טור אורח חיים רמ

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן רמ (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

ואם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו, כדאמרינן, שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים. ולאו דווקא תלמידי חכמים, אלא הוא הדין נמי כל אדם, ונקט תלמידי חכמים, שהפרישות מצויה בהם.

אלא בעונה האמורה בתורה: הטיילין, שפרנסתן מצויה להם ואין פורעין מס – עונתן בכל יום. הפועלים, שעושין מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם – פעם אחת בשבוע. ואם עושין מלאכה בעירם, פעמיים בשבוע. והחמרים - אחת בשבוע, והגמלים – אחת לשלשים יום, והספנין – אחת לששה חדשים, ועונת תלמידי חכמים - מליל שבת לליל שבת.

וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ובשעה שיוצא לדרך.

ואף כשהוא מצוי אצלה, לא יכוין להנאתו, אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה, ולקיים מצות בוראו, ושיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל.

כתב הראב"ד: צריך לברר איזהו מחשבה נכונה שתהיה לאדם בשעת תשמיש.

ודרשתי וחקרתי ומצאתי תוכן מעשה הזה על ד' כוונות, ג' מהם עיקר קיבול השכר, והד' קרובה לקיבול השכר ושכרה מועטת מן הג'. הראשונה – לשם פריה ורביה, והיא הנכונה שבכולם, לקיים ב' מצוות עשה. הב' – לתיקון הוולד, כמו שאמרו רז"ל (נדה לא א): ג' חדשים הראשונים, קשה לאשה וקשה לוולד. אמצעיים, קשה לאשה ויפה לוולד. אחרונים, יפה לאשה ולוולד, שמתוך כך יצא מלובן ומזורז. וגם זו הכוונה נמשכת בכוונת פריה ורביה. והג' – אם ילדה אשתו והיא משתוקקת אליו והיא מניקתו, והוא מכיר שהיא משתדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה. וכן בצאתו לדרך, שהיא משתוקקת אליו. וגם באלה יש קיבול שכר, והיא מצות עונה האמורה בתורה. הד' – שהוא מכוין בעצמו לגדור בה מן העבירה, כדי שלא יתאוה לעבירה, כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא. וגם בזה יש שכר, אך לא כראשונים, לפי שהיה יכול לדחות את יצרו ולכבוש אותו, כענין שאמרו סוכה: אבר קטן יש באדם, מרעיבו שבע ומשביעו רעב.

ומכל מקום מי שכוונתו לכך, שיהיה שבע מן ההיתר, שלא ירעב ויתאוה אל האיסור, כוונתו לטובה ויש לו שכר, כאדם שיוכל להתענות יום אחד בלא טורח גדול שלא יחלה ולא יצטער הרבה, אף על פי כן הוא אוכל מעט כדרך בני אדם, שאינו נתפש באותה אכילה ומקבל עליה שכר, שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו רוצה לצער אותה, כעניין שנאמר: "גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי" (משלי יא יז), ונאמר: "צדיק אוכל לשובע נפשו" (שם יג, כה). אבל מי שאינו צריך לדבר ואין יצרו מתגבר עליו, והוא מעורר תאותו ומביא עצמו לידי תאוה וקישוי כדי להשביע יצרו ולמלא תאותו מתאוות עולם הזה, הוא עצת יצר הרע, ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור. ועל זה אמרו רז"ל (נדה יג ב): המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי. ופריך: ולימא אסור? משום דמגרי יצר הרע בנפשיה. וזה דומה לאדם שהוא שבע, ואוכל ושותה יותר מדאי עד שמשתכר ומקיא, ודומה לבהמה שאוכלת עד שיאחזנה דם ותמות.

ועוד יש מחשבות המפסידות את שכרו, והם בני תשע מידות הלב: בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מורדת – נוסח אחר: בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חוצפא. ותניא (נדרים כ ב): "לא תתורו אחרי לבבכם", מכאן אמרו: לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר, ואמר רבינא: לא נצרכא אלא אפילו לשתי נשיו.

בני אנוסה - אין צריך לומר שאם אנס אשה והוליד ממנה בן, אלא אפילו אנס אשתו לתשמיש, וכן שנינו במסכתא כלה: מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין? מפני שתובעה ואינה תובעת לו, פירוש, אינה מתרצית לו. ר' יהודה אומר, מפני שאמרה לו בשעת תשמיש: אנוסה אני. ואיכא בינייהו רוצה ואינה רוצה. וכן איתא בעירובין: כל הכופה אשתו לדבר מצוה נקרא רע, שנאמר: "גם בלא דעת נפש לא טוב" (משלי יט ב). נמצא כי האונס אסור אף באשתו, אלא אם הוא צריך לאותו מעשה, יפייס ואחר כך יבעול.

בני שנואה - כמשמעה, והוא ששנואה בשעת תשמיש, אבל אם רצויה בשעת תשמיש, אף על פי שהיא שנואה שרי.

בני נידוי - בני נדה, אף על פי שאינו ממזר מן התורה. ויש מפרשים, שאם הן בנידוי, או הוא או היא, שאסורים בתשמיש המטה, והוא הדין נמי אם אחד מהם אבל.

בני תמורה - שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו. ויש מפרשים, אפילו שתיהן נשיו, שנתכוין לזו ונזדמנה לו האחרת.

בני מורדת - דאמרה: לא בעינא לך, ואף על פי כן הוא משמש עמה, והרי היא אצלו כמו זונה אפילו אם הוא מדעתה. לנוסח אחרינא בני מריבה - שהן מתקוטטין ביחד בכל פעם, דהויא ביאה זו כמו זנות, כיון שאינו מתוך אהבה.

בני שכרות - שהוא או היא שכורים.

בני גרושת הלב - שבליבו לגרשה, אפילו אין בליבו שנאה, כגון מאותן שכופין להוציא וגמר בלבו לגרשה ואחר כך בא עליה.

בני ערבוביא - שמשמש עם אשתו ונתן דעתו על אחרת, אפילו שתיהן נשיו.

בני חצופה - שתובעת בפה, והרי היא כזונה ואסור לקיימה. אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה, על זו אמרו רבותינו שיוצאין ממנה חכמים ונבונים, כלאה שיצא ממנה יששכר.

וכל אלו ט' מידות, אפילו צריכין לפריה ורביה, כגון שאינה מעוברת, אפילו הכי בכל אלו המידות פוגם הוולד, ונקרא פושע.

ויש עוד דברים שפוגמים המעשה ומקלקלין אותו, והם מה שפירשו בנדרים: אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת, חגרים מפני מה הויין? מפני שהופכין את שולחנם, פירוש, שנוהגין כמעשה בהמה. סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלין באותו מקום בשעה שרוצין לשמש, אף על פי שבשעת מעשה מצניע עצמו, אם ביום מאפיל בטליתו, ואם בלילה מכבה הנר, מכל מקום נהגו בו מנהג הפקר. וכל שכן אם מסתכל שלא בשעת תשמיש, והוא משסה יצר הרע בעצמו. אלמים מפני מה הויין? מפני שנושקין באותו מקום. חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש. הג' הראשונות, מפני שנוהג בה מנהג הפקר, והרביעית, מפני שנותן דעתו באשה אחרת.

גרסינן במסכת כלה: הוא למטה והיא למעלה, זו דרך עזות. שימשו שניהם כאחד, זה דרך עיקש.

כתב הראב"ד: יש מקשין מהא דאמרינן, יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, כיון שנתנו חכמים עונה לכל איש כפי כוחו, כדאיתא בכתובות, אם כן מה תהא עוד דחיית שמאל והקרבת הימין? וכתב, שלא אמרו כן אלא על הטיילים שעונתן בכל יום, שעליהן אמרו שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת, למעט מהם ברשותה ומדעתה, כדי שלא יתגבר יצרו עליו, אבל מעונת תלמידי חכמים אין למעט, וכל שכן לעונות האחרות, כגון הגמלים והספנין. ופירש עוד, כי העונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה, אינו רשאי למעט מהם שלא מדעתה, אבל אם יצטרך להרבות עליהם כדי לינצל מן העבירה – הרשות בידו. ועל הדרך הזה הזהירו שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאותו, אלא שתהא שמאלו דוחה, ולא דחייה גמורה, כי שמא מתוך הילחמו עם יצרו ירצה לדחותו ולבטל עונתו, אלא תהא ימין מקרבת לקיים עונתו. ופירש עוד, כי העונות שקבעו חכמים, על דרך סתם קבעו אותם, כי אמדו דעת האשה שהיא מתפייסת בכך. אבל אם רואה שהיא מבקשת יותר על ידי התקשטותה והשתדלותה לפניו, חייב לשמחה בדבר מצוה, כדאיתא בפסחים, אמר רבא: חייב לשמח אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה, אפילו היא מעוברת, וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר. ואמר רבי יהושע בן לוי: היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינה פוקדה, נקרא חוטא. ואי בשעת עונתה פשיטא, דאורייתא הוא, דכתיב: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא י). אלא אפילו שלא בשעת עונתה קאמר. ואמרינן נמי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך, אפילו סמוך לווסתה. ואיתא נמי במסכת כלה: מה יעשה אדם ויהיו לו בנים? יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו. חפצי שמים, יפזר מעות לאביונים; וחפצי אשתו, ר' אליעזר אומר: יפתנה בשעת תשמיש. ר' יהושע אומר: ישמחנה בדבר מצוה. ומאחר שצריך לעשות חפצי אשתו, לשמחה בשמחה זו בכל שעה שהיא צריכה, על כן הזהירו שתהא שמאל דוחה, פן תסיתנו לעבור על המדה הזאת ותמשיכהו אחרי הבלי העולם.

ויהיה צנוע בשעת תשמיש ובסתר, כדאיתא בנדה פרק כל היד: ד' דברים, הקב"ה שונאן, וחד מינייהו כל המשמש מטתו לפני כל חי. רבה מקרקש גזי דכילתי, אביי באלי דידבי. פירוש, היו מבריחים אפילו הצרעים והזבובים שמסביב מטותיהם בשעת תשמיש, ומיהו הם היו מחמירין על עצמם, כדאיתא נמי התם, אמר ליה רב יהודה לשמואל: אפילו בפני עכברים? פירוש, שאל לו על מה שאין לשמש מטתו בפני כל חי, אם אסור אפילו בפני עכברים. אמר ליה: לא, אלא כגון של בית פלוני שמשמשים מטותם בפני עבדיהם. אלמא שמותר בפני עכברים, אלא שהם היו מחמירין על עצמן, הלכך מותר בפני בהמה וחיה. ותינוק נמי שאין יודע לדבר, כבהמה דמי. והא דאסר בפני כל חי, דוקא בניעור, אבל בישן שפיר דמי. ויש להסתפק אי מהני במחיצת עשרה, ומסתבר דלא מהניא, אף על גב דמהני גבי ספר תורה, הכא כיון דטעמא משום צניעות הוא מסתברא דלא מהני.

בית שיש בו ספר תורה, אסור לשמש בו עד שיעשה בפניה מחיצה עשרה. ואם יש לו בית אחר, אסור עד שיוציאנו. ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של תלמוד, אסור עד שיתנן בכלי תוך כלי. והוא שלא יהא השני מיוחד להן, אבל אם הוא מיוחד להן אפילו מאה, כחד חשיבי. ואם פירש טלית על גבי ארגז, חשוב ככלי בתוך כלי.

ויעשה הדבר באימה וביראה, לא בתחילת הלילה ולא בסופה, כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבוא לחשוב באשה אחרת, אלא יעשה באמצע הלילה, כדאיתא בנדרים פרק ואלו נדרים: שאלו לאימא שלום אשתו של רבי אליעזר: מפני מה בניך יפים ביותר? אמרה: מפני שאינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסופה, אלא בחצי הלילה. פירוש, מספר על עסקי תשמיש. וכשהוא מספר, מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד. פירוש, שעושה הדבר באימה וביראה כאילו כפאו שד.

כתב הראב"ד: יש מפרשים מגלה טפח ומכסה טפח, שלא יהא ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו. ודומה שכפאו שד, שעושה הדבר באונס. ופירש מגלה טפח שבאשה, כלומר, עכשיו מגלה אותה לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אותה, כלומר, שלא היה מאריך באותו מעשה. כמי שכפאו שד, ודומה לו כמי שבעתו השד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה מקצר בתשמיש. והקשה הוא לדבריו, אם כן, למה לא היה משהא על הבטן? שהרי אמרו רז"ל (נדה עא א): "שכר פרי הבטן" (תהלים קכז ג), בשכר שמשהין על הבטן הויין לו בנים זכרים. ותירץ, כי כל לבבות דורש ה', וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם, ומי שיודע בעצמו שיכול לעשות זה המעשה ולא תיכנס בו מחשבה אחרת והוא משהה עצמו כדי שתיהנה האשה מן האיש ותזריע תחילה, מכוין לעשות מצות הקב"ה, משלם לו שכרו בבנים זכרים. ומי שאינו בוטח בעצמו וממהר במעשה כדי לינצל מן החטא, גם הוא עושה מצוה, והקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים. ויש מפרשים מגלה טפח, על הסינר שהיתה חוגרת בו, שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרו, ומגלה רק טפח ממנו ומכסה מיד לאחר תשמיש, כדי למעט הנאתו.

ואל יספר עמה לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן, שלא יתן דעתו באשה אחרת. ואם סיפר עמה ושימש, אמרו עליו: "מגיד לאדם מה שיחו" (עמוס ד יג), אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין. אבל בענייני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו, כדאיתא בפרק הרואה: רב כהנא על וגנא תותי פורייה דרב, שמעיה דשח ושיחק ועשה צרכיו. ואם היה לו כעס עמה, שצריך לרצותה, שאסור לשמש עד שיפייסנה, יכול לספר עמה כדי לרצותה.

אסור לשמש ביום, דאמרינן: ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום, ולא לאור הנר. ובבית אפל מותר. ותלמיד חכם שהוא צנוע בדרכיו, מאפיל בטליתו ושרי.

אסור לשמש מיטתו בשנת רעבון, אלא לחשוכי בנים.

ואכסנאי אסור לשמש.

כתב הרמב"ם ז"ל: שכבת זרע היא כח הגוף ומאור העיניים, וכל זמן שתצא ביותר, הגוף כלה וחייו אובדים, והוא שאמר שלמה בחכמתו: "אל תתן לנשים חילך" (משלי לא ג). כל השטוף בבעילה, זקנה קופצת עליו, וכחו תשש ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושיניו נופלות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת משאר חלאים והאלף מרוב תשמיש, לפיכך צריך אדם ליזהר בדבר זה אם רוצה להיות בטובה, ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר, והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר והקישוי כשהיה, וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאילו חוטי הביצים נמשכים ובשרו חם, זה צריך לבעול ורפואה לו לבעול.

ולא יבעול והוא שבע או רעב, אלא עד שיתעכל המזון במעיו. ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה. ולא יבעול מעומד, ולא מיושב, ולא בבית המרחץ, ולא ביום שנכנס למרחץ, ולא ביום הקזה, ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך, לא לפניהם ולא לאחריהם.

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ואם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו כדאמרינן שלא יהיו ת"ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים בפ' מי שמתו (כב.):

אלא בעונה האמורה בתורה הטיילין שפרנסתן מצויה להם וכו' עד מליל שבת לליל שבת בפרק אע"פ (סא:):

וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך. ליל טבילתה הכי משמע מדאמרינן בפרק מי שמתו (כד.) אמר רב המנונא בריה דרב יוסף הוה קאימנא קמיה דרבא ואמר לי זיל אייתי תפילין ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו והוה ידענא דיום טבילה הוה ופירש"י יום טבילה הוה. יום שטבלה אשתו דהוה ליה ליל תשמיש. ובשעה שיוצא לדרך בפרק הבא על יבמתו (סב:) ואמרינן בגמרא דה"מ דחייב לפקדה כי אזיל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא:

כתב הראב"ד ז"ל צריך לברר אי זו היא מחשבה נכונה שתהיה לאדם בשעת תשמיש וכו' עד ע"כ הזהירו שתהא שמאל דוחה פן תסיתנו לעבור על המדה הזאת ותמשיכהו אחר הבלי העולם הכל מדברי הראב"ד בשער אחד שחיבר וקראו שער הקדושה:

ועל זה אמרו רבותינו ז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי בפרק כל היד (יג:):

ועוד יש מחשבות אחרות המפסידות את שכרו והם בני תשע מדות בני אנוסה בני שנואה וכו' בסוף פרק אלו מותרין (כ:):

וכן איתא בעירובין כל הכופה את אשתו לדבר מצוה נקרא רע וכו' בפרק המוצא תפילין ק:) ופירש"י לדבר מצוה תשמיש:

ומ"ש בני שנואה כמשמעו והוא ששנואה בשעת התשמיש וכו' זה לשון הראב"ד בשער הקדושה והשנואה שאמרנו שנואה מרוחקת בשעת התשמיש שהרי אמרו לאה שנואה היתה מפני רחל ואעפ"כ היה יעקב אבינו ע"ה נזקק לה אלא בשעת התשמיש מיהת היתה רצויה לפניו ועוד י"ל שהיה מראה את עצמה שנואה לפי שלא היה אוהב אותה אהבה יתירה דחל אבל מ"מ לא היה שונא אותה עכ"ל:

ומ"ש אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי וכו' על זה אמרו רבותינו שיוצאין ממנה בנים חכמים ונבונים וכו' בפרק המוצא תפילין (ק:) ובפרק אלו מותרין (שם):

וכל אלו ט' מדות אפילו צריכין לפ"ו כגון שאינה מעוברת אפ"ה בכל אלו המדו' פוגם הולד ונקרא פושע קשיא לי דאדרבה עיקר קפידא כשאינה מעוברת דחיישינן שתתעבר והולד שיצא משם יהא פושע דהכי איתא בגמרא וברותי מכם המורדים והפושעים א"ר לוי אלו בני תשע מדות וכו' ועוד דבכל תשע מדות אמרינן בני כך וכך אלמא דעיקר קפידא אבנים הוא דהויא ואפשר שמפני שלא הביא כאן קרא דוברותי מכם המורדי' והפושעים והוה ס"ד דהני מדות לא מפסדי אלא בשכבר קיים מצות פ"ו אבל כשעדיין לא קיים ואע"פ שהיא שנואה או מורדת ש"ד קמ"ל דלא שנא וטעמא משום דקרא דוברותי מכם המורדים והפושעים לא מפליג בין קיים מצות פ"ו ללא קיים אחר שכתבתי זה בא לידי שער הקדושה להראב"ד וכתוב בו כלשון הזה כל אלה בני תשע מדות שאמרנו אפי' יהיו צריכים לפ"ו שאין אשתו מתעברת והוא צריך שתתעבר ותלד אם תלך מחשבתו על אשה אחרת או שהיתה אנוסה בשעת התשמיש או שיהיו בה אחת מכל המדות שהזכרנו פוגם את הולד ופוגם את עצמו שהוא נקרא מורד ופושע עכ"ל נראה שהוא ז"ל מפרש דהא דאמרינן וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני תשע מדות כלו' אנשי ט' מדות כלומר שהבועלים בא' מט' מדות אלו הם מורדים ופושעים וכן בדין שהולד א' מט' מדות אלו למה פושע מבטן קורא לו על פשע אביו וחטאתו והוא נקי כפים אם לא שנאמר שכל שהורתו באחת מאלה סופו להיות מורד ופושע:

ויש עוד דברים שפוגמים את המעשה ומקלקלים אותו והם מה שפירשו בנדרים אר"י בן דהבאי ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת וכו' ס"פ אלו מותרין שם: וכתב הראב"ד ז"ל בשער הקדושה המסתכלים באותו מקום עוברים על והצנע לכת עם אלהיך ומעבירים הבושה מעל פניהם וכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה לבלתי תחטאו שכל המתבייש אינו חוטא וכ"ש הנושקים שיש בהם כל אלה ועוד שעוברין על בל תשקצו את נפשות הם וכתב עוד הראב"ד בספר בעלי הנפש אהא דאמור רבנן (נדרים כ.) כל המסתכל בעקבה של אשה הויין ליה בנים שאינם מהוגנין מהא שמעינן שאסור להסתכל במקום הטנופת כלל אפילו באשתו שכל המסתכל אין לו בושת פנים ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה:

יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת (סנהדרין קא:):

אבל אם רואה שהיא מבקשת יותר ע"י התקשטותה והשתדלותה לפניו חייב לשמחה בדבר מצוה כדאיתא בפסחים אמר רבא חייב לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה אפילו היא מעוברת כך היא הגירסא הנכונה בדברי רבינו ומימרא זו היא בפרק אלו דברים בפסחים (עב:):

ומ"ש וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר כך פירש"י שם חייב לשמח את אשתו אפי' שלא בשעת עונתה אם רואה שמתאוות לו:

ואמרינן נמי חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך אפי' סמוך לוסתה בפ' הבע"י (סב:) יתבאר בטור י"ד סי' קפ"ד בס"ד:

רבי אליעזר אומר יפתנה בשעת תשמיש כלומר אבל א"צ להוסיף על העונה הקבועה לו ר' יהושע אומר ישמחנה בדבר מצוה כלומר יוסיף לה על עונתה אם רואה שהיא מתאוות לו:

ותינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי כ"כ הראב"ד ז"ל בספר בעלי נפש בשער הפרישה וכתב ורמיזא הא מילתא בפרק ע"פ (קיב:) בענין המשמש במטה שהתינוק ישן עליה וכו' עכ"ל:

והא דאסור בפני כל חי דוקא בניעור אבל בישן ש"ד ג"ז בספר בעלי הנפש להראב"ד ז"ל ודקדק כן מדקאמר בפני משמע ניעור קאמר אבל ישן מותר.

בית שיש בו ס"ת אסור לשמש בו עד שיעשה בפניו מחיצה י' ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנו בס"פ מי שמתו (כה:) וכתבו התוס' (כו.) ודוקא ס"ת וגם בחומשין יש להחמיר כמו בס"ת אבל בשאר ספרים דיין בכיסוי בעלמא והרא"ש כתב ודוקא ס"ת אבל שאר ספרי הקודש וחומשין כיון שאין עשויין בגלילה סגי להו בכלי על כלי ע"כ. ואפשר שמה שהשוו התוס' חומשין לס"ת בחומשין העשויין בגלילה דוקא:

ואם יש בו תפילין או ספרים אפי' של תלמוד אסור עד שיתנם בכלי תוך כלי והוא שלא יהא השני מיוחד להם אבל אם הוא מיוחד להם אפילו מאה כחד חשיבי דין התפילין פשוט שם ונתבאר בסימן מ' ודין הספרים שאינם עשויין בגלילה כבר כתבתי בסמוך שדעת התוס' והרא"ש להשוותן לתפילין וז"ל הראב"ד בספר בעלי הנפש בית שיש בו תפילין או חומשין או נביאים וכתובים אסור לשמש בו עד שיתנם כלי בתוך כלי ויהיה העליון כלי שאינו כליין כגון גלימא עילוי קומטרא ועכשיו שניתנה תורה שבעל פה ליכתב משום עת לעשות לה' וכו' אף ספרי התלמוד כמו כן צריכין כיסוי עכ"ל:

ואם פירש כלי על ארגז חשוב ככלי בתוך כלי פשוט בס"פ מי שמתו (כו.):

ויעשה הדבר באימה ויראה לא בתחלת הלילה ולא בסופה וכו' כדאיתא בנדרים פרק ואלו נדרים שאלו לאימא שלום אשתו של רבי אליעזר וכו' ט"ס יש כאן כי אינו בפרק אלו נדרים אלא בפרק ואלו מותרין (כ.):

כתב הראב"ד י"מ מגלה טפח ומכסה טפח שלא היה ממרק כל האבר בשעת התשמיש וכו' עד ומגלה רק טפח ממנו ומכסה מיד לאחר תשמיש כדי למעט הנאתו הכל מדברי הראב"ד בשער הקדושה ומסיים בפירוש זה האחרון ודומה כמי שכפאו שד שהוא עושה המעשה ביראה כאדם שהוא נבעת מן השד וכל זה כדי שלא תכנס עליו שום מחשבה אחרת ואע"פ שיש בענין זה ענין צניעות עיקר כוונתו לכך היתה ודוגמת המעשה הזה אמרו בגמרא דבני מערבא בר' יוסי ב"ר חלפתא שכנס את יבמתו ה' בעילות בעל ודרך סדין ואותו הענין לא היה אלא כדי שלא תהא כוונתו אלא לשם המצוה בלבד עכ"ל:

ואם סיפר עמה ושימש אמרו עליו מגיד לאדם מה שיחו וכו' בפ"ק דחגיגה (ה:):

אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו כדאיתא בפרק הרואה (סב.) ובפ"ק דחגיגה (ה:) ובס"פ אלו מותרין (כ.) דבמילי תשמיש מותר לספר עמה ופי' הרא"ש במילי דתשמיש שרי להרבות תאותו והר"ן כתב במילי דתשמיש שרי כדי לרצותה. וז"ל הראב"ד בשער הקדושה מ"ש שהוא מדבר עמה בשעת תשמיש פירשו בעלי הגמרא דוקא במידי דתשמיש שהם לצורך תשמיש א"נ שהוא צריך לרצותה כגון שהיה לה כעס עמו שאין רשאי לבעול עד שיפייסנה בענין זה הוא רשאי לדבר עמה ולרצותה בכל ענייני ריצוי אבל אם א"צ לרצותה אינו רשאי לדבר עמה מדברים אחרים חוץ מהדברים הצריכים לתשמיש של אותה שעה ועוד אני מפרש כי מה שאסרו לדבר בשעת תשמיש בדברים אחרים לא תהא סבור בעוד שהוא משמש בלבד אלא אף משתבעה לתשמיש שוב אינו רשאי לספר עמה בדברים אחרים והכל כדי שלא יהא דעתו על אשה אחרת בעוד שהוא משמש ולמדתי זה ממה שאמרו דמי שצריך לרצותה שמפייס ואח"כ בועל מכלל שאם אינו צריך לרצותה אינו רשאי לדבר אפי' קודם בעילה עכ"ל:

אסור לשמש ביום דאמרינן ישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהן ביום ולא לאור הנר ובבית אפל מותר ות"ח שהוא צנוע בדרכיו מאפיל בטליתו ושרי הכל בפרק כל היד כתב הגה"מ בפ"ד מה' י"ט שדקדקו התוספות שבלילה אסור לשמש אצל הנר אפי' ע"י האפלת טלית וכן דקדק הראב"ד בספר בעלי הנפש בשער הפרישה.

אסור לשמש מטתו בשנת רעבון אלא לחשוכי בנים בפ"ק דתעניות (יא.):

ואכסנאי אסור לשמש בס"פ אע"פ (סה.) וכתב הראב"ד בספר בעלי הנפש מסתבר שאם יחדו לו ולאשתו בית מותר ובלבד שלא יישן בטליתו של ב"ה:

כתב הרמב"ם שכבת זרע הוא כח הגוף וכו' עד סוף הסי' בפ"ד מה' דעות: גרסינן בפרק ע"פ (קיב:) ת"ר המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אות תינוק נכפה ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוה בר שתא לית לן אבל מנח בה ולא אמרן אלא דגני ב"ה ובס' הזוהר פרשת ויקרא כתוב נטורא דכולא מאן דינקא לרבייא לא תזדווגא לבר נש אלא בשעתא דרבייא ניים ולבתר לא תניק ליה עד שעתא חדא כתרי מילין או חד מילא אי לא יכלא בגין צערא דרבייא בזמנא דאיהו בכי וכדא לא מסתפי לעלמין: להדי כרעיה אבל גני להדי רישיה לית לן בה ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עילויה אבל מנח ידיה עילויה לית לן בה: גרסינן בפ"ק דברכות (ה:) כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים שנאמר וצפונך תמלא וגו' ופירש"י בין צפון לדרום ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמישו לרוחות אחרות ע"כ וכך הם דברי התוס' שכתבו ודוקא כשישן עם אשתו מפני שהשכינה מצויה בין מזרח למערב והיה הדבר גנאי לשכב אצל אשתו מפני התשמיש והר"י כתב שהטעם מפני שהמנורה היתה לדרום והשולחן בצפון והשולחן כנגד עושר והמנורה כנגד התורה כלומר שקודם שישמש מטתו יתפלל על בניו שיהיו מצליחים בתורה ושיהיה להם עושר כדי שלא יצטרכו לבריות:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ואם היה נשוי וכו' עד וכן בצאתו לדרך וכו' פי' בסתם יציאה לדרך למשא ולמתן ושאר צרכים אבל בהולך לדבר מצוה כגון לפדיון שבוים וכיוצא בו אינו חייב לפוקדה דהעוס' במצוה פטור מן המצוה ועוד כדי שיהא זריז ומהיר להתעסק במצות ולילך לדרכו וכשיפקוד אשתו איכא חששא דשמא יתרשל בעסק המצוה וה"א בפ' הבע"י מביאו ב"י:

וכל אלו תשע מדות אפילו צריכין לפריה ורביה כגון שאינה מעוברת וכו' פי' אפי' צריכי' לפריה ורבי' דהיינו שהאיש עדיין לא קיים פריה ורביה והאשה ג"כ אינה מעוברת ובא עליה לשם מצוה לקיים מצות פריה ורביה אפ"ה אם היא אנוסה או שנואה או שאר ט' מדות הולד יהיה פגום כשיהיה נוצר על ידי ביאה זו שבא עליה באחת מט' מדות האלו ואצ"ל אם האיש א"צ לפריה ורביה כגון שכבר קיים פריה ורביה ולא בא עליה לשם מצוה לקיים פריה ורביה דפשיטא דהולד יהיה פגום ע"י מדה א' מט' מדות אם לא היתה מעוברת ועכשיו נתעברה מביאה זו. וב"י פירש מה שפירש ומה שכתבנו הוא פשוט לפע"ד:

והם מה שפירשו בנדרים אר"י בן דהבאי ארבעה דברים סח לי מלאכי השרת וכו' פ' ואלו מותרין כו' (דף כ:) גרסינן בפרק בתרא דעירובין (דף ק:) אץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה והאמר רבא הרוצה לעשות בניו זכרים יבעול וישנה ומשני כאן לדעת וכאן שלא לדעת ותימא דמאי איריא בבועל ושונה שלא לדעת הלא מעיקרא קאמרינן התם אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה שנאמר ואץ ברגלים חוטא דא"ר יהושע ב"ל כל הכופה אשתו לדבר מצוה הויין ליה בנים שאינם מהוגנים ומשמע מסתמא דאפילו אינו בועל אלא פעם אחת נמי קאמר ונראה דלרבותא קאמר הכא בועל ושונה דלא מיבעיא בביאה אחת דנקרא חוטא אם כופה אשתו אלא אפילו בבועל ושונה דהשתא כיון דביאה ראשונה היה מדעתה שנתרצית ליבעל לו ובשנייה אינה מתרצית סד"א דיכול לכופה בשנייה כדי שתלד זכר דאוי לו למי שבניו נקבות ובדין יכול לכופה דכיון שנתרצית בראשונה מסתמא אדעתא דהכי נתרצית כדי שיבעול עוד שנית דכך דרכן של כשרים לבעול ולשנות כדי שתלד זכר וקמ"ל דאפ"ה נקרא חוטא אם יבעול שנייה שלא לדעת:

ות"ח שהוא צנוע בדרכיו מאפיל בטליתו ושרי מיהו הרמב"ם בפכ"א מהא"ב כתב וז"ל ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול עכ"ל וכתב ה"ה ע"ז דבר פשוט הוא שאין לו לת"ח להקל על עצמו אלא מפני הצורך עכ"ל:

אסור לשמש מטתו בשנת רעבון אלא לחשוכי בנים בפ"ק דתענית (דף י"א) יליף ר"ל מדכתיב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב דלא איצטריך בטרם תבא שנת הרעב אלא ללמד דאסור לשמש מטתו בשני רעבון ואע"ג דקרא משמע דיוסף לא היה משמש בשעת רעבון אפילו היה חשוך בנים כתבו התוס' לשם דיוסף נהג עצמו בחסידות וא"ת מנ"ל לתלמודא דיוסף נהג מדת חסידות דלמא דינא הכי הוא דאסור אפילו לחשוכי בנים וי"ל דא"כ קשה מיוכבד שנולדה בין החומות וחלילה לומר על לוי דקא עביד איסורא ואע"פ שהיה קודם מתן תורה מ"מ אם היה אסור לאחר מ"ת לא היתה מטה שלמה נוהגים מנהגם אלא ע"פ התורה כמו שהיו נוהגין האבות אלא ודאי חשוכי בנים מותרים אלא דיוסף נהג בחסידות וע"ל בסימן תקע"ד הביא ב"י מן הירושלמי דאפילו למי שקיים פריה ורביה מותר לשמש בליל טבילה וכן פסק לשם בש"ע: