חידושי הרשב"א על הש"ס/ברכות/פרק ז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
תוספות הרא"ש |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |
מתני' אכל טבל: אוקימנא בגמרא בטבל טבול דרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. וכתב הראב"ד ז"ל דמינה שמעינן דאלו שאין מפרישין חלת האור מעיסתן, אף על פי שאינהאלא מדרבנן, אין זימון ביניהן. וטעמא דמילתא דאין מזמנין על מי שאכל דברים האסורים מפני שאין חביריו רשאין להתחבר עמו בחבורה; ובני חבורה שכולן אכלו מדברים האסורים אלו- גם הם אין להן קבע שאין קבע וחבור לדברים האסורין. והילכך דוקא ברכת זימון הוא דאין כאן אבל האוכל מהם אף על פי שאינו רשאי חייב לברך עליהן המוציא וג' ברכות שלא אמרו אלא שאין "מזמנין עליהן". והרמב"ם ז"ל לא כתב כן. וזו היא אחת מן ההשגות שהשיג עליו הראב"ד ז"ל. ולי נראה כדברי הרמב"ם ז"ל מדתניא ומייתינן לה בשבת (דף כג.) "הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום בין השמשמות" - דאלמא דמאי הוא דמברכין עליו, הא טבל אין מברכין עליו. ודוחק הוא לומר ד-"מברכין" כדי נקטיה ואגב גררא דמזמנין.
וכתבו בתוספות רבותינו הצרפתים שאם יש בחבורת הזמון אחד נזהר מפת של נכרים והאחרים אינן נזהרים ואוכלין, דליכא אפילו איסורא דרבנן יחד ומזמנין יחד. ואף על גב דחד מינייהו אינו יכול לאכול מפתן מחמת שמחמיר על עצמו ונזהר בכך, כיון דאינהו מצי אכלי מדידיה, אף על גב דאיהו לא מצי אכיל מדידהו- מצטרפין לזימון. וראיה לדבר מדתנן בריש ערכין (דף ג:) "הכל חייבין בזימון כהנים ולוים וישראלים", ואמרינן עלה בגמ' "פשיטא. לא צריכא דכהנים אכלי תרומה וקדשים וזר אכלי חולין. מהו דתימא כיון דזר לא אכיל תרומה וקדשים לא מצטרף, קמ"ל כיון דכהן מצי אכיל חולין, שפיר דמי". ועוד יש ללמוד מההיא דערכין שאם היה אחד מהן מודר מן השנים מצטרפין. אבל אם כולן מודרין הנייה זה מזה כיון דליכא חד מינייהו דמצי אכיל מדחבריה לא מצטרפין דהא התם טעמא דמצטרפין משום דכהני מצו אכלי חולין, הא לאו הכין אלא שאלו לא מצו אכלי תרומה וקדשים והנילא מצו אכלי חולין- לא מצטרפי.
גמ' תא שמע ג' שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק: ואם תאמר מאי ראיה? דילמא ג' אין רשאין ליחלק, הא שנים רשאין, ומיהו אם רצו לזמן מזמנין. פירש רש"י ז"ל אם איתא דשנים רשאין ליחלק אמאי אין אחד מהן רשאין ליחלק, ניזיל איהו ולא ליפקע בהכי זימון ויזמנו השנים. והקשו עליו בתוספות מאי ראיה, דילמא משום דחד גופיה -דלא ליפקע מיניה תורת זימון- דהא קתני "ארבעה אינן רשאין ליחלק" אף על גב דכי אזיל חד מינייהו אכתי איכא זימון בתלתא. ופירשו הם ז"ל שאם רצו לזמן מזמנין ליתני "ג' שאכלו כאחת אין היחיד רשאי ליחלק", אלא מדקתני "אינן רשאין ליחלק" משמע השנים שנחלקין לצד אחד אין זימון ביניהן. וגם זה אינו מחוור בעיני כלל דדילמא התם היינו טעמא משום חיובא דיחיד דלא ליפקעו מיניה דחד תורת זימון. אלא ודאי נראה דהכי גרסינן וכן היא בכל הספרים שלנו וכן נראה שהיא גרסתן של גאונים ז"ל: "תא שמע ג' שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק, וכן ארבעה וכן חמשה" - ומארבעה וחמשה קא מייתי ראיה דאלמא שנים שרצו לזמן אין מזמנין, דאי איתא- ארבעה וחמשאי אמאי אינן רשאין ליחלק? הא איכא זימון בכל כת וכת מינייהו! ומשני, "שאני הכא דקבעו בהו מעיקרא חובה" ולפיכך אינן רשאין לצאת מחובה לרשות.
הא דאמר רבה בר בר חנא תנא משמיה דר' יוחנן שנים שאכלו אחד מהן יוצא בברכת חברו: מסתברא בששיניהן סופרים קאמר, דאילו אחד סופר ואחד בור היכי קא מקשינין "מאי קמ"ל?" - דטובא קמ"ל, דאשמעינן מאי דאשמעינן בברייתא דאף על גב דשנים שאכלו מצוה לחלק בזמן שאחר סופר ואחד בור- סופר מברך ובור יוצא. ועוד, דאי איתא דבסופר ובור קאמר הוה ליה למימר בהדיא "שנים שאכלו כאחד, אחד סופר ואחד בור" בלישנא דברייתא. אלא ודאי בששניהן סופרים קאמר ומאי "יוצא" דקאמר- בדיעבד, הא לכתחלה אינן רשאין והיינו דאקשי "מאי קמ"ל? שמע ולא ענה יצא תנינן". אלא דאכתי קמ"ל מדקאמר רבי זירא לומר דאין ברכת זימון ביניהן משמע דהכי קאמר "ובלבד שלא אמרו נברך", וההיא ודאי לכתחלה היא, הא בדיעבד אף על פי שאמרו נברך- ידי ברכת המזון יצאו. ומינה דהא דרבי יוחנן דאמר "אחד יוצר בברכת חברו" אפילו לכתחלה קאמר, ואי שניהם סופרים לכתחלה היכי נפיק בברכת חברו והא קתני ב' שאכלו מצוה ליחלק כדאיתא בברייתא דסמוך. ויש לי לומר דרבי יוחנן לא שמיע ליה ההיא ברייתא ודרבי יוחנן ליתא בהא דק"ל כברייתא דקתני מצוה ליחלק אלא יזמנו קאמר אלא שלא יצא חד בברכת חברו קאמר וזה שלא כתב' הרב אלפסי ז"ל להא דרבי יוחנן בהלכות. ואי נמי יש לומר דמצוה מן המובחר הוא ליחלק, הא חובה ליכא, ואילו רצה לצאת לכתחלה בברכת חברו- יצא.
שם אמר רב דימי בר יוסף אמר רב ג' שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומברכין עליו: ואוקימנא כגון דקרו ליה ועני. וכתב רב האי גאון ז"ל בשם רבוותא דהני מילי כגון שפתחו של בית לשוק והוא יושב כנגדו- קוראין לו ושומע קולן ומזמנין.
שם אחד מפסיק לשנים. שנים אין מפסיקין לאחד: נראה דהכי פירושו: אחד מפסיק "על כרחו" לשנים ועונה עמהם ואפילו לא רצה להפסיק הן מזמנין עליו, בין עונה בין אינו עונה, כל שהוא עומד שם; אבל שנים אין מפסיקין לאחד- "אין חייבין" להפסיק. והלכך אין חיוב זמון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך. ואם לא רצו להפסיק, אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שעה שיגמרו השנים ויזמן עמהם שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון. אבל ראיתי לרב האיי גאון ז"ל שכתב "אם בקש אחד מהן לצאת אין השנים מפסיקין סעודתן ומזמנין עמו, אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא, והם גומרין סעודתן". וצריכה עיונא.
ולענין אחד שמפסיק לשנים פירש רש"י ז"ל שמפסיק עד נברך או עד הזן, וכדאמרינן בסמוך "עד היכן ברכת הזימון? ר"נ אמר עד נברך. ורב ששת אמר עד הזן". ואחר כך אם רצה היחיד לחזור ולגמור סעודתו חוזר וחומר ואחר כך מברך לעצמו. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ואף בהלכות גדולות כתוב "והיכא דקא בעי למיפק חד מינייהו ובעו חברי' למעבד ליה לפנים משורת הדין- פסקין סעודתייהו ומזמנין עליו עד הזן וגמר איהו ברכה כולה ונפקין וחוזרין ואוכלין וגומרין סעודתן ומברכין". אבל רב האי גאון ז"ל כתב כשהשנים גומרין אם רצה האחד לחזור ולגמור סעודתו מתחיל ומברך המוציא - נראה מדבריו דכיון שהפסיקו כבר, חל עליו חיוב ברכה דלבסוף והילכך חייב לברך לשעבר ואם רצה עוד לחזור ולאכול- צריך לברך המוציא להבא. ואף הראב"ד ז"ל כן כתב דכיון שהפסיק יצא ידי ברכה למפר'(?) וצריך ליטול ידיו ולבצוע אם ירצה לאכול עוד דהוה ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן שצריכין ברכה למפרע וכשחוזרין צריכין ברכה לכתחלה. ועוד נתן טעם לדבר דכיון שהפסיק אכילתו בברכת המזון - מיכל וברוכי בהדי הדדי אי אפשר, ואיך יתכן שיאכל באמצע הברכה, כי הזימון אחת מהברכות של מזון ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואחר כך ישלים כל ברכותיו? ונראין הדברים.
שם וכי תימא להדור וליזמון. אין זימון למפרע: ומיהו אי אשתלי חד מינייהו ובריך לנפשיה אכתי לא פרחה תורת זימון מן השנים ומזמנין על השלישי, אלא שהשלישי שכבר בירך הפסיד תורת זימון לפי שאין זמון למפרע כדאיתא לקמן בפרקין.
לא קשיא. הא בשאר ברכות הא בבונה ירושלים: ובונה ירושלים לאו דוקא, אלא הוא הדין לסוף כל ברכותיו כגון אחר(?) ברכות של ק"ש ובסוף ברכות יהללוך. וכן כתב רש"י ז"ל ור"ח ז"ל. ולפי דבריהם הא דנקט בונה ירושלים לריבותא נקטיה, לומר דאפילו אחר בונה ירושלים שהוא סוף ברכות דאורייתא- עונין, ואף על פי שיש לאחריה ברכת הטוב והמטיב ואינה סוף ברכותיו ממש, וכל שכן לסוף שאר ברכותיו. וכן כתבו בתוספות. ועוד אמרו ז"ל דאי אפשר לומר דדוקא בבונה ירושלים ומשום דלידעו פועלים ד-"הטוב והמטיב" לאו דאורייתא - דתינח לאביי דעני ליה בקלא אלא לרב אשי דעני ליה בלחישא (כי היכי דלא ליזלזלו בה) מאי איכא למימר. והכין נמי משמע בגמרא דבני מערבא דגרסינן עתם בפר' אין עומדין "תני הפורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביאים והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה- לא יענה אחרי עצמו אמן; ואם ענה, הרי זה בור. אית תנא תני הרי זה חכם. אמר רב חסדא מאן דמר הרי זה בור- אחר כל ברכה וברכה; ומאן דמר הרי זה חכם- בעונה בסוף ברכותיו". ומקצת רבוותא אמרו דהוא הדין לאחר ברכה אחרונה של(?) פירות, אבל לאחר ברכה ראשונה של פירות, לא. וכן כתב רב האי גאון ז"ל משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל. וקא יהיב רב יהודאי ז"ל טעמא דבתר אכילה כיון דגמרה לה בתר אכיל' ברכותיה ואמר אמן מקבל לה עליה ומימין בה[?], קרא נמי קא מסייע "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", וכדתני בגמרא "מגונה" ותני בברייתא נמי המברך על הפירות ועל המצות ועונה אמן אחר עצמו הרי זה דרך בורות כדקמי אכילה הוא[?] כיון דבריך ליה לא מיבעי ליה לאפתעיי(?) עד דטעים, וכדעני אמן דמי כמאן דמשתעי והיינו דקתני דרך בורות ואמרין נמי דאשכחו לבני ארץ ישראל כאן בתחלה כאן בסוף.
ואיהו כמאן סברה. כר' יוחנן דא"ר יוחנן בעל הבית בוצע ואורח מברך: ואיכא למידק אם כן ר' אבהו היכי קאמר ליה לר' זירא ליבצע? ויש לומר דשאני ר' זירא דהוה ליה בסעודה זו כבעל הבית דמחמתיה עביד להו יומא טבא לרבנן.
עד היכן ברכת הזימון. ר"נ אמר עד נברך. ורב ששת אמר עד הזן פירוש: עד ועד בכלל. הדין פלוגתא דר"נ ורב ששת, איכא מאן דמפרש לה אמתניתין דקתני "ג' שאכלו כאחת חייבין" כלומר הא שנים אין מזמנין, ועכשיו נחלקו עלה ר"נ ורב ששת עד היכן ברכת הזימון ששנה בשלשה ואינה בשנים; ר"נ אמר עד נברך צריך שלשה, מכאן ואילך אפילו בשנים; ורב ששת אמר עד הזן, שאם היו שנים אין מברכין ברכת הזן. ואמרינן "נימא כתנאי דתני חדא ברכת המזון שתים ושלש ותניא אידך שלש וארבע". איכא מאן דגרסי הכי, כלומר שברכת המזון היא שתי ברכות בלבד כגון שאינן אלא ב' דאז לא מברכי ברכת הזן כרב ששת, ופעמים ג' ברכות כגון שהן שלשה דאז מברכי הרכה זימון שהיא עד הזן. וכן פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור. דהיאך אפשר לומר דיחיד אינו אומר הזן, דהא ברכת הזן דאורייתא היא כדגמרינן לה לקמן בפרקין, ואם כן כל יחיד ויחיד חייב בה. תו קשה לי, דאי איתא דבתרי לא מברכי ברכת הזן, לא היתה ברכת הזן פותחת בברוך משום דהויא ליה תחלת הברכה "ברוך שאכלנו משלו" דלעולם אין הזן בלא נברך ולא פתחו ברכת הזן בברוך אלא משום דיחיד אינו אומר נברך והויא ברכת הזן בפני עצמה ובלא סמיכות בברכה אחרת וכדאיתא בירושלמי דפרק קמא דמכלתין. ועוד, שאילו כן היתה אף ברכת הארץ פותחת בברוך משום דיחיד אינו אומר הזן והויא לה ביחיד שאינה סמוכה לחברתה, וכל שפעמים אינה סמוכה נהגו בה מנהג אותן שאינן סמוכות לעולם כקידוש, שאף על פי שהיא סמוכה ל"בורא פרי הגפן", עשאוה כאינה סמוכה משום שאם היה שותה מבעוד יום וקדש עליו היום אינו אומר בורא פרי הגפן; וכן ברכה אחרונה של ששת ברכות דחתני'(?) וכמו שמפורש בירושלמי דגרסינן התם "כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה הסמוכה לברכה כגון ק"ש ותפלה- אין פותחין בה בברוך. התיבון! הרי נברך! שנייה היא שאם היו יושבין ואוכלין שאינן אומרים נברך". וחזרו והקשו "הא קדושה! שנייא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום שאין אומרים בורא פרי הגפן". וכיון שכן לרב ששת הזן לא היתה פותחת בברוך וברכת הארץ היתה פותחת בברוך, ואנן לא אשכחן פלוגתא בינייהו בהא מילתא כלל.
ויש מפרשים דקאי א-"אחד מפסיק לשנים" כלומר עד היכן ברכת זימון שהאחד מפסיק לשנים ואינו יכול לחזור ולאכול עד שיברכו אותה. וגם זה אינו מחוור לפי מה שכתבה למעלה בשם גאון והראב"ד ז"ל שאמרו שאין יכול לחזור ולאכול אלא צריך לגמור ברכותיו עם השנים ואחר כך אילו רצה לחזור ולאכול צריך נטילת ידים והמוציא.
והפירוש הנכון דקאי א-"שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומזמנין עליו", כלומר עד היכן צריך להתעכב ולשמוע עמהם. וכן אם נצרך היחיד לצאת ואינו יכול ליחלק, עד היכן הוא צריך להתעכב כדי שיצא ידי זימון. והכי גרסינן בספרים ישנים. ובספרי הגאונים ז"ל "נימא כתנאי דתני חדא ב' ג' מברכים ברכת הזימון ותניא אידך ג' וד'." ופירשה רב האי גאון ז"ל שהם ברכות; כלומר פעמים שמברכין ברכת המזון ג' וד' ברכות. ודתניא ב' וג' היינו כרב ששת דאמר שברכת הזימון עד הזן והילכך הויה לה ברכת הזן, וברכת הארץ שניה וברכת בונה ירושלים שלישית. ושניה דקתני בברייתא לא מיפרש היכא. ודתני אידך ארבעה אתיא כר"נ דהויא לה נברך אחת והזן שנייה וברכת הארץ שלישית ובונה ירושלים רביעית. ודקתני ג' בהאי ברייתא נמי לא מיפרשא היכא. ואע"ג דקתני "שנים ושלשה" בלשון זכר והוה ליה למיתני "שתים ושלש(ה)" בלשון, דברכות לקון נקבה הן - אפילו הכי ליכא לפרושי בה אלא הכין. כן כתב הגאון ז"ל. ואינו נכון. והרבה פירושין אחרים יש.
והנכון שבכולן הוא מה שפירש בו הרב אלפסי ז"ל וכדייק לה מן גמ' דבני ארץ ישראל וזה לשון ההלכות:
- "האי מימרא דעד היכן ברכת המזון אפליגו בה בגמ' דבני מערבא ואתיבו התם למאן דאמר עד נברך מהא מתניתין דב' וג' מברכין ברכת הזימון. וכדמעיינת(?) ביה סליק לך פירושא דהאי שמעתא בלא קושיא ובלא ספק. והכין גרסינן התם: שלשה שאכלו כאחת ובקש אחד מהן לצאת. דבי רב אמרי מברך ברכה ראשונה והולך לו. איזו היא ברכה ראשונה? דבי רב אמרי זו ברכת זימון. רבי זעירא בשם רבי ירמיה אומר זו הזן את הכל. רבי חלבו חנן(?) בשם רב זו ברכת הזן את הכל. התיב רב ששת והא מתניתא פליגי שנים ושלשה שאכלו חייבין בברכת המזון - הא ד' לא! ואין תימר זו ברכה ראשונה, ניתני ד'! אשכח תנא דתני ד' אין תימא זו הטוב והמטיב. שנייה היא דאמר רבי הונא הטוב והמטיב משנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנוה. הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. נמצאת אתה אומר ב' וג' דקתני - גברי אינון. והכין פירושא: ב' וג' שאכלו ואין אחד מהן יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע ברכה שנייה ושלישית ואינו יודע ברכה ראשונה; או שאחד יודע לברך ברכה ראשונה ואחד יודע לברך ברכה שניה ואחד יודע לברך ברכה שלישית - חייבין לברך ברכת המזון לפי שאפשר לברך כל אחד ואחד מהן ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהם או משלשתן. וגמרינן מינה דברכת המזון עם ברכה הזימון אינה אלא ג' ברכות בלבד ולפיכך אינה נחלקת אלא לג' אנשים בלבד ומשום הכי קתני "שנים ושלשה" ולא קתני "ארבעה". ואם איתא דברכת הזימון עד נברך, הוה אמר "ארבעה". ופריק- "אשכח תנא תני ארבעה" ואני דאמרה כותיה. ואם תאמר הך תנא דתני ארבעה משום הטוב והמטיב הוא דתני הכין, דמצי אמר לה גברא רביעאה - לית לך למימר הכין, דברכת הטוב והמטיב דרבנן היא, ולא מצי לה תנא בדאורייתא, דאמר רב הונא וכולי... - הדין פירושא דהא מתניתא כהוגן ולית בה קושיא כלל", עד כאן לשונו.
ולפי פירוש זה הא דתני "שלשה וארבעה" הכין נמי מתפרשא- פעמים שברכת המזון עולה מג' מהן ופעמים מארבעתן. והפירוש מחוור ועולה כהוגן. אלא דקשיא לי קצת למה לא תנינן ב' ג' ד'? דבשלמא בברייתא קמייתא לא תני "אחד שנים ושלשה" משום דאחד לאו חדושא הוא ולא תני אלא מאי דאית ביה חידוש דהיינו שנחלקת לשנים ושלשה; אלא לאידך ברייתא מאי טעמא לא תני "שנים"? ואפילו נימא חדושא דרביעי אתא לאשמועינן דפליג אאידך ברייתא - לא ליתני אלא "ארבעה מברכין ברכת הזמון"!
שם תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה: ואף על גב דבונה ירושלים דאורייתא ואפילו הכי לא מברכי לה פועלים - לאו היינו עקירה, דהא מכלל כללי לה בברכת הארץ; אבל הטוב והמטיב עקרי לגמרי דלא מדכרי לה כלל.
תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך: כלומר ואילו היתה דאורייתא כשאר הברכות היתה סמוכה לחברתה ולא היתה פותחת אבל היתה חותמת; אבל השתא דליתא אלא מדרבנן ונתקנה לבסוף על הרוגי ביתר, הרי היא כאילו עומדת בפני עצמה ולפיכך פותחת בברוך. ומה שאינה חותמת לפי שעשאוה כמטבע קצר שיש מהן פותחות ולא חותמות, ואף על פי שמלותיה רבות.
והרבה דחקו עצמן בתוספות בזה שאמרו דלפום כן לא חתמינן לפי שכל עיקרה של ברכה זו לא תקנו אלא הטוב והמטיב וקצרה ממש היתה והלכך אינה חותמת. ואף על גב דאמר רב בפרקין שיש שם שתי מלכיות לבד מדידה, ואמרינן במדרש שיש שם ג' גמולות(?), ג' הטבות, ג' מלכיות - מכל מקום אינו מזכיר אלא שמותיו של הקב"ה "האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו", ולא דמיא לברכת מגילה שאמר "האל הרב את ריבנו" שמסדר שבחו של הקב"ה, עד כאן. ואינו נכון כלל אלא שלא ראו לחתום בה ולעשותה מעולה משאר הברכות של תורה שלמעלה ממנה. ומקצתן שהיו חותמין בה כברכה ארוכה וכתניא בפרק קמא דתוספתא דמכלתין "אלו ברכות שמקצרין ואין חותמין בברוך: ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזן" (פירוש: ברוך שאכלו משלו) "וברכה אחרונה של ברכת המזון. ר' יוסי הגלילי חותם בברכה אחרונה של ברכת המזון ומאריך בה".
כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וכולי..: ולאו כללא הוא דהא איכא ברכת אלהי נשמה וברכת הדרך ותפלה קצרה וברכת גשמים שאינן סמוכות ואפילו כן אין פותחין בברוך. ומסתברא דברכה אחרונה שבקרית שמע דכוותייהו, שאינה סמוכה לברכות שלפני קרית שמע שהרי קרית שמע הפסיק ביניהם. והיינו דקתני הכא "ברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבקרית שמע" דאלמא ברכה סמוכה וברכה אחרונה שבקרית שמע לאו בני בקתא חדא נינהו. וכבר הארכתי בזה בשלהי פר' קמא דמכלתין בסייעתא דשמיא. ולא כן פירש כאן רש"י ז"ל.
אמר ר' נחמן בר יצחק תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה בבית האבל דתנו רבנן וכולי: ומדר' עקיבא קא מייתי ראיה דסבירא ליה דאין אומר הטוב והמטיב כלל. ואפשר דסבירא ליה לר' נחמן דהלכתא כר' עקיבא. ואנן לא קיימן לן כותיה אלא כמר זוטרא דאיקלע בבית ריש גלותא ופח בהטוב והמטיב. ואי נמי אפשר דרב נחמן כתנא קמא סבירא ליה אלא דקא מייתי ראיה דמדר' עקיבא עקר ליה לגמרי מבית האבל, שמע מינה לאו דאורייתא; דר' עקיבא ורבנן לאו בהא מילתא פליגי אי הטוב והמטיב דאורייתא או דרבנן. כן צריך לומר.
שם להיכן הוא חוזר: פירש הגאון רב האיי וכן הרב אלפסי ז"ל "היכן הוא חוזר המברך" שכבר אמר נברך שאכלנו משלו וענו אחריו המסובין ברוך שאכלנו; להיכן הוא חוזר. חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו בא"י אמ"ה הזן וכולי. ואסיקנא רבנן אמרי למקום שפסק, וכן הלכה. והראב"ד ז"ל דחה זה הפירוש לפי שעדיין לא דברו בגמרא מהא מילתא כלל. ופירש הוא ז"ל דקאי אההיא דלעיל דאמרן "ג' שאכלו ויצא אחד מהן לשוק- קוראין לו ומזמנין עליו" ועלה קא אתינן ומבעיא לן עד היכן ברכת הזמון, כלומר עד היכן צריך להתעכב כדי שיצא ידי זמון. ואמר רב ששת עד הזן. והשתא קא מבעיא לן אליבא דרב ששת כיון שזה נתעכב עד הזן שהיא ברכת הזימון וכבר יצא ידי זימון, כשהוא חוזר ומברך לעצמו להיכן הוא חוזר. חוזר הוא לברכת הזן או לברכת הארץ שפסק בה? ואסיקנא למקום שפסק דהיינו ברכת הארץ. ולפי פירושו קיימא לן כרב ששת דברכת הזימון עד הזן. והגאונים ז"ל פסקו כר"נ. וזה דבר של תימה שיהא זה מברך ברכה אחת ויצא למלאכתו וחוזר ומתחיל ממקום הברכה השניה שפסק בה. וכדברי הגאונים ז"ל מסתברא.
בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול: ולאו דוקא גדול ממש אלא מן המזומן לברכה וכדאמרינן בסמוך "ולמקום שמים אחרונים חוזרים שם ברכה חוזרת" ואמרינן נמי "א"ל ר' לרב קום משי ידך" אלא משום דגדול מברך אלא אם נתן רשות לאחר משום הכי קא פסיק "מתחילין מן הגדול" דכל עצמה של הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול (דהא קיימא לן בסמוך "אין מכבדין בידים מזוהמות") אלא מחמת כבוד הברכה הוא וכדי שיעיין בברכה בעוד שאחרים נוטלים ידיהם וכדאמר ליה ר' חייא לרב עיין בברכה מזונה קאמר לך. ושיערו חכמים שבשיעור נטילת הארבעה יש לעיין בארבע ברכות של מזון. וכן נמי בשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה. ושמעינן מינה נמי דהא דאמרינן "תכף לנטילת ידים ברכה" לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה. ומיהו אם אפשר למסמך ממש, בכדי לא מפסיק, אלא תכף לנטילה ברכה.
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילא משמיה דרב אין המסובים רשאין לטעום עד שיטעום המברך: ואם תאמר והא אמרינן בפסחים (קו.) גבי רב אשי דאקלע למחוזא ואמרו ליה ליעביד לן מר קדוש רבא וכולי עד דחזיה לההוא סבא דקא גחין ושתי קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו - אלמא המסובין רשאין לטעום קודם שיטעום המברך. יש לומר דהתם בשהיה כוס ביד כל אחד ואחד ולא היו צריכין להמתין לכוסו של מברך והכא בשהיו זקוקין לככר שביד המברך, והכין איתא בהדיא בירושלמי בריש פרק כיצד מברכין דגרסינן התם "ר' אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום כלום עד שיטעום המברך. ר' יהושע בן לוי אמר שותים אף על פי שלא שתה. ופליג. מה שמר רב בשהיו כולן זקוקין לככר אחד, מה דמר ר' יהושע בן לוי בשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו".
ומכאן נשמע מיהא שאם היו כולן זקוקין לכוס אחד או לככר אחד אף על פי שנתן המברך מכוסו לכוס ריקן שביד המסובין או שנתן לפניהם מככרו קודם שיטעום- שאין אחד מהן רשאי לטעום עד שיטעום המברך. ואמרינן תו בירושלמי "רב כד הוה קצי הוה טעים בשמאליה ומפליג בימניה". ועוד שמעינן מההיא דירושלמי שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה בשאר כוסות דהא בשהיה כוס ביד כל אחד ואחד כל אחד שותה כוסו קודם המברך אם רצה. ואמרו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שאילו היו הכוסות פגומין שאינן ראוין לברכה אז צריך ליתן מכוס של ברכה לכוס זה הפגום ונראין דבריהם לפי שאין הכוס הפגום ראוי לברכה לפיכך כשהוא שותה צריך מן היין שהיה ראוי לברכה. ולענין המוציא גם כן בשהיה ככר לפני כל אחד ואחד אין המסובין צריכין לטעום מככר הברכה. והא דאמרינן לעיל בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואמרינן נמי טול ברוך טול ברוך אין צריך לחזור ולברך (דמשמע מנייהו שצריכין המסובין לאכול מככר הברכה) - התם כשהיו כולן זקוקין לככר אחד וכדאיתא בירושלמי שכתבנו.
הא דאמרינן מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי נחלקו בה אמוראי בירושלמי בפרק ג דמדמאי, איכא מאן דמוקי לה באכסניא דארמאי ואיכא דמוקי לה אפילו באכסניא דישראל.
קא משמע לן דאין חומש מעכב: ואף על גב דבעי לה במציעא (נד.) "חומש מעכב או לא מעכב". ולא פשטוה מהא מתניתין משום דאיכא לדחויה דבכדי נקטה, ואגב שארא נקטה.
וכותי עשורי מעשר: פירוש: לאו בסתם כותי קאמר דהא קיימא לן סתם כותיים אינן מעשרין וכדתנן "הלוקח יין מבין הכותים מע"ש אומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה, עשרה מעשר ראשון, תשעה מעשר שני" - אלמא אפילו תרומה נמי לא מפרשי כעם הארץ; אלא הכא ודאי בכותיים המעשרין קאמר דכיון דהחזיקו בה לא חיישינן להו דכל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקין בה. ומיהו עכשיו עשאום כנכרים גמורין כדאמרינן בחולין (דף ד.)
הא דתנו רבנן אי זהו עם הארץ וכולי: הלכה כאחרים שאפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים אין מזמנין עליו דהא רמי בר חמא עבד עובדא הכי. ומיהו אי אמר שמעתה מפומייהו דרבנן הרי זה כשמש תלמידי חכמים כדאמרינן ברב מנשיא בר תחליפא. וכתב הגאון רב האיי ז"ל "והשתא רבנן לא זהירי בה בהא מילתא וקא מקילי בה".
מעשר ראשון שפדאו על ידי אסימון: פירש רש"י ז"ל אסימון פלאטון שאין עליו צורה והוא הנכון. ובפרק הזהב הארכתי בה.
ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר ר"נ קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו: פירש רב האי גאון ז"ל דלית הלכתא לא כרבי יהושע בן לוי דאמר תשעה וקטן מצטרפין ולא כותיה דאמר תשעה ועבד מצטרפין ולא כרב הונא דאמר תשעה וארון ולא כותיה בתשעה ונראין כעשרה ולא כר' אמי דאמר דשנים ושבת מצטרפין ולא כותיה בשני תלמידין המחדדין זה את זה בהלכה ולא כר' יוחנן בקטן הפורח - עד שיביא שתי שערות דאמרינן בתרה "ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו, שאינו יודע למי מברכין אין מזמנין עליו". והא ודאי לאו ביודע בלחוד אלא שיודע והביא שתי שערות דהא לרבי יוחנן בשהוא פורח (כלומר שסימניו פורחין) והוא קרוב למי שהביא שתי שערות ואינו נדחה אלא בדקדוק ואפילו הכי קאמרינן "דלית הלכתא ככל הני שמעתתא" - אלא עד שיכנס בכלל שלש עשרה ופרחו סימניו ויודע למי מברכין. והיינו דשבחוה לאביי דנפק לאבראי ואחי כלפי שמיא - לאו דוקא הא מילתא אלא ראוהו שהוא יודע את בוראו ידיעה שלמה כידיעת גדולים ויודע ששכינתו בשמים. - זהו תורף פירוש גאון ז"ל.
ופירוש לפירושו דאנן לא דחי' ברית' דאין מדקדקין בקטן מקמי הא דר"נ אלא פירושיה דר' יוחנן הוא דדחי' דאיהו סבר דכולה מילתא תליא בפורח ור"נ אמר דאפילו פורח אין מזמנין עליו עד שיהא כגדול בדעותיו וידע למי מברכין.
ופירוש "פורח" שהביא שתי שערות לאחר שבא לכלל שלש עשרה שנה אלא שאין סימניו גדולים כדי לכוף ראשן לעיקרן שהוא שיעור סימני גדלות ממש אלא שהן פורחין ויוצאין. ולפיכך כל שהוא קטן כזה שלא נגמרו סימניו לגמרי מדקדקין אחריו ואם ידע למי מברכין מזמנין עליו ואם לאו אין מזמנין עליו. אבל אם גמרו סימניו אין מדקדקין אחריו אלא מזמנין עליו, ואין בודקין אחריו אם יודע למי מברכין; והיינו דאמר ר"נ קטן כלומר שלא גמרו סימניו עדיין לגמרי, אפילו הכי אם יודע מזמנין עליו. והכין נמי אמרו בירושלמי דאין מזמנין עליו עד שיביאו שתי שערות דגרסינן התם "אמר ר' ברכיה כמה זמנין אכילת עם ר' חלפתא אבא ועם ר' אינייא בר סיסי חביבי ולא זמינו עלי עד שהבאתי שתי שערות". ואף בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל הסכימו לכך.
והרב אלפסי ז"ל כתב דכיון דקרי ליה קטן - אפילו בן עשר בן תשע, כשהוא יודע למי מברכין- מזמנין עליו. ובן עשר ובן תשע דנקט נראה מפני שהוא זמן חינוכו. ומיהו ראית הרב ז"ל אינה נראית בעיני ראיה דשפיק קרי ליה קטן כל שלא גמרו סימניו. ותדע לך דהא בברייתא קתני לה בהדיא "קטן שהביא שתי שערות", ו"שערות" קאמר ולא "שומא", דאלמא בשהביא שתי שערות ונכנס בכלל שלש עשרה שנה קאמר (דאי לא שומא בעלמא נינהו) ואפילו הכי קרי ליה קטן. וטעמא כדאמרית דכל שלא גמרו סימניו להיות גדולים לכוף ראשון לעיקרן עדיין קטן קרינן ליה. וכפשטה דשמעתין וכדמפורש בירושלמי טפי עדיף למיעבד.
תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין: ואסיק אפילו שבעה שאכלו דגן ושלשה אכלו ירק, אבל ששה לא דרובא דמינכר בעינן. ודוקא לאיצטרופי אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד דאכל כזית דגן. ושמעון בן שטח שהוציא ינאי וחביריו לדעתא דנפשיה הוא דעבד ולא הודו לו חביריו.
ולענין שנים שאכלו דגן ואחד ירק אפילו לאצטרופי לא, עד דאיכא תלתא דאכלו דגן. וכן כתב הרב ז"ל בהלכותיו. ואיתא נמי בהדיא בירושלמי דפרקין דגרסינן התם "ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן. והא תני שנים פת ואחת ירק מזמנין. מתניתא דרשב"ג היא". פירוש: דאמר בברייתא דבסמוך "עלה והסב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרפין" וסבירא לן דלית הלכתא כרשב"ג דרבנן פליגי עליה ולית הלכתא כותיה. והא דאקשינן מינה בסמוך לר' חייא בר אבא א"ר יוחנן - דלמא בגמרין סברי דלא פליגי רבנן עליה וכדטעי בה דהוה סבירא להו דאפילו להוציא את הרבים אמרה. והא דאהדרי' "איצטרופי הוא דמצטרף וכולי" ולא דחי "הא מני רשב"ג היא וחלוקין עליו חביריו" - (ו)היינו(?) טעמא משום דבעי לתרוצה אליבא דכלהו תנאי וכקושטא דמילתא דאפילו לרשב"ג לא אמרה אלא לאיצרופי. ומיהו לענין צירוף שלשה פליגי רבנן עליה. כך נראה לי אבל בתוספות אמרו דאפילו לג' מצטרף.
יהבו ביה כסא אחרינא ובריך ברכת מזונא: איכא למידק והא מכיון דיהבו ליה כסא קמייתא הא איתסר להו לינאי וחבריו למיכל ואם כן מעתה לא הוה חזי ר' שמעון בן שטח לאצטרופי בהדייהו, וכדאמרינן לעיל "שמואל ורב כרוך ריפתא. בתר דכרוך אתא רב שימי בר חייא. הוה קא מסרהב ואכיל. א"ל רב מאי דעתיך דמצטרפת בהדן, אנן גמרה לן סעודתן". ושמואל נמי לא אהדר ליה לרב אלא משום דאכתי לא איתסר להו למיכל דהא אי מייתי להו אדרי וגוזליא אכלי - אלמא לכולי עלמא אי גמרי סעודה לא מצטרף. ותירצו בתוספות דהא דינאי באמצע סעודה אמרו כן "מאן יהב לן גברא דמברך לן". ולא נהירא. ולדידי מסתברא דהא נמי דעבד לגרמיה הוא דעבד.
שם הא דאמרינן אצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן איכא למידק, ואפילו אכל כזית דגן היאך מוציא מי שאכל ושבע, דהא כזית דגן דרבנן וכדאמרינן לעיל בפר' מי שמתו (כ:) "אני אמרתי ואכלת ושבעת והם דקדקו על עצמן עד כזית ועד כביצה". ועל זה דחק עצמו הרב בעל ההלכות ואמר דאינו מוציא אלא מי שאכל שיערא דרבנן כמותו, וההיא דינאי וחבריו הויא תיובתיה דהא אינהו מסתמא אכלו ושבעו ואפילו הכי הוציאן שמעון בן שטח. וע"כ לא אמרינן דמשעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד אלא משום דלא אכל כזית דגן, הא אילו אכל כזית דגן מוציא לכולי עלמא.
ומיהו אפשר היה לומר דכזית דאורייתא, וכדמשמע לעיל גבי ר' יוחנן דאכל כזית מליח וברך עליו תחלה וסוף. וכן נמי משמע לקמן בפרקין דר' מאיר ור' יהודה מדאורייתא קאמרי ובקראי פליגי; ולר' יהודה אכילה שיש בה שביעה קרי לכביצה. וההיא דפ' מי שמתו ר' עוירא הוא דקאמר לה ולא קיימא לן כותיה. וההיא דר' צדוק דפרק שני דמסכת סוכה (כז.) דאמרינן התם וכשנתנו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו ולא בירך אחריו - יש לי לומר דדילמא ר' צדוק כר' יהודה סבירא דכביצה בעינן ופחות מכביצה לא מברכין עליה כלל דשיעורא דרבנן ליכא בפחות מכזית לר' מאיר [?] וא"נ לא [ברך] אחריו מעין שלש אבל בורא נפשות ברך אחריו דהויא ברכה דרבנן לשיעורא דרבנן וכפי הסברא שכתבתי בפרק כיצד מברכין. אלא שאין נראה לי כן כמו שכתבתי שם.
ומכל מקום אכתי שמעתין לא מתרצא דשמעון בן שטח דלא אכיל כלל היכן בריך עלייהו ברכת מזונא והיכי אמר נברך שאכלנו משלו? ומאן דמותיב נמי מדתני עלה והיסב עמהם אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל אלא גרוגרת אחת מצטרף היכי תיסוק אדעתיה במי שלא אכל כלל ולא שתה אלא טבל בציר מוציא את אחרים ידי חובתן בברכת המזון ויאמר נברך שאכלנו משלו?
ויש לומר דמדאורייתא אפילו לא אכל כלל ולא שתה ולא טבל בציר- מוציא את אחרים בברכת המזון ובלבד שיהא המברך מן המחויבין בברכה כישראל גדול. ומשום דק"ל דכל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן ואפילו יצא מוציא. ואף על גב דאמרינן בירושלמי דמכלתין בפרק מי שמתו "תני כל מצות שאינו פטור מוציא אחרים ידי חובתן חוץ מברכת המזון. והא תניא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן - הא אם היה חייב מוציא. אמר רבי לא, שניא היא ברכת המזון דכתיב "ואכלת ושבעת"- מי שאכל הוא יברך" - יש לומר דההיא מדרבנן היא, הא מדאורייתא אפילו בברכת המזון אף על פי שיצא- מוציא. והילכך בזמן שהוא מחויב בברכה כלל, באי זה ברכה שהיא, אוקמוה אדינא דאורייתא ומוציא אפילו מי שאכל שעורא דאורייתא, אבל כשלא אכל כלל ואינו מחויב עכשיו בברכה כלל- אינו מוציא מדרבנן. ומאן דמותיב מההיא ד-"עלה והיסב" קסבר דאפילו מחויב בברכת בורא נפשות. ור' שמעון בן שטח לא שמעינן ליה כולי האי. ודילמא סבירא ליה הכין במי שהוא מחויב בברכה דאורייתא כשותה יין שהוא מחויב בברכת מעין ג'. ואנן למסקנא לא סבירא לן כותייהו אלא עד שיאכל כזית דגן דהוי מחויב בברכת המזון ממש דאורייתא. וא"נ סבירא לן דכזית דרבנן מכל מקום מחויב הוא בבכת המזון ממש ומי שאכל הוא יברך קרינן ביה להוציא אפילו המחויב מדאורייתא. והא דבריך שמעון בן שטח נברך שאכלנו והוא לא אכל אלא שתה כוס יין - תירצו בתוספות משום דשתיה בכלל אכילה. ומכל מקום אכתי קשיא לי דודאי מדקאמר "נברך" משמע דאיהו נפיק ידי חובתיה באותה ברכה ואנן קיימא לן דג' אינו פוטר מעין ג', וכדמוכח בהדיא בשתעתא דהביא להם תאנים וענבים בתוך הסעודה וכדתיבנא התם בדוכתיה. ולא עוד, אלא היכי מצטרף עמהם וכל שכן מי שלא אכל אלא שטבל עמהם בציר דהא כיון שזה אינו יוצא בברכתן היאך הוא מצטרף והיאך יזמנו עליו והוא בן זימון? אלא שבזו יש לומר דלהצטרף להזכיר את השם הוא דבעינן ולא בעינן שיאכל דהא אמרינן לעיל דארון מצטרף וקטן מוטל בעריסה מצטרף, ואף על גב דלא קיימא לן כותייהו מכל מקום שמעינן מינה דלצירוף הזכרת השם לזימון-עשרה לא בעינן מחויב ממש בברכת המזון, אלא כשהוא גדול וחייב בברכת כלל- מצטרף. ואולי אף הוא אינו יוצא ידי ברכתו בברכת דידהו אלא לזימון בלחוד הוא דמצטרף וחוזר ומברך כברכתו לעצמו דומיא דיוצא לשוק וקוראין לו ומזמנין עליו והולך לו וחוזר ומברך לעצמו. אבל דשמעון בן שטח קשה לי. ושמא שמעון בן שטח אף בזו לגרמיה הוא דעבד דסבירא דג' פוטר מעין ג'. ואי נמי שאני יין דמיזן זיין כדאיתא בריש פרק כיצד מברכין וכענין שאמרו בפרק קמא דמכלתין גבי תמרי "פתח ובריך אדעתא דתמרי וסיים בדחמרי יצא דאפילו אמר הזן את הכל יצא דתמרי נמי מיזן זיין". וההיא ד-"הביאו לו תאנים וענבים" - דוקא תאנים וענבים אבל תמרי לא. ומאן דמקשה מברייתא ד-"טבל עמהם בציר" - לא דק וכיון דאדחי לא דייקינן עלה כולי האי. ואי נמי לזימון הוא דמצטרף ומוציא אף האחרים ידי חובתן בברכת המזון והדר מברך בורא נפשות לעצמו.
הא דאמרינן משה תקן להם ברכת הזן יהושע תקן להם ברכת הארץ וכולי: קשה לי והא קיימא לן בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו. ויש לומר דמטבען הוא שטבעו להן דאי מדאורייתא אם רצה לאומרה באי זו מטבע שירצה אומרה, ואתו משה ויהושע ודוד ותקנו להן מטבע לכל אחת ואחת בזמנה. וכדאמרינן לעיל בפרק כיצד מברכין: "גמ' ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. מנימין רעיא בתר דאכל אמר בריך מרי דהאי פיתא. אמר רב יצא". ואקשינן "מאי קמ"ל? אע"ג דאמרה בלשון חול- יצא? תנינא! אלו נאמרין בכל לשון וכולי איצטריך סלקא דעתך אמינא כי אמר בלשון חול יצא היכא דאמרה כי היכי דתקינו לה רבנן אבל כי לא אמרה כי היכי דתקינו לה רבנן לא יצא, קמ"ל" - דאלמא המטבע הוא שטבעו רבנן ובודאי דקודם כיבוש הארץ ובנין ירושלים לא היו אומרין כמטבע שאמרו לאחר כיבוש ובנין. וכמו שאין אנו אומרין באותו מטבע שתקנו דוד ושלמה שאנו מבקשין להחזיר המלכות ולבנות הבית והם היו מבקשין להעמיד המלכות ולהעמיד הבית ולהמשיך שלות הארץ.
שם מתחיל במנחמה ומסיים בנחמה: פירש הרב אלפסי ז"ל בהלכות מתחיל נחמנו ומסים מנחם עמו בבנין ירושלים. ואינו מחוור, דלמה ישנו את המטבע בשבת. ויש אומרים לפי שאין מבקשין צרכים בשבת ו"רחם" הוי בקשה צרכים. ואינו נכון כלל. חדא, דאף "נחם" רבותא(?). ועוד דטופס ברכות הוא וכדאמרו בירושלמי "מהו לומר רוענו זוננו בשבת?" ואמרינן דשרי "דטופס ברכות כך הוא". והנכון כמו שפירש רש"י ז"ל דברכת בונה ירושלים עצמה קרויה נחמה והכי קאמר מתחיל ומסיים בה כדרכו ובלבד שיזכיר קדושת היום באמצע, ולומר שאינו צריך להזכיר של שבת באמצע בפני עצמה בתפלה. ותדע לך מדאמרינן "ר"א אומר הרוצה לאומרה בנחמה אומרה בברכת הארץ אומרה. וחכמים אומרים אין אומרה אלא בנחמה" - אלמא ברכת בנין ירושלים קרויה "נחמה", וזה עיקר.
הא דאפליגו תנאי הכא בברכה ראשונה דפת מיהא וכולהו סבירא להו דהויא דאורייתא ולא קיימא לן כחד מינייהו אלא ברכה שלפניה מדרבנן וכסתמא דמתניתין דקתני בפרק מי שמתו (כ:) גבי בעל קרי "על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו", כלומר משום דלאחריו דאורייתא ולפניו לאו דאורייתא. והוא הדין לברכת התורה שלאחריה כדאיתא התם בפרק מי שמתו (כא.) דאמרינן התם אמר רבי יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מן מזון וברכת המזון לפניה מן התורה וכולי" ודחינן "איכא למיפרך מה למזון שכן נהנה ומה לתורה שכן חיי העולם". ועוד תנן, "על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו".
והא דאמרינן הני תנאי הכא הטוב והמטיב דאורייתא: פירש רש"י ז"ל דאף על גב דהויא דאורייתא פותח בה בברוך, ואף על פי שסמוכה לחברתה - שכולה הודאה אחת ודומה לברכת המצות. ואינו נכון. דמאי שנא משאר הברכות דפניה שאין פותחות בברוך מחמת סמיכותן. אלא נראה ודאי דלמאן דאמר דאורייתא אינה פותחת בברוך כדמייתינן ראיה לעיל מינה בריש פרקין דאמרינן "תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך"; וכדאמרינן נמי לקמן בסמוך "מאן דאמר אינה צריכה מלכות קסבר דאורייתא". ואם תאמר אם כן מאי קאמר לעיל "תדע דלאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך" דהא אמרת דלמאן דאמר דאורייתא לא פתחינן בה בברוך. נראה לי דהכי קאמר: תדע דס"ל דלאו דאורייתא דהא פתחינן בה אנן בברוך. ועוד ראיה דלמאן דאמר דאורייתא אינו פותח אבל חותם מדתניא בתוספתא דפרק קמא דמכלתין "רבי יוסי הגלילי מאריך בה וחותם בה" ומשמע שהיה סובר שהיא דאורייתא, ולפיכך היה מאריך בה וחותם בה ואינו פותח כשאר הברכות שחותם בהם ואינו פותח.
שם גירסת הרב אלפסי ז"ל "אמר ליה חוץ מזו". ומאי שנא הנך? כל חדא וחדא באפי נפשא כתיבא אבל הכא הדא בהדא תליא". ויש מי שגורס "חוץ מזו. איכא דאמרי התם נמי חדא היא" כלומר שהקב"ה מקדש את ישראל ואת הזמנים, ואף על פי שמזכיר קדושת השבת וישראל וקדושת הזמנים מכל מקום אין זה כשתים שהכל קדושה; אבל בנין ירושלים וישועת ישראל שני דברים מוחלקין הן.
רב לא הוה אמר לא ברית ולא תורה. ברית לפי שאינה בנשים, תורה לפי שאינה לא בנשים ולא בעבדים: כלומר וכדי שלא יתקנו שתי מטבעות אינו מזכיר אפילו באנשים. והקשה הראב"ד ז"ל אם כן אפילו הארץ לא יזכיר לפי שאינה בעבדים. ואם יאמר "שהנחלת את ישראל" - אנו נוחלים הארץ והעבדים מודים עליה?! - ומסתברא שזו אינא קושיא. דברית ותורה אינה דבר תורה והילכך טבעו חכמים מטבע אחד לאנשים ומטבע אחד לנשים ומטבע אחד לעבדים אבל ברכת הארץ שהיא דאורייתא לא חלקה תורה. וטעמא נמי איכא דכלהו נהנין בנחת הארץ ושבעין מטובה ומפירותיה. והילכך אומר "שהנחלת את ישראל" והוא מודה בה מפני שהכל נהנין בה.
מאי קמ"ל דהטוב והמטיב לאו דאורייתא נימא בהדיא הטוב והמטיב לאו דאורייתא: כלומר לפי שאין דרכן של אומראים לסתום אלא לפתוח ולפרש. אבל בברייתא דלעיל דפליגי יוסי בן דוסתאי ורבנן, חד אמר הטוב והמטיב צריכה מלכות וחד אמר אינה צריכה מלכות, מאן דאמר צריכה מלכות סבר לאו דאורייתא ומאן דאמר אינה צריכה סבר דאורייתא - ולא אקשי "נימא בהדיא דאורייתא או לאו" משום דבמתניתין וברייתא אורחייהו למסתם.
ואיידי דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים: פירוש: ובדידיה לא אפשר לאדכורי מלכות שמים משום דהויא סמוכה לחברתה, כל שסמוכה אינה פותחת ואינו מזכיר בה מלכות. ומכאן שאין אומרים "ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך" אלא "הקם מלכות בית דוד". וכן נמי משמע דמאן דאמר בה "אבינו מלכנו רוענו.." - טעות הוא בידו ד"אבינו מלכנו" חשיב נמי מלכות שהרי חד מהני דמדכרינן בהטוב והמטיב הוי "האל אבינו מלכנו" וחשבינן ליה כהזכרת מלכות. ומכל מקום יש להסתפק בזה הרבה שהרי ב-"אתה גבור" אומר "מי דומה לך מלך ממית ומחיה", ובקדושת השם חותמין בימים שבין ראש השנה ויום הכפורים "המלך הקדוש", ובברכת "השיבה שופטינו..המלך המשפט", ובשאר הימים "מלך אוהב צדקה ומשפט", וברכת סליחה "מחול לנו מלכנו", ובברכת רפואה "מלך רופא", ובאהבת עולם "אבינו מלכנו בעבור אבותינו שבטחו בך", ובאמת ויציב "מלכנו מלך אבותינו" וכן באמת ואמונה, וכן רבים בברכות הסמוכות. והדברים צ"ת(?).
ברוך שנתן שבתות למנוחה וכולי: מסתברא דכל הני בשם נינהו, וכן נמי חתימתן בשם. ואף על פי שאם היה מזכירן במקומן לא היו בשם - היינו משום דכל שהוא מזכיר בברכה הסמוכה הרי הן נכללות בברכה שיש בה מלכות בפתיחתה וחתימתה, דכל שסמוכה הרי היא כאילו פותחות בברוך שפתיחת הראשונה כוללת את כולן. וכן נראית דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. אבל [1] הראב"ד ז"ל שאינו מזכיר שם בה אלא כמו שהיא נזכרת בגמרא. והרבה ברכות יש בלא שם כברכת הזימון שהיא בלא שם ובלא מלכות. וטעמא דמלתא לפי שאינן ברכות קבועות. וכן בכל הברכות האמורות בפרק הרואה. ואינו מחוור דאף ברכות האמורות בפרק הרואה כולן בשם הן וכמו שמפורש שם בירושלמי ואנו עתידין לכתוב שם בסיעתא דשמיא.
לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש: וחוזר לראש, פירש הרמב"ם ז"ל ורבותינו הצרפתים ז"ל חוזר לראש כל הברכות כולן דהיינו הזן. וטאמא קאמרי שהרי כיון שגמר כל ברכות התורה אף על פי שלא גמר הטוב והמטיב כיון שהיא אינה אלא מדבריהם הרי הוא כאילו גמר כל הברכה וחוזר לראש ממש. ואינו מחוור בעיני כלל. שאם אתה אומר כן אפילו כי לא פתח בהטוב והמטיב נמי יחזור לראש שהרי גמר כל ברכות התורה. אלא נראין דברי הראב"ד ז"ל שכתב שאינו חוזר אלא לראש הברכה דהיינו בונה ירושלים דלא גרעה ברכת הטוב והמטיב מן הרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שחוזר לראש עבודה ואינו חוזר לראש התפלה.
תפלה דחובה היא מחזירין אותו. בברכת המזון דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו: פירוש: לאו למימרא דלא אכיל כלל, דראש חדש נמי אסור בתענית, אלא דאי בעי לא אכיל פת אלא מיני תרגומה דאינו טעון ברכה לאחריו שיזכיר בה מעין המאורע. ומינה שמעינן דהא דאסיקנא דבשבת וימים טובים דעל כרחיה אכיל מחזירין אותו- הני מילי לילה הראשון של יום טוב דוקא שהיא חובה באכילת פת דגמרינן לה מלילה הראשון של פסח שקבעו חובה הכתוב מ-"בערב תאכלו מצות"; הא כולהו שאר עונות דימים טובים ואפילו דיום טוב ראשון- אין מחזירין אותו דאי בעי לא אכיל פת. וכדאיתא נמי במסכת סוכה (כז.) גבי ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה. ומינה נמי שמעינן דבשבת על כרחיה אכיל פת ומשום דכתיב ביה "עונג" ואין עונג אלא אכילת פת.
ומיהו בסעודה שלישית כתב רבינו תם ז"ל שאינו צריך לפת. והילכך אם טעם באותה סעודה אין מחזירין אותו. ואחרים אומרים שאף היא צריכה פת וכדמשמע קצת בכתובות (סד:) גבי אוכלת עמו ליל שבת ויומו. ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.
שבתות וימים טובים דעל כרחיה אכיל הכי נמי דהדר. א"ל אין. והאמר רב הונא טעה אומר ברוך שנתן: קשיא לי מאי קא מקשה מדרב הונא? דהיינו נמי חזרתו כשחזר ואמר ברוך שנתן?! ולאו מילתא היא דברוך שנתן לאו חזרה היא אלא כשחוזר לראש הוא שקורא חזרה. ומכאן נראה לי להביא ראיה דהא דשמואל ודרב הונא לא פליגא אהדדי כלל אלא רב הונא אמר דאפילו בשל ראש חדש אם טעה ונזכר קודם שיפתח בהטוב והמטיב אומר ברוך שנתן ושמואל נמי מודה בה. ושמואל אמר דאי פתת הטוב והמטיב בשל ראש חדש אינו חוזר ובהא אפילו רב הונא מודה בה דמסתמא לא עבדינן פלוגתא בינייהו. וכן פסקו הגאונים ז"ל והראב"ד ז"ל דברוך שנתן לאו חזרה היא. אבל הר"ז הלוי ז"ל חולק עליהם ואמר דרב הונא ושמואל פליגי, וקיימא לן כשמואל דבשל דבריהם הלך אחר המיקל. ודברי הגאונים ז"ל עיקר. והילכך ראש חדש שחל להיות בשבת כיון דעל כרחיה אכיל, אפילו טעה בשל ראש חדש בברכת המזון מחזירין אותו לראש הברכה דהיינו לנחמה ואין צריך לומר בשלא פתח הטוב והמטיב שאומר ברוך שנתן ואפילו בכל ראשי חדשים נמי אומר ברוך שנתן.
עד כמה מזמנין? עד כזית: אורחא דמילתא נקט והוא הדין לכל ברכה המזון בלא זימון.
אם עבר צופים וכולי: פרש"י ז"ל "מקום היה סמוך לירושלים שקרוי צופים". והקשו עליו בתוספות שאם כן היה לו לשנות "וכמדתה לכל רוח", וכענין שאמרו בפסח שני בפסחים (דף צג:) "אי זו היא דרך רחוקה? מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח.." אלא פירוש "צופים" - כל שיכול לצפות משם את ירושלים. לפי שכשעבר מקום ראיית ירושלים לא הטריחיהו לחזור ולשרוף לפני הבירה; אבל כל שהוא קרוב כל כך שעדיין רואה את ירושלים הטריחוהו לחזור ולשורפו לפני הבירה כדי לביישו על שלא נזהר עליו.
הכא בקראי פליגי ר"מ סבר "ואכלת ושבעת", ואכלת זו אכילה, ושבעת זו שתיה, ואכילה בכזית. ורבי יהודה סבר "ואכלת ושבעת", אכילה שיש בה שביעה הוי אומר כביצה: מכאן נראה דכזית לרבי מאיר וכביצה לרבי יהודה הוי דאורייתא דהא בקראי פליגי. ורב עוירא דאמר בפר' מי שמתו (כ:) דכזית וכביצה מדרבנן אית ליה כר' יוחנן דאמר "מוחלפת השיטה". ומיהו אנן כאביי סבירא לן דבתרא הוא. ויש מי שפירש דהכא אסמכתא בעלמא ולעולם מדאורייתא שביעה גמורה בעינן. ומיהו אף ר' יוחנן משמע דסבירא ליה דכזית מדאורייתא מדגרסינן בירושלמי בפרק כיצד מברכין "רבי יוחנן נסיב זיתא ובריך לפניו ולאחריו והוה רבי חייא בר בא מסתכל ביה. אמר ליה רבי יוחנן בבלאה מה את מסתכל בי? לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו. אית ליה, ומה צריכה ליה, מפני שגלעינתו ממעיטו. ולית לרבי יוחנן מפני שגלעינתו ממעיטו?! אית ליה. ומה עבד ליה רבי יוחנן? בריה שאני, שכן אפילו פרידה אחת של ענב ואפילו פרידה אחת של רמון מברך עליו". ומיהו אפשר דמדרבן קאמר.
וקיימא לן כר' מאיר דאמר בכזית משום דסתם מתניתין כותיה. ורבי יוחנן נמי קאי כותיה דאכל זית מליח וברך אחריו תחלה וסוף. ולעיל נמי אמרינן "ולהוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן" - דאלמא בכזית דגן חייב ברכה לעצמו והילכך מוציא את הרבים ידי חובתן.
מה טומאתו בכביצה וכולי: לפי מה שכתב רבינו תם ז"ל דאוכלין אין מקבלין טומאה בפחות מכביצה ניחא אבל לדברי רש"י ז"ל שכתב דאפילו כל שהוא מקבל טומאה צריך לפרש כאן "דלְטַמֵא אחרים" קאמר.
אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל: פירוש: שלא יאמר "ברכו" אלא "נברך". והקשו עליו בירושלמי "הרי ברכת התוה הוא אומר "ברכו". אמר רבי אבין מכיון דהוא אומר "המבורך" הרי הוא אינו מוציא מן הכלל", עד כאן. ואם תאמר והכתיב "גדלו לשם"? יש לומר דאמר "אתי", הרי הוא כולל עצמו עמהם.
על המזון שאכלנו משלו הרי זה בור: וכן הלכתא דבשלשה כיון שאינו מזכיר שם אינו אומר "על המזון" שיראה כמי שמברך המזון. אבל בעשרה שמזכיר שם מוכחא מילתא. וכדתניא "כענין שהוא מברך כך עונין אחריו "ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו משלו". ומיהו אף בעשרה אינו מחויב להזכיר "על המזון" אלא אם רצה לומר, אומר; ואם בא שלא לומר הרשות בידו.
וליברכו בי עשרה עשרה. שמע ריש גלותא ואיקפד: ואף על פי ששנינו עשרה אינן נחלקין עד שיהו עשרים - הכא שאני דכיון דאי שמע ריש גלותא היה מונעם עד שיברך הוא עמהם ולא הוו שמעי דאוושי כולי עלמא וטוב להם ליחלק. ואי נמי לא היה מונעם -כיון דאיקפד הוי זילותא דריש גלותא וגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה והא דרבנן היא.
אינהו נפקי בזימון דידיה: כלומר שיזמנו עליו. והוא שיהא שם, כדאמרי בריש פרקין "קוראין לו ומזמנין עליו". ודוקא בקרי חד מינייהו, דתרי עדיפי ולאו כל כמיניה דחד לבטל תורת זימון מינייהו; אבל קדמו תרי ובריכו- פרח זימון מיבינייהו, דתרי מבטלי תורת זימון מחד.
קא משמע לן כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל שלשה שישבו לאכול אף על פי שכל אחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק: פירש רבינו חננאל ז"ל דהא קמ"ל שאף על פי שכל אחד אוכל מככרו אפילו כן מצטרפים כיון דישבו לאכול כאחד, וכההיא דתניא בפרק כיצד מברכין "עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך. ישבו אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו- אחד מברך לכולן". וכן נראה מתוך גרסתו של הרב אלפסי ז"ל שהוא גורב בהלכותיו: "א"ר רבא אמר שמואל הכי קתני שלשה שישבו לאכול אף על פי שכל אחד ואחד אוכל לעצמו אין רשאין ליחלק".
ורבינו האי גאון ז"ל פירש דכיון שישבו לאכול ביחד אף על פי שלא התחילו בסעודה כיון שנזקקו לאכילת זימון- אינן רשאין ליחלק. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומיהו משמע שהתחילו קצת לאכול ואחר כך חזרו פניהם זה לכאן וגמרו סעודתן, אבל אם לא התחילו כלל- לא. ובירושלמי דריש פרקין נחלקו בדבר אם צריכין התחלה בכזית או אפילו בפחות מכזית דגרסינן התם: "הכא איתמר אינן רשאין ליחלק וכה איתמר חייבין לזמן. אמר שמואל כן בתחלה, כן בסוף. אי זהו בתחלה ואי זהו בסוף? תרין אמוראי, חד אמר נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה, אכלו כזית זהו בסוף. וחרנא אמר אכלו כזית זהו בתחלה, גמרו לאכול זהו בסוף".
אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלשה שבאו משלשה חבורות אינן רשאין ליחלק: פירש רב האיי גאון ז"ל אינן רשאין ליחלק מחבורתן הראשונה כי היכי דלא ליפקע תורת זימון מחבורתם והיינו דאמר רב חסדא "והוא שבאו משלשה חבורות של שלשה שלשה בני אדם" כלומר הא אילו בא מחבורה של ארבעה רשאין ליחלק משום דהא אכתי איכא תלתא בחבורה ראשונה דיכולין לזמן לעצמן. ולפי פירוש זה מתניתין הכי קאמר שלשה שישבו לאכול אין אחת מהן רשאי ליחלק מהם אף על פי שמצטרף הוא [עם] אחרים מפני שהוא מפסיד זימון מחבורתו הראשונה. ואמר רבא "לא שנו וכולי..." כלומר ואם מהרו אלו שלשה שבאו משלש החבורות וזימנו לעצמן- פרח זימון מן החבורות הראשונה. ונראה לפי פירוש זה שהוא ז"ל גורס גירסא אחרת שאינה בספרים שלנו. וכך הוא גורס "אמר רבא ואי אזמין פרח זימון מינייהו" והא קמ"ל רבא דאף על גב דאמר רבא תוספאה לעיל "הני תלתא דכרוך ריפתא בהדי הדדי וקם חד מינייהו ובריך לדעתיה, אינהו נפיקי בזימון דידיה", התם הוא דוקא כשלא יצא זה השלישי ידי זימון אבל הכא דנפק ידי זימון - פרח זימון מינייהו.
אבל בספרים שלנו גרסי "אמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו..." והראב"ד ז"ל פירש שלשה שבאו משלשה חבורות אינן רשאין ליחלק כלומר מחבורתם זאת השנית; ולומר שאם נצרכו לצאת אלה השלשה הנפרדים מחבורתם ובא להצטרף זה לזה ולזמן, אף על פי שלא הסבו ביחד, אפילו הכי כיון שנתועדו לזמן אינן רשאין ליחלק. ורב חסדא בא ופירש דברי רב הונא כלומר "והוא שבאו ממקום חיוב", כלומר שחל עליהם חיוב זימון בחבורתם דהיינו חבורה של שלשה שלשה בני אדם. ואמר רבא "והוא דלא אזמין עלייהו", השנים הנשארים בחבורתם הראשונה אלא שהם רוצים עדיין לאכול ואלו השלשה הנפרדים צריכין לצאת; אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו (כשראו השנים שהשלישי רוצה להפרד מהן מהרו וזמנו עליו, אף על פי שאינו רוצה להפסיק) פרח זימון מיניה והם יצאו בזימונו. שאם לא יצאו בזימונו אמאי פרח זימון מיניה.
הא דקתני שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון אורחא דמילתא נקט ומיהו לאו דוקא בבית דהוא הדין לשני בתים וכדגרסינן עלה בירושלמי "לא סוף דבר בית אחד אלא אפילו שני בתים. אמר רבי יונה והם שנכנסו בשעה ראשונה על מנת כן". ונראה דאפילו לשתי חבורות שהיו בבית אחד נמי קאמר דדוקא כשנכנסו משעה ראשונה לכך דהוה ליה כהסבו יחד. וכן כתב הראב"ד ז"ל. ומכאן שאפילו לברכת הזימון בעינן הסבה ומתניתין דהסבו דפרק כיצד מברכין, בין בברכת הלחם שהיא המוציא בין בברכת הזימון הוא. אבל ראיתי לגדולי המפרשים האחרונים ז"ל שפירש אותה משנה דוקא בברכה הלחם אבל ברכת הזימון אינה צריכה הסבה כפשטה דשמעתא דהתם דעל ההיא מתניתין.
תאנא אם היה שמש ביניהן מצרפן: פירוש בשאין רואין אלו את אלו, אפילו הכי השמש מצרפן. ירושלמי: "רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעתא דבי מדרשא ומזמן על אילין ועל אילין.
כך הגירסא בספרים שלנו תנו רבנן יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים. משנתן לתוכו מים מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים וכן נראה גירסא של רבינו שלמה ז"ל. "עד שלא נתן לתוכו מים מברכין בורא פרי העץ" ביינות שלהן שהן חזקים ולא אשתנו לעלוי וכענבים דמי עד שיתן לתוכו מים. "ונוטלים ממנו לידים" כלומר לנטילת ידים, דשם "מים" עליו, דמי פירות בעלמא מיקרו. ומשנתן לתוכו מים שם "יין" עליו ואין נטילה אלא במים. ומיהו קשה על גירסה זו קצת מדאמרינן בסמוך "כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת. כמאן? כר"א" - ואי איתא אפילו כר"א לא אזלא דהא לר"א נמי אין נוטלין ממנו כל היכא דאשבחוה במים. ועוד קשה לי זה על פירוש רבינו שלמה ז"ל דמהא דר"א לא שמעינן אלא נפיק ביה ידי נטילה או לא, הא להתיר הפסידן לא שמעינן מדר"א כלל. ועוד קשה לפירושו דמי פירות פסולין הן לנטילת ידים ואפילו אחזותה קפדינן כדאיתא בחולין (קו.).
אלא נראה שלא נטילת ידים המכשירין קאמר אלא לנטילת ידים נקיות בעלמא קאמר ומשום הפסד אוכלין. וכן כתב הראב"ד ז"ל. דאילו לנטילת ידים המכשירין לאכילה קאמר אין כשר להם אלא מים כעין מקוה לפי שעשו נטילת ידים לחולין כטבילה לתרומה ואין עושין מקוה אלא מן המים וכתיב "וידָו לא שטף במים" ומכאן סמכו חכמים לנטילת ידים. ומיהו קשה על הגירסה היכי יליף מינה דשמואל אזיל כר"א? ויש מי שפירש דמרישא קאמר דאמר "נוטלין ממנו לידים" והא דקתני בסופא "משנתן לתוכו מים אין נוטלין ממנו לידים" - לאו משום הפסד אוכלין קאמר אלא אין נוטלין למים אחרונים קאמר. וטעמא משום דכיון דחזי לברכה לא מזלזלין ביה ליטול ממנו למים אחרונים אבל הראב"ד ז"ל גורס בדר"א בין ברישא בין בסיפא "נוטלין ממנו לידים".
ולענין פסק הלכה בהא דשמואל "עושה אדם כל צרכיו בפת" איכא מאן דדחי לה לבר מהלכתא משום דקאי כר"א. ויש מי שפסק כשמואל. והני מילי במידי דלא מימאיס, כעין לסמוך את הקערה שאין בה אוכל (שאם יפול עליו לא ימאסנו) או בשאר תשמישין שאינו נמאס בכך; אבל רבנן במידי דממאיס, בנטילת ידים ביין שמעינן להו דאסרי, ובמידי דלא ממאיס לא שמעינן לא איסור ולא היתר. ודילמא אף רבנן מודו בה. והא דאמרינן "כמאן כר"א" - בכל שכן קאמרינן. וכתבו בתוספות דמשמע נמי דאף שמואל גופיה מודה הוא במידי דממאיס כיון דאסור וכדאמרינן בשבת פרק במה טומנין (נ:) "בעו מיניה מר' ששת מהו לפצוע זיתים(?) וכולי אמר להם וכי בחול מי התירו דקסבר משום הפסד אוכלין . לימא פליגא אדשמואל דאמר עושה אדם כל צרכיו בפת. אמרי פת לא מאיס, הני מאיסי". וכן נראה מדברי רב האיי גאון ז"ל דכתב "אין זורקין את הפת ולא שאר אוכלין דממאיס אבל דלא ממאסי זורקין". ואף רבינו אלפסי ז"ל כתב כן. ויש שנוהגין לאכול דייסא בפת ואוכלין את הפת לבסוף, אבל שלא לאכול את הפת לבסוף- אסור. ומיהו במסכת סופרים אסר דאמרינן התם "אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אוכלין ממקום למקום. לא ישב אדם על גבי קופה מלאה תאנים או גרוגרות אבל יושב על מלאה קטניות ועגול של דבילה. אין סומכין באוכלין ואין מכסין בהן ואין אוכלין באוכלין אלא אם כן ראוין לאכילה", עד כאן. ושמא אתיא דלא כשמואל; ומיהו אנן כשמואל קיימא לן כדאמרן. והא דתניא ממשיכין ביין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אף על פי שנמאסים - התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחתן- שרי. וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך אלא שמתוך שיש קצת שמחה בכך שרי בימות החמה.
למאי חזי לקורייטי: לכאורה היה נראה לי שאין מברכין בורא פרי הגפן לכולי עלמא עד שיתן לתוכו מים אלא אם כן בעו ליה לקורייטי, וכאותו שאמרו בשמן זית פרק כיצד (לה:) דמברכין עליה ב"פ העץ ואיקמנא דוקא בדשתי ליה על ידי אניגרון. אלא שבתוספות פירשו דכיון דאישתני לעלוי לקורייטי מברכין עליה לעולם ב"פ הגפן וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (דף קח.) "שתאן חי יצא: אמר רבא ידי יין יצא, ידי חרות לא יצא".
והתניא בלען במשקין: פר"ח ז"ל דטעמא דבולען בלא ברכה משום דכיון דהכניסן בפיו - ממסן, ואדחו משתיה לכל אדם, והילכך אין להקפיד על ברכתן. וכן דעת הגאונים ז"ל דאינו מברך עליהם כלל משום דהוו להו "נראה ונדחה", והואיל ואידחו, אידחו; וכדאמרינן בסמוך במי שאכל ושכח ולא ברך דאם גמר סעודתו שוב אינו מברך דהואיל ואדחי אדחי ודלא כרבינא.{ אבל הראב"ד ז"ל פסק בהדיא כרבינא. והא דהכא בולען ומברך עליהן- בשאין לו אלא הם, ואם יש לו זולתן פולטן ומברך על האחרים ושותה. והביא דגרסינן בירושלמי "רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא ברך. אם היו משקין פולטן, אם היו אוכלין סונקן לצדדין" ואין כאן בולען. וכתב דמסתברא דהא דקאמר "פולטן" בשיש לו זולתן. ואני תמה היאך נפסוק הלכה כרבינא ורבינא לא אמר לה אלא דתנן גבי גר טבל ועלה בעלייתו אומר אקב"ו וכולי.[?] ומסקנא דגמרא "ולא היא, התם מעיקרא גברא דחוייא וכולי אבל הכא מעיקרא גברא חזיא והשתא הוא דאדחי ואמור רבנן הואיל ואידחי אדחי".
א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא ד' דברים בלבד: הדחה ושטיפה חי ומלא: ונראה שאלו דוקא מעכבין ולא האחרים, ור' יוחנן לעיכובא; אבל מכל מקום לכתחלה ולמצוה מן המובחר בעינן כולהו כדחזיא להו לרב יהודה ולרב חסדא דמעטרי ליה חד בתלמידי וחד בנטלי. ואבעיא לן נמי שמאל מהו שתסייע לימין וא"ר אשי(?) הואיל וראשונים לא אפשיט, אנן נעביד לחומרא. ואף מדברי הראב"ד ז"ל נראה כן.
חי ומלא: ואם תאמר והא אמרינן לעיל "א"ר יוסי ב"ר חנינא מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו שי שיתן לתוכו מים. על כן פרש"י ז"ל שנותנו חי בכוס ואחר כך מוזגו בתוך הכוס; ואי נמי שמוציאו מן החבית לשמו. ובתוספות פירשו "חי" על הכוס ממש, כלומר שיתן בכוס שלם. ושלם קרוי "חי" וכדאמרינן במכות (טז:) "ריסק ט' נמלים ואחד חי" (כלומר ואחד שלם).
והנכון שבכולם מה שכתב רבינו תם ז"ל דלא חי ממש קאמר אלא מזוג ולא מזיג קרי חי וכדאמרינן בסנהדרין (ע.), ולאפוקי שלא ימזגנו לגמרי. והא דאמרינן בשבת (עו:) "המוציא כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית" - דאלמא משמע דמזגינן ליה לגמרי. יש לומר ד-"חי" היינו מזוג ולא מזוג עד בברכת הארץ ומשם ואילך מזיג ליה לגמרי כדאמרי בסמוך לפי גרסת קצת ספרים: "חי א"ר ששת עד ברכת הארץ". ויש ספרים נמי דגרסי "מוסיף בברכת הארץ" כלומר מוסיף מים בברכת הארץ. וכתב הראב"ד ז"ל "חי עד ברכת הארץ" ולא ידענא מאי מעליותא היא, וכל העשרה דברים למעליותא נינהו ואפשר שהוא מעין שובע והמזיגה שהיא באה אחר כך היא תוספת על הברכה והכשירה לברכה. והאידנא נהיג עלמא דלא למיחש לחי עד ברכת הארץ לפי שאין שותין אותו חי כל עיקר. ולפי מנהגם אמרו כן בגמרין.
- ^ לכאורה נראה להגיה ולהוסיף "אבל דעת הראב"ד..."- ויקיעורך