חידושי הרשב"א על הש"ס/ברכות/פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף ל עמוד ב[עריכה]

דאמר ר' הושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסו במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלה ופטורה מן המעשר:    פירוש במוץ: לאחר שדשה מכניסה קודם שימרח. והא דנקט "במוץ" ולא נקט "בשבלים" משום דאילו מכניסה בשבלים אפשר למטעי בה דאפשר למוללן במלילות הוא מכניסה ובהכי פלוגתא דר' ורבי יוסי היא אם נקבעה בראיית פני הבית אם לאו, אבל כשמכניסה במוץ אינה ראויה למלילות -- הראב"ד ז"ל.

והא דקאמר כדי שתהא בהמתו אוכלת, הוא הדין דמדינא שהוא אוכל ממנה אפילו קבע, שכבר נפטרה דבר תורה; וכדמשמע נמי בנדה (טו) בשמעתא דאשה שיש לה וסת בעלה מחשב ובא עליה. דאמרינן התם דאין ספק מוציא מידי ודאי; ואקשינן עלה מחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות הרי הן בחזקת מתוקנים "והא הכא דודאי טבילי, ספק מעושר ספק אינו מעושר, והא אתי ספק ומוציא מידי ודאי!"; ופריך "הכא נמי ספק וספק הוא. דילמא עביד להו כדר' הושעיה דא"ר הושיעא מערים אדם על תבואתו".    --וההיא ודאי דחבר שמת הרי הן בחזקת מתוקנין אפילו לאכילה קבע, שלכל אדם היא. אלמא הא דרבי אושעיא נמי מדינא שריא, אפילו לאכילת קבע, דמדרבנן מיהא אסירא לאכילת קבע כדי שלא יהא כפוטר את תבואתו ומפקיעה מן המעשרות.

ויש מי שאומר דהא דרבי הושעיא אפילו לאכילת אדם קאמר שהיא פטורה ואפילו מדרבנן ליכא, וקא מייתו לה מההיא דנדה דאמרן. דאם איתא דמדרבנן מיהא חייבת לאכילת אדם מכל מקום אכתי ההיא דחבר היכי שריה לאכילת אדם דמכל מקום הוה ליה ודאי טבל דרבנן וספק מעושר ספר אינו מעושר, והיכי אתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן?  ואם תאמר הוה ליה ספק בדרבנן, הא לא אמרינן הכי גבי בדיקת חמץ, דאע"ג דבדיקת חמץ מדרבנן (דאילו מדאורייתא בביטול בעלמא סגי), ואפילו הכי ספק בדוק ספק אינו בדוק צריך לבדוק. ולדבריהם הא דנקט ר' אושעיא "כדי שתהא בהמתו אוכלת" היינו משום דעכשיו כל זמן שהיא במוץ היא מוכנת לאכילת קבע של בהמה משום דכל אכילת בהמה הויא עראי, משום הכי נקט "בהמתו" לומר כדי שתהא בהמתו אוכלת אפילו לאחר מירוח והוא הדין לאדם. ואף על גב דבשמרחו בשדה אסור באכילת קבע ואפילו קודם ראיית פני הבית, ואע"ג דמדאורייתא לא מחייב' במעשר עד שיראה פני הבית -- התם הוא משום דאפשר דאתיא לידי חיוב דאורייתא בראיית פני הבית אבל הכא דלא אפשר-- שריא, ואפילו מדרבנן, בין לבהמה בין לאדם.  והביאו עוד ראיה מדאמרינן במנחות (סז.) גלגול הנכרי-- פוטר. מירוח הנכרי-- אינו פוטר, משום בעלי כסין. (כלומר, משום בעלי בתים עשירין שמוכרין תבואתם לנכרי קודם מירוח וחוזרים וקונין מהן לאחר מירוח כדי לפטור מן המעשרות). ופרקינן, חלה נמי!. ומשני, אפשר דאפי לה פחות פחות מחמשת רבעים קמח. אי הכי תרומה נמי! אפשר דעביד לה כדר' הושעיא דא"ר הושעיא מערים אדם על תבואותו ומכניס וכולי -- אלמא דלגמרי פטר לה בהכין! דאי להאכילה לבהמתו לבד, מאי קא פריך? דאכתי דינא הוא דנאסור מירוח נכרי משום בעלי כיסין כדי שלא יפטרו תבואתן אפילו לאכילת עצמן על ידי מירוח נכרי דאילו מדר' הושעיא לא פטר לה אלא לבהמה!

ואחרים פירשו דדוקא לאכילת בהמה הוא דפטר לה בהא דרבי הושעיא מדתניא בביצה (יג.) הכניס שבלין לעשות מהן עיסה-- אוכל מהן עראי -- דאלמא עראי אין, קבע לא.   ומיהו בזו נראה שיש לדחות, דשבלין שאני הואיל וראוי לעשות מהן מלילות דהויא פלוגתא דרבי ור' יוסי וכדכתבי' לעיל.  ואלא מיהו ההיא דמנחות דדחו לה דדילמא הכי קאמר[?] בתבואה שאינה ראויה אלא לבהמה מה הועילו חכמים בתקנתם דהא אפשר דפטר לה כדר' הושעיא וא"כ(?) הכי קאמר מירוח נכרי ודאי לא פטר אלא לאכילת עראי משום דלא חשבי ליה כמירוח והוה ליה לאחר מירוח כקודם מירוח אבל גלגול, דינא הוא דפטר לגמרי מהאי טעמא דלאחר גלגול כקודם גלגול והלכך פריך שפיר דלפוטרה מן המעשרות לאכילת עראי אפשר דעביד לה כדרבי הושעיא. וההיא דחבר שמת, דמשמע דהוי לגמרי בחזקת מתוקנין -- דילמא ההיא בתבואה שאינה ראויה אלא לבהמה.

ואפשר לי לומר לפי דבריהם דאפילו לאדם קאמר, דודאי ההיא לגמרי משמע; דאי לא, הוה להו לפרושי. ואלא דכיון דאיכא למימר דתקנן לגמרי, ואי נמי לא תקנן לא הכניס אלא במוץ (ואי עביד הכי ליכא אלא איסורא דרבנן) -- קלשה לה איסורא; והלכך אפילו לאדם שריא. אבל היכא דודאי לא עשר אלא שהכניסה במוץ-- אסירא לאכילת אדם מדרבנן. וההיא דבדיקת חמץ דילמא חומר הוא בחמץ כמו שהחמירו בו לבדוק יותר משאר האיסורין ונהגו בו כספק של תורה כנ"ל לפי דברי האוסרין.


דף לא עמוד א[עריכה]

רב אשי עביד כברייתא דתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה.

ירושלמי:    רבי ירמיה בשם רבי אבא בר זזא הבא מן הדרך אסור להתפלל. מה טעם? "ושכורת ולא מיין" רבי זריקא רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אף המיצר.
וגרסינן בעירובין (סה.):    שמאול לא הוה מצלי בביתא דאית בה שיכרא. רב פפא לא הוה מצלי בביתא דאית בה הרסנא.


שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותחנונים:

ירושלמי:    א"ר אלעזר חוץ מירמיה שחתם בדברי תוכחות. א"ל רבי יוחנן עוד(?) הוא בדברי נחמות! חתם וארמת(?) "ככה תשקע בבל ולא תקום" (ירמיהו נא, סד) לפי שהיה ירמיהו חוזר ומתנבא בחרבן בית המקדש יכול בחרבן בית המקדש [?](?) תלמוד לומר (שם) "עד הנה דברי ירמיהו"-- במפולת של מחריבו חתם ולא חתם בדברי תוכחות. והכתיב (ישעיהו סו, כד) "והיו דראון לכל בשר"? בנכרים הוא עסוק. והא כתיב (איכה ה, כב) "כי אם מאס מאסתנו"? "השיבנו" (איכה ה, כא) תחת "כי אם מאס מאסתנו".


אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני הכרעות והשתחואות:   פירוש: ולא בתפלה של י"ח ברכות, דבהנהו אינו רשאי לשחות אלא באבות והודאה. ועוד שאינו רשאי לזוז ממקומו. אלא בתחנונים שלאחר תפלה קאמר.

"וקולה לא ישמע" מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו:    מסתברא שלא ישמיע לאחרים, כלומר שלא יאמר בקול וכדתניא לעיל (כד:) כל המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. אבל להשמיע לאזנו רשאי ומצוה לכתחלה, וכדאמרינן בירושלמי בפ' היה קורא דגרסינן התם תני נתפלל(?) ולא השמיע לאזנו-- יצא. למי נצרכה? לרבי יוסה. היידן ר' יוסה? הדה דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסה אומר לא יצא. -- דאלמא בדיעבד הוא דיצא הא לכתחלה צריך להשמיע לאזנו כק"ש.

אלא שמצאתי בהפוך בתוספתא דמכלתין דתניא התם בפרק שלישי יכול יהא משמיע קולו לאזניו? פיר' בחנה "והיא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע"   ומיהו כל המשמיע קולו לצורך מותר, כגון שאינו יכול לכוין דעתו כדאיתא לעיל בפ' מי שמתו. ודוקא במי שאין מתפלל בציבור כדאיתא התם.    ואי נמי(?) אם משמיע קולו כדי שישמעו אחרים וילמדו ממנו להתפלל מותר כדאיתא בירושלמי בפרק תפלת השחר דגרסינן התם רבי בא בר זבדא הוה מצלי בקלא. ר' יונה כדהוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בליחושא, כדהוה מלתי בביתא הוה מצלי בקלא עד דילפון בני ביתיה צלותא מיניה. אמר רבי מנא בני ביתיה דאבא ילפון צלותא מן אבא.


דף לא עמוד ב[עריכה]

מכאן לשיכור שאסור להתפלל:

ירושלמי בפרק קמא דמסכת תרומות: רבי זעירא בעי קומי רבי יוסי שכור מהו שיברך? אמר ליה "ואכלת ושבעת" כתיב-- אפילו מדמדם. --כלומר שאינו יכול לדבר כראוי מתוך שכרותו דהכי משמע ואכלת ושבעת.


אני האשה הנצבת עמכה בזה אריב"ל מכאן שאסור לישב בתוך אמות של תפלה:    ואמרו הגאונים ז"ל לא שנו אלא ביושב ודומם אבל אם הוא עסוק בתפלה או קורא את שמע שפיר דמי. ושמעתי שכך אמרו בירושלמי.


מאי תקנתיה אמר ר"נ בר יצחק ליתיב תעניתא על תעניתא:    רב האי גאון ז"ל וכן רוב המפרשים פירשוה בתענית חלום ומשום דאף תעניתו הרי זה עונג לו יותר מאכילתו מפני שהוא נבהל ולבו דוה על חלומותיו וכשיושב עליהם בתענית ומקוה שתעניתו יפה לחלומו לבטלו, וכדאמרינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת -- הרי זה מתענג בתעניתו. ומכל מקום כיון שלא ענג שבתו באכילה כדין תענוג שאר בני אדם לפיכך הוא צריך לישב תענית על תענית.

ויש אומר דבשאר תעניות קא מיירי. דאי בתענית חלום דבפ"ק דשבת דמסיק יפה תענית לחלום ואמר רב יוסף אפילו בשבת -- התם הוה ליה למימר "וליתיב תעניתא על תעניתיה" כדמסיק הכא!   ומכל מקום רוב המפרשים כן הסכימו שבתענית חלום דוקא קא איירי. וכן הוא במדרש תהלים. ומסתברא דהא דאמרינן "ליתיב תעניתא על תעניתא" לאו חיובא היא להתענות יום ראשון שלאחר השבת מיד, אלא שראוי לעשות כן בשאפשר לו משום שלא יתאחר ויתעכב מבקשת הרחמים והסליחה. ומי שאי אפשר לו או שהוא תשש וירא להתענות שני ימים בזה אחר זה, יכול הוא להתעכב עד יום אחר וישב בתענית של תעניתו.

ולענין תפלת עננו במי שיושב בתענית בשבת: כתב בה"ג שאומר עננו ב"אלהי נצור לשוני". ויש מפרשים שאומרה בעבודה, והכי משמע בירושלמי בפרק תפלת השחר דגרסינן התם ראש חדש שחל להיות בתענית (כלומר כגון ציבור שגזרו תענית ופגע בהן ר"ח וכדק"ל(?)) אם התחילו אין מפסיקין. היאך הוא מזכיר של ר"ח? רבי זעירא אומר בהודיה. רבי בא בר ממל אומר בעבודה. רבי אבונא אומר אומרה ברכה רביעית. א"ר בא מצינו בכל מקום אומרה ברכה רביעית, אף כאן אומרה ברכה רביעית. וכן נפק עובדא אהדא דרבי אבא.

ונראה בודאי שיש בגירסא זו ירושלמית בטעות ידי סופר במה שאמר "היאך הוא מזכיר של ר"ח", ולא של ר"ח הוא -- אלא(?) "היאך הוא מזכיר של תענית", דאילו של ר"ח מאי קשיא ליה? מזכירו בעבודה כשאר כל היום, דמאי שנא מהשתא? ועוד, דאין בשל ראש חדש מאי [ד]קאמר ר' בא מה מצינו בכל מקום אומרה ברכה רביעית, דהיכן מצינו שאומרה ברכה רביעית לשל ראש חדש אלא במוספים בלבד? הא שאר התפלות אינו אומרה אלא בעבודה.   אלא של תעניות קאמר ובשליח ציבור קאמר שאומרה ברכה מפני עצמה בכל יום. והכא הכי קאמר אומרה ברכה רביעית כלומר ברכה בפני עצמה, ולאפוקי ממאן דאמר בעבודה ובהודאה, ואגב דאמר אומרה ברכה רביעית קאמר שכן אומרה ברכה רביעית בכל מקוס, ולאו דוקא ברכה רביעית, אלא מה מצינו שאומרה ברכה בפני עצמה אף כאן (כלומר במוסף של ר"ח) אומרה בפני עצמה. ו"אומרה ברכה רביעית" נמי דקאמר טעותה היא אלא "אומרה ברכה חמשית" קאמר, וכיון שכן ביחיד שאינו אומרה ברכה בפני עצמה לעולם אף כאן אומרה [?] דצועק הוא להבא ובעבודה היא כיון שאינויכול לאומרה בשומע תפלה. ומיהו עדיין צריך עיון בירושלמי שכך מצאתיו וגם בתענית פרק בשלשה פרקים...


דף לב עמוד ב[עריכה]

קודם תפלה מנין? שנאמר (תהלים פד, ה) "אשרי יושבי ביתך":    ולפיכך תקנו לומר פסוק זה קודם "תהלה לדוד" (תהלים קמה, א) אף על פי שהוא ממזמור שלמעלה ממנו (תהלים קמד, טו).


דף לג עמוד א[עריכה]

אמר רב יוסף לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק:   ירושלמי: למה דהוא מחייה וחזר ומחייה. לא אמרו אלא כרוך אבל אם היה מרתיע ובא כנגדו הרי מסדיר מלפניו שלא יפסיק תפלתו. תני היה עומד ומתפלל באיסרטיא ופלטיא(?)-- הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון ובלבד שלא יפסיק את תפלתו, ע"כ בירושלמי.   והיכא שפסק מפני העקרב או מפני מלך ממלכי האומות, כשהוא חוזר-- אם שהה כדי לגמור את כולה נראה שהוא חוזר לראש לפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל בפרק מי שמתו. אבל לפי מה שכתב הראב"ד ז"ל דבתפלה נמי אינו חוזר לראש אלא בגברא דחויא כההיא דמים שותתין לו על ברכיו דלעיל (כב:), הכי נמי כיון דלאו גברא דחויא הוא אינו חוזר אלא למקום שפסק; ואפילו באמצע ברכה בק"ש בפוסק באמצע ברכות לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד שאינו חוזר לראש הברכה אלא למקום שפסק, כנ"ל. ותמהני על התוספותת שכתבו שחוזר לראש הברכה.


טעה ולא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים מחזירין אותו. הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו:    והאי "אין מחזירין" דקאמר, לא שנא סיים קודם שנזכר ולא שנא לאחר שסיים חונן הדעת, דכל שלא הזכיר במקומה ועבר-- אין מחזירין אותו.   אבל רב סעדיה גאון ורב שמואל הנגיד ז"ל אמרו דדוקא בשלא נזכר עד שסיים בתפלתו אבל נזכר בתפלתו-- חוזר לראש. וכתב הנגיד ז"ל טעם הדבר לפום דקיימא לן דאמצעיות חוזר למקום שטעה. --ואינו נכון; דאי איתא, אפילו לאחר תפלה נמי יחזור לראש, כאילו טעה באמצעיות וסיים תפלתו שחוזר ומתפלל!?

אלא אימא הואיל ואומרה על הכוס:     וכתב רב סעדיה גאון ז"ל שאם אין לו כוס-- חוזר ומתפלל. קשיא לי היאך הוא חוזר בגשמים ובהבדלה בשטעה בזו ובזו? ואם כן מעיקרא כשקבעוה בתפלה לבד (?) [?]. והלא כלל אמרו בברייתא כל שאין בו קרבן מוסף: טעה-- אין מחזירין אותו. וליתיה, דלא שנו אלא בהזכרת המאורע כגון חנוכה ופורים ותעניות של מעמדות אבל בגבורות גשמים ושאלה -- ברכות קבועות הן וצריך הוא לאומרן על כרחו כמו שהתקינו לומר כל שאר התפלה. והוא הדין להבדלה; תקנה קבועה היתה עד שקובעה על הכוס כקידוש. אבל הזכרת המאורע של חנוכה ופורים אין הזכרתן קבועה אלא שכיון שהוא מתפלל התקינו להזכיר בתוך תפלתו לכתחלה. ותדע, שלא נתקן בהן כוס ולא תפלה נוספת להזכרת המאורע. וכיון שכן, כל שהוא מתפלל כולל המאורע בתפלתו, הא נתפלל וטעה אין מחזירין אותו. אבל ראש חדש וחולו של מועד צריך הוא להזכיר המאורע על כל פנים כיון שחדשה בו תורה קרבן, עד שאנו מוסיפין לחיוב הזכרתן תפלה נוספת. וכיון שכן, חייב הוא להזכיר; ואם לא הזכיר-- חוזר ומזכיר. וכדי לחלק ביניהן הזכירה אותן התוספתא גבי הדדי דתניא התם לא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים ולא שאלה בברכת השנים ומחזירין אותו. אם לא אמר הבדלה בחונן הדעת-- אומרה על הכוס, ואם לא אמר מחזירין אותו. רבי יוסי אומר אף מי שלא הזכיר ברית בשל ארץ מחזירין אותו. כל שאין בו מוסף כמו חנוכה ופורים וכולי ואם לא אמר מעין המאורע אין מחזירין אותו. וכל שיש בו מוסף כגון ר"ח וחולו של מועד ומנחה וכולי ואם לא אמר מחזירין אותו.


ומה תפלה דעיקר תקנתא היא אמרת המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס:     וקשה לי, אדרבה, משמע דכוס הוי עיקר תקנתא שהרי לכשהעשירו עקריה מתפלה וקבעוה על הכוס; ולא חזרו וקבעו בתפלה אלא משום דחזרו והענו?   ויש לי לפרש דהכי קאמר: ומה עכשיו דעיקר תקנתא בתפלה -- משום דכיון דקא חזו דקא מימנו(?) קבעוה בתפלה שלא תהא זזה משם ואפילו יחזרו ויעשירו כדי שלא תהא מטולטלת כל היום אם שמא יחזרו ויענו אלא שמע מינה שעיקרה בתפלה, דהא אין זזה מתפלה ואפילו העשירו, והרי היא זזה מכוס בשאין לו.


טעה בזו ובזו:     פירוש: כגון שלא הבדיל בתפלה ואכל או עשה מלאכה קודם שהבדיל על הכוס; דכיון שטעה אפילו בכוס והוא צריך לחזור לשלם(?) הרי הוא חוזר לכסדרו. וסימן לדבר אם בא לנפות מנפה את כולו.


דף לג עמוד ב[עריכה]

אטו כל השנה כולה מי עבדינן כרבי עקיבא דהשתא ניקום ונעביד:    כתב רבינו האי גאון ז"ל ואמרו שבארץ ישראל עדיין חותמין אותה ברכה רביעית בפני עצמה, ומיהו אנן הא תקינו לן רב ושמואל מרגניתא בבבל "ותודיענו".

הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוו יכולין למימרא להו :    כתב רב האי גאון ז"ל דהני מילי בתפלה שאין מקלסין בתפלה יותר מדאי אבל בחוץ התפלה -- כל זמן שאינו טועה, יקלס.

לא קשיא הא דאמר מילתא מילתא ותני לה הא דאמר פסוקא פסוקא ותני ליה:    פירש רב האי גאון ז"ל דפסוקא פסוקא מגונה הוי, שתוקי לא משתקינן ליה; אבל מילתא מילתא סלוקי נמי מסלקינן ליה. ונראה שפירש כן משום דמילתא מילתא הוי כמודים מודים, אבל שאר המפרשים פירשו בהפך.


דף לד עמוד א[עריכה]

רב אשי אמר אמצעיות אין להם סדר:    יש מן הגאונים ז"ל שפירש שאין להם סדר כלל, אלא בכל מקום שזוכר שדלג אחת מן הברכות-- שם הוא חוזר ואומר אותה ברכה שדלג וחוזר לאחר מכן לברכה שהיה עומד בה; כגון שדלג ברכת "רופא" ואמר "ברכות השנים" ואח"כ נזכר, אומר ברכת "רופא" ואומר אחריה "קובץ גליות", וכן נראה מדברי רש״י ז"ל.

וכתבו בתוספות דלפי דבריהם "עננו" ששליח צבור קובעה בפני עצמה --אם דלג אותה-- בכל מקום שהוא נזכר קודם שסיים את האמצעיות-- חוזר, דאע"ג דאמרינן דאם טעה אין מחזירין אותו, הני מילי שלא נזכר עד שסיים כל האמצעיות, אבל כל זמן שהוא עומד באמצעיות -- כל מקום ומקום "מקומה" היא, שהרי אין להם סדר כלל.   ולפי דברי המפרשים האלו הא דאמרינן לעיל (כח:) שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר, הכי קאמר: סדרן על הסדר הזה שיקדים ג' של שבח, והודאה בסוף, ושאלת צרכים באמצע; אבל שיהא לאמצעיות עצמן סדר, לא.

ולפי דברי המפרשים האלו קשה לי לישנא דמתניתין דקתני "מהיכן הוא מתחיל? מתחלת ברכות שטעה זה". ואם כדבריהם היה לו לשנות "להיכן הוא חוזר? לברכה שטעה זה", אבל השתא משמע דמשם הוא מתחיל וחוזר לכסדרו. וכן נמי משמע מדקתני "מהיכן" ולא קתני "היכן". אלא שיש לדחות דקתני הכין משום זמנין דקא טעי באמצע ברכה והוה אמינא דאינו צריך להתחיל אלא מן המקום הברור לו, ואפילו באמצע הברכה -- קמ"ל דמתחלתה צריך להתחיל.  והא דקתני בתוספתא הקורא למפרע-- לא יצא. וכן בהלל, וכן במגלה, וכן בתפלה. -- לא שנו אלא בששינה הסדר, שאמר אמצעיות קודם לראשונות או אחרונות לאמצעיות; ואי נמי בראשונות ובאחרונות ממש ובשהקדים ברכה לחברתה.

אבל רבינו אלפסי ורובן של גאונים, וכן הראב"ד ז"ל כולם הסכימו שיש לאמצעיות סדר, שלא יקדים ברכה לחברתה, וכדמפרש בהו טעמא בגמרין דמגילה וכן בירושלמי דמכלתיה מפני מה נסדרו זו אחר זו על זה הסדר וכולי - וכן נראה כדבריהם.

והא דקא מותיב רב ששת ממתניתין סתמא דמתניתין ופשיטותא אפילו לרב אסי קשיא, דהא קא פסיק ותני "מהיכן הוא מתחיל? מתחלת ברכה שטעה זה", לא שנא בראשונות ואחרונות ולא שנא באמצעיות -- אלא דלרב הונא לית ליה אוקימתא ולרב אסי איכא לאוקומה באמצעיות. ואי נמי דקים להו דבאמצעיות מיירי. ואפשר נמי סבירא ליה לרב הונא לתרץ דמתניתין בשליח ציבור שטעה ומשום טירחא דציבורא וכמו שהקלו בו כמה דברים אחרים כגון בטועה בראש חדש ובשאר דברים; אבל ביחיד שטעה לא, אלא חוזר ל"אתה חונן". אלא מדלא משני הכין שמע מינה דרב הונא אפילו בשליח ציבור קאמר, וכן כתב רב האי גאון ז"ל.  ושמעינן נמי מהא דלרב הונא לא שנא ידע באיזו ברכה טעה ולא שנא טעה ולא ידע היכן טעה-- לעולם חוזר ל"אתה חונן" דאי לא, לישני ליה מתניתין ביודע היכן טעה. וכן כתב הראב"ד ז"ל.


הא דאמר רב הונא לעולם אל ישאל אדם צרכיו בג' אחרונות:    כתב רב האי גאון ז"ל דהני מילי צרכי יחיד אבל צרכי רבים שואלין, דהא כל ג' אחרונות שאלת צרכי רבים נינהו. ואפילו "תרצה לפניך עבודתינו" שהיו אומרים במקדש צריך הוא. ו"שים שלום" נמי צריך הוא, ותביעות וצרכי רבים היא.   אלא מיהו אע"ג דהכין, שלש ברכות ראשונות-- לשבח הן אמורות ואין בהם מקום תביעת צרוך(?), לא ליחיד ולא לציבור. ולא מהוגן(?) לרבנן אפילו מאן דאמר "זכרנו לחיים" באבות. ומאן דאמר "זכור רחמיך" בהודאה ואפילו מאן דאמר בחנוכה ופורים "כמו שעשית נסים לראשונים כן תעשה נסים לאחרונים". וה"מ(?) לאו רגילי במתיבתא למימרינהו, עד כאן.  ובהלכות גדולות: לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות. ומהכא לא שבקין רבנן אפילו "זכרנו לחיים" במגן, "זכור רחמיך וכבוש את כעסך" במודים. אבל "בספר חיים" אמרין בשים שלום דסליקו להו י"ח והוה ליה כתחנונים. ויש מן הגאונים ז"ל שהתירו בו צרכי ציבור. וכן ודאי נראה דמאי שנא מיעלה ויבא דאמרינן בעבודה? וכן כל דבר שהוא להבא שאומרים בעבודה? ו"זכרנו לחיים" איתיה נמי במסכת סופרים שהיא ממסכתות קטנות המקובלות מן הראשונים. וגדולה מזו אמרו בכמה מקומות בתוספ' לרבותינו הצרפתים ז"ל שאילו טעה ולא הזכיר "זכרנו" ו"מי כמוך" וכן בשלשה ראשונות-- חוזר לראש כאילו טעה בגופן של ברכות. וכן ב"וכתוב לחיים" "בספר חיים" שבאחרונות כעין שחייבו לחזור בראשי חדשים. וזה ודאי דבל של תמה -- שלא הצריכו לחזור אלא במאורע היום והוא שיש קרבן מוסף.


דף לד עמוד ב[עריכה]

רבא כרע בהודאה תחלה וסוף אמרי ליה רבנן אמאי עביד מר הכי אמר להון חזינן ליה לרב נחמן דכרע והדר כרע ולרב ששת דכרע והדר כרע:    ומהכא איכא למשמע דלא גרסינן במתניתין "בהודאה תחלה וסוף", אלא הכי גרסינן "אלו ברכות שאדם שוחה בהם: באבות ובהודאה". דאילו לגרסת הספרים דגרסי "ובהודאה תחלה וסוף" הא מתניתין היא!

והראב"ד ז"ל פירש דהאי פלוגתא לאו בכריעות דשליח ציבור ויחיד המתפללין היא, דפשיטא ודאי דכרעי תחלה וסוף; אלא בכריעות דמודים דרבנן היא, כדגרסינן בירושלמי: תני הכל שוחחין עם ש"צ בהודאה. אמר רבי זעירא ובלבד במודים. זעירא הוה סמוך לקרובה(?) כדי שיהא שוחח עמו תחלה וסוף.  ונראה מכאן ששוחחין במודים דרבנן בסוף, אבל אין משגיחין לשוח עם החזן בסוף ההודאה אלא באיזה מקום שיסיים מודים דרבנן. ורבי זעירא היה מכוין ואומר מעט מעט כדי שישלים עם החזן ונראה כאילו כורע עמו תחלה וסוף. ובמודים דרבנן לא ראיתי מי שחותם בו והודאה בלבד היא ואלא מיהו מצאתי בירושלמי דמכלתין דכולהו אמוראי חתימי ביה "ברוך אתה ה' אל ההודאות", אף על פי שאינה פותחת בברוך, שמא עשאוה כסמוכה לעבודה; ואי נמי יש קצת שחותמות ואינן פותחות ואף על פי שאינן סמוכות.


הדרן עלך אין עומדין