מגן אברהם על אורח חיים עד
סעיף א[עריכה]
כתב הרב"י סי' ר"ו בשם הרא"ש פרק הרואה ירוש' ר' ירמיה בעי היה יושב בתוך מגדל של עצים מהו שיעשה כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך מספקא ליה אם לבו רואה את הערוה אסור או מותר ולמעלה פסקנו דאסור עכ"ל הרא"ש, ופליאה בעיני על המאור הגדול איך פי' כן דא"כ ל"ל למבעי במגדל דהוא מלת' דלא שכיח ה"ל למבעי כשלובש טלית או חלוק ופשוט דאישתמיטתי' הגמרא בסוכה דף י' ע"ב דאמרי' היה ישן בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה וקור' ואם היתה גבוה י' אסור ופירש"י דאהל לא חשיב הפסק כמו העומד בבית ומוצי' ראשו חוץ לחלון דשדי ראשו בתר רובו ואם אינו גבוה י' הו"ל כמוציא ראשו חוץ לחלוק עכ"ל וא"כ דבר ברור שהירו' מבעיא ליה אם המגדל של עץ חשוב אוהל או ה"ל ככלי וה"ל כחלוק או כטלית וז"ל רי"ו ני"ג ח"ב היה יושב בתוך מגדל של עצים ועשאו כמין מלבוש יוצא ראשו חוץ לחלון ויברך ואם לבו רואה את הערוה אסור כ"ה בירושלמי עכ"ל הנה פסק הבעי' לקולא, אך ק' למה השמיטו הפוסקים ההי' דסוכה לכן נ"ל דס"ל דהירוש' והגמ' דסוכה ס"ל לבו רואה את הערוה מותר אבל לדידן דס"ל אסור א"כ ממ"נ אף את"ל דהאהל חשיב הפסקה מ"מ הרי לבו רואה הערוה ואם מוציא גם לבו חוץ לחלון א"כ הרי ראשו ורובו בחוץ והוי כאלו הוא כלו בחוץ ואפשר דרי"ו מוקי לה שלבו מכוסה בבגד וא"כ אין לבו רואה ערוה אך כדי שיהא הפסק בין ראשו לערוה בעינן שיוציא ראשו חוץ לחלון אבל בבית כה"ג לא חשיב הפסק, ונ"ל דה"ה אם צואה בבית והוציא ראשו חוץ לחלון אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לקרות דעכ"פ הצואה נגדו:
(א) ערות חבירו: פי' שאין הפסק בין לבו לערות חבירו:
סעיף ב[עריכה]
(ב) יכסה בבגד ממטה ללבו: אבל ראשו כיון שהוא למעלה מן המיס שרי כמ"ש בהג"ה:
(ג) בידים לא: ואף על גב דאמרינן בשבת דף ק"כ אם שם כתב על בשרו ורוצה לעמוד ערום מכסהו בידו, שאני התם דהיד מין אחד ושם מין אחר משא"כ יד וגוף כולהו חד מינא הוא ומין במינו אינו חוצץ (ת"ה) ועוד דבגמ' נמי גזרינן דילמא מישתלי ושקיל לידיה:
(ד) עכורין: ואם הם צלולין עוכרן ברגליו (תר"י) ודוקא במעין שייך זה אבל לא בכלי שאין בו עפר וטיט:
(ה) למעלה מן המים: כיון שעיניו חוץ למים ואינו מסתכל בערוה (ב"י רשב"א עיין סוף סימן ע"ה):
סעיף ג[עריכה]
(ו) דיינין ליה כהפסק': דנהי דכיסוי לא מקרי הפסקה מיהו הוי [ב"י]:
סעיף ד[עריכה]
(ז) אף על פי שאינם מפסיקות: דהא אין לבן רואה ערותן והב"ח חולק ע"ז וע"ס ר"ו:
(ח) דאז אין לבן וכו': ט"ס הוא וכצ"ל דאז אין נראית ערוה שלהן וכמ"ש סימן ר"ו וכן מ"כ דלא כל"ח שנדחק בזה פי' דאשה לעולם אין לבה רואה את הערוה אך צריך שיה' טוחות בקרקע כדי שלא תהא ערותה נראית כלל, וא"ל תסתכל במקום אחר כמ"ש ססי' ע"ה דוקא בערות חבירו אבל כשערותו מגולה אפי' אינו רואה אותה אסור וכמ"ש ס"א דאפי' מוציא ראשו חוץ לחלון אסור ול"ד למ"ש בס"ב בהג"ה דהתם עכ"פ ערותו מכוסה במים אלא שהם צלולים לכן אם אינו רואה אותה שרי וכ"כ תר"י בהדיא עמ"ש ססי' ע"ה:
סעיף ה[עריכה]
(ט) בין בערות חבירו: כתב הרב"י זה נלמד במכ"ש מדין שנים ישנים בטלית אחד דאפי' בשר שניהם נוגעים זה בזה אסור כמ"ש רסי' ע"ג עכ"ל. וקשה דא"כ למה הוצרך לכתוב דין זה לכן נ"ל דהתם דוקא כששניהם נוגעים זה בזה ממתניהם למטה אבל אם שאר איבריו נוגעים במתניהם שרי להכי איצטריך למיכתב כשאבריו נוגעים בערות חבירו אסור דלא כב"י, כ' הג"א בבניו הקטנים אפי' נוגעים ערותן זה בזה שרי לקרות ודבר תימה הוא להתיר כלוי האי וקצת יש לדקדק לאסור ממ"ש תר"י גבי עכו"ם ערום עכ"ל ב"י וכתוב בד"מ והמדקדק בדברי תר"י ירא' שיש ראיה יותר להתיר מלאסור עכ"ל ול"נ לאסור מידי דהוה ארוא' ערות קטן עסיק(?) ע"ה ס"ד: