרד" וגו'.

ותהרין שתי בנות לוט. שלטו בעצמן והוציאו ערותן. אמר ר' נחמן בר חנין: כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות, סוף מאכילין אותו מבשרו. אין אנו יודעין אם לוט נתאוה לבנותיו או אם בנותיו נתאוו לו; ממה דכתיב: לתאוה יבקש נפרד, הוי לוט נתאוה לבנותיו ובנותיו לא נתאוו לו. אין לך כל שבת ושבת שאין קורין בה פרשתו של לוט, מאי טעמא? דכתיב: "בכל תושיה יתגלע", "התגלעו" אין כתיב כאן אלא "יתגלע". אנשים נתרחקו ונשים נתקרבו, הדא הוא דכתיב: "אני ידעתי וגו' עברתו ולא כן בדיו". ר' הונא בר פפא ור' סימון, רבי הונא אמר: תחילת עיבורו של מואב לא היה לשם זנות אלא לשם שמים; בדיו לא עשו כן לשם שמים אלא לשם זנות, שנאמר: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב". דבר אחר: תחילת עיבורו לא היה לשם שמים אלא לשם זנות; בדיו לא עשו כן לשם זנות אלא לשם שמים, שנאמר: "ותרד הגרן ותעש ככל אשר צותה חמותה". דבר אחר: ותהרין שתי בנות לוט מאביהן, מאביהן היה הדבר; ראה מה כתיב: "ולא ידע בשכבה, ובקומה" נקוד, למה? שהיה שיכור מאמש, אבל בלילה פג יינו והרגיש בה. מפני כך הוא מתפרסם בכל שבת, הרי הוא חייב לעצמו.

ותקרא את שמו מואב. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה, דאילו בכירה דקאמרה מואב, מן אב, אמר הקב"ה למשה: "אל תתגר בם מלחמה", מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהו; ואילו צעירה דקאמרה בן עמי, אמר הקב"ה למשה: "וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם", דאפילו אנגריא לא תעביד בהו:

רמז פז ואמר רבי יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבעה דורות בישראל: עובד, ישי, דוד, שלמה; ואלו צעירה עד רחבעם, שנאמר: "ושם אמו נעמה העמונית":

רבי יודן בשם ר' איבו: הבכירה על ידי שביזתה כבוד אביה אמרה "מואב", מאב, אמר הכתוב: "אל תתגר בם מלחמה", אבל אתה מפתק נהרות שלהן ומצית גדישין שלהן באש. אבל הצעירה, על ידי שחסתה על כבוד אביה ואמרה בן עמי, בן מי שהיה עמי, "אל תתגר בם" (מלחמה) כל עיקר.

אמר ר' יהודה בר סימון ורבי חנין בשם ר' יוחנן: בנותיו של לוט הולכות לעבור עבירה ונתפקדו, בזכות מי? בזכות אברהם; "מואב" – מאב, "כי אב המון גוים נתתיך":

פרק כ

ויסע משם אברהם ארצה הנגב. "ואולם הר נופל יבול", זה לוט שנפל מהר; "וצור יעתק ממקומו", זה אברהם, שגרם לו שפינה ממקומו. דבר אחר: לפי שחרב מקומה של סדום ופסקו העוברים והשבים, אמר: מה אני מפסיק צדקה מביתי? הלך ונטה לו אהל בגרר. הדא הוא דכתיב: ויסע משם אברהם.

"אח נפשע מקרית עוז", זה לוט שהיה בן אחיו של אברהם, שפשע באברהם; כפרת ביה, שקרת ביה. ומה גרם לו? שהביא עליו מדנים כבריח בית ארמונו של הקב"ה, זה בית המקדש; מה להלן לא יבא טמא לכל דבר בבית המקדש, אף כאן "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'". לכך סמך ויסע משם אברהם.

"חכם לב יקח מצוות", זה אברהם, לפי שחרב מקומה וכו'. ויסע משם, פינה מקומו מפני ריח רע, שהיו אומרים: לוט בן אחי אברהם בא על בנותיו.

ארצה הנגב, שבעה שמות נקראו לו: דרום, נגב, ים, תימנה, וימין, חדר, וסינים. התיבון, והכתיב: "ולא ממדבר הרים"? אמר להם, אף הוא דרום הוא. אמר ר' חייא בר אבא: עבר הוינא קמי כנישתא דבבלאי דציפורי ושמעית ינקיא יתבין וקריין: ויסע משם אברהם ארצה הנגב, אמרתי, גדולים דברי חכמים שאומרים: הזהר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל וכל דבריהם כגחלי אש. משעה שנתפרש אברהם אבינו מלוט היתה פרישתו פרישת עולם. ויגר בגרר, בגרדיקו:

רמז פח וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה. אפשר שהלכה מדעתה? אלא לקחה בעל כרחה שלא בטובתה.

ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה. מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם? אין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דיבור, שנאמר: "ויקר אלהים אל בלעם"; אין לשון "ויקר" אלא לשון טומאה, כמה דאת אמר: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה". אבל לישראל נגלה בלשון טהרה, בלשון קדושה, בלשון ברור, "ויקרא אל משה", בלשון שמלאכי השרת מקלסין אותו, שנאמר: "וקרא זה אל זה ואמר" וגו'. "רחוק ה' מרשעים", אלו נביאי אומות העולם; "ותפלת צדיקים ישמע", אלו נביאי ישראל. אין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בשעה שדרך לפרוש אלו מאלו, הדא הוא דכתיב: "בשעפים מחזיונות לילה בנפול תרדמה על אנשים ואלי דבר יגונב". מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם? למלך שהיה הוא ואוהבו בטרקלין, והיה תולה את הוילון וכופלו ומדבר עם אוהבו. ורבנן אמרי: למלך שהיה לו פילגש, כשהוא בא אצל אשתו הוא בא בפרהסיא, כשהוא בא אל פילגשו הוא בא במטמוניות. כך אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא בלילה, שנאמר: "ויבא אלהים אל בלעם לילה", "ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה"; אבל נביאי ישראל ביום, "והוא יושב פתח האהל כחם היום", "ויהי ביום דבר ה'", "ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה'".

ויאמר הנך מת על האשה. מכאן שאין התראה לבני נח. איתמר: כסבור בהמה ונמצא אדם, גוי ונמצא גר תושב, רבא אמר: חייב, רב חסדא אמר: פטור. רבא אמר חייב, אומר מותר קרוב למזיד הוא; רב חסדא אמר פטור, אומר מותר אנוס הוא. איתיביה רבא לרב חסדא: הנך מת על האשה אשר לקחת, מאי לאו בידי אדם? לא, בידי שמים, דכתיב מחטו לי. ולטעמיך "וחטאתי לאלהים", לאלהים ולא לאדם? אלא דינו מסור לאדם, הכא נמי דינו מסור לאדם. איתיביה, "הגוי גם צדיק תהרוג?" התם כדקא מהדרי עליה וכו':

רמז פט תנו רבנן: כל אלו שאמרו דמי בושתו; אבל צערו, אפילו הביא כל אילי נביות אינו נמחל לו עד שיבקש הימנו, שנאמר: ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. אשת נביא הוא דתהדר דלאו נביא לא תהדר? הכי קאמר ליה: ועתה השב אשת האיש מכל מקום; ודקאמרת: "הגוי גם צדיק תהרוג הלא הוא אמר לי אחותי היא", נביא הוא וממך למד: אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא, אחותך היא? מכאן לבן נח שנהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד:

תמן תנינן: האשה נקנית בשלש דרכים: בכסף, בשטר, ובביאה. בביאה מנלן? אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן, אמר קרא: והיא בעולת בעל, מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה. אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: כעורה (משנה) זו ששנה רבי, "ובעלה", מלמד שנקנית בביאה? אי מהתם הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל, קמ"ל. מתקיף לה ר' אבא בר ממל: אם כן נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה? אי דקדיש ובעיל, בעולה היא, ואי דקדיש ולא בעיל לאו כלום הוא. אמר רב נחמן בר יצחק: משכחת לה כגון שקדשה בשטר, הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס. ור' יוחנן האי "ובעלה" מיבעיא ליה, זו נקנית בביאה ואין אמה העבריה נקנית בביאה; סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב: "אם אחרת יקח לו", הקישה הכתוב לאחרת, מה אחרת נקנית בביאה אף אמה העבריה נקנית בביאה, קמ"ל. ורבי האי סברא מנא ליה? אם כן לכתוב רחמנא "ובעל", מאי "ובעלה"? שמעת מינה תרתי. ולרבא דאמר: בר אהינא אסברה לי, "כי יקח איש אשה ובעלה", קדושין המסורין לביאה הוו קדושין, שלא נמסרו לביאה לא הוו קדושין, מאי איכא למימר? אם כן לכתוב רחמנא "או בעל"; מאי "ובעלה"? שמע מינה כולהו. ורבי האי בעולת בעל מאי עביד ליה? מיבעיא ליה, בעל עושה אותה בעולה [שלא כדרכה] ואין אחר עושה אותה בעולה [שלא כדרכה]. ומודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי. ומאי שנא מקטלא, דאמר רבי: באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה, הראשון בסקילה וכולן בחנק? שאני התם דאמר קרא: "ומת האיש ההוא אשר שכב עמה לבדו". ורבי יוחנן האי סברא מנא ליה? אם כן לכתוב רחמנא "בעולת איש", מאי בעולת בעל? שמע מינה תרתי:

תני ר' חנינא: והיא בעולת בעל, בעולת בעל יש להם, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. והיא בעולת בעל, בעלייתו של בעל [ברמז לד]:

והיא בעולת בעל. אמר רב: בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה. רבנן אמרי: מרתא דבעלה, בכל מקום האיש גוזר, ברם הכא, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה":

רמז צ ואבימלך לא קרב אליה ויאמר ה' הגוי גם צדיק תהרוג. אמר: אם כך דנת לדור המבול ולדור הפלגה, צדיקים היו. אמר ר' ברכיה: אם גוי זה תהרוג, צדיק תהרוג.

הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא. אף חמריא וגמליא ובני בייתיה כולם אמרו כן. בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת. אמר ליה: אמת באחד, תום יש לך, נקיון כפים אין לך, ממה שהשיבו: "גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת"; הדא אמרה, משמוש ידים היה שם.

על כן לא נתתיך לנגוע אליה. לגבור שהיה רוכב על הסוס, והיה הסוס רץ מתחתיו, וראה תינוק אחד מושלך בדרך, ומשך הסוס ולא הזיק; למי מקלסין? לסוס או לרוכב? הוי אומר לרוכב. כך על כן לא נתתיך לנגוע אליה. מחטו לי, יצרך המחטיאך בידי הוא מסור, ואני מנעתיך מלחטוא, משכתיך מן החטא, והשבח שלי הוא ולא שלך.

ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. אמר ליה: מי מפייסו ומודיעו שלא נגעתי בה? אמר ליה: כי נביא הוא. אמר ליה: ומי מודיע לכל? אמר ליה: ויתפלל בעדך וחיה.

ואם אינך משיב דע כי מות תמות. מכאן שאין התראה לבני נח.

וישכם אבימלך בבקר ויקרא לכל עבדיו. לפי שהיו רואים עשנה של סדום עולה ככבשן האש, אמר: תאמר, אלו מלאכים שנשתלחו לסדום באו לכאן? לפיכך וייראו האנשים מאד.

מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי. בכל מקום היתה רווחא מקדמתך, וכאן קדמך רעבון.

ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים, "וגם אמנה אחותי בת אבי היא" (ברמז נ"ו).

מה עשית לנו, "הנך מת על האשה"; ומה חטאתי לך, "דע כי מות תמות"; כי הבאת עלי, "כי עצור עצר ה'" (ברמז כ"ה):

רמז צא וגם אמנה אחותי בת אבי. כשיטתן השיבן.

ויהי כאשר התעו אותי. אמר ר' חנן: הלואי נדרוש הדין קריא בתלתא אפין וניפיק ידוהי. כך אמר אברהם: בשעה שבקשו אומות העולם להזדווג לי עד שאני בבית אבא, נתקיים עלי הקב"ה; ובשעה שבקשו אומות העולם לענות אותי, נגלה עלי הקדוש ברוך הוא; ובשעה שבקשו אומה לתעות אותי מדרכיו של הקב"ה, העמיד להן הקב"ה שני גדולים משל בית אבא, כגון שם ועבר, והיו מתרים בהם.

ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך. אזלת למצרים, סחרת בה; אתית הכא, סחרת בה. אם ממון אתבעי, הא לך ממון וכסי עינך מנאי. דבר אחר: עשה לך כסות שיהיו הכל מביטין בו בכסות ולא ביפיה. נטל לבוש מלכות והלבישה ועשאה מטרונא, ולמה? כדי שלא יתבע אדם אותה, אלא יהו שומעין שהיא מלכה ומתיראין לתבוע אותה, שהיא מכוסה מן העין. ריש לקיש אמר: ביקש להקנותה בפני בעלה, לומר: כל השנים הללו היתה עמו ולא עשה לה דבר, וזה היתה עמו לילה אחת ועשה לה כל הכבוד הזה. דבר אחר, אמר להם: אתם כסיתם ממני את העין, בן שאתם מעמידים יהיה כסות עינים:

אסור להסתכל בצלם דמות רשע, שנאמר: "לולי פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך". רבי אלעזר אמר, עיניו כהות, שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות", משום דאסתכל ביה בעשו הרשע. והא גרמא ליה? והאמר רבי יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קילל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר: הנה הוא לך כסות עינים, אל תקרי כסות אלא כהות עינים, שנאמר: "ותכהין עיניו"? הא והא גרמא ליה. אמר לה: הואיל וכסית מנאי ולא גלית לי שהוא אישך וגרמת לי הצער הזה, יהי רצון שיהיו לך בנים כסויי עינים:

ואת כל ונוכחת. אמר לה: כבר תוכחתיה דההוא גברא גבי, דתנינן: המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת; למה ז'? שהיתה מתחייבת ז' מלאכות וכו'. וכן המורד באשתו, מוסיפין לה על כתובתה ג' דינרין בשבת, מפני שהוא מתחייב לה שלשה דברים: שאר כסות ועונה.

ויתפלל אברהם אל האלהים. מתחילת הספר עד כאן לא נאמר בלשון הזה; וכיון שנתפלל אברהם, הותר אותו הקשר.

כי עצור עצר ה'. (נאמר) עצירה בפה, (ונאמר) עצירה בגרון, עצירה באוזן, עצירה מלמעלה, עצירה מלמטה, והכל על דבר שרי אשת אברם. אמר רבי ברכיה: על דטולמוס למקרב למסאנא דמטרונא וכו':

אמר רבי אלעזר: שתי עצירות אלו למה? אחת באיש, שכבת זרע; שתים באשה, שכבת זרע ולידה. במתניתא תנא: שתים באיש, שכבת זרע וקטנים; שלוש באשה, שכבת זרע וקטנים ולידה. רבינא אמר: שלוש באיש, שכבת זרע וקטנים ופי טבעת; ארבע באשה, שכבת זרע וקטנים ופי טבעת ולידה. בעד כל רחם, אפילו תרנגולת של אבימלך לא הטילה ביצתה.

מנין שאם לא מחל אדם לחברו, שהוא אכזרי? שנאמר: ויתפלל אברהם אל האלהים. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרו רבנן: כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה? שנאמר: "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו". אמר ליה: את אמרת מהתם? אנא אמרי מהכא: ויתפלל אברהם אל האלהים, וכתיב "וה' פקד את שרה כאשר אמר" [וגו'; כאשר אמר] אברהם על אבימלך:

החובל בחברו, אף על פי שלא ביקש החובל מן הנחבל צריך שיבקש עליו רחמים, שנאמר: ויתפלל אברהם; וכן אתה מוצא באיוב: "ואיוב עבדי יתפלל עליכם". וכן הוא אומר: "ונתן לך רחמים"; כל זמן שאתה רחמן, ירחם עליך המקום:

פרק כא

וה' פקד את שרה. זהו שאמר הכתוב: "וידעו כל עצי השדה", אלו הבריות, כמא דאת אמר: "כי האדם עץ השדה". "כי אני ה' השפלתי עץ גבוה", זה אבימלך, "כי עצור עצר". "הפרחתי עץ יבש", זה שרה. "אני ה' דברתי ועשיתי", לא כאלין דאמרין ולא עבדין; "דברתי", "למועד אשוב אליך", "ועשיתי", ויעש ה' לשרה כאשר דבר. "האנוש מאלוה יצדק", וכי אפשר לו לבשר ודם להיות צדיק יותר מבוראו? "הלא אם מעושהו יטהר גבר", וכי אפשר להיות טהור יותר מבוראו? מה אלישע אמר לשונמית? "למועד הזה כעת חיה את חובקת בן", מה כתיב שם? "ותהר ותלד בן למועד אשר דבר אליה אלישע". דבריו של בשר ודם מתקיימין, דבריו של הקב"ה על אחת כמה וכמה! וה' פקד את שרה.

"כי תאנה לא תפרח", זה אברהם, כמא דאת אמרת: "כבכורה בתאנה בראשיתה" וגו'. "ואין יבול בגפנים", זה שרה, כמא דאת אמר: "אשתך כגפן פוריה". "כחש מעשה זית", וכי אותם המלאכים שבשרו את שרה כחשים היו? "מעשה זית", האירו פניה כזית. "ושדמות לא עשה אוכל", אותן השדים לא עשו אוכל. "גזר ממכלה צאן", כמא דאת אמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם". "ואין בקר ברפתים", כמא דאת אמר: "אפרים עגלה מלומדה". חזרה ואמרה שרה: מה אנא מובדא סברי מן בריי? חס ושלום, לית אנא מובדא סברי מן בריי, אלא "ואני בה' אצפה" וגו'. אמר לה הקב"ה: את לא אובדת סבריך, אף אנא לא מוביד סבריך, אלא וה' פקד את שרה. "יבש חציר נבל ציץ", יבש חצירו של אבימלך, נבל ציצו של אבימלך, "כי עצור עצר ה'". "ודבר אלהינו יקום לעולם", וה' פקד את שרה.

"לא איש אל ויכזב" וגו'. אמר רבי שמואל: פסוק זה לא ראשו סופו ולא סופו. ראשו "לא איש אל ויכזב" וגו', "ההוא אמר ולא יעשה" וגו'? אלא בשעה שהקב"ה גוזר להביא טובה לעולם, "לא איש אל ויכזב"; ובשעה שהוא גוזר להביא רעה לעולם, "ההוא אמר ולא יעשה". בשעה שאמר לאברהם: "כי ביצחק יקרא לך זרע", "לא איש אל ויכזב"; ובשעה שאמר לו: "קח נא את בנך" וגו', "ההוא אמר ולא יעשה". בשעה שאמר הקב"ה למשה: "פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים", "לא איש אל ויכזב"; ובשעה שאמר לו הקב"ה: "הרף ממני ואשמידם", "ההוא אמר ולא יעשה". בשעה שאמר הקב"ה לאברהם: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי", "לא איש אל ויכזב"; ובשעה שאמר לו: "ועבדום וענו אותם", "ההוא אמר ולא יעשה". כשאמר: "למועד אשוב אליך" – "לא איש אל ויכזב", אלא וה' פקד את שרה.

"מושיבי עקרת הבית", זו שרה, "ותהי שרי עקרה". "אם הבנים שמחה", היניקה בנים שרה.

וה' פקד את שרה כאשר אמר, מה שאמר לה באמירה; ויעש ה' לשרה כאשר דבר, מה שאמר לה בדיבור. וה' פקד את שרה כאשר אמר, על ידי מלאך; ויעש ה' לשרה כאשר דבר, מה שאמר לה הוא. ר' יהודה אומר: וה' פקד את שרה, ליתן לה בן; ויעש ה' לשרה כאשר דבר, לברכה בחלב. אמר לו ר' נחמיה: וכי כבר נתבשרה בחלב? אלא מלמד שהחזירה הקב"ה לימי נערותה. ר' אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: נותן אני יראתה על כל אומות העולם, דלא יהו מונין לה וצווחין לה "עקרה". ר' יהודה בשם ריש לקיש: עיקר מטרין לא היה לה, וגלף לה הקב"ה עיקר מטרין.

אמר רבי אחא: הקב"ה בעל פקדונות. עמלק הפקיד אצל הקב"ה חבילות של קוצים, והחזיר לו הקב"ה חבילות של קוצים, שנאמר: "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל"; שרה הפקידה אצלו מצוות ומעשים טובים, והחזיר לה הקב"ה מצות ומעשים טובים, וה' פקד את שרה. אמר רבי יצחק, אמר הקב"ה, כתיב: "ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע", וזאת שנכנסה לבית פרעה ולבית אבימלך ויצתה טהורה, אינו דין שתיפקד? אמר רבי יהודה בר רבי סימון, אף על גב דאמר רב הונא: מלאך הוא שממונה על התאוה, אבל שרה לא נצרכה לדברים הללו, אלא הקב"ה הוא בכבודו פקדה, שנאמר: וה' פקד את שרה.

וה' פקד את שרה, הוא וסנקליטין שלו. מה כתיב למעלה מן הענין? ויתפלל אברהם. משל למלך שהיה לו אוהב והיה מחבבו יותר מדאי, וכל מה שהיה אוהבו שואל ממנו היה עושה; וכיון שידעו כן, כל מי שהיה מבקש שררה היה בא אצלו והוא מבקש מן המלך והמלך עושה לו חפצו. ולאותו אוהב לא נתן שררה. אמרו לו בני פלטין שלו: אדונינו המלך, אוהבך זה מבקש לאחרים שררה ולנפשו אינו מבקש. אמר המלך: בדין הוא שאתן לו:

רמז צב בראש השנה נפקדה שרה, רחל, חנה. מנלן? אמר ר' אלעזרף אתיא זכירה זכירה אתיא פקידה פקידה; כתיב ברחל: "ויזכור אלהים את רחל", וכתיב בה בחנה: "ויזכרה ה'", ואתיא זכירה זכירה מראש השנה דכתיב: "זכרון תרועה"; ואתיא פקידה פקידה; כתיב בה בחנה: "כי פקד ה' את חנה", וכתיב בה בשרה: וה' פקד את שרה.

כל מקום שאתה מוצא דבריו של רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי באגדה, עשה אזנך כאפרכסת. בל"ב מדות האגדה נדרשת. א' מרבוי, כיצד ברבוי? שלש לשונות, את אף גם. את לרבות כיצד? וה' פקד את שרה, אילו נאמר "פקד שרה" הייתי אומר: שרה לבדה נפקדה; כשהוא אומר "את", מלמד שכל העקרות נפקדו כמוה, וכן הוא אומר: "צחוק עשה" וגו'. כיוצא בו, "את פני מבין חכמה": אילו אומר "פני מבין", הייתי אומר לשעתו בלבד; כשהוא אומר "את", ריבה הכל לדורי דורות, וכן הוא אומר: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". גם לרבות כיצד? "גם צאנכם גם בקרכם קחו". אילו נאמר "צאנכם ובקרכם", הייתי אומר: לא נתן להם אלא צאנם ובקרם; כשהוא אומר "גם", ריבה, מלמד שנתן להם דורון משלו, לקיים מה שנאמר: "גם אתה תתן בידנו זבחים" וגו'. כיוצא בו אתה אומר: "ומתו גם שניהם"; אילו נאמר "שניהם", הייתי אומר: האשה שנתחייבה מיתה, ממתינין לה עד שתלד, תלמוד לומר "גם", לרבות את הוולד למיתה. אף לרבות כיצד? "ויקח את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו אף הוא ויכה את המים", מלמד שנעשו ניסים לאלישע בקריעת הירדן יותר מאליהו, שבפעם ראשונה היתה זכות שני צדיקים עומדת, ובשניה לא היה אלא זכות צדיק אחד. וכן הוא אומר: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי"; אתה מוצא ח' מופתים ביד אליהו וי"ו מופתים באלישע. כיוצא בו: "אף ברי יטריח עב", מלמד שענני מטר קשין, והבורא מטריח עליהם להספיק. יכול שאין המטר יורד כל צרכו? תלמוד לומר "אף", ריבה:

ותהר ותלד שרה, הקיש עיבורה ללידתה: מה עיבורה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער. בן לזקניו, מלמד שהיה זיו איקונין שלו דומה לו.

למועד אשר דבר אותו אלהים. ר' יודן אמר: לתשעה חדשים נולד, שלא יהו אומרים: גרוף הוא מביתו של אבימלך. רבי חמא אמר: לשבעה שלמים שהם תשעה מקוטעים. רבי הונא בשם רבי חזקיה: בחצות היום נולד; נאמר כאן "מועד", ונאמר להלן "כבא השמש מועד צאתך ממצרים":

ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק, יצא חק דרוריה לעולם. יצחק, י' עשרה, כנגד י' דברות שעתידין בניו לקבל. צ' תשעים, "ואם שרה הבת תשעים שנה תלד". ק' מאה, "הלבן מאה שנה יולד". ח' שמונה, כנגד שמונה ימי המילה, "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר דבר אותו אלהים"; והיכן דבר? "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר".

כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו אנשים חייבין ונשים פטורות. תנינא להא דתנו רבנן: חייב אדם לבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו בנהר. רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו ליסטיות. למולו מנא לן? דכתיב: וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו, אותו ולא אותה. והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב: "המול לכם כל זכר". והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה, דכתיב: "וערל זכר אשר לא ימול" וגו'. אשכחן מיד, לדורות מנא לן? תנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר צוואה אינו אלא זירוז מיד ולדורות. זירוז דכתיב, "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו". מיד ולדורות דכתיב: "מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם":

רמז צג ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. רבי ברכיה בר רבי יהודה בר רבי סימון בשם רבי שמואל בר רבי יצחק: ראובן בשמחה, שמעון מה איכפת ליה? אם שרה נפקדה, אחרות מה איכפת להו? אלא בשעה שנפקדה שרה אמנו הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו עמה, הרבה חרשים נתפקחו עמה, הרבה סומים נתפתחו, הרבה שוטים נשתפו. נאמר כאן עשיה, ונאמר להלן "והנחה למדינות עשה", מה עשיה הנאמר להלן נתן דרוריה לעולם, אף עשיה הנאמר כאן נתן דרוריה לעולם. ר' לוי אמר, הוסיף על המאורות; נאמר כאן עשיה, ונאמר להלן "ויעש אלהים את שני המאורות":

ותאמר מי מלל לאברהם. "מי דבר" אין כתיב כאן אלא "מי מלל", רמזו שהוליד למאה שנה. רבי פנחס בשם רבי חלקיה: קמותיו של אביהם היו יבשות ונעשו מלילות. רבי ברכיה בשם ר' לוי, את מוצא, כיון שילדה אמנו שרה את יצחק היו אומות העולם אומרים: חס ושלום לא ילדה שרה את יצחק, אלא הגר שפחת שרה היא ילדה אותו. מה עשה הקב"ה? ייבש דדי נשותיהן של אומות העולם, והיו מטרוניות באות ונושקות עפר רגליה של שרה ואומרים לה: עשי מצוה והיניקי בנים שלנו. שרה היתה צנועה יותר מדאי, אמר לה אברהם אבינו: שרה, אין זו שעת הצניעות אלא גלי את דדיך וקדש שמו של הקב"ה ושבי בשוק והיניקי בניהן, כדי שידעו הכל שהתחיל הקב"ה לעשות לנו ניסים. וגילתה דדיה והיו נובעות כשתי מעיינות והיו מטרוניות באות ומניקות את בניהם ממנה ואומרים: אין אנו כדאי להניק את בנינו מחלבו של יצחק. הדא הוא דכתיב: היניקה בנים, "היניקה בן" אין כתיב כאן אלא "בנים". רבנן ורבי אחא, רבנן אמרי: כל מי שבא לשם שמים נעשה ירא שמים. רבי אחא אמר: אף מי שלא בא לשם שמים, נתן לו ממשלה בעולם הזה; כיון שהפליגו עצמן בסיני ולא קבלו את התורה, נטלה מהם אותה הממשלה, הדא הוא דכתיב: "מוסר מלכים פתח" וגו':

ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה. וכמה בנים היניקה? תנא: אותו היום שגמל אברהם אבינו את יצחק בנו עשה משתה גדול, והיו אומות העולם אומרים: ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא? ולא עוד, אלא שעשו משתה גדול כדי להעמיד דבריהם. מה עשה אברהם אבינו? עמד וזימן כל גדולי הדור, ואף שרה אמנו זימנה את נשותיהם, וכל אחת ואחת הביאה את בנה ולא הביאה מניקתה, נעשה נס ונתפתחו דדיה כשני מעינות והניקה את כולן. ועדיין אומרים: שרה בת תשעים שנה תלד, אברהם בן מאה שנה יוליד? מיד נהפך קלסתר פנים של יצחק ונדמה לאברהם. באותה שעה אמרו: "אברהם הוליד את יצחק":

מאי דכתיב: ויגדל הילד? עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסד לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין, נותנין לו לאברהם כוס של ברכה לברך, אומר: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. אומר ליצחק: טול וברך, אומר: איני מברך, שיצא ממני עשו. אומר ליעקב: טול וברך, אומר: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהם. אומר למשה: טול וברך, אומר: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר ליהושע: טול וברך, אומר: איני מברך, שלא זכיתי לבן, דכתיב: "נון בנו יהושע בנו". אומר לדוד: טול אתה וברך! ואומר: אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר: "כוס ישועות אשא" וגו':

רמז צד ויגדל הילד ויגמל. שנגמל מיצר הרע ליצר טוב. ורבנן אמרי, שנגמל מחלבו. ויעש אברהם משתה גדול, גדול עולמים היה שם. "ויעש המלך משתה גדול", גדול עולמים היה שם, הדא הוא דכתיב: "כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב", בימי מרדכי ואסתר; "כאשר שש על אבותיך", בימי אברהם. דבר אחר: משתה גדולים היו שם, עוג וכל גדולי מלכות היו עמו. אמרו לו לעוג: לא היית אומר: אברהם פרדה עקרה ואינו מוליד? אמר להם: ועכשיו מתנתו מה היא? לאו שפיפא היא? אי יהיב אנא אצבע עלויה פחיס יתיה. אמר לו הקב"ה: אתה מבזה על מתנתי? חייך שאתה רואה אלף אלפים ורבי רבבות יוצאים מבני בניו, ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידם, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו". אמר ר' לוי: לא נדנדה עריסה תחלה אלא בביתו של אברהם אבינו, דאמר ר' יהושע בן מנחמה: אותם ל"ב מלכים שהרג יהושע כולם בביתו של אברהם אבינו היו במשתה. ולא ל"א היו? אלא כי ההיא דאמר ר' ברכיה ור' חלבו ור' פרנך משום ר' יוחנן: "מלך יריחו אחד", שאין ת"ל אחד, אלא הוא ואנטיקסר שלו.

ותרא שרה את בן הגר המצרית. אמר ר' שמעון, ר' עקיבא היה אומר בו דבר לגנאי, ואני אומר בו דבר לשבח. דרש ר' עקיבא: מצחק, אין מצחק אלא גלוי עריות, כמא דאת אמר: "בא אלי העבד העברי וגו' לצחק בי"; מלמד שהיתה שרה אמנו רואה את ישמעאל מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן. תנא ר' ישמעאל: אין מצחק אלא לשון עבודה זרה, שנאמר: "ויקומו לצחק"; מלמד שהיתה שרה אמנו רואה את ישמעאל בונה בימוסיאות וצד חגבים ומקטיר עליהם. רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אין הלשון הזה אלא שפיכות דמים, כמא דאת אמר: "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". אמר זה לזה: נלך ונראה חלקינו בשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק ועושה בעצמו כאילו מצחק. הדא הוא דכתיב: "כמתלהלה היורה זיקים חצים וגו' כן איש מה את רעהו ואמר הלא מצחק אני". ואני אומר: אין הלשון הזה אלא ירושה, שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים. אמר להם ישמעאל: שוטים אתם, אני בכור ואני נוטל פי שנים; שמתשובה שאמרה שרה לאברהם אתה למד: "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". עם בני אעפ"י שאינו יצחק, עם יצחק אעפ"י שאינו בני, קל וחומר עם בני שהוא יצחק.

וירע הדבר מאד בעיני אברהם. הדא הוא דכתיב: "ועוצם עיניו מראות ברע". הנסיון התשיעי, נולד ישמעאל ונתרבה בקשת, שנאמר: "ויהי אלהים את הנער" וגו'. נטל קשת וחצים והיה מורה אחר הפרגוד, וראה את יצחק יושב לבדו וירה עליו חץ להרגו. וראתה שרה והגידה לאברהם ואמרה ליה: כזה וכזה עשה ישמעאל ליצחק; עמוד וכתוב ליצחק כל מה שנשבע הקב"ה ליתן לך ולזרעך, שאין בן האמה הזאת יורש עם בני יצחק. אמרה שרה: כתוב גט גרושין, שלח את האמה הזאת ואת בנה מעלי ומעל יצחק בני, מן העולם הזה ומן העולם הבא. ומכל הרעות שבאו על אברהם הרע בעיניו הדבר הזה:

כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. יש שומע ונשכר (כדכתוב ברמז ל"ג).

כי ביצחק יקרא לך זרע. ביצחק ולא כל יצחק. ביצחק, ב' תרין, במי שהוא מודה בשני עולמות:

ויקח לחם וחמת מים. שכן דרך עבדים שהם שואבים מים בכדיהם.

שם על שכמה ואת הילד. בן י"ז שנה היה, ואת אמרת שם על שכמה? אלא מלמד שהכניסה בו שרה עין הרע, ומתוך כך חלה ונכנסה בו חמה ואכאביות. תדע לך שהוא כן, דכתיב: "ויכלו המים מן החמת", שכן דרך החולה להיות שותה בכל שעה:

ותשלך את הילד תחת אחד השיחים, רותם היה, שכן דרך הרתמים גדלים במדבר. שיחים, ששם הסיחו עמה מלאכי השרת.

ותלך ותשב לה מנגד. הכא את אמר: מנגד וכו' הרחק, ולהלן הוא אומר: "אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה במדה", הא למדנו נגד מנגד, הרחק מרחוק. דבר אחר: כמטחוי קשת, שני טוחים בקשת, מיל. אמר ר' ברכיה: כמטחת דברים כלפי בוראה. אמרה, אתמול אמרת לי: "הרבה ארבה את זרעך", ועכשיו הוא מת בצמא? הדא הוא דכתיב: "נודי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך", כאותה בעלת נוד. "הלא בספרתך", כשם שכתוב בספר שלך. "אל דמעתי אל תחרש", דמעתה של הגר לא החרשת, ולדמעתי תחריש? ואם תאמר: על ידי שהיתה גיורת היתה חביבה, אף אני כן, "כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי":

ויקרא מלאך אלהים אל הגר. בזכותו של אברהם. באשר הוא שם, בזכות עצמו; יפה תפילת החולה לעצמו מתפילת אחרים. קפצו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו: רבונו של עולם, אדם שעתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו את הבאר? אמר להם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? אמרו לו: צדיק. אמר להם: איני דן את האדם אלא לפי שעתו:

אמר: "קונם שאיני נהנה לזרע אברהם", אסור בישראל ומותר באומות העולם. והאיכא ישמעאל? כי ביצחק יקרא לך זרע כתיב. והאיכא עשו? ביצחק ולא כל יצחק:

רמז צה וישכם אברהם וגו' ויקח לחם' וגו' וישלחה. בגט גרושין, ולקח את הרדיד וקשר במתניה לידע שהיא שפחה. ולא עוד, אלא שרצה לראות את ישמעאל בנו ולידע את הדרך אשר הלכו בה. בן י"ז שנה היה ישמעאל בצאתו מבית אביו, ובזכות אברהם אבינו לא חסרו המים מן החמת; וכיון שהגיע לפתח המדבר, התחילה תועה אחר עבודה זרה של בית אביה, ומיד חסרו המים, ועיפה נפשו של ישמעאל בצמא, והלך והשליך עצמו תחת חרולי המדבר להיות ישן עליו, ואמר: "אלהי אברהם אבי! יש לפניך תוצאות מות, קח את נפשי ולא אמות בצמא"; ונעתר לו, שנאמר: "כי שמע אלהים את קול הנער". ושם נפתח לו הבאר שנברא בין השמשות, והלכו ושתו ומלאו החמת, ומשם נשאו רגליהן והלכו כל המדבר עד שהגיעו למדבר פארן, ומצאו שם מוצאי מים וישבו. שלח ישמעאל ולקח לו אשה מבנות מואב, ועיישה היה שמה. לאחר ג' שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל, ונשבע לשרה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם אשתו של ישמעאל. אמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה ליה: הלך הוא ואמו להביא פירות ותמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומעט מים כי עיפה נפשי מדרך המדבר. אמרה ליה אין לי לא לחם ולא מים. אמר לה: כשיבא ישמעאל תגיד לו את הדברים האלה ואמרי לו: חלף את מפתן ביתך, שאינה טובה לך ולא ראויה לך. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדברים, ובן חכם כחצי חכם, והבין ישמעאל ושלחה. שלחה אמו ולקחה לו אשה מבית אביה ופטימה שמה. ועוד לאחר ג' שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל, ונשבע לשרה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם, והגיע לשם בחצי היום, ומצא אשתו של ישמעאל וכו', עד מיד הוציאה ונתנה לו. עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה על בנו, ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב וממון וברכות. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר הזה, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמיו עליו כרחם אב על בנים:

קומי שאי את הנער... ותלך ותמלא את החמת. הדא אמרה, מחוסרת אמנה היתה:

ויהי אלהים את הנער ויגדל. שאל ר' ישמעאל את ר' עקיבא, אמר לו: בשביל ששימשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה, שהיה דורש אכין ורקין מעוטין, אתין וגמין רבויין. "את" דכתיב הכא מהו? אמר ליה: אילו כתיב, "ויהי אלהים הנער", היה הדבר קשה; אלא "את הנער". אמר ליה: "כי לא דבר רק הוא", ואם רק הוא, מכם הוא רק, שאין אתם יודעים לדרוש! אלא "את הנער", הוא וחמרוהי וגמלוהי ובני ביתיה. ויהי רובה קשת, רבה וקשיותו עמו; רב על כל המורים בקשת:

ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים. אמר ר' יצחק: זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי, כך לפי שכתוב: "ולה שפחה מצרית ושמה הגר", לפיכך ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים:

ישמור אדם דברים בלבבו, שלא יעשה שותפות דברים עם הגוי, סוף שהוא כורת ברית עמו. אברהם כרת ברית עם אבימלך, שנאמר: ויקח אברהם צאן ובקר וגו'. אמרו מלאכי השרת: רבונו של עולם! אדם יחיד בררת לך מע' לשונות, וכרת ברית עם אומות העולם. אמר להם: בן יחיד נתתי לו ואני אומר לו: העלהו עולה לפני, אם יעלהו הרי מוטב, ואם לאו יפה אתם אומרים, שנאמר: "ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם". מכאן אמרו: אין לך אומה בעולם שנשתעבדו בהן בישראל יותר ממנה, בשכר ברית שכרת אברהם את אבימלך מלך פלשתים בלבד. מכאן אמרו: כל העושה שותפות דברים עם הגוי, סוף שהוא כורת עמו ברית, ואם תלמיד חכם הוא – מזלזל בתורתו, ומזלזל שם אביו ומאלמן את אשתו ומייתם את בניו, ואינו ממלא את ימיו, וקושר שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות:

ויהי בעת ההיא ויאמר אבימלך. "ברצות ה' דרכי איש", זה אברהם. "גם אויביו ישלים אתו", ויאמר אבימלך ופיכל שר צבאו. ר' יהודה אומר: פיכל היה שמו. ר' נחמיה אומר: פה שכל צבאותיו נושקין לו על פיו. אלהים עמך בכל אשר אתה עושה, לפי שהיו אומות העולם אומרים: אילו היה צדיק היה מוליד; וכיון שהוליד אמרו לו: אלהים עמך בכל אשר אתה עושה. אילו היה צדיק לא היה שומע לקול אשתו לדחות את בנו; וכיון שאמר ליה אלהים: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", אמר: אלהים עמך בכל אשר אתה עושה. אילו היה צדיק לא היה דוחה בנו בכורו; כיון שראו מעשיו, אמרו: אלהים עמך וגו'.

הואיל ואלהים עמך, השבעה לי אם תשקור לי ולניני ולנכדי, עד כאן רחמי האב על הבן, עד כאן לאחין השותפין. כתיב: "ואויבי חיים עצמו"; מה שנתן לאברהם לז' דורות, נתן לאבימלך לג' דורות. למה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים? שעדיין נכדו קיים.

כחסד אשר עשיתי עמך. מה חסד עשה לו? "הנה ארצי לפניך", ולא קיבל.

והוכיח אברהם את אבימלך. כל אהבה שאין בה תוכחה אינה אהבה. תוכחה מביאה לידי שלום. כל שלום שאין עמה תוכחה אינו שלום.

על אודות המים אשר גזלו. איזהו גזלן? שהוא גוזל בפרהסיא, כמא דאת אמר: "ויגזלו כל אשר יעבור עליהם בדרך"; מה דרך בפרהסיא, אף גזל בפרהסיא. ר' שמעון בן יוחאי מייתי לה מהכא: "והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה"; מה פסח וחולה מומין שבגלוי, אף גזל בגלוי. ריש לקיש אמר: לפני עשרה גזלן. ר' תנחום אמר: לעולם אינו גזלן עד שיגזלנו מתחת ידו, שנאמר: "ויגזול את החנית מיד המצרי".

ויאמר אבימלך מי עשה את הדבר הזה למה לא הגדת לי, על ידך. וגם אנכי לא שמעתי, על ידי מלאך.

כי את שבע כבשות תקח מידי. אמר ליה הקב"ה: אתה נתת לו שבע כבשות, חייך שאני משהה משמחת בניך שבעה דורות. אתה נתת לו שבע כבשות, כנגד כן הורגים מבניך שבעה צדיקים, אלו הן: שמשון, חפני ופנחס, ושאול ושלשת בניו. אתה נתת לו שבע כבשות, חייך כנגד כן מחריבין מבניך שבעה משכנות, ואלו הן: אהל מועד, נוב וגלגל וגבעון ושילה, ובית עולמים שנים. אתה נתת לו ז' כבשות, כנגד כן ארוני חוזר בשדה פלשתים ז' חדשים. רבנן אמרי: רועי אבימלך היו מדיינין עם רועי אברהם; אלו אמרו: שלנו הבאר, ואלו אמרו: לנו הבאר. אמרו רועי אברהם: כל מי שהמים רואין את צאנו ועולים, שלו היא. כיון שראו המים צאנו של אברהם, מיד עלו. אמר ליה הקב"ה: אתה סימן לבניך; מה אתה, כיון שראו המים צאנך מיד עלו, אף בניך, כיון שהבאר רואה אותן מיד תהא עולה מאליה, הדא הוא דכתיב: "אז ישיר ישראל עלי באר". אמר ר' יצחק: "בעבור היתה לי" אין כתיב כאן, אלא בעבור תהיה לי לעדה:

ויטע אשל בבאר שבע. מלמד שנטע פרדס ונטע בו כל מיני מגדים. ר' יהודה ור' נחמיה, חד אמר פרדס, וחד אמר פונדק. בשלמא למאן דאמר פרדס, היינו דכתיב ויטע; אלא למאן דאמר פונדק, מאי "ויטע"? כדכתיב: "ויטע אהלי אפדנו".

ויקרא שם בשם ה' אל עולם. אל תקרי ויקרא אלא "ויקריא", מלמד שהקריא אברהם אבינו שמו של הקב"ה לכל עובר ושב. לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? והלא ממי שלו כל העולם כלו אכלתם, הודו וברכו ושבחו למי שאמר והיה העולם:

רבי יהודה אומר: 'שאל', מה תשאל? ענבים תאנים רמונים. רבי נחמיה אומר: אשל, פונדק, אמר לו: 'שאל', מה תשאל? קופר חמר ביעין. ר' זעירא בשם ר' יהודה בר סימון: אשל זה סנהדרין, כמא דאת אמר: ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה. על דעתיה דרבי נחמיה דהוא אמר אשל פונדק, אברהם וכו':

ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. רבים מאותן שנים שעשה בחברון, שבחברון עשה כ"ה שנה ובגרר עשה כ"ו שנה:

פרק כב

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם. "נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה", נסיון אחר נסיון, גדולה אחר גדולה. מה טעם נתתה ליראיך נס? בשביל להתנוסס, לנסותם בעולם. דבר אחר: לגדלם, כנס הזה של ספינה. וכל כך למה? בשביל "קושט סלה", בשביל שתתקשט מדת הדין בעולם; שאם יאמר לך אדם: למי שהוא רוצה הוא מעשיר, למי שהוא רוצה הוא מעני, למי שהוא רוצה הוא עושה מלך. אברהם כשרצה עשה אותו עשיר, כשרצה עשה אותו מלך, יכול אתה להשיבו: יכול אתה לעשות מה שעשה אברהם? אברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו, ואחר כל הצער הזה נאמר לו "קח נא את בנך" ולא עיכב. "ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו". היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעין, מפני שאינו מספיק להקיש עליהן עד שהוא שוברן; אלא מה הוא בודק? קנקנים היפים, שאפילו מקיש עליהן כמה פעמים אינו שוברן. כך אין הקב"ה מנסה אלא הצדיקים, שנאמר: "ה' צדיק יבחן". הפשתני הזה, בשעה שהוא יודע שפשתנו יפה – כל זמן שהוא כותשה היא משובחת, וכל זמן שהוא מקיש עליה היא משתמנת; כך אין הקב"ה מנסה אלא הצדיקים. משל לבעל הבית שהיו לו שתי פרות, אחת כוחה יפה ואחת כוחה רע; על מי נותן את העול? לא על אותה שכוחה יפה? כך אין הקב"ה מנסה אלא צדיקים.

"באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה". "לא תנסו את ה' אלהיכם", והאלהים נסה את אברהם. לרב שהיה מצוה את תלמידו: אל תלוה ברבית, והיה הוא מלוה בריבית. אמר לו: רבי, את אמרת לי אל תלוה בריבית והרי אתה מלוה? אמר לו: אני אומר לך אל תלוה ברבית לישראל, אבל אתה מלוה ברבית לעכו"ם, שנאמר: "לנכרי תשיך". כך אמרו ישראל להקב"ה: כתבת בתורתך: "לא תקום ולא תטור", ואתה נוקם ונוטר, שנאמר: "נוקם ה' ובעל חמה"! אמר להם הקב"ה, אני כתבתי בתורתי: "לא תקום ולא תטור את בני עמך", אבל נוקם ונוטר אני לאומות העולם, שנאמר: "נקום נקמת בני ישראל".

אחר הדברים האלה. הרהורי דברים היו שם, מי הרהר? אברהם הרהר, אמר: נולד יצחק בני, שמחתי ושימחתי את הכל ולא הפרשתי להקב"ה לא פר אחד ולא איל אחד! אמר לו הקב"ה: על מנת שאומר לך שתקריב את בנך ולא תעכב. על דעתיה דר' אליעזר דאמר: "וה' – הוא ובית דינו", והאלהים – הוא ובית דינו. אמרו מלאכי השרת: אברהם שמח ושימח את הכל ולא הפריש להקב"ה לא פר אחד ולא איל אחד, אמר להם הקב"ה: על מנת שיאמר לו שיקריב את בנו ולא יעכב. אמרו אומות העולם: אברהם זה שמח ושימח וכו'. דבר אחר, אחר הדברים האלה, יצחק וישמעאל היו מדיינין זה עם זה, זה אומר: אני גדול ממך שמלתי לח' ימים. אמר ישמעאל: אני חביב, למה? שהיה בידי למחות ולא מחיתי. באותה שעה אמר יצחק: הלואי יגלה עלי הקב"ה ויאמר לי שאחתוך לי אחד מאברי ולא אעכב. אמר לו הקב"ה: על מנת שתקריב עצמך ולא תעכב:

רמז צו והאלהים נסה את אברהם. רבי יוסי הגלילי אומר: גידלו, כנס הזה של ספינה. ר' עקיבא אומר: ניסה אותו ודאי, שלא יהיו האפיקורסים אומרים: עירבבו ולא היה יודע מה לעשות, שנאמר: ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. אמר ר' יהושע בן קרחה: בשני מקומות דימה משה עצמו לאברהם. אמר לו הקב"ה: "אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד". אברהם אמר: הנני, הנני לכהונה, הנני למלכות; זכה לכהונה, זכה למלכות. זכה לכהונה, שנאמר: "נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם"; זכה למלכות, שנאמר: "נשיא אלהים אתה בתוכנו". משה אמר: "הנני", הנני לכהונה, הנני למלכות. אמר לו: "אל תקרב הלום"; אין "קרב" אלא כהונה, שנאמר: "והזר הקרב יומת", ואין "הלום" אלא מלכות, שנאמר: "כי הביאותני עד הלום".

דבר אחר: ויהי אחר הדבים האלה, אחר למי? אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא: אחר דברו של שטן, דכתיב: "ויגדל הילד ויגמל". אמר שטן לפני הקב"ה: רבונו של עולם! זקן זה חננתו לק' שנה פרי בטן; מכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך? אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אם אני אומר לו זבח את בנך לפני – היה זובח; מיד והאלהים נסה את אברהם. אחר דבריו של ישמעאל וכו' כדלעיל.

דבר אחר: למלך שהיה לו אוהב עני, אמר לו המלך: עלי להעשירך, ונתן לו ממון כדי לעשות בו פרקמטיא. לימים נכנס לפלטין, אמרו: מפני מה זה נכנס? אמר להם המלך: מפני שהוא אוהבי נאמן. אמר לו: אם כן, אמור לו שיחזור ממונך! מיד אמר לו המלך: החזר לי מה שנתתי לך; ולא עיכב, ונתביישו בני הפלטין, ונשבע המלך להוסיף לו עושר. אמר הקב"ה למלאכי השרת: אילו שמעתי לכם כשאמרתם לי "מה אנוש כי תזכרנו", שמא היה אברהם שמהדרני בעולמי? אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: כל הנסיונות שנסיתו, בממונו; נסנו בגופו. אמרה לו: יקריב לפניך בנו! מיד אמר לו: קח נא את בנך:

הנסיון העשירי, "ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם". יצא ישמעאל מן המדבר לראות את אברהם אביו; באותו הלילה נגלה עליו הקב"ה ואמר לו: קח נא את בנך:

ויאמר קח נא. אין "נא" אלא לשון בקשה. את בנך, אמר לו: איזה בן? אמר לו: יחידך. אמר לו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו! אמר לו: אשר אהבת וכו' (כדלעיל ברמז ס"ב).

ולך לך אל ארץ המוריה. רבי חייא רבה ורבי ינאי, חד אמר: למקום שההוראה יוצאה לעולם, וחד אמר: למקום שהיראה יוצאה. דכוותה "ארון", חד אמר: מקום שאורה יוצאה לעולם, וחד אמר: מקום שהיראה יוצאה לעולם. ודכוותה "דביר", חד אמר: למקום שהדיבור יוצא לעולם, וחד אמר: מקום שהדברות יוצאות לעולם. ר' יהושע בן לוי אמר, שמשם מורה כחץ לאומות העולם ומורידן לגיהנם. ר' [שמעון] בן יוחאי אומר: למקום שהוא יראוי, כנגד בית המקדש של מעלה. ר' יודן אומר: למקום שאני בוראה לך. ר' פנחס אמר: מאתר מרוותא דעלמא. רבנן אמרין: למקום שהקטורת קרבה, כמא דאת אמר: "אלך לי אל הר המור".

והעלהו שם לעולה. אמר לפני הקב"ה: וכי יש קרבן בלא כהן? אמר לו הקב"ה: כבר מיניתיך שתהא כהן; הדא הוא דכתיב: "נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם".

"אל הארץ אשר אראך" וכו' (כדכתוב ברמז ס"ג). משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לאוהבו: מתאוה אני לראות על שולחני תינוק קטן. מיד הלך אוהבו והביא את בנו והעמידו על השולחן לפני המלך, והלך והביא את החרב לשחטו; וצווח המלך עליו: "מה אתה עושה!" אמר לו, והלא אמרת לי: "מתאוה אני לראותו"! אמר לו: שמא מת? כך אמר הקב"ה לאברהם: קח נא את בנך. "וישלח אברהם את ידו" וגו'. אמר לו: "אל תשלח ידך אל הנער". אמר לו: והלא אתה אמרת לי קח נא את בנך? אמר לו: שמא אמרתי לך לשחטו? הוי "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה":

ויאמר קח נא את בנך, אין נא אלא לשון בקשה. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גיבור אחד שהיה מנצח את כולם. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה, אמר לו: בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו כדי שלא יאמרו: הראשונים לא היה בהן ממש. כך אמר לו הקב"ה לאברהם: הרבה נסיונות ניסיתיך ועמדת בכולן; בבקשה ממך, עמוד לי בנסיון זה, כדי שלא יאמרו: הראשונים אין בהם ממש.

קח נא את בנך, שני בנים יש לי וכו'. קדמו שטן לדרך, אמר לו: זקן, להיכן אתה הולך? לא לשחוט את בנך? מיד פתח: "הנסה דבר אליך תלאה הנה יסרת רבים וגו' כושל יקימון מליך וגו' כי עתה תבוא אליך ותלא" וגו'. אמר לו: "אני בתומי אלך". אמר לו: "הלא יראתך כסלתך". אמר לו: "זכר נא מי הוא נקי אבד". כיון דחזא דלא קא שמע ליה, אמר ליה: "ואלי דבר יגונב", כך שמעתי מאחורי הפרגוד: "השה לעולה", ולא יצחק לעולה. אמר לו: כך עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת אין שומעין לו:

רמז צז וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו. אמר ר' שמעון בן יוחאי: אהבה מקלקלת השורה, שנאה מקלקלת השורה. אהבה מקלקלת השורה, שנאמר: וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו; וכי לא היו לו עבדים? אלא אהבה מקלקלת השורה. ושנאה מקלקלת את השורה, שנאמר: "ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו"; וכי לא היו לו עבדים? אלא שנאה מקלקלת את השורה. "ויאסור יוסף מרכבתו", וכי לא היו לו עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה. "ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עמו", וכי לא היו לו עבדים? אלא שנאה מקלקלת את השורה. אמר ר' שמעון בן יוחאי: תבא חבשה שחבש אברהם אבינו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם, ותעמוד על חבשה שחבש בלעם הרשע לילך לקלל את ישראל; תבא אסרה שאסר יוסף לעלות לקראת ישראל אביו, ותעמוד על אסרה שאסר פרעה לרדוף אחרי בני ישראל. תני ר' ישמעאל: תבא חרב יד שעשה אברהם אבינו, שנאמר: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת", ותעמוד על חרב יד של פרעה, שאמר: "אריק חרבי תורישמו ידי".

ויקח את שני נעריו אתו. אמר ר' אבהו: שני בני אדם נהגו בדרך ארץ, אברהם ושאול. אברהם, ויקח את שני נעריו אתו; שאול, "וילך הוא ושני אנשים עמו":

רמז צח ויבקע עצי עולה. בשכר שני בקיעות שבקע אברהם עצי עולה זכה שיבקע הים לפני בניו, נאמר כאן: ויבקע עצי עולה, ונאמר להלן: "ויבקעו המים". אמר ר' לוי: דיך עד כה; אלא אברהם לפי כחו והקב"ה לפי כחו. ויקם וילך אל המקום, נתן לו שכר קימה ושכר הליכה:

אמר לפניו: לאיזה הר? אמר לו: בכל מקום שתראה כבודי עומד ואמתין לך. השכים בבוקר, ולקח ישמעאל ואליעזר ויצחק בנו עמו, וחבש את החמור. הוא בן האתון שנברא בין השמשות, הוא החמור שרכב עליו משה, שנאמר: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור". הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו, שנאמר: "עני ורוכב על חמור". בן ל"ז שנה היה יצחק בלכתו להר המוריה, וישמעאל בן נ' שנה. נכנס תחרות בין ישמעאל לאליעזר, אמר ישמעאל: עכשיו מקריב אברהם את יצחק בנו לעולה מוקדת, ואני בנו בכורו ואני הוא היורש את אברהם. אמר לו אליעזר: כבר גרשך כאשה המתגרשת מבעלה ושלחך למדבר; אבל אני עבדו, משרת אותו ביום ובלילה, ואני היורש. ורוח הקדש משיבה אותן: לא זה יורש ולא זה יורש.

באותה שעה הרהר בלבו אברהם: אם אני מודיע לשרה, נשים דעתן קלה; ואם לא אודיעה ואגנבנו, כיון שאינה רואה אותו תחנק את עצמה. אמר לה: תקני לנו מאכל ומשתה ונשמח היום. אמרה ליה: מה טעם של שמחה זו? אמר לה: זקנים שבדמותנו נולד להן בן, דין הוא שנשמח. בתוך השמחה אמר לה: את יודעת, כשהייתי בן ג' שנים הכרתי את בוראי; והנער גדול ולא נתחנך, ויש מקום ששם מחנכין התינוקות, אוליכנו לשם. אמרה לו: קחנו לשלום. והשכים בבוקר, אמר: עד שהיא ישנה אצא ולא תחזור בה, ועוד שלא יראו אותנו בני אדם. בא שטן ועמד לפניו ונדמה לו לזקן, אמר לו: להיכן אתה הולך? אמר לו: להתפלל. אמר לו: והעצים והאש ומאכלת למה? אמר לו: שמא אשהה יום ויומים לאפות ולאכול. אמר לו: אדם שכמותך יאבד בנו שניתן לו בזקנתו, ותאבד נשמה ותתחייב בדין? אמר לו: הקב"ה אמר לי. בא ועמד אצל יצחק, נדמה לו כנער, אמר לו: להיכן אתה הולך? אמר לו: ללמוד מוסר ובינה. אמר לו: בחייך או לאחר מיתתך? לשחטך הוא הולך! אמר לו: אף על פי כן. בא אצל שרה, אמר לה: בעלך היכן הוא? אמרה לו: במלאכתו. ובנך היכן הוא? אמרה לו: עמו. אמר לה: לא כך היית אומרת, שאינך עוזבת אותו שיצא מפתח החיצונה? אמרה לו: לא למלאכה הלכו אלא להתפלל. אמר לה: לא תראי אותו! אמרה: הקב"ה יעשה רצונו מבני:

רמז צט ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. כתיב: "יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו", ביום השלישי של שבטים, שנאמר: "ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי". ביום השלישי של מתן תורה, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר". ביום השלישי של מרגלים, שנאמר: "ונחבתם שמה שלשת ימים". ביום השלישי של יונה, שנאמר: "ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים". ביום השלישי של עולי גולה, שנאמר: "ונחנה שם ימים שלשה". ביום השלישי של תחית המתים, שנאמר: "יחיינו מיומים". ביום השלישי של אסתר, שנאמר: "ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות". באיזה זכות? רבנן אמרי: בזכות ביום השלישי של מתן תורה. ור' לוי אמר: בזכות יום שלישי של אברהם, ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום. מה ראה? [ראה] ענן קשור בהר. אמר: דומה לי שאותו המקום שאמר לי הקב"ה להקריב את בני שם. אמר ליצחק: רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: הן. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? אמרו לו: לאו. אמר: הואיל והחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים, "שבו פה עם החמור". רבנן מייתי לה מן הכא: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וגו' עבדך ואמתך ושורך וחמורך":

אמרו: אותו היום שהעלה אבינו אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח, תיקן הקב"ה שני כבשים, א' בשחרית וא' בין הערבים, שנאמר: "את הכבש האחד" וגו'. וכל כך למה? שבשעה שישראל מקריבין תמידין על המזבח וקוראין את המקרא הזה: "צפונה לפני ה'", זוכר עקדת יצחק בן אברהם. מעיד אני עלי שמים וארץ, בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה קורא את המקרא הזה: "צפונה לפני ה'", הקב"ה זוכר עקדת יצחק בן אברהם. דבר אחר: "צפונה לפני ה'", זה מעשה אברהם יצחק ויעקב, שהם צפונים לפניו, שנאמר: "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך". עמרם וכל הכשרים שהיו במצרים, ישנים, ושל אחריו חדשים. אמר ר' יצחק: מהו מרחוק? עתיד לירחק שכינה מבעליו. יכול לעולם? תלמוד לומר: "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה":

ביום השלישי הגיעו לצופים וראו כבוד השכינה עומד, שנאמר: ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא, ראה עמוד אש עומד מן הארץ ועד השמים. אמר לו: יצחק, רואה אתה? אמר לו: הן, והבין אברהם שנרצה הנער לעולה:

וכי מאחר שאין דרך מרובה, למה נתעכב ג' ימים? אלא כיון שלא שמעו לשטן, הלך ונעשה לפניהם כנהר גדול שלא יוכלו לעבור. אמר אברהם: אם יורדים הנערים, מתירא אני שמא יטבעו. ירד, עמדו להם המים עד צואריהם. תלה אברהם את עיניו לשמים, אמר: רבון העולמים! נגלית עלי ואמרת לי: אני יחיד ואתה יחיד, הודע שמי בכל העולם והעלה בנך לעולה; ולא הרהרתי אחר דבריך ולא עכבתי מאמריך. ועכשיו באו מים עד נפש; אם טובע יצחק בני, היאך יתיחד שמך? מיד גער הקב"ה בשטן והלך לו:

רמז ק וירא את המקום מרחוק. מתחילה היה המקום עמוק. אמר הקב"ה: אין דרך המלך לשכון בעמק, אלא במקום גבוה מעולה ויפה, והגביהו הקב"ה. לכך נקרא הר המוריה, שמיראתו נעשה הר:

ותמן תנינן: כל מי שאין לה עליו קידושין ולא על אחרים, הוולד כמוה; ואי זו? זו ולד שפחה ונכרית. שפחה מנלן? אמר קרא: שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור. אשכחן דלא תפסי בה קידושין; ולדה כמוה מנלן? אמר קרא: "האשה וילדיה תהיה לאדוניה". נכרית, דכתיב: "ולא תתחתן בם". אשכחן דלא תפסי בה קידושין; ולדה כמוה מנלן? אמר קרא: "כי יסיר את בנך" וגו'; בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה. האי בשבעה גוים כתיב? אמר קרא: "כי יסיר את בנך", לרבות כל המסירין. הניחא לר' שמעון, דדריש טעמא דקרא; אלא לרבנן דלא דרשי, מאי טעמא? דאמר קרא: "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה", מכלל דמעיקרא לא תפסי בה הויה. אשכחן דלא תפסי בה קידושין; ולדה כמוה מנלן? דאמר קרא: "כי תהיין לאיש וילדו לו"; כל היכא דקרינן ביה "כי תהיין", קרינן ביה "וילדו לו"; כל היכא דלא קרינן ביה "כי תהיין", לא קרינן ביה "וילדו לו". אי הכי שפחה נמי? אין הכי נמי. אלא "האשה וילדיה" למה לי? מבעיא ליה לכדתניא: האומר לשפחתו "הרי את בת חורין וולדך עבד", הוולד כמוה, משום שנאמר: "האשה וילדיה", דברי ר' יוסי הגלילי; וחכמים אומרים, דבריו קיימים:

אמר רבא: שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה, משלם דמי ולדות, מאי טעמא? חמרא מעברתא הוא דאזקת, דאמר קרא: שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור:

שבו לכם פה עם החמור. לכשיבא אותו שכתוב בו: "עני ורוכב על חמור", תחזור המקום לבעליו. ואני והנער נלכה עד כה, נלך ונראה מה סופו של "כה". ונשתחוה ונשובה אליכם, ברית כרותה לשפתים; בישרן שהוא חוזר מהר המוריה. אמר ר' יצחק: הכל בזכות השתחויה, שנאמר: ונשתחוה ונשובה אליכם. ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחויה, שנאמר: "ויאמן העם וישמעו וגו' ויקדו וישתחוו". התורה לא נתנה אלא בזכות השתחויה, שנאמר: "והשתחויתם מרחוק". חנה לא נפקדה אלא בזכות השתחויה, שנאמר: "וישתחו לה'". הגליות אינן מתכנסות אלא בזכות השתחויה, שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' והשתחוו לה'". בית המקדש לא נבנה אלא בשכות השתחויה, שנאמר: "רוממו ה' אלהינו והשתחוו". אף המתים אינן חיים אלא בזכות השתחויה, שנאמר: "בואו נשתחוה ונכרעה":

רמז קא ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו. כזה שהוא טוען צלובו בכתפו. ויקח בידו את האש ואת המאכלת. למה נקרא שמה מאכלת? מפני שהיא מכשרת אוכלים. ורבנן אמרי: למה נקרא שמה מאכלת? שישראל אוכלים בעולם הזה בזכות אותה מאכלת. וילכו שניהם יחדו, זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט וזה לישחט:

ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי. בא סמאל ואמר לו: סבא, הובדת לבך! בן שנתן לך למאה שנה את הולך לשחטו? אמר לו: על מנת כן. ואם מנסה לך יותר מכן תוכל לעמוד? הנסה דבר אליך תלאה? אמר לו: ויותר עד כדון. אמר לו: למחר יאמר לך: שופך דם אתה, ששפכת דמו! אמר לו: על מנת כן. וכיון שלא הועיל לו, בא אצל יצחק, אמר לו: אן ברא דעלובתא, הולך הוא לשחטך! אמר לו: על מנת כן. אמר לו: אם כן, כל פרוגיאות שעשת אמך, לישמעאל שנאיה דביתא ירותא! כד לא תיעול כולה תיעול פלגא, הדא הוא דכתיב: ויאמר אבי. למה "אבי" שני פעמים? כדי שיתמלא עליו רחמים. ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. אמר לו: יצף לההוא גברא דיגער ביה! מכל מקום יראה לו השה לעולה, ואם לאו השה, לעולה בני. וילכו שניהם יחדו, זה לעקוד וזה ליעקד, זה לשחוט וזה לישחט.

ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים ויבן שם אברהם את המזבח. נטלו והצניעו ליצחק, אמר: דלא יזרוק ההוא אבן ויפסלנו מן הקרבן. ויעקוד את יצחק בנו, כל מה שהיה אברהם אבינו עוקד את יצחק בנו מלמטה היה הקב"ה כופת שרים של אומות העולם מלמעלה. ולא עשה, אלא כיון שהפליגו ישראל עצמן לעבודה זרה בימי ירמיה, אמר להם הקב"ה: מה אתם סבורין, דאינון כפתיא קיימין? שנאמר: "כי עד סירים סבוכים" וגו', כי עד שרים סבוכים, אשתרון יתהון כפתיא, אוכלו כקש יבש:

ויעקד את יצחק בנו... ממעל. מהו ממעל? מלמד שעשה את המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד, כמא דאת אמר: "שרפים עומדים ממעל לו":

וירא את המקום מרחוק. מיל, כמא דאת אמר: "אך רחוק יהיה ביניכם" וגו'. אמר לו יצחק: אבא! אסרני בידי וברגלי, שהנפש חצופה היא, שלא תראה המאכלת ואפסל מן הקרבן; בבקשה ממך שלא תעשה בי מום.

ויבואו אל המקום. שניהם מביאים את האבנים, שניהם מביאים את האש, שניהם מביאים את העצים. אברהם דומה כמי שעשה חתנות לבנו, ויצחק דומה כמי שעשה חופה לעצמו. אמר ליה יצחק: אבא! מהר ועשה רצון יוצרך ושורפני יפה, ואפר שלי הולך לאמי ותניחהו, וכל זמן שתראהו אמי תאמר: זהו בני ששחטו אביו. אבא, מה תעשו לזקנותיכם? אמר לו: בני, יודעים אנו שמיתתנו קרובה; מי שנחמנו עד עכשיו הוא ינחמנו עד יום מותנו.

וישם אותו על המזבח. עיני אברהם בעיני יצחק, ועיני יצחק בשמי שמים, והיו דמעות מנשרות ונופלות מעיני אברהם עד שהיתה קומתו משוטטת בדמעות. אמר לו: בני! הואיל והחלת על רביעית דמך, יוצרך יזמין לך קרבן אחר תחתיך. באותה שעה פער פיו בבכיה וגעה געיה גדולה, והיו עיניו מרופפות וצופות לשכינה, והרים קולו ואמר: "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ". באותה שעה "הן אראלם צעקו חוצה" וגו'. עמדו מלאכי השרת שורות שורות ברקיע, ואומרים זה לזה: ראו יחיד שוחט ויחיד נשחט! אמרו: מי יאמר לפניך על הים ז"ה אלי ואנוהו"? שבועת "כה יהיה זרעך", מה תעשה לה? מיד "אל תשלח ידך אל הנער":

"ויבן שם אברהם מזבח" אין כתיב כאן, אלא את המזבח, המזבח שהקריבו בו קין והבל, הוא המזבח שהקריבו בו נח ובניו. אמר יצחק לאביו: אבא! קשור שתי ידי ושתי רגלי, שלא אבעט אותך ונמצאתי מחלל מצות "כַּבֵּד". ועשה כן, וככהן גדול הגיש את מנחתו ואת נסכו, והקב"ה רואה את האב מעקיד בכל לב והבן נעקד בכל לב ומלאכי השרת צועקים ובוכים, שנאמר: "הן אראלם" וגו'. אמרו לפני הקב"ה: רבונו של עולם! נקראת רחום וחנון, מי שרחמיו על כל מעשיו; רחם על יצחק, שהוא אדם ובן אדם נעקד לפניך כבהמה, "אדם ובהמה תושיע ה'". ר' יהודה אומר: כיון שהגיע החרב לצואר, פרחה ויצאה נשמתו של יצחק. וכיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים: "אל תשלח ידך אל הנער", חזרה נפשו לגופו, והתירו ועמד יצחק, וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות, ופתח ואמר: ברוך אתה ה' מחיה המתים.

יתיב רב אחוריה דר' חייא קמיה דרבי ויתיב רבי וקאמר: מנין לשחיטה שהיא בתלוש? שנאמר: וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. אמר ליה רב לר' חייא: מאי קאמר? אמר ליה: וי"ו דכתיב אאופתא קאמר. והא קרא קאמר? קרא זריזותיה דאברהם קא משמע לן. בשעה ששלח אברהם אבינו את ידו ליקח המאכלת לשחוט את בנו בכו מלאכי השרת, שנאמר: "הן אראלם צעקו חוצה", חיצה כתיב, חיצה היא בידיה למיכס ית בריה. מה היו אומרים? "נשמו מסלות", שאין אברהם מקבל את העוברים ואת השבים. "שבת עובר אורח הפר ברית", "ואת בריתי אקים את יצחק". "מאס ערים", "ויסע אברם ארצה הנגב" וגו'. "ולא חשב אנוש", לא חשב זכות אברהם.

ויקח את המאכלת. רב בעי קומי ר' חייא רבה: מנין לשחיטה שהיא בדבר המיטלטל? מהכא, וישלח אברהם את ידו ויקח, מכלל דתלוש הוא. אמר ליה: אם מן אגדה אמר לך רבי, אפילו במחובר שרי, דחזר הוא ביה; אם מן אולפן אמר לך, לית הוא חזר ביה. דתני לוי: היו נעוצין מתחלתן הרי אלו פסולין; תלושין ונעצן הרי אלו כשרין, דתנינן: השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה.

ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם, לשון חבה, לשון זירוז. ר' אליעזר בן יעקב אומר: לו ולדורות; אין דור שאין בו כאברהם, אין דור שאין בו כיעקב, ואין דור שאין בו כמשה ושמואל.

ויאמר אל תשלח ידך אל הנער. וסכין היכן היה? נשרו שלש דמעות ממלאכי השרת עליו ונשחת הסכין. אמר לו: ומה אעשה לו, אחנקנו? אמר לו: אל תשלח ידך אל הנער. אמר לו: אוציא ממנו טפת דם? אמר לו: אל תעש לו מאומה, מומה. כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, הודעתי לכל שאת אוהבי. ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, שלא תאמר: כל חולאים שחוץ לגוף אינן חולאים; אלא מעלה אני עליך כאלו אמרתי שתקריב עצמך ולא עכבת. אמר לו: כביכול שיש לפניך כשיחות בני אדם, שמחליפין בדיבורם? אתמול אמרת לי: "כי ביצחק יקרא לך זרע", וחזרת ואמרת: "קח נא את בנך", ועכשיו אתה אומר: אל תשלח ידך? אמר לו הקב"ה: "לא אחל את בריתי", שאמרתי: "ואת בריתי אקים את יצחק". בשעה שאמרתי לך "קח נא את בנך", "מוצא שפתי לא אשנה". וכי אמרתי לך שחטהו? "העלהו" אמרתי לך; אסקיתיה, אחתיניה:

אברהם אברהם. מפני שהיה אברהם ממהר לשחטו. אמר לו אברהם: מי אתה? אמר לו: מלאך. אמר לו: כשאמר לי הקב"ה להקריב, בעצמו אמר לי, ועכשיו אני מבקש שיאמר לי הוא. מיד פתח הקב"ה הרקיע ואמר לו: "בי נשבעתי". אמר לו: אף אני נשבעתי שאיני יורד מן המזבח עד שאומר כל מה שאני צריך. אמר לו: אמור. אמר לו: אתה אמרת לי, "כי ביצחק יקרא לך זרע"; כשם שהיה לי להשיבך ולא השבתיך, אף אתה כשיהיו בניו של יצחק חוטאין לפניך, זכור להם עקדת יצחק אביהם ופדה אותם מצרתן. אמר ליה: עתידין בניך שיהו חוטאין לפני, ואני עתיד לדון אותן בראש השנה; ואם מבקשין הן שאסלח להן, יהו תוקעין לפני בשופר.

אמר לה יצחק לשרה: נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות, והעלני לראש הר אחד, ובנה מזבח וסדר את המערכה והעריך את העצים ועקדני על גבי המזבח, ונטל הסכין בידו לשחטני; אילולי שאמר לו הקב"ה: אל תשלח ידך אל הנער, כבר הייתי שחוט! אמרה לו: ווי לך ברא דעלובתא! אילולי דאמר הקב"ה אל תשלח ידך, היית שחוט! לא הספיקה לומר הדבר עד שיצאה נשמתה. הדא הוא דכתיב: "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". מהיכן בא? מהר המוריה בא. אמר הקב"ה: הצדיקים לא שמחו בעולמי, ואתם שמחים בעולמי? "אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן":

וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל. ר' זכריה אומר: אותו איל שנברא בין השמשות היה רץ ובא להתקרב תחת יצחק, והיה סמאל עומד ומסטינו כדי לבטל קרבנו של אברהם אבינו, ונאחז בשתי קרניו בין האילנות. מה עשה אותו איל? פשט את ידו ואת רגלו בטליתו של אברהם, והביט אחריו וראה את האיל, והתירו והקריבו.

ר' ברכיה אומר: עלה ריח ניחוח של יצחק וערב עליו. מה עשה הקב"ה? פשט יד ימינו ואחז בראשו של יצחק ונשבע לברכו בעולם הזה ובעולם הבא, שנאמר: כי ברך בעולם הזה, אברכך בעולם הבא. והרבה בעולם הזה, ארבה את זרעך לעולם הבא.

ר' חנינא בן דוסא אומר: אותו איל שנברא בין השמשות, לא יצא ממנו דבר לבטלה. גידין של איל, אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהן. עורו של איל היה אזור מתניו של אליהו. קרניו של איל, שמאלו שתקע בו בהר סיני, "ויהי קול השופר". קרנו של ימין שהוא גדול משמאלו, שהוא עתיד לתקוע בו לעתיד לבא, שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול":

וירא והנה איל. ר' אליעזר אומר: מן ההרים בא, שהיה רועה שם. ר' יהושע אמר: מלאך הביאו מגן עדן, ותחת עץ החיים היה רועה ושותה מן המים שעוברין תחתיו, והיה ריחו של איל נודף בכל העולם. ואימתי נתן בגן? בין השמשות של ששת ימי בראשית:

וירא והנה איל אחר. מהו אחר? אחר כל המעשים. ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות, וסופן ליגאל בקרניו של איל, הדא הוא דכתיב: ביום ההוא יתקע בשופר גדול. לפי שהיה אברהם אבינו רואה את האיל נותש מחורש זה ונסבך בחורש אחר, אמר לו הקב"ה: כך עתידין בניך להסתבך במלכיות, מבבל למדי וממדי ליון ומיון לאדום, וסופן להגאל בקרניו של איל. הדא הוא דכתיב: "וה' אלהים בשופר יתקע, ה'... יגן עליהם".

וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. אמר לפניו: רבונו של עולם! הוי רואה דמו של איל זה כאילו דמו של יצחק בני קרב, כהדא דתנינא: הרי זו תחת זו, הרי זו חלופי זו, הרי זו תמורה. ר' פנחס אמר, [אמר] לפניו: רבונו של עולם! הוי רואה דמו של איל זה כאלו הקרבתי את יצחק בני תחילה ואחר כך הקרבתי את האיל תחתיו, כדאמר: "וימלוך יותם בנו תחתיו", במקומו, כהדא דתנן: "הרי עלי כאימרא כדירים", [רבי יוחנן] אמר: "כאימרא", תמידא; [ריש לקיש] אמר: כאילו של יצחק. תמן אמרי: כוולד החטאת. תני בר קפרא: כאימר דלא ינק מן יומוי.

ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה. אמר לפניו: רבונו של עולם, בשעה שאמרת לי: "קח נא את בנך", היה לי להשיב, "אתמול אמרת לי: 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ועכשיו אתה אמרת לי: 'קח נא את בנך'"; ולא עשיתי כן, אלא כבשתי רחמי לעשות רצונך. יהי רצון מלפניך, בשעה שיהיו בניו של יצחק באין לידי עבירות, תהיה נזכר להם העבודה הזאת ותתמלא עליהם רחמים:

רמז קב אברהם קרא אותו יראה, ושם בן נח קרא אותו "שלם", שנאמר: "ומלכי צדק מלך שלם". אמר הקב"ה: אם אני קורא אותו "יראה" כדרך שקרא אותו אברהם, שם בן נח אדם צדיק הוא ומתרעם. ואם אני קורא אותו "שלם" כדרך שקרא אותו שם בן נח, אברהם אדם צדיק הוא ומתרעם. אלא הריני קורא אותו כמו שקראו שניהם, "ירושלים", "יראה שלם". ר' ברכיה בשם ר' חלבו: עד שהוא שלם עשה לו הקב"ה סוכה והיה מתפלל בתוכה, שנאמר: "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון". מה היה אומר? יהי רצון שאראה בבניין ביתי. דבר אחר: מלמד שהראה לו הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי. ה' יראה, הרי בנוי. אשר יאמר היום בהר, הרי חרב, כמא דאת אמר: "על הר ציון ששמם". ה' יראה, הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא, כמא דאת אמר: "כי בנה ה' ציון נראה בכבודו".

ויקרא מלאך ה' אל אברהם, ויאמר בי נשבעתי. מה צורך לשבועה זו? אמר לו: השבע לי שאין אתה מנסה לי עוד, לא אותי ולא ליצחק בני. משל למלך שהיה נשוי למטרונא, ילדה ממנו בן ראשון וגרשה, וחזר ונשאה וילדה לו בן שני וגרשה, עד שילדה בן עשירי, ונכנסו כולם ואמרו לו: השבע שאין את מגרש את אמנו עוד. מעתה כך, כיון שנתנסה אברהם אבינו נסיון עשירי, אמר לו: השבע לי שאין אתה מנסה לי עוד מעתה.

כי יען אשר עשית את הדבר הזה. נסיון עשירי הוא, ואת אמרת את הדבר הזה? אלא נסיון אחרון שקול כנגד כולן, שאילולי שקיבל עליו זה, איבד כל מה שעשה מתחילה.

כי ברך אברכך. ברכה לאב, ברכה לבן. והרבה ארבה, רבות לאב, רבות לבן. וירש זרעך את שער אויביו, זה תרמוד. אשריו מי שהוא שרואה במפלתה של תרמוד, שהיתה שותפה בשני חרבנות. ר' יודן ור' הונא, חד מנהון אמר: בחרבן ראשון העמידה שמונה אלף קשתים, ובשני העמידה ארבעים אלף קשתים; וחד אמר: בחרבן ראשון העמידה ארבעה אלף קשתים, ובשני אלפים קשתים.

וישב אברהם אל נעריו. ויצחק היכן היה? שלחו אצל שם, ללמוד ממנו תורה. משל לאשה שהעשירה מפילכה, אמרה: הואיל ומן הפלך הזה נתעשרתי, עוד אינו זז מתחת ידי לעולם. ר' יוסי בר חנינא אמר: שלחו בלילה מפני עין הרע שלא ישלוט בו, שמשעה שעלו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש לא הוזכרו עוד להיכן הלכו. ר' אלעזר אומר: ברוק מתו, שהיו אומות העולם רוקקים בהם ואומרים: יש לכם אלוה כזה ואתם עובדים עבודה זרה? ר' יוסי בר חנינא אמר: בעין מתו. ר' יהושע בן לוי אמר: שינו מקום והלכו להם אצל יהושע בן יהוצדק ללמוד תורה, הדא הוא דכתיב: "שמע נא יהושע הכהן הגדול אתה ורעיך היושבים לפניך כי אנשי מופת המה", על מנת כן ירדו לתוך כבשן האש, על מנת שיעשה להם מופת:


ויהי אחר הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה. כתיב: "חיי בשרים לב מרפא", שעד שהוא בהר המוריה נתבשר שנולדה בת זוגו, שנאמר: ובתואל ילד את רבקה. דבר אחר: אחר הדברים, אחר הרהורי דברים שהיו שם. מי הרהר? אברהם הרהר; אמר: אילו מת יצחק בהר המוריה, לא היה מת בלא בנים? עכשיו שנעשה לו נס, אשיאנו מבנות ענר אשכול וממרא שהן צדקניות, אף על פי שאינן מיוחסות; דמה איכפת לי ביוחסין? אמר לו הקב"ה: אינו צריך, כבר נולדה בת זוגו של יצחק בנך, שנאמר: הנה ילדה מלכה גם היא. מהו גם היא? מה זו – בני גבירה שמונה ובני פילגשים ארבעה, אף זו בני גבירה שמונה ובני פילגשים ארבעה. דבר אחר: מה הרהר? נתיירא מן היסורין; אמר לו הקב"ה: אין אתה צריך; כבר נולד מי שיקבלם.

את עוץ בכורו. ר' שמעון בן לקיש משום בר קפרא אמר: איוב בימי אברהם היה. ר' אבא בר כהנא אמר: בימי יעקב היה, ודינה אשתו של איוב היתה, שנאמר: "כדבר אחת הנבלות תדברי", וכתיב: "כי נבלה עשה בישראל". ר' לוי אמר: בימי שבטים היה, דכתיב: "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם", זה ראובן ויהודה. מה שכר נטלו? "על כן להם לבדם נתנה הארץ". ר' יוסי בן חלפתא אמר: בירידתן למצרים נולד, ובעלייתן מת. אתה מוצא עיקר שנותיו של איוב ר"י שנה, וישראל היו במצרים ר"י שנה, ובא שטן לקטרג, וגירה אותו באיוב. משל לרועה שהיה עומד ומביט בצאנו, בא זאב ונזדווג לו. אמר להם: תנו לו תיש אחד שיתגרה בו. ר' חמא בר חנינא אמר: משל למלך שהיה יושב בסעודה, בא כלב אחד ונזדווג לו. אמר: תנו לו אבר אחד שיגרה בו. כך בא שטן לקטרג, וגירה אותו באיוב, הוא דאמר איוב: "יסגירני אל אל עויל", זה שטן; "ועל ידי רשעים ירטני", אלו חבריו. רבי יוסי בר' יהודה אמר: בימי שפוט השופטים היה, הדא הוא דכתיב: "הן אתם כלכם חזיתם", חזיתם מעשי ומעשי דורי: מעשי – מצוות ומעשים טובים, ומעשי דורי – שהן מבקשים ליתן שכר לזונות מן הגרנות; הדא הוא דכתיב: "אהבת אתנן על כל גרנות". רבי שמואל בר נחמן אמר: בימי כשדים היה, שנאמר: "כשדים שמו שלשה ראשים". רבי נתן אמר: בימי מלכות שבא היה, שנאמר: "ותפול שבא ותקחם,. רבי יהושע בן קרחה אמר: בימי אחשורוש היה, שנאמר: "יבקשו למלך נערות בתולות" וגו', וכתיב: "ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב". ר' שמעון בן לקיש אמר: איוב לא היה ולא עתיד להיות. מחלפא שטתיה דריש לקיש? תמן אמר ריש לקיש בשם בר קפרא: איוב בימי אברהם היה, והכא אמר: לא היה ולא עתיד להיות? אלא תברא; הוא היה, ויסורין לא היו שנכתבו עליו. ולמה נכתבו עליו? אלא לאמר שאם היו באים עליו היה יכול לעמוד בהן. רבי יוחנן אמר: מעולי גולה היה וישראל היה, ולומדין ממנו הלכות אבלים; "ויקם איוב ויקרע את מעילו", מכאן שצריך אדם לקרוע מעומד. רבי חנינא אמר: גוי היה, דתני רבי חייא: צדיק אחד היה לי באומות העולם בעולמי ונתתי לו שכרו ופטרתיו, ואיזה? זה איוב.

ובתואל ילד את רבקה (כתוב בפרשת אשה כי תזריע).

ואת קמואל אבי ארם. הוא לבן הוא קמואל; ולמה נקרא שמו קמואל? שקם על אומתו של אל.

ופילגשו ושמה ראומה. כולו לשון מרדות הן טבח טבחון גחם גחמון תחש תחשון מעכה מעכון:

  1. ^ על בני המדינה