ילקוט שמעוני תורה פב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ילקוט שמעוני · תורה · פב · >>


רמז פב ונתתי לך ולזרעך אחריך. ר' יודן אמר חמש: אם מקבלין בניך אלהותי, אני אהיה להון לאלהים לפטרון; ואם לאו, לא אהיה להון לאלהים לפטרון. אם נכנסין בניך לארץ, הן מקבלין אלהותי, ואם לאו אין מקבלין אלהותי. אם מקיימין בניך את המילה הם נכנסין לארץ, ואם לאו אין נכנסין לארץ. אם מקיימין בניך את המילה אהיה להן לאלוה לפטרון, ואם לאו לא אהיה לפטרון, שאם מקבלין בניך את המילה הם מקבלין אלהותי, ואם לאו אין מקבלין אלהותי. ר' ברכיה אמר: "וזה הדבר אשר מל יהושע", דבר אמר להון ומלן. אמר להן: מה אתם סבורים, שאתם נכנסים לארץ ערלים? כך אמר הקב"ה לאברהם: לך ולזרעך אחריך על מנת "ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך" (פס' ט). ר' הונא אמר: ואתה... אתה, מכאן למוהל שיהא מהול. ר' יוחנן אמר: "המול ימול" (פס' יג), מכאן למוהל שיהא מהול. תני: ישראל ערל אינו מוהל, קל וחומר גוי ערל.

ונמלתם את בשר ערלתכם. כנומי הזה שהיא תלויה בגוף. מעשה במונבז ובזוטוס בניו של תלמי המלך שהיו יושבין וקורין בספר בראשית. כיון שהגיעו לפסוק זה, "ונמלתם את בשר ערלתכם", הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה, וזה פניו לכותל והתחיל בוכה. הלכו זה וזה ומלו עצמן. לאחר ימים היו יושבין וקורין בספר בראשית, כיון שהגיעו לפסוק זה אמר אחד לחבירו: אי לך אחי! אמר ליה: את אי לך אבל אני לא אי לי. גילו את הדבר זה לזה. כיון שהרגישה אמם בהם, הלכה ואמרה לאביהם: בניך עלת נומי בבשרם וגזר הרופא שימולו; אמר לה: וימולו. מה פרע לו הקב"ה בשעה שיצא למלחמה? עשו לו סיעה של פסטון, וירד המלאך והצילו.

ובן שמונת ימים וגו'. תני: הלוקח עובר שפחתו של גוי, רבי יוחנן אמר: ימול לשמונה. לבן או לבת, לבן מכל מקום, לבת מכל מקום:

המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך. יש יליד בית שנמול לאחד, בלוקח שפחה לעוברה דלא קניא ליה; ולמאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי, בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה. יש יליד בית שנמול לשמונה, לקח שפחה ונתעברה אצלו. יש מקנת כסף שנמול לשמונה, לקח שפחה ואחר כך ילדה. יש מקנת כסף שנמול לאחד, שלקח שפחה וולדה עמה. ר' חמא אמר: יליד בית שנמול לאחד, כגון שילדה ואחר כך הטבילה. יליד בית שנמול לשמונה, כגון שהטבילה ואחר כך ילדה. מקנת כסף שנמול לשמונה, כגון שלקח שפחה ואחר כך ילדה. מקנת כסף שנמול לאחד, כגון שלקח שפחה וולדה עמה: המול ימול. לרבות ציצין המעכבין את המילה.

את בריתי הפר, לרבות המשוך. מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, דאמר רב הונא: דבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו, מפני שנראה כערל:

תני: ישראל מל את הכותי, כותי לא ימול את ישראל, מפני שמל לשם הר גרזים, דברי ר' יהודה. אמר ליה ר' יוסי: וכי היכן מצינו מילה בתורה לשמה? אלא מל והולך עד שתצא נפשו. אמר רב חסדא: מאי טעמא דר' יהודה? דכתיב: "לה' המול". ור' יוסי? המול ימול כתיב. ואידך נמי הכתיב לה' המול? ההוא בפסח כתיב. ואידך נמי הכתיב המול ימול? דברה תורה כלשון בני אדם.

למה התינוק נמול [לשמונה] ימים? [שנתן] הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כח. וכשם שרחמיו על האדם כך רחמיו על הבהמה, שנאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן", וכתיב: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד":

המול ימול. מילה ופריעה, מילה וציצין. המול ימול, מכאן למוהל שיהא מהול. המול ימול, להביא את שנולד מהול. תני, ר' שמעון בן אלעזר אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שהיא ערלה כבושה. על מה נחלקו? על שנתגייר כשהוא מהול; שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אינו צריך. ר' אליעזר בנו של [ר' יוסי הגלילי] אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על זה ועל זה שצריך להטיף ממנו דם ברית; על מה נחלקו? על שנולד מהול וחל יום שמיני שלו להיות בשבת, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים אינו צריך; והלכה כדברי התלמיד.

וערל זכר. וכי יש ערל נקבה? אלא במקום שהוא ניכר אם זכר אם נקבה משם מלין אותו. את בריתי הפר, זה המשוך. תני: המשוך צריך למול; ר' יהודה אומר: לא ימול, מפני שהיא ערלה כבושה. אמרו לפני ר' יהודה: והלא הרבה היו כך בימי בן כוזיבא, לכולהון בנין, חוזרין ומלין, הדא הוא דכתיב: המול ימול, אפילו ארבעה וחמשה פעמים:

ויאמר ה' אל אברם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי. "אשת חיל עטרת בעלה". אמר ר' אחא: בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרת בבעלה. רבנן אמרין: מרתא דבעלה. בכל מקום האיש גוזר, ברם הכא, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". אמר ר' יהושע בן קרחה: יו"ד שנטל הקב"ה משרי נחלק חציו לשרה וחציו לאברהם. אמר ר' שמעון בן יוחאי: יו"ד שנטל הקב"ה משרי היה טס ופורח סביב כסאו של הקב"ה. אמר לפניו: רבונו של עולם! בשביל שאני קטנה שבאותיות, הוצאתני משמה של צדקת? אמר לו הקב"ה: לשעבר היית נתון בשם נקבה ובסוף אותיות, עכשיו תהיה נתון בשם זכר ובראש אותיות; הדא הוא דכתיב: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע". אמר ר' מני: לשעבר היית שרי לעמה, ועכשיו שרה לכל באי העולם.

וברכתי אותה. ר' יהודה אומר: וברכתי אותה, ליתן לה בן; וברכתיה, לברכה בחלב. אמר ליה ר' נחמיה: וכי כבר נתבשרה וכו'? אלא מלמד שהחזירה הקב"ה לימי נערותה. ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנין: נותן אני יראתה על כל אומות העולם, דלא יהו מונין לה וקורין לה עקרתא. ר' יודן בשם ר' שמעון בן לקיש: עיקר מטרין לא היה לה, וגלף לה הקב"ה עיקר מטרון.

מלכי עמים ממנה יהיו. מכאן דרש אברהם והחזיר קטורה.

ויפול אברהם על פניו ויצחק. ר' פנחס בשם ר' לוי: שני פעמים נפל אברהם על פניו, וכנגדן נטלה מילה מבניו שני פעמים: אחד במצרים ואחד במדבר; במצרים בא משה ומלן, במדבר בא יהושע ומלן.

הלבן מאה שנה יולד, למה? ששרה בת תשעים שנה תלד וכו'. האיש אינו מזקין והאשה מזקנת. איזו היא זקנה? כל שקורא אותה אימא פלונית ואינה מקפדת.

לו ישמעאל יחיה לפניך. לאוהבו של מלך, שהיה המלך מעלה לו אנונא. אמר ליה: אני מבקש לכפול אנונא שלך. אמר ליה: אל תמלי רוחי קריר; הלואי קדמתא לא תמנע מני! כך לו ישמעאל יחיה לפניך.

ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו. ר' יוחנן אמר: כאן בן האמה למד מבן הגבירה. הנה ברכתי אותו, זה יצחק. והרביתי אותו, זה יצחק. והפריתי אותו, זה יצחק. ולישמעאל, כבר שמעתי אותו על ידי מלאך. ר' אבא בר כהנא בשם ר' בירי: כאן בן הגבירה למד מבן האמה. הנה ברכתי אותו, זה ישמעאל; קל וחומר "ואת בריתי אקים את יצחק" (פס' כא).

שנים עשר נשיאים יוליד. כתיב "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר"; וישמעאל אינו מעמיד שנים עשר אלא אותם נשיאים, כמא דאת אמר: "נשיאים ורוח וגשם אין". אבל אלו מטות, כמא דאת אמר: "שבועות מטות אומר סלה" (חבקוק ג, ט):

הרואה ישמעאל בחלום תפילתו נשמעת, שנאמר: ולישמעאל שמעתיך. והני מילי ישמעאל בן אברהם; אבל ישמעאל ממש, ולא כלום:

ואת בריתי אקים את יצחק (כתוב ברמז מ"ה). ואת בריתי אקים את יצחק. אותה שנה מעוברת היתה.

ויכל לדבר אתו. תני: הנפטר מחבירו בין גדול בין קטן, צריך ליטול ממנו רשות. ממי את למד? מאברהם. פעם אחת היה אברהם מדבר עם הקב"ה, באו מלאכי השרת לדבר עמו, אמר להן: נפטר מן השכינה שהיא גדולה מכם תחילה ואחר כך אני מדבר עמכם. כיון שדיבר כל צרכיו, אמר לפניו: רבונו של עולם, צריך אני לדבר למלאכים; אמר לו: הפטר בשלום. הדא הוא דכתיב: ויעל אלהים מעל אברהם. אמר ריש לקיש: האבות הן הן המרכבה, שנאמר: ויעל מעליו.

ויקח אברהם את ישמעאל בנו. בשעה שמל אברהם את ילידי ביתו, העמידן גבעה ערלות וזרחה עליהם חמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים וכעולה שהיא כליל לאישים. אמר הקב"ה: בשעה שיהיו בניו באין לידי מעשים רעים אני נזכר אותו הריח ומתמלא עליהן רחמים.

ואברהם בן צ"ט שנה בהמולו את בשר ערלתו, וישמעאל בנו בן י"ג שנה בהמולו את בשר ערלתו. הכא את אמר בשר ערלתו, ולהלן את אמר "את בשר ערלתו"? אלא אברהם על ידי שנתמעך על ידי אשה, בשר ערלתו; אבל ישמעאל שלא נתמעך על ידי אשה, "את בשר ערלתו".

בעצם היום הזה נמול אברהם. כתיב: "לא מראש בסתר דברתי". אמר הקב"ה: אילו מל אברהם בלילה, עכשיו יהו כל דורו אמרין: כך וכך! [אילו] היינו יודעים לא היינו מניחין אותו למול. אלא בעצם היום, ודרגש ליה ימלל. נמול אברהם, הרגיש ונצטער, כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו. אמר ר' לוי: "מל אברהם" אין כתיב כאן, אלא נמול אברהם; בדק עצמו ונמצא מהול. בההיא עונתא אקיל ר' ברכיה לר' לוי, אמר ליה: כזבנא שקרנא את, אלא הרגיש ונצטער, כדי שיכפול לו הקב"ה שכרו.

וכל אנשי ביתו יליד בית וגו'. תני: הולכין ליריד של גוים בחול המועד ולוקחין מהם בתים שדות וכרמים ועבדים ושפחות. ר' אמי בשם ריש לקיש אמר: לא סוף דבר עבדים מהולים הוא לוקח, אלא אפילו עבדים ערלים, מפני שהוא מכניסן תחת כנפי השכינה:

כל העבדים שנמולו עם אבינו אברהם לא נתקיימו לא הם ולא זרעם בישראל; ולמה מלן? בשביל טהרה, שלא יטמאו את אדוניהם במאכליהם ובמשתיהם:


פרשת וירא[עריכה]

פרק יח

אמר אברהם: עד שלא מלתי, היו העוברים ושבים באים אצלי; תאמר משמלתי שאין באין אצלי? אמר לו הקב"ה: עד שלא מלת היו באים בני אדם ערלים אצלך; עכשיו אני בכבודי נגלה עליך! הדא הוא דכתיב: וירא אליו ה' באלוני ממרא:

כתיב: "אחרי ה' אלהיכם תלכו" (כתוב ברמז י"ו וברמז ל"ה). "ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוה". אמר אברהם: אחר שמלתי עצמי, הרבה גרים באים להדבק לזאת אות הברית, "ומבשרי אחזה אלוה": אילולי שעשיתי כן, מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי? וירא אליו ה'. ר' לוי פתח: "ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה'" וגו'. אמרו: אם זה שהקריב שור ואיל לשמי, הרי אני נגלה עליו ומברכו; אברהם שמל עצמו לשמי, על אחת כמה וכמה! וירא אליו ה'.

"הולך צדקות", זה אברהם, שנאמר: ."ושמרו דרך ה' לעשות צדקה". "ודובר מישרים", "חלילה לך". "מואס בבצע מעשקות", "אם מחוט ועד שרוך נעל". "נוער כפיו מתמוך בשחד", "הרימותי ידי אל ה'". "הוא מרומים ישכון", העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע, שנאמר: "הבט נא השמימה" וכו', כדלעיל. "מצדות סלעים משגבו", אלו ענני כבוד. "לחמו נתן", "ואקחה פת לחם". "מימיו נאמנים", "יקח נא מעט מים". "מלך ביפיו תחזינה עיניך", וירא אליו ה‘:

אמר ר' חמא בר חנינא: אותו היום יום שלישי למילתו של אברהם היה, ובא הקב"ה ושאל בו. משל לחנוני אחד שהיה לו אוהב כהן, והיה לו טומאה בחצירו. אמר לו הכהן: אם מבקש אתה שאכנס לחצרך, פנה הטומאה ממנה. עמד ופינה, ונכנס הכהן לחצר. כך הקב"ה אוהב לאברהם, אלא שהיתה הערלה תלויה בו; וכיון שמל, מיד וירא אליו ה‘:

רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא: כשנמול אבינו אברהם, ביום השלישי היה לו כאב הרבה מאד למכתו. מה עשה הקב"ה לנסותו? נקב חור אחד מתוך גיהנם והרתיח את העולם כיומן של רשעים, ויצא וישב לו בפתח האהל לרוח היום. אמר הקב"ה למלאכי השרת: נרד ונבקר את החולה. אמר הקב"ה למלאכים: בואו וראו כוחה של מילה! עד שלא נמול, היה נופל על פניו ואחר כך הייתי מדבר עמו; ועכשיו שנמול, הוא יושב ואני עומד, והוא ישב כתיב.

"ותתן לי מגן ישעך", זה אברהם, "אנכי מגן לך". "וימינך תסעדני", בכבשן האש, ברעבון, ובמלכים. "וענותך תרבני", מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם? שהיה יושב והשכינה עומדת, שנאמר והוא יושב, "ישב" כתיב. בקש לעמוד, אמר לו הקב"ה: שב, אתה סימן לבניך: מה אתה יושב ושכינה עומדת, כך בניך יושבים ושכינה עומדת, שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל"; "עומד" אין כתיב אלא "נצב", איטימוס, כמא דאת אמר: "ונצבת לי שם על הצור". פתח האהל, פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחת לגרים. האהל, שאילולי את לא בראתי שמים וארץ, "וימתחם כאהל לשבת". שאילולי את לא בראתי גלגל חמה, "לשמש שם אהל בהם". שאילולי את לא בראתי הירח, "הן עד ירח ולא יאהיל". אמר ר' לוי: לעתיד לבוא אברהם יושב על פתח גיהנם ואין מניח אדם מהול מישראל לירד בתוכה. ואותן שחטאו יותר מדאי, מהו עושה להם? מעביר את הערלה מעל גבי תינוקות שמתו עד שלא מלו, ומניחן עליהן ומורידן לגיהנם; הדא הוא דכתיב: "שלח ידיו בשלומיו חלל בריתו". כחם היום, לכשיבוא אותו יום, "כי הנה היום בא בוער כתנור".

כחום היום. תני: "וחם השמש ונמס", בארבע שעות. או אינו אלא בשש שעות? כשהוא אומר כחם היום, בשש שעות אמור. או חילוף? בארבע טולא קריר ושמשא שריב; בשש שעות טולא ושמשא שריבין ואין צל לבריה תחתיו. כחם היום, נקב נקב מגיהנם והרתיח כל העולם לשעה קלה. אמר הקב"ה: צדיק זה בצער והעולם בריוח?

כחם היום, הדא אמרה שהחמין יפה למכה.

אמר: עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באין אצלי; תאמר משמלתי שאין באים אצלי? אמר לו הקב"ה: עד שלא מלת היו בני אדם ערלים באים אצלך; עכשיו אני ופמליא שלי נגלין לך. הדא הוא דכתיב: וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו.

וירא, וירא בשכינה, וירא במלאכים. אמר רבי חנינא: שמות חודשים עלו בידם מבבל. ריש לקיש אמר: אף שמות מלאכים; מיכאל, גבריאל, רפאל. אמר ר' לוי: אחד נדמה לו בדמות סירקי ואחד נדמה לו בדמות נווטי ואחד נדמה לו כדמות ערבי. אמר: אם אני רואה שכינה ממתנת להם אני יודע שהן בני אדם הוגנים, ואם רואה אני אותם שהן חולקין כבוד זה לזה וכו'. כיון שראה שהשכינה ממתנת להם וחולקין כבוד זה לזה, ידע שהן הוגנים. אמר ר' אבהו: פוולונו של אברהם אבינו מפולש היה כהדא דרומלוס, אמר: אם אני רואה אותם שהפליגו וכו', אני יודע שהן באין אצלי. כיון שראה אותם שהפליגו, מיד וירץ לקראתם:

וירא אליו. אותו היום יום שלישי למילתו. מה עשה הקב"ה? הוציא חמה מנרתקה כדי שלא יטריח. אמר לו לאליעזר: קום חזי בשוקא אי אתו אורחים. קם חזא, אתא לגביה, אמר: לא אתן. אמר אברהם: עבדי לית בהו הימנותא. קם נפק איהו ,לא חזא. חזייה קוב"ה דקא שרי ואסר, אמר: לאו אורח ארעא למיקם הכא, והיינו דכתיב: "אל נא תעבור מעל עבדך":

תניא: שלשה שהיו מהלכין בדרך, הרב באמצע, גדול מימינו וקטן משמאלו. וכן מצינו בשלשה מלאכי השרת שבאו אצל אברהם, מיכאל באמצע, גבריאל בימינו ורפאל משמאלו. תרגמה דמצדד אצדודי, אבל ההולך לימין רבו הרי זה בור, ואחורי רבו הרי זה מגסי הרוח. אין מכבדין בדרכים, וע"ש.

כתיב: וישא עיניו וירא, וכתיב: וירץ לקראתם? כד חזיוה דהוה קא שרי ואסר, פירשו. מיד וירץ לקראתם:

מאן נינהו שלשה אנשים? מיכאל, גבריאל ורפאל. מיכאל בא לבשר את שרה, ורפאל בא לרפאות את אברהם, [ו]גבריאל בא להפוך את סדום. והכתיב: "ויבואו שני המלאכים סדומה"? ההוא דאתא לשזביה ללוט. דיקא נמי דכתיב "ויהפך".

מאי שנא גבי אברהם דכתיב: כן תעשה כאשר דברת, ומאי שנא גבי לוט דכתיב: "ויפצר בם מאד"? מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול:

אמר ר' יוחנן: גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש, דקתני: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש. רב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני מפני האורחים ברישא. אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, דכתיב: ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. אמר ר' אלעזר: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אין קטן אומר לגדול: המתן עד שאבוא אצלך; אבל בהקב"ה כתיב: אל נא תעבור מעל עבדך. אמר ר' יוחנן: ששה דברים שאדם עושה אותם, אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: הכנסת אורחים, וביקור חולים, והשכמת בית המדרש, ועיון תפילה, והמגדל בניו לתלמוד תורה., והדן את חבירו לכף זכות. ובהני שייכי נמי כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולן:

כל שמות האמורים באברהם קודש, חוץ מזה שהוא חול, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך. חנניה בן אחי ר' יהושע ור' אליעזר משום ר' אלעזר המודעי אמרו: אף זה קודש. כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה? כמאן? כאותו הזוג:

יקח נא. אמר לו הקב"ה: אתה אמרת "יקח", בו בלשון אני גואל את בניך, "ולקחתי אתכם לי לעם". הרי בעולם הזה; בעולם הבא מנין? "ולקחתי אתכם אחד מעיר":

רבי אליעזר בשם ר' סימון אמר, אמר הקב"ה לאבינו אברהם: אתה אמרת: יקח נא מעט מים, חייך שאני פורע לבניך; הדא הוא דכתיב: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר". הרי במדבר; בארץ כנען מנין? "ארץ נחלי מים" וגו'. לעתיד לבוא מנין? "ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים". אתה אמרת: ורחצו רגליכם, חייך שאני פורעה לבניך, "וארחצך במים". הרי במדבר; בארץ מנין? "רחצו הזכו". לעתיד לבוא מנין? "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון". אתה אמרת: והשענו תחת העץ, חייך שאני פורע לבניך, "פרש ענן למסך". הרי במדבר; בארץ מנין? "בסכות תשבו שבעת ימים". לעתיד לבוא מנין? "וסוכה תהיה לצל יומם". אתה אמרת: ואקחה פת לחם, חייך שאני פורע לבניך, "הנני ממטיר לכם לחם". הרי במדבר; בארץ מנין? "ארץ חטה ושעורה". לעתיד לבוא מנין? שנאמר: "יהי פסת בר בארץ בראש הרים". "ואל הבקר רץ אברהם", חייך שאני פורעה לבניך, "ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים". הרי במדבר; בארץ מנין? "ומקנה רב היה לבני ראובן". לעתיד לבוא מנין? "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר". "והוא עומד עליהם", חייך שאני פורעה לבניך, "וה' הולך לפניהם יומם". הרי במדבר; בארץ מנין? "אלהים נצב בעדת אל". לעתיד לבוא מנין? "עלה הפורץ לפניהם":

ורחצו רגליכם. אמרו לו: שמא כערביים חשבתנו, שמשתחוים לאבק רגליהם? כבר יצא ממך ישמעאל.

אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת הוא בעצמו, עשה הקב"ה לבניו על ידי עצמו; וכל מה שעשה אברהם למלאכים על ידי שליח, עשה הקב"ה לבניו על ידי שליח. ואל הבקר רץ אברהם, "ורוח נסע מאת ה'" וגו'. ויקח חמאה וחלב ויתן לפניהם, "הנני ממטיר לכם לחם". והוא עומד עליהם, "הנני עומד לפניך שם על הצור". "ואברהם הולך עמם לשלחם", "וה' הולך לפניהם יומם". "יקח נא מעט מים", "והכית בצור ויצאו ממנו מים". ופליגא אדר' חמא בר חנינא: בשכר שלש זכו לשלש. בשכר חמאה וחלב, זכו למן; בשכר "והוא עומד עליהם", זכו לעמוד הענן; בשכר "יקח נא מעט מים", זכו לבארה של מרים.

כתיב "ואקחה פת לחם", וכתיב: ויקח חמאה וחלב? אמר רבי אליעזר: צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה; רשעים אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושים. מעפרון, דכתיב: "ארץ ארבע מאות שקל כסף", וכתיב: "וישמע אברהם" וגו'; והוא לא שקל מניה אלא קנטרי.

כתיב קמח וכתיב סלת? מכאן שהאשה צרה עיניה באורחין יותר מן האיש:

אמר רבי יצחק: בתורה בנביאים ובכתובים מצינו דהדא פתא מזוניתא דלבא. בתורה, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם. בנביאים, "סעד לבך פת לחם". בכתובים, "ולחם לבב אנוש יסעד". אמר רבי אחא: "וסעדו לבבכם" אין כתיב כאן, אלא וסעדו לבכם; הדא אמרה שאין יצר הרע שולט במלאכים, דאמר ר' אחא: "שיתו לבכם לחילה", הדא אמרה שאין יצר הרע לעתיד לבוא.

כי על כן עברתם על עבדכם. מיום שברא הקב"ה את עולמו הייתם מזומנים לבוא אצלי. ויאמרו כן תעשה כאשר דברת: אנו אין לפנינו אכילה ושתיה; אתה שלפניך אכילה ושתיה, כן תעשה לעצמך כאשר דברת. יהי רצון שתזכה לעשות סעודה אחרת לבר דכר דיתיליד לך.

וימהר אברהם האהלה אל שרה וגו', מהרי שלש סאים. תשע סאין אפה: שלש לעגות, שלש לחביץ, שלש למיני מלטמיא. לושי ועשי עוגות. הדא אמרה פרוס הפסח היה. רבי יונה בשם ר' חמא בר חנינא: הוא מדבר סין, הוא מדבר אלוש, הוא מדבר קדש. מאיזה זכות זכו ישראל שנתן להם מן במדבר? בזכותו של אברהם, שאמר: לושי ועשי עגות.

ואל הבקר רץ אברהם. אמר ר' לוי: רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה: "עגלה מלומדה אוהבת לדוש".

ויקח בן בקר. יכול גדול? תלמוד לומר רך. אי רך, יכול חסול? תלמוד לומר וטוב.

ויתן אל הנער. זה ישמעאל, כדי לזרזו במצוות:

מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלין, והלך ופסק להן מזונות. וכשבא אצל אביו, אמר לו: בני, אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו אי אתה יוצא ידי חובתך, מפני שהן בני אברהם יצחק ויעקב! אלא עד שלא יתחילו במלאכה, צא ואמור להם: אין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. ר' שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך, הכל כמנהג המדינה. למימרא דסעודה דאברהם עדיפא מדשלמה? והכתיב: "ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כור סלת וששים כור קמח", והללו לעמילן של טבחים ולציקי קדירה; ואלף נשים היו לו לשלמה, וכל אחת ואחת עשתה בביתה כך, סבורה שמא אצלה סועד היום. ואילו גבי אברהם כתיב: ואל הבקר רץ אברהם וגו', ואמר רב יהודה אמר רב: בן בקר, אחד; רך, שנים; וטוב, שלשה! אמר ליה: התם תלתא תורא לתלתא גברי; הכא לישראל כלהו, שנאמר: "יהודה וישראל רבים כחול הים". רך וטוב, ואימא חד, כדאמרי אינשי: רכיך וטב? אמר ליה: לכתוב קרא "רך טוב", מאי רך וטוב? לדרשא. אימא תרי? מדטוב לדרשא, רך נמי לדרשא. מתיב רבא בר עולא: ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו? כל חד וחד יהביה לחד נער.

ויקח חמאה וחלב ובן בקר אשר עשה. קמא קמא דתקן אתייה לקמייהו. כל כך למה? אמר רב יהודה אמר רב: כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל.

והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. אמר ר' תנחום בר חנילאי: לעולם אל ישנה אדם ממנהג המדינה, שהרי משה עלה למרום ולא אכל ולא שתה, ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו ושתו. אוכלין ושותין סלקא דעתך? אלא נראין כאילו אוכלין ושותין:

ויקח חמאה וחלב. המעולה אחד מששים, בינוני אחד ממ', הקיבר אחד מכ'. ר' יונה אומר: המעולה אחד ממאה, בינוני אחד מנ', הקיבר אחד מכ'. ופת היכן היה? אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר בשם ר' מאיר: שרה אמנו פרסה נדה ונטמאת העיסה. רבנן אמרי: אפילו פת הביא לפניהם; ומה אם דברים שלא אמר להם הביא לפניהם, דברים שאמר להם על אחת כמה וכמה.

והוא עומד עליהם. הכא את אמר: והוא עומד עליהם, ולהלן את אמר: "נצבים עליו"? אלא עד שלא יצאו ידיהם, "נצבים עליו"; וכיון שיצאו ידיהם, והוא עומד עליהם. אימתו מוטלת עליהם, מיכאל מרתת, גבריאל מרתת. אמר ר' תנחום משום ר' אלעזר ור' איבו בשם ר' מאיר: מתלא אמר, עלת לקרתא הלך בנימוסה. למעלה שאין אכילה ושתיה, עלה משה ונדמה להם: "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". אבל למטה שיש אכילה ושתיה, והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. וכי אוכלין היו? אלא נראין כאוכלין, וראשון ראשון מסתלק. ישמור אדם דברים בלבבו שלא יאכל עם עם הארץ על השולחן, מפני שעמי הארץ ממעטין במעשרות ובשביעית. הכתוב אומר: "מה לתבן את הבר", כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו. וכן דוד הוא אומר: "לא ישבתי עם מתי שוא שנאתי קהל מרעים וגו' ארחץ בנקיון כפי וגו' אל תאסוף עם חטאים נפשי". לעולם ירבה אדם סעודתו עם תלמיד חכם, ולא עם עם הארץ, לפי שלאחר שעה מספרין עליו לשון הרע. לעולם יטול אדם רשות מרבו ואחר כך יעשה רצון תלמידי חכמים הבאין אליו, שנאמר: "אם נא מצאתי חן בעיניך" וגו':

האומר שלא אכלו המלאכים אצל אברהם לא אמר כלום, אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שהטריח פתח להם הקב"ה פיהם ואכלו, שנאמר: עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. בשכר קיתון של מים שרחצו ידיהם נתן הקב"ה באר לישראל מ' שנה, בזמן שישראל עושין רצונו – משכמת והולכת ונובעת במקום שישראל חונים; ובזמן שאין ישראל עושין רצונו היתה מאחרת בשעה בשתים בשלש בארבע בחמש, עד שיוצאים תלמידי חכמים ונערים וקטנים ואומרים: "עלי באר בזכות אברהם יצחק ויעקב, בזכות משה ואהרן ומרים", ואחר כך הולכת ונובעת בין שבט יהודה לשבטו של יששכר, שנאמר: "באר חפרוה שרים" וגו'. וכל המרבה סעודתו עם עם הארץ אין דבריו נשמעין, וסוף שהמחלוקות רבות עליו, ומזלזל תורתו ומחלל שמו של מקום, ומאלמן את אשתו ומייתם את בניו, ואינו ממלא את ימיו, וקושר שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות:

משום אדם אחד אמרו: גדולה צדקה, שמיום שנברא העולם ועד אותה שעה הרי זה משתבח, וקולט עצמו מדינה של גיהנם, שנאמר: "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'", ואין יום רעה אלא יום דינה של גיהנם, שנאמר: "וגם רשע ליום רעה". ואומר: "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת". אבותינו הראשונים, מפני מה זכו בעולם הזה ולימות המשיח ולעולם הבא? מפני שנהגו עצמן בצדקה, שנאמר: "כי ידעתיו" וגו'. יצחק לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "ויזרע יצחק", ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה". יעקב לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "קטנתי מכל החסדים", אין קטנתי אלא מעט, ואין מעט אלא צדקה, שנאמר: "טוב מעט בצדקה". משה לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "צדקת ה' עשה". אהרן לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "תורת אמת היתה בפיהו", ואין אמת אלא צדקה שנאמר: "אמת מארץ תצמח" וגו'. דוד לא נשתבח אלא בצדקה, שנאמר: "וצדקתך לבן מלך". אף הקב"ה נשתבח בצדקה, שנאמר: "והאל הקדוש נקדש בצדקה". אף כסא הכבוד נשתבח בצדקה, שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך". אדם נותן צדקה לחבירו, מתכוון אליו שיחיה ולא ימות; אף הקב"ה נותנה שיחיה ולא ימות, שנאמר: "וצדקה תציל ממות". מנין אתה אומר שמי שיש ספוק בידו לעשות צדקה ואינו עושה, לקיים נפשות ואינו מקיים, גורם מיתה לעצמו? שנאמר: "ויען נבל אל עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן ישי ולקחתי את לחמי" וגו', וכתיב: "ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל". מנין שמארכת ימיו של אדם? שנאמר בשלוח הקן, במצוה קלה שבתורה: "למען ייטב לך והארכת ימים"; קל וחומר לצדקה שהיא חמורה בתורה, מנין שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הבא? שנאמר: "אשרי האיש אשר לא הלך" וגו', וכתיב: "אשרי שומרי משפט עושי צדקה" וגו'; מה אשרי האמור להלן בן העולם הבא, אף אשרי האמור כאן בן העולם הבא. מנין ששוות לתורה? שנאמר: "אם בחקותי תלכו", ואומר: "ונתתי שלום בארץ", ובצדקה הוא אומר: "והיה מעשה הצדקה שלום". ומנין שהתורה משולה בצדקה, שנאמר: "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות" וגו'. ומנין שהיא ממהרת להביא את ימות המשיח ואת ימות הגאולה? שנאמר: "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי" וגו'. ומנין שהיא מעלה ומושיבה את נותנה כנגד כסא הכבוד? שנאמר: "הולך צדקות ודובר מישרים" וגו' "הוא מרומים ישכון".

ואל הבקר רץ אברהם. ברח מלפניו ונכנס למערת המכפלה, ונכנס אחריו שם, וראה שם אדם ועזרו שוכבים וישנים ונרות דולקים עליהם וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד מערת המכפלה, אמר לבני יבוס (והלא חתיים היו? אלא על שם העיר יבוס נקראו יבוסים), לקנות מהם בממכר זהב ובכתב עולם לאחוזת קבר, ולא קבלו עליהם. התחיל כורע ומשתחוה להם, שנאמר: "וישתחו אברהם לפני עם הארץ". אמרו לו: כרות עמנו ברית ושבועה שאין זרעך יורש את עיר יבוסי, ואנו מוכרין לך. כרת עמהם ברית ושבועה. מה עשו אנשי יבוס? עשו להם צלמי נחושת והעמידו אותן ברחוב העיר וכתבו עליהם ברית שבועת אברהם. וכשבאו ישראל לארץ, כתיב: "ואת היבוסי יושב ירושלים" וגו'. ודוד המלך רצה להכניס ולא הניחוהו, שנאמר: "ויאמרו אנשי יבוס לא תבוא הנה." וכי מה היה כוחן של אנשי יבוס לומר לדוד לא תבוא, והיו ישראל כחול הים? אלא מכוח השבועה. "עד הסירך העורים והפסחים", אלו הצלמים, שעינים להם ולא יראו ורגליהם ולא יהלכון:

אמר הקב"ה לאברהם: בזכות שלש ריצות שרצת, חייך כשאבוא ליתן תורה לישראל שאני רץ בפניהם. ג' ריצות שרץ אברהם, "וירץ לקראתם", ואל הבקר רץ אברהם, "וימהר אברהם". ופרע לו הקב"ה, "ויאמר ה' מסיני בא" וגו':

רבי סימון בשם ר' אלעזר אמר: מי שעושה חסד עם מי שאינו צריך חסד. אברהם עשה חסד עם מלאכי השרת, דכתיב: והוא עומד עליהם וגו'; ראה מה פרע לו הקב"ה לבניו, המן והבאר והשליו, וענני כבוד מקיפין אותן. והרי דברים קל וחומר: ומה זה שעשה חסד עם מי שאינו צריך חסד, כך פרע לו הקב"ה, מי שעושה חסד עם מי שצריך חסד על אחת כמה וכמה. דבר אחר: ומה אם מי שלא עשה חסד עם מי שאין צריכין חסד, עמון ומואב עם ישראל, דכתיב: "על דבר אשר לא קדמו" וגו'; וכי צריכין היו? והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר היה המן יורד והבאר עולה והשליו מצוי וענני כבוד מקיפין עליהן. מה פרע להו הקב"ה? "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'". והרי דברים קל וחומר: ומה מי שלא עשה חסד עם מי שאין צריכין חסד, כך פרע להן הקב"ה, מי שהוא עושה חסד עם מי שהוא חייב לו, כגון יתרו עם משה דכתיב: "ויאמר אל בנותיו ואיו וגו' קראן לו ויאכל לחם", בשכרו האכילו דכתיב: "וגם דלה דלה לנו", פרע לו הקב"ה בימי שאול, דכתיב: "ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשיתה חסד" וגו'. וכי עם כל ישראל עשה יתרו חסד? והלא עם משה בלבד עשה! אלא למדך שכל מי שהוא עושה חסד עם אחד מגדולי ישראל, מעלין עליו כאילו עשה חסד עם כל ישראל. והלא דברים קל וחומר: ומה אם מי שעושה חסד עם מי שהוא חייב לו, ראה מה פרע לו הקב"ה שכרו, מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה:

"ויאמרו אליו איה שרה אשתך". אי"ו נקוד, למ"ד אינו נקוד. אמר רבי אלעזר: בכל מקום שאת מוצא כתב רבה על הנקודה, את דורש את הכתב. נקודה רבה על הכתב, את דורש את הנקודה. כאן שהנקודה רבה על הכתב את דורש את הנקודה, איו אברהם? כשם שאמרו לאברהם איה שרה, כך אמרו לשרה: איו אברהם?

ויאמר הנה באהל. הדא הוא דכתיב: "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך". ר' אלעזר אמר: מנשי בני המדבר.

דבר אחר: איה שרה אשתך. יודעין היו היכן היתה; אלא להודיע ששרה אמנו צנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה. רבי יוסי בר חנינא אמר: כדי לשגר לה כוס של ברכה. תנא בשם רבי יוסי: למה נקוד על איו שבאליו? למדתך תורה דרך ארץ, שישאל אדם באכסניא שלו. והאמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה? על ידי בעלה שאני.

אחרי בלותי היתה לי עדנה. אחר שנתבלה הבשר נתפשטו הקמטים וחזר היופי למקומו. גדול השלום, שהקב"ה שינה בו, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי":

ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך. בפסח נולד יצחק, מנלן? דכתיב: "כעת חיה למועד הזה". אימת קאי? אלימא בפסח וקאמר בעצרת, בחמשין יומי מי קא ילדה? אלא דקאי בעצרת וקאמר בתשרי, אכתי בחמשא ירחי מי קא ילדה? אלא דקאי בתשרי וקאמר בניסן. אכתי בשיתא ירחי מי קא ילדה? אותה שנה מעוברת היתה. סוף סוף כי מדלי מר ימי טומאה בצרי להו? אמר מר זוטרא: אפילו למאן דאמר יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, יולדת לשבעה יולדת למקוטעין, שנאמר: "ויהי לתקופות הימים ותהר חנה ותלד", מעוט תקופות שנים ומעוט ימים שנים. ושרה שומעת, מכאן שהנשים צייתניות הן וכו' (ברמז כ"ד):

והוא אחריו, זה ישמעאל. והוא אחריו, מפני היחוד. והוא אחריו, המלאך הרגיש שבאה אורה.

ואברהם ושרה זקנים. אמר ר' יוחנן, כבר כתיב: ואברהם ושרה זקנים; מה תלמוד לומר "ואברהם זקן בא בימים"? אלא לפי שהחזירם הקב"ה לימי נערותן, נצרך פעם שניה "ואברהם זקן". אמר ר' אמי: כאן זקנה שיש בה לחלוחית, להלן זקנה שאין בה לחלוחית. חדל להיות לשרה ארח כנשים. כמה דאת אמר: "וכי תחדל לנדור"; פסק, כמה דאת אמר: "וחדל לעשות הפסח".

ותצחק שרה בקרבה לאמר. זה אחד מן הדברים ששנו לתלמי המלך (כתוב ברמז ג'). אחרי בלותי היתה לי עדנה. האשה הזאת, כל זמן שהיא ילדה יש לה תכשיטין, ואני אחרי בלותי היתה לי עדנה, תכשיטין, כמה דאת אמר "ואעדך עדי". האשה הזאת כל זמן שהיא ילדה יש לה עמו ולדות. דבר אחר: עדנה – עדנין; וסתנית. ואדני זקן, טוחן ולא פולט. אמר ר' יהודה בשם ר' סימון: אתם מילדים עצמכם ומזקינים אדוניכם! ואני זקנתי מלעשות נסים. בר קפרא אמר: גדול השלום ששינה הכתוב; היא אמרה ואדני זקן, והקב"ה אמר "ואני זקנתי", כדי להטיל שלום בין אברהם לשרה.

היפלא מה' דבר. רבי יודן בר רבי סימון אמר: משל לאחד שהיו בידו שני קופליות, הוליכן אצל נפח, אמר ליה: יכול אתה לתקנם? אמר ליה: לבראתן כבתחילה אני יכול, ולתקנם איני יכול? כך לבראתן כבתחילה אני יכול, ולהחזירן לימי נערותן איני יכול?

ותכחש שרה לאמר. מכאן שהנשים פסולות לעדות; ואילולי שאמר הקב"ה לאברהם שהוא נותן בן משרה – לא היתה יולדת, שלא האמינה. ויאמר לא כי צחקת. מעולם לא נזקק הקב"ה לדבר ולהסיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת, ואף היא על ידי עילה. רבי אבא בר כהנא אמר בשם רבי אורי: כמה כרכורין כרכר כדי להסיח עמה, ויאמר לא כי צחקת. רבי אליעזר אומר, והכתיב: "ותקרא שם ה' הדובר אליה"? על ידי מלאך. והכתיב "ויאמר ה' לה"? רבי חמא אמר: על ידי מלאך. רבי יוסי בן זמרא אמר: על ידי שם.

ואברהם הולך עמם לשלחם. מתלא אמר: אוכלת? אשקיית? לוואית! כך ואברהם הולך עמם לשלחם:

וה' אמר המכסה אני מאברהם. רבי יצחק פתח: "זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב". כל מי שמזכיר את הצדיק ואינו מברכו עובר בעשה, מה טעם? "זכר צדיק לברכה". וכל המזכיר רשע ואינו מקללו עובר בעשה, מה טעם? "ושם רשעים ירקב". ארור המן ארורים בניו, חרבונה זכור לטוב. מצינו שהקב"ה מזכיר שמן של ישראל ומברכן, שנאמר: "ה' זכרנו יברך". אין לי אלא ששים רבוא, מנין שכל אחד ואחד מישראל שהקב"ה מזכיר שמו ומברכו? שנאמר:" וה' אמר המכסה אני" וגו', וכתיב "ואברהם היה יהיה", לא הוה צריך קרא למימר אלא "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה", אלא אמר הקב"ה: הזכרתי את הצדיק ואיני מברכו? ואברהם היו יהיה:

אמר רבי אלעזר: מברכתן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים, שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וכתיב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה". ומקללתן של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים, שנאמר: "ואנשי סדום רעים וחטאים", וכתיב: "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט" וגו'. למה גלה לו? לפי שהיה אברהם מהרהר בלבו על דור המבול, אפשר שלא היו בהם צדיקים שיסלח להם הקב"ה בזכותם? תדע לך שאף בסדום אמר: "האף תספה צדיק עם רשע". למה חלילה לך שני פעמים? בעולם הזה ובעולם הבא:

בתחילה היה סוד ליראים, "סוד ה' ליראיו". ואחר כך לישרים, "ואת ישרים סודו". ואחר כך לנביאים, "כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". אמר הקב"ה: אברהם זה ירא שמים, שנאמר: "כי ירא אלהים אתה"; אברהם זה ישר, שנאמר: "מישרים אהבוך"; אברהם זה נביא, שנאמר: "כי נביא הוא", ואיני מגלה לו? אמר ר' יהושע בן לוי: משל למלך שנתן פרדס מתנה לאוהבו. לאחר זמן בקש המלך לקוץ מתוכו חמשה אילני סרק. אמר המלך: ואלו מן פטריקון שלו הייתי מבקש, לא היה מעכב; ומה בכך? נמלך בו. כך אמר הקב"ה: כבר נתתי הארץ מתנה לאברהם, שנאמר: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", וחמשה כרכין הללו בתוך שלו הן. ואלו מן פטריקון זה הייתי מבקש, לא היה מעכב; ומה בכך? נמלך בו. למלך שהיה לו שלשה אוהבים וכו' (כדכתוב ברמז ל"ד). דבר אחר: למלך שהיה לו סנקתדרין אחד, ולא היה עושה דבר חוץ מדעתו. פעם אחת בקש לעשות דבר חוץ מדעתו. אמר המלך: כלום עשיתי אותו סנקתדרין שלי, אלא שלא לעשות דבר חוץ מדעתו? כך אמר הקב"ה: כלום קראתי לאברהם איש עצתי, אלא שלא לעשות דבר חוץ מדעתו? דאמר ר' יודן: כך אמר הקב"ה: הרי יש שם לוט בן אחיו, ואיני מגלה לו? ורבנן אמרי: כבר קראתי[ו] אביהן של כולן, "כי אב המון גוים נתתיך"; דנין את הבן בלא דעתו של אב? גיהנם גליתי לו, מתן תורה גליתי לו; דינה של סדום מחר, ואיני מגלה לו? ר' אחא בשם ר' שמואל בר נחמן בשם ר' נתן אמר: אפילו הלכות ערובי חצרות היה אברהם יודע, אפילו שם חדש שעתיד הקב"ה לקראות לירושלים, שנאמר: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'", היה אברהם יודע. ר' חייא ורבנן דתמן בשם ר' יהודה: אין לך כל יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה בבית דין העליון, מה טעם? "והגה מפיו יצא", ואין הגה אלא דברי תורה, שנאמר: "והגית בו יומם ולילה"; אפילו אותה הלכה היה אברהם יודע.

ואברהם היו יהיה. רבי תנחום בשם ר' ברכיה: בשרו שאין העולם חסר משלשים צדיקים כאברהם.

כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'. ר' יודן בשם ר' אלכסנדרי: לעשות צדקה ומשפט, זו גמילות חסדים. רבנן אמרי: זו בקור חולים. ר' יהודה בר ר' סימון אמר: בתחלה צדקה ולבסוף משפט, הא כיצד? אברהם היה מקבל עוברים ושבים. משהיו אוכלין ושותין הוה אמר להו: ברך! אמרו ליה: מה נימא? אמר: ברוך אל עליון שאכלנו משלו. אם קבל עליו וברך, הוה אכיל ושתי ואזיל; ואם לאו, הוה אמר ליה: הב מה דעלך, והוה אמר ליה: מה אית לך עלי? אמר ליה: חד קשיטה דחמר בעשרה פולרין, וחדא ליטרא דקופר בעשרה פולרין, וחד עיגול דפיתא בעשרה פולרין. מאן יהב לך חמרא במדברא? מאן יהב לך קופר במדברא? מאן יהב לך פיתא במדברא? מאן יהב לך עיגולא במדברא? מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה הוה אמר: ברוך אל עליון שאכלנו משלו; הוי מתחילה צדקה ולבסוף משפט. למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר לו אין כתיב כאן, אלא דבר עליו וכו':

זה שאמר הכתוב: "ויקרא המלך לגבעונים והגבעונים לא מבני ישראל המה". דוד גזר עליהן; אמר דוד: ג' סימנין יש באומה זו: רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים. רחמנים, "ונתן לך רחמים". ביישנים, דכתיב: "ובעבור תהיה יראתו על פניכם". גומלי חסדים, דכתיב: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו'. כל מי שיש בו שלשה סימנין הללו, ראוי להדבק באומה זו, וכל מי שאין בו שלשה סימנין הללו אין ראוי להדבק באומה זו: