ויקרא רבה כו ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · ויקרא רבה · כו · ז · >>

הוסף ביאור

ז מה כתיב למעלה מן הענין (ויקרא כה, כז): "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי". ר' יהושע דסכנין אמר בשם ר' לוי: "וְאִישׁ" - זה שאול, "וְאִשָּׁה" - זו אשת בעלת אוב. ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא: מה כתיב (דברים כח, יג) "והיית רק למעלה" - מוטב היה לו לשאול באורים ותומים של מעלן ולא באוב וידעוני של מטן.

הוא שאמר לעבדיו (ש"א כח, ז): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ" - למה שאול דומה באותה שעה - אמר ריש לקיש: משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר 'כל התרנגולין שיש כאן ישחטו'. בלילה בקש לצאת, אמר 'יש כאן תרנגול שיקרא?' אמרו לו 'לא אתה הוא שגזרת ואמרת כל תרנגול שיש כאן ישחטו?!' כך שאול (ג): "הסיר את האובות ואת הידעונים (מן) [מֵ]הָאָרֶץ", והוא אומר 'בקשו לי אשת בעלת אוב', אעפ"כ "ויאמרו (לו) עבדיו [אליו] הנה אשה בעלת אוב".

(ח): "ויתחפש שאול" - נעשה חפשי למלכות. "וילבש בגדים אחרים" - מאנין פניקא. "וילך הוא ושני אנשים עמו" - זה אבנר ועמשא. א"ר איבו: למדתך תורה דרך ארץ, שלא יהא אדם יוצא לדרך בפחות משנים, שאם יצא סופו נעשה עבד לעבדו, דא"ר איבו: שני בני אדם נהגו בדרך ארץ, אברהם ושאול; באברהם מהו אומר (בראשית כב, ג) "וישכם אברהם בבקר ויקח את שני נעריו עמו", ומי היו - ישמעאל ואליעזר, בשאול מהו אומר "וילך הוא ושני אנשים עמו", ומי היו - אבנר ועמשא. "ויבאו אל האשה לילה" - וכי לילה היה? אלא מלמד שהיה השעה אפילה להם כלילה. "ויאמר קָסֳמִי נא לי באוב".

(ט): "ותאמר האשה אליו הנה (נא) ידעת (אתה) [וגו']" (י): "וישבע לה שאול בה'" למה שאול דומה באותה שעה - אמר ר"ל: משל לאשה שהיתה אצל אוהבה ונשבעת בחיי בעלה, כך שאול שואל באוב וידעוני ואומר "חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה".

(יא): "ותאמר האשה את מי אעלה לך" מאותן שאמרו "מי ה'" או מאותן שאמרו "מי כמוכה"? "ויאמר את שמואל העלי לי".

עבדת מה דעבדת, אמרת מה דאמרת, ואסיקתיה.

כיון דחמיתיה, אזדחלת, שנאמר (יב): "ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול". וכי מנין היתה יודעת שהוא שאול? אלא, לא כשם שעולה להדיוט הוא עולה למלך, להדיוט עולה פניו למטה, ולמלך פניו למעלה.

(יג): "ויאמר לה אל תיראי" כיון דשמע אלהים דחל, וי"א: צדיקים עלו עמו באותה שעה.

(יד): "ויאמר לה מה תארו" ולא הוה מכיר ליה? אלא ג' דברים נאמרו במי שמעלה מת בזכורו: המעלהו רואה ואינו שומע קולו, מי שצריך לו שומע קולו ואינו רואהו, ומי שאינו צריך לו לא שומע ולא רואה. כך האשה שהעלתה את שמואל ראתה אותו ולא שמעה קולו, שאול שהיה צריך לו שמע קולו ולא ראהו, אבנר ועמשא שלא היו צריכים לו לא רואין אותו ולא שומעין אותו. "ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל", על שום (שם ב, יט) "ומעיל קטן תעשה לו אמו".

(טו): "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אֹתִי".
רב חיוא פשיט קרייה, וכד הוה מטי להדין פסוקייא הוה בכי, (עמוס ד, יג) "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שֵּׂחוֹ" - מהו מגיד לאדם מה שחו? רב הונא בשם ר' יעבץ אמר "יוצר הרים ובורא רוח", ר' הונא בשם ר' יעבץ אמר אוחרי: תהו חשך ואפילה, אפי' דברים שאין בהם ממש, אפי' שיחה קלה שאדם משיח עם אשתו הן נכתבין על פנקסו של אדם וקוראין לפניו בשעת מיתתו. ומי כותבן? "עושה שחר עיפה", וחבריה (צפניה ב, ג) "בקשו את ה' כל ענוי הארץ", וחבריה (עמוס ה, טו) "שנאו רע ואהבו טוב", וחבריה (איכה ג, כט) "יתן בעפר פיהו", וחבריה (קהלת ח, יד) "כי את כל מעשה האלהים", וחבריה "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי" - א"ל 'לא היה לך להרגיז בוראך, אלא עשיתני עבודת כוכבים?! אין אתה יודע כשם שנפרעין מן העובדין כך נפרעין מן הנעבדין?!' ויש אומרים, שהיה שמואל סבור שהוא יום הדין, ונתיירא, והעלה למשה עמו, שאין "אלהים" אלא משה, שנאמר (שמות ז, א) "ראה נתתיך אלהים לפרעה". והרי דברים ק"ו: מה שמואל שכתוב בו (ש"א ג, כ) "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'" ע"י שהיה סבור שהוא יום הדין נתיירא, אנו עאכ"ו.

"ויאמר שאול צר לי מאד וגו'" ולמה לא אמר לו באורים ותומים? א"ר יצחק ב"ר חייא: (משלי יד, י) "לב יודע מרת נפשו", שאילו אמר לו באורים ותומים היה לו לומר 'אתה הוא שגרמת על עצמך, לא אתה הוא שהכית נוב עיר הכהנים?!'

(טו): "ואקרא לך להודיעני מה אעשה"(טז): "ויאמר שמואל ולמה תשאלני" - א"ל 'הידא לי גבי שנאך הידא לי גבי ערך, (יז): "ויעש ה' לו כאשר דבר בידי וגו' ויתנה לרעך לדוד"'. א"ל 'ולית הלון מלה קדמייתא דהוות אמר לי כד הוית גבי הוית אמר ונתנה לרעך הטוב ממך וכדון את אמר לי הידא לי גבי שנאך והידא לי גבי ערך?!' א"ל 'כד הוינא גבך הוינא בעולם דשקר והוית שמיע מיני מלין שקרין דהוינא דחיל מינך דלא תקטילונני, וכדון דאנא בעולם דקושטא לית את שמיע מיני אלא מלין דקשוט.'

'לא חנם עשה לך הקב"ה זה, אלא (יח): "אשר לא שמעת בקול ה' (אלהיך) ולא עשית חרון אפו בעמלק"'.

(יט): "ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים" א"ל ואין מיערק? אמר אין ערקת את משתזיב ואם את מקבל עליך מדת הדין "מחר אתה ובניך עמי". מאי עמי? אמר רבי יוחנן: עמי במחיצתי.

כיון ששמע את דברי שמואל, נתיירא, שנאמר (כ): "וימהר שאול ויפול מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל". אמר לו אבנר ועמשא: מה אמר לך שמואל? אמר להם אמר לי: למחר את נחית לקרבא ונצח, ולא עוד אלא בניך מתמנין רברבין. נטל שלשה בניו ויצא למלחמה. אמר ריש לקיש: באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת ואמר להם: באו וראו בריה שבראתי בעולמי! בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו, ושמח על מדת הדין שפוגעת בו.

א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי: מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו דור דור ומלכיו דור דור וחכמיו דור דור ומנהיגיו דור דור ומשניו דור דור ושוטריו דור דור ופרנסיו דור דור וחומסיו דור דור וגזלניו דור דור ונביאיו, והראהו שאול ובניו נופלים בחרב. אמר לפניו 'מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב?!' אמר לו הקדוש ברוך הוא 'ולי אתה אומר? "אמר אל הכהנים" שהרג, שהם מקטרגים אותו', שנאמר "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן".

ת"ר על ה' חטאים נהרג אותו צדיק, שנאמר (דה"א י, יג) "וימת שאול במעלו אשר מעל בה'", ועל שהרג נוב עיר הכהנים, ועל שחמל על אגג, ועל שלא שמע לשמואל, שנאמר (ש"א י, ח) "שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך" ולא עשה כך, ועל ששאל באוב וידעוני, "ולא דרש את ה' וימיתהו". הה"ד (איוב לד, יא) "כי פעל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו", וכתיב "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו":