חיי אדם/סדר היום/ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
<< · חיי אדם · סדר היום · ג· >>
כלל ג דין טהרת הגוף ומלבוש והמקום מכל טינוף


חיי אדם כלל ג דין טהרת הגוף ומלבוש והמקום מכל טינוף [עריכה]

כלל ג'[עריכה]

כלל ג כלל ג דין טהרת הגוף ומלבוש והמקום מכל טינוף

(א)[עריכה]

כתיב "ברכי נפשי וכו' וכל קרבי את שם קדשו", וכיון שצריך האדם לברך את השם בכל קרביו, אסור לברך עד שינקה הקרבים מצואה ומי רגלים, ולכן יבדוק עצמו מגדולים.[1] וכשיכנוס לבית הכסא יהיה צנוע ולא ידבר שם ולא ילכו שנים ביחד ויסגור הדלת. ואם מפנה בשדה ישב פניו לדרום ואחוריו לצפון ולא יגלה עצמו יותר ממה שצריך בשביל שלא יטנוף הבגדים. ולא ידחוק עצמו יותר מדאי שמביא לידי סכנה וחולי רחמנא ליצלן. ויבדוק עצמו היטיב ולא ימהר לצאת כמו שעושין ההמון עם, אלא ישהא שם עד שירגיש בעצמו שאין צריך עוד. (סימן' ג' ד')

(ב)[עריכה]

יקנח עצמו היטב ביד שמאל. ולא באצבע האמצעי שכורך עליו תפילין ולא ביד ימין, ואיטר - צריך עיון ( סימן ג' מגן אברהם סעיף קטן ח').
וירחוץ פי הטבעת היטיב במים או ברוק, כי צואה בפי הטבעת, אף על פי שכשהוא עומד אינו נראה, אם נראת כשהוא יושב - אסור להתפלל. ואפילו בדיעבד, כשעבר והתפלל, אפשר דצריך לחזור ולהתפלל ולכן צריך ליזהר מאוד.

(ג)[עריכה]

וכן יבדוק עצמו ממי רגלים. וכשהוא משתין יזהר מאוד שלא יגע בגיד[2] בידו והוא איסור חמור מאור, ואמר רבותינו ז"ל: כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם, שחטאו והוציאו זרע לבטלה, והנוגע בגיד הוא בא לידי חימום והרהור. וכל שכן שאסור להתחכך בגיד אם לא על ידי בגד עב. ואפילו מי שיש לו אשה אם היא נדה או שהוא בדרך - אסור.[3] אבל מותר לסייע שלא יטנפו בגדיו ולאחוז בביצים להגביה הגיד קצת. ויזהר שלא יפלו נצוצת על רגליו, ואם נפלו צריך לשפשפם. [4]

(ד)[עריכה]

כתיב: "הכון לקראת כו'",[5] וכתיב: "שמור רגליך כאשר תלך לבית אלקים",[6] והכוונה לשמור עצמו מהנקבים שבין רגליו, ולכן אסור להתפלל כשמרגיש בעצמו קצת שצריך לנקביו, אפילו משער בעצמו שיכול לעצור עצמו שיעור שילך ד' מילין, ואפילו אם על ידי זה לא יוכל להתפלל בצבור, מוטב לו שיתפלל ביחיד בנקיות. ואם מתירא שיעבור זמן תפלה ומשער בעצמו שיוכל לעצור עצמו ד' מילין, מותר להתפלל. (דהיינו על פי גירסת רי"ף, וכן כתב בתניא, שגורס: ואם יכול לעמוד עצמו ד' מילין, מותר. ונראה לי שזה היה גם כן גירסת רש"י שכתב דיבור המתחיל ועד כמה כו' - מותר להתחיל כו', עד כאן לשונו). (סימן צ"ב).

(ה)[עריכה]

אם אינו יכול לעצור שיעור ד' מילין ועבר והתפלל, אם לגדולים, תפלתו תועבה, דהכי קים להו לחז"ל דכל שלא יוכל לעצור שיעור זה, כבר נהפך המאכל במעיו לצואה, וצריך לחזור ולהתפלל. ואם לקטנים, בדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל. [7] . ודוקא תפלת י"ח צריך לחזור ולהתפלל, אבל שאר ברכות, בדיעבד יצא. ומכל מקום אסור לברך או ללמוד כל זמן שהוא צריך לנקביו. והמשהה נקביו וצריך להם, עובר משום בל תשקצו (שם).

(ו)[עריכה]

כתיב: "והיה מחניך קדוש",[8] וקבלו חז"ל שהיא מצות עשה שאסור לדבר[9] או להרהר בדברי תורה וקדושה במקום צואה או מבואות המטונפים או כל דבר המסריח כגון צואת חתולים ושאר בהמה ועוף שידוע שצואתן מסרחת, כגון צואת חמור הרכה לאחר שבא מן הדרך, או צואת כלב וחזיר אם נתן בהם עורות, ויש אומרים שאף צואת תרנגולים שקורין אינדיקעס או וועלישע הענר[10]. אבל סתם בהמה ועוף, אין צואתן מסרחת, ומכל מקום דיר בהמות ולול תרנגולין, דינן כצואה. וכן פי חזיר אף על פי שהוא נקי בודאי, וכן גרף של רעי, ועביט של מי רגלים, דידוע דהעביט מסריח יותר ממי רגלים ממש, כל אלו דינן כצואה מן התורה (זה לשון תוספות ר"י: עביט של מי רגלים, אסור לקרות כנגדו, דכצואה דיינינן לה, ואסור מן התורה, בין זה בין מי משרה וכיוצא בו, דבכלל מחניך קדוש הוי). ואסור עד שיכסה אותו, כמו שכתוב: "ושבת וכסית" כו',[11] ואפילו בכיסוי שאינו קיים, כגון שנפל עליו שלג או רוק עבה, כל זמן שלא נימוח עד שלא נראה הצואה, מותר. ואם כיסה אפילו בזכוכית וכיוצא בו, אף על פי שנראה, כיון שהוא מכוסה, מותר, שהרי הכתוב לא הקפיד רק שיהיה מכוסה (סימן ע"ו ע"ז ע"ח ע"ט):

(ז)[עריכה]

אשפה שריחה רע ומים סרוחים ורין שטאקין[12] שברחובות, אם מסריחים, דינם כצואה ואסור מדאוריתא. ולכן אותן המקדשים הלבנה ברחובות ורין שטאקין המסריחים מהצדדים אפילו הם ברחוק ד' אמות, כיון שנמשכים גם מלפניו, אסור כמלא עיניו, ומכל שכן שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. ומוטב שלא לקדש כלל ולמצוה יחשב להם אם אי אפשר להם לקדש במקום נקי, כאמרם ז"ל,[13] "ובדבר הזה תאריכו ימים"[14] (סימן ע"ט):

(ח)[עריכה]

צואה, אפילו מקטן, אם אכל מיני דגן, ויכול לאכול כזית בכדי שיכול גדול לאכול אכילת פרס שהוא ג' ביצים, אסור. ואם אינו אוכל לחם, רק מאכל מקמח מבושל, משערינן כדי שיוכל גדול לאכול מאותו מאכל אכילת פרס. ואמנם אם ידעינן בודאי שלא אכל דגן איזה ימים, בקטן מותר. אבל בגדול, לעולם אסור (סימן פ"א במגן אברהם). ולא יקרא לכתחילה נגד תינוק, דסתם תינוק מטפח באשפה. ויש להיזהר אפילו בצואת קטן בן ח' ימים (עיין מגן אברהם ריש סימן פא, שתמה דלא נמצא בשום פוסק, אבל בירושלמי סוף דף ט"ז משמע להדיא הכי, עיין שם)[15]:

(ט)[עריכה]

אפילו כשהצואה וכיוצא בה כבר נתיבשה ואינה מסרחת, עדיין דין צואה עליה, עד שתהיה יבשה כל כך שאם יגלגלנה תתפרך לפירורין, דאז היא כעפר, ואז אם אינה מסרחת, מותר. ואם נקרשה מחמת הקור, אפילו הכי דין צואה עליה (סי' פ"ב). וצואה לחה אפילו אינה מסרחת, צריך להרחיק ד' אמות (סימן ע"ט, מגן אברהם סעיף קטן י"ב):

(י)[עריכה]

ספסל נקוב שמפנין עליו, כיון שמיוחד לכך, יש לו דין בית הכסא, ואפילו בשעה שאין הגרף מונח תחתיו. ולא מהני מה שיכסה הנקב, אלא צריך לכסות כל הכסא (מגן אברהם על אורח חיים פג|סימן פ"ג במגן אברהם), (וכ"כ בית יוסף, ודרישה ופרישה ומעדני יום טוב וט"ז ואליה רבה. ואם כן מה שכתב המרדכי: "והתרתי להם", רצה לומר שמותר להתפלל באותו בית, ולא דיינינן לכל הבית לבית הכסא, כיון שיש בו בית מושב, וכמו שכתב אליה רבה, וגרע מגרף דאף על פי שהוא נקי דינו כבית הכסא):

(יא)[עריכה]

מחיצות בית הכסא, אם ריח רע מגיע לו או שהמחיצות אינם גבוהים י' טפחים, לכולי עלמא אסור. ואפילו גבוהים י' טפחים, כל הפוסקים האחרונים אוסרים כדין צואה (סימן פ"ג). ודוקא שהמחיצה נעשתה רק בשביל בית הכסא. אבל אם נעשתה בשביל הבית, מותר. ואפילו הבית הכסא חדש רק שהזמינו לבית הכסא, אסור לקרות בתוכו. אבל כנגדו, מותר. ובית הכסא ישן אף על פי שפינו ממנו הצואה, דינו כבית הכסא. ומרחץ ישן, דינו כבית הכסא. והיינו דוקא בית הפנימי שכולן עומדים שם ערומים. אבל בית האמצעי שמקצתן עומדים ערומים ומקצתם לבושים, אינו אסור רק לדבר דברי תורה, ומותר להרהר וליתן שלום. ובבית החצון שכולם לבושים, מותר בכל דבר. אבל הזמינו למרחץ, מותר אפילו בתוכו (פ"ד):

(יב)[עריכה]

כשם שמרחיקין מן הצואה, כך מרחיקין מהריח רע אפילו אינה צואה. וכל שדרך בני אדם להצטער מאותו ריח נקרא ריח רע, ואפילו יש לו חולי שאינו מריח, וכן סומא שאינו רואה, כיון ששאר בני אדם יכולים לראות ולהריח, אסור. ואפילו בלילה, דינו כביום (סימן ע"ט). נראה לי דדבר שטבעו ריח רע, מותר, ולא נקרא צואה אלא מה שנסרח מחמת עיפוש (כדאיתא בירושלמי: אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת, שלא תאמר הואיל וריחו רע יהא טעון הרחק ד' אמות, לפום כן צריך לומר אין מדליקין, וכן מפורש בסוכה י"ב עיין שם):

(יג)[עריכה]

במה דברים אמורים, כשעדיין הטינוף במקומו. אבל אם לא נשאר כאן טינוף אלא ריח רע, כגון שהעבירו צואה בבית ועדיין נשאר הריח, כיון שהוא ריח רע שאין לו עיקר, מי שאינו מריח מותר (סימן ע"ט, מגן אברהם סעיף קטן ט'). ואפילו המריח אין צריך להרחיק אפילו מלפניו רק עד מקום שכלה הריח. ואם העבירו צואה לפניו[16], , יש אומרים דדינו כצואה ממש, ויש אומרים דבזה סגי ד' אמות אפילו לפניו (עיין סימן ע"ו בבית יוסף ודרכי משה שם). ופי חזיר, דינו כצואה עוברת. אפילו עולה מן הנהר, אין הרחיצה מועילה לו ודינו כצואה עוברת:

(יד)[עריכה]

כמה צריך להרחיק, ד' אמות מכל צד, כדכתיב "והיה מחניך קדוש" דברים כג טו, וקבלו חז"ל שמחנה של אדם הוא ד' אמות מכל צד. אבל מלפניו, צריך להרחיק כמלא עיניו לכולי עלמא (רק דהרא"ש סבירא ליה שהוא מדרבנן ולרשב"א הוא מדאורייתא כדלקמן סימן ט"ז). וצדדין שלפניו, כגון 'רין שטאקין' [תעלת שופכין, ביוב] המסריחים הנמשכים לאורך הרחוב, יש אומרים דדינו כשלפניו (סימן ע"ט במגן אברהם), ויש אומרים דדינו כמו הצדדין וסגי בד' אמות (א"ר). ומה שרואה בלא הטיית ראשו לצדדין, לכולי עלמא דינו כלפניו. ולא מן הצואה בלבד, אלא צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח:

(טו)[עריכה]

היתה הצואה מונחת על מקום גבוה י' טפחים ורחב ד' טפחים על ד' טפחים[17] או להיפך, שהאדם עומד על אותו מקום והצואה מונחת למטה, אם אין מגיע לו ריח רע ואינו רואה אותה, ואפילו יכול לראותה רק שמעצים עיניו, מותר לכולי עלמא, דכיון שהיא ברשות בפני עצמה ואינו רואה להדיא, אין כאן לא משום "מחניך קדוש" ולא משום "ולא יראה בך ערות דבר" דברים כג טו (ע"ט), אבל אליה רבה כתב דמדברי רשב"א משמע דוקא כשאינו רואה מחמת גבהו של מקום או עומקו, אבל עצימת עין לא מהני:

(טז)[עריכה]

אבל אם רואה הצואה, לרא"ש ותוספות ר"י מותר, דקרא ד"ולא יראה בך ערות דבר" לא קאי כלל על צואה, רק על ערוה. ובצואה אינו מוזהר, רק על "מחניך קדוש", אף על פי שרואה אותה, כיון שאינה במחנה. והרשב"א אוסר, דסבירא ליה ד"ולא יראה" קאי גם על צואה אם אינה מכוסה כלל, אף על פי שאינה במחנה אסור. וכיון שהוא איסור דאורייתא, אזלינן לחומרא. ולכן אסור לדבר דברי קדושה והוא מסתכל דרך חלון פתוח אם רואה האשפות, ורין שטאקין [תעלות שופכין, ביוב] שברחובות, אף על פי שאין מגיע לו ריח רע. וצריך ליזהר בזה בשעת קידוש לבנה דרך חלון פתוח או על גאנקעש [גזוזטרא], אלא צריך על כל פנים שיעצים עיניו ואז אם אין ריח רע מגיע לו, מותר (נראה לי דבמקום שמסופק אם הוא אשפה מותר דהוי ספק ספיקא, שמא הלכה כרא"ש, ומכל מקום נכון להעצים עיניו, "מהיות טוב" וכו'), אבל להרהר דברי תורה, מותר לכולי עלמא, כיון שאינו ברשותו, דגבי "ולא יראה" כתיב "ערות דבר", ודרשינן, דבור אסור, הרהור מותר. ואם צואה בבית, לא מהני שיוציא ראשו חוץ לחלון, דשדינן ראשו בתר רובו. ואם הכניס ראשו לחדר שיש בו צואה פשיטא דאסור, שהרי הצואה כנגדו. וכן הדין לענין ערוה (סימן ע"ד במגן אברהם):

(יז)[עריכה]

תיבה ופראויאן [מחיצה] וכיוצא בה עומדת בבית גבוה י' טפחים ורחב במשך ד' טפחים המפסקת בין האדם לצואה, יש להחמיר כדעת המגן אברהם, דאף על פי כן אסור אלא אם כן מפסקת מכותל לכותל. אבל אם היו מי רגלים על הארץ או בכלי שאינו גרוף בענין שאין בו אלא איסור דרבנן, נראה לי דמותר לעמוד נגד המחיצה ולקרות ולברך, אבל לא כנגד האויר, דמחיצה הרחבה ד' טפחים חשובה מחיצה להתיר כנגדו. ואם המחיצה היא יותר מן האויר דהוי עומד מרובה על הפרוץ, נראה לי דאפילו בצואה יש להתיר בשעת הדחק נגד המחיצה, ובלבד שלא יראה הצואה[18]:

(יח)[עריכה]

וכן חריץ המפסיק עמוק י' טפחים במשך ד' טפחים ורחבו משפתו לשפתו רחב ד' טפחים, הרי זה כב' רשויות (אף על פי שבמחיצה סגי עביו כל שהוא. עיין בפרק ב' דכלאים משנה ח', בתוספות יום טוב שם, דיבור המתחיל: "ולחריץ", וצריך עיון):

(יט)[עריכה]

ודוקא שהמחיצה היא גבוהה י' טפחים ברוחב ד' מן הקרקע עד סוף גובה י' טפחים, או אף על פי שפחות מג' טפחים סמוך לקרקע אין בו רוחב ד' כגון שעומד על רגלים דקים דאמרינן לבוד. אבל שלחן שלנו וכיוצא בו שעומד על רגלים ואין ברחבן ד' טפחים, אף על פי שהן גבוהין י' טפחים לא הוי מחיצה להפסיק. וכן דפים הקבועים בכותל, שקורין פאליצע [מדף] או באנק [כנראה: ספסל][19], אף על פי שגבוהים י' טפחים, ואפשר אפילו רחב ד' טפחים, לא הוי רשות לעצמו, כיון שאין לו מחיצות המגיעות לארץ[20]:

(כ)[עריכה]

גרף או אפילו מי רגלים העומד בין תנור לכותל, נראה לי דאסור לעמוד בצד התנור ולקרות, אף על פי שהתנור מפסיק, דכיון דהוא מתשמישי הבית, בטל לגבי הבית, וכן כל כיוצא בו. אבל שאר כלי הבית שאינן מיוחדין לבית, נראה לי דמפסיקים על פי האופנים המבוארים בסימן י"ט (ועיין סימן נ"ה בשולחן ערוך ובבית יוסף שם סעיף י"ט, ובסימן קע"ח במגן אברהם סעיף קטן ה', ועייין בנשמת אדם מה שכתבתי סוף סימן ה'):

(כא)[עריכה]

קיימא לן כל פחות מג' טפחים לארץ כלבוד דמי, ולכן אם יש אויר מן המטה לארץ פחות מג' טפחים, מותר להעמיד שם אפילו גרף, דהוי כמכוסה. וכן אם כפה על הגרף כלי אף על פי שיש בצד אחד בליטה ומכח זה אין הכלי נוגע בארץ, אם הוא פחות מג' טפחים, הוי כלבוד ואין צריך שום הרחקה (סי' פ"ז במ"א). ומכל שכן אם כסה בחול ואפר או בבגד, דמותר לקרות בסמוך לו. ואפילו באותו בית, מותר. וכן אם הרחיק מהצואה כשיעור המבואר בסימן י"ד (שם):

(כב)[עריכה]

הא דמהני מחיצה לצואה, דוקא שאין מגיע לו ריח רע. אבל אם ריח רע מגיע לו, לא מהני המחיצה ולא כיסוי, שגם מן הריח לבד צריך להרחיק ד' אמות (ע"ט):

(כג)[עריכה]

יצא ממנו ריח מלמטה, אסור ללמוד עד שיכלה הריח. ואם לומד עם שאר אנשים ויצא מחברו, לא החמירו חכמים אפילו כשמגיע לו הריח, כדי שלא יתבטל מלימוד. אבל לברך ולקרות קריאת שמע, אסור עד שיכלה הריח (שם):

(כד)[עריכה]

היו ידיו מלוכלכות מצואה ואין בה ממש רק חזותא בעלמא ונתיבשה כבר עד שאין מסרחת, מותר אפילו אינה מכוסה ( מגן אברהם סעיף קטן ג', סימן ע"ו), דאין שם צואה עליה:

(כה)[עריכה]

היתה צואה על גופו או על ידו, אף על פי שהיא מכוסה בבגד, אסור, דדוקא כשמונחת על הארץ מהני כיסוי. אבל על גופו, כיון דכתיב [תהילים לה, י] כל עצמותי תאמרנה, ואם כן הרי זה דומה לצואה מגולה ומעצים עיניו עד שאינו רואה, אפילו הכי אסור. ומכל מקום בשעת הדחק יש להתיר, דיש אומרים דדוקא דבר שהנשמה תלויה בו דהיינו הפה והחוטם, דכתיב [שם קנ, ו] כל הנשמה תהלל יה, שמהפה והחוטם יוצא נשימה, ולכן אם מגיע להם ריח, אסור, שבהם תלוי להלל השם. אבל שאר איברים, לא. ואם כן דומה כאילו מונחת הצואה בארץ, דמהני כיסוי (עי' א"ר סי' ע"ו). וכל זה, בשאר הגוף. אבל צואה בפי טבעת, אסור לדברי הכל, דבמקומה נפיש זוהמא טפי ומסריח ביותר. ואפילו בדיעבד, אם קרא קריאת שמע[21] צריך לחזור אפילו אינה נראית כשהוא עומד, כיון שנראית כשהוא יושב. אבל מה שאינה נראית אפילו כשהוא יושב, מותר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ובתפלה צריך עיון אם צריך לחזור ולהתפלל:

(כו)[עריכה]

היתה צואה על בגדיו ומכוסה, מותר. ומכל מקום יזהר כל אדם שיהיו בגדיו נקיים. ודוקא בשאר בגדים. אבל צואה המדובקת בסנדלו כשהוא לבוש, אף על גב שמתכסה על ידי עמידתו בארץ כיון שמתגלה בדרך הליכתו וגם היא בטלה לגבי הגוף, אסור (ע"ו):

(כז)[עריכה]

שכבת זרע, יש אומרים דדינה כצואה, וצריך לרחוץ מקום הלכלוך בגוף. ויש אומרים דחמירא מצואה, דאפילו כשהיא על בגדיו יש לרחצם או לפשטם שלא תהיה דבוקה בהם הטומאה, ומכל שכן חס ושלום כשנכשל על ידי קרי, שתהיה לו למזכרת עון, כידוע גודל האיסור (שם):

(כח)[עריכה]

מי רגלים, בשעה שמשתין הוא או חברו, אסור מדאורייתא כמו צואה. ואם אינו מקלח, רק שותת טפין, כתב הרא"ש בפ"ג סי' ס"ז דאינן אלא מדרבנן. אבל אחר שנפלו על הארץ או בכלי, אינן אלא מדרבנן, ולכן הקילו בהן, שאם יש בכלי רביעית מים או שהטיל לתוכו רביעית מים בכל פעם שהשתין, בין שהשתין הרבה או מעט, לא פלוג רבנן, ומותר (ע"ז):

(כט)[עריכה]

נבלעו בקרקע או בבגד, אם עדיין לח כל כך שאם יגע בהם בידיו ויחזור ויגע בדבר אחר, יתלחלח אותו דבר מעט דהיינו טופח על מנת להטפיח, אסור. ואם לאו, מותר (פ"ב). ומכל מקום כיון שאינם בעין אלא שנבלעו בבגד, אין צריך רביעית, אלא כשמנגב ידיו באותו בגד נמצא שהוא טופח מן המים ולא מהם (סי' ס"ב במ"א ס"ק נ"ה):

(ל)[עריכה]

אבל הכלי שמשתינים בו תמיד וכן גרף של רעי, אם הוא של חרס או עץ, אפילו רחוצים יפה ואין בהם ריח רע, ואפילו כפאן על פיהם, דינן כצואה, ואסור מדאורייתא, ולא מהני הטלת מים. אבל של מתכות או זכוכית וכלי חרס מצופין אבר ורחוצים יפה גם מבחוץ, כיון שאינן בולעים אלא מעט ואין בהם ריח רע, אין אסור אלא בשעה שהתוך שלהם מגולה. לפיכך אם כסה הפה או שכפאן על פיהם, מותר. ואם רחוצים יפה מבפנים ואין להם ריח רע, אפילו כפיה אין צריך. ויש להחמיר בכל גרף כמו בבית הכסא שם סי' פ"ז (ועי' פ"ח):

(לא)[עריכה]

כיון דצואה מדאורייתא אסורה, לכן כל ספק שנולד בה אזלינן לחומרא. ומי רגלים כיון שאינן אלא מדרבנן אזלינן לקולא כדין כל ספק דרבנן. ולפיכך ספק צואה באשפה, אסור, דחזקת אשפה שיש בה צואה. וספק צואה בבית, מותר, דחזקת בית שאין בו צואה. וספק מי רגלים אפילו באשפה, מותר. ולעולם אזלינן בתר המצוי, שאם קטנים בבית, מסתמא הטינוף מהם אפילו במי רגלים (ע"ו):

(לב)[עריכה]

היה יודע שהיו כאן מי רגלים ונסתפק אם הטיל לתוכן רביעית מים וכיוצא בו, נראה לי כיון דאתחזק איסורא אפילו מדרבנן אזלינן לחומרא. ומכל מקום בשעת הדחק שיתבטל על ידי זה מקריאת שמע ותפלה, מותר לסמוך על הפוסקים דאפילו באתחזק איסורא אזלינן לקולא (ועיין בכללי ס"ס ומה שכתבתי שם):

(לג)[עריכה]

התפלל ומצא צואה, אם המקום ראוי להסתפק בו ופשע ולא בדק, כיון דתפלה במקום קרבן, זבח רשעים תועבה [משלי כא, כז], וכן קריאת שמע כיון שהיא דאורייתא ואין בה חשש ברכה לבטלה, חוזר וקורא. אבל ברכת המזון וכל שכן שאר ברכות, נראה לי דאינו צריך לחזור. ומשום מי רגלים, פשיטא דאינו צריך לחזור ולברך. ואם אין המקום ראוי להסתפק כלל, אפילו בתפלה אינו צריך לחזור (ע"ו)[22]. וכן בכל מקום שאסור לקרות, אפילו אם אינו אלא איסור דרבנן, בקריאת שמע צריך לחזור ולקרות. אבל בתפלה, כיון שיש חשש ברכה לבטלה, דוקא בעבר אדאורייתא. ובשאר ברכות, אפילו עבר אדאורייתא אין צריך לחזור. ואפילו בתפלה, דוקא במזיד (ועי' בנ"א סי' ו' ז' פ"ג וסס"י פ"ה):

(לד)[23][עריכה]

מי שברי לו שאינו יכול לעצור עצמו מלהפיח, מוטב שיעבור זמן קריאת שמע ותפלה ולא יתפלל ממה שיתפלל בלא גוף נקי. ואם עבר זמן תפלה, אנוס הוא ומתפלל תפלת תשלומין כדלקמן כלל כ"ז. ואם יראה לו שיכול לעמוד על עצמו בשעת קריאת שמע, יניח תפלין בין אהבה רבה לקריאת שמע ומברך עליהם ( סימן פ'):

(לה)[בדפוס ראשון: (לד)][עריכה]

אף על גב דאסור בדברי תורה במקום מטונף ובמרחץ, מכל מקום לאפרושי מאיסורא מותר. ולכן בערב פסח אחר חצות כשרואה שמגלחין במרחץ, מותר לומר "אין מגלחין", דלשון זה אינו לשון הוראה, אף על גב דממילא נשמע דאסור. אבל אסור לומר בלשון הוראה לומר "אסור לגלח", דזה הוא תורה (ובשולחן ערוך סימן פ"ה קיצר במקום שהיה לו להאריך). ואם שואלין איזה דבר תורה, אסור להשיב "אין משיבין", דלא גרע מהרהור. אבל במקום דמותר להרהר ואסור לדבר כגון בבית אמצעי של מרחץ שמקצתן עומדים לבושים ומקצתן ערומים, דלא אסור אלא הדבור, מותר להשיב "אסור" או "אין משיבין", דכיון דאינו אומר טעמו של דבר הוי כהרהור[24]:

(לו)[בדפוס ראשון: (לה)][עריכה]

אסור ליתן שלום בבית הכסא ובמרחץ. ואדם ששמו שלום, מחלוקת בין הפוסקים, יש אומרים דאסור לקרותו בשמו. ונכון לבלוע המ"ם ויאמר רק "שלו" בלא מ"ם, רק שיבליע בדיבור. ויש נוהגין לומר "שלון" ומבליע המ"ם[25]. וכן נכון להחמיר שלא לומר רחום וחנון, דיש אוסרין:

(לז)[26][עריכה]

עזרא ובית דינו תקנו שאסור לבעל קרי בין לאונסו ובין לרצונו בלמוד וקריאת שמע ותפלה עד שיטביל עצמו במקוה או במ' סאה אפילו שאובין או לשפוך עליו ט' קבין מים. וכיון שלא נתפשטה תקנה זו מפני ביטול פריה ורביה ומפני ביטול תורה, לכן ביטלו לתקנה זו. ומכל מקום אנשי מעשה נוהגין בתקנה זו אם לא שאינו יכול לאונסו:

(לח)[27][עריכה]

יש מקומות נוהגות הנשים, שכל זמן שהן בימי נדות קודם ז' נקיים שלהן, אינן מתפללות ומברכות, וזה מנהג שאין לו יסוד. ואפילו במקומות שמחמירים, מכל מקום מיום ראשון דסליחות נכנסות לבית הכנסת ומתפללות. אבל במדינתנו נוהגין היתר לעולם, ומברכות ומתפללות. ומכל מקום לא יסתכלו בספר תורה בשעה שמגביהים אותו להראות לעם. ונראה לי שלא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו (סי' פ"ח):

הערות[עריכה]

  1. ^ תוספת במהדורות מאוחרות: ואם אין שם אדם מפנה ברחוב, אבל לא בפני עבודת גילולים, אבל להשתין מותר אפילו בפני אשה אם אין לו מקום.
  2. ^ גיד, אמה = כינויים לאבר המין
  3. ^ הניסוח בדפוסים מאוחרים: והנוגע באמה הוא בא לידי חימום והרהור. ואפילו מי שיש לו אשה אם היא נדה או שהוא בדרך - אסור. ולהתחכך באמה כל אדם אסור, אפילו נשוי ואשתו טהורה, אם לא על ידי בגד עב.
  4. ^ הוספה בדפוסים מהשני ואילך: וכל הנצרך לנקביו אסור בדברי תורה כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים (סימן צ"ב)
  5. ^ עמוס ד, יב
  6. ^ קהלת ד יז
  7. ^ בשתי המהדורות הראשונות יש כאן סימון הערה: א
  8. ^ דברים כג טו
  9. ^ בשני הדפוסים הראשונים נוסף כאן סימן הערה: ב
  10. ^ תרנגולי הודו
  11. ^ דברים כג, יד
  12. ^ תעלות שופכין, ביוב
  13. ^ ברכות כד ב
  14. ^ דברים לב מז
  15. ^ הכוונה כנראה למימרא הבאה, ירושלמי ברכות ג ה: בעון קומי רבי אבוה, מפני מה פורשים מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות? אמר לון מפני שמחשבותיו רעות. אמרין ליה ולא קטן הוא?! אמר לון: ולא כתיב (בראשית, ח) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". א"ר יודן: 'מנעריו' כתיב - משעה שהוא ננער ויוצא לעולם.
  16. ^ במהדורות מאוחרות נוסף: כיון שאינו מונח במקום אחד
  17. ^ בשתי המהדורות הראשונות נוסף כאן סימן להערה: ג
  18. ^ כאן נוסף בשתי המהדורות הראשונות סימן הערה: ד
  19. ^ בספרים אחרים: שנאק. ולא ידעתי מהו.
  20. ^ בשתי המהדורות הראשונות נוסף כאן סימן הערה: ה
  21. ^ בדפוסים ראשונים נוסף כאן סימן הערה: ו
  22. ^ כאן נוסף בדפוסים ראשונים סימן הערה: ז
  23. ^ סעיף זה לא נמצא בדפוס ראשון
  24. ^ בדפוסים ראשונים נוסף כאן סימן הערה: ח
  25. ^ בדפוסים ראשונים נוסף כאן סימן הערה: ט
  26. ^ סעיף זה לא נמצא בדפוס ראשון
  27. ^ סעיף זה לא נמצא בדפוס ראשון