דורות הראשונים/כרך ג/פרק מג
ועי׳ לדוגמא במס׳ עבודה זרה ד' ז' אשר בא שם:
"דתניא ר׳ אליעזר אומר שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל (ואחר כך יתפלל שמנה עשרה, רש"י) שנאמר וכו׳ ר׳ יהושע אומר יתפלל ואחר כך ישאל צרכיו שנאמר וכו׳ וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.״
וראשונה הנה מבואר ומפורש בזה כי גם ר׳ אליעזר וגם ר׳ יהושע וגם חכמים החולקים עמהם, דברי כולם אחת, וכל דבריהם הולכים בנוגע לתפלת "שמנה עשרה" הקבועה לכל ישראל וחיובה לכל.
ותהי להיפך כי גם ר׳ אליעזר וגם ר׳ יהושע הנם מחמירים גם לבלי להפסיק בה אפי׳ "בשומע תפלה" לשאול בה צרכיו לעצמו, כי אם לר׳ אליעזר ישאל צרכיו ואחר כך יתפלל "שמנה עשרה", ולר׳ יהושע יתפלל "שמנה עשרה" ואחר כך ישאל צרכיו.
וחכמים חולקים עמהם וסוברים כי יוכל לשאול צרכיו גם בתוך תפלת "שמנה עשרה" במקום הראוי לזה דהיינו בברכות אמצעיות בשומע תפלה.
ובין החכמים החולקים על ר׳ אליעזר ור׳ יהושע הי׳ גם נחום המדי אשר לדברי ר׳ נתן בכתובות ד׳ ק"ה כבר הי׳ בימי הבית מגוזרי גזירות שבירושלים.
ובא שם במס׳ עבודה זרה "דתניא נחום המדי אומר שואל אדם צרכיו בשומע תפלה."
ונשוב ונראה עוד יותר גם מלשונם של ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אשר יעמידו אותנו בקרן אורה ויבררו לנו את כל הדבר כמו שהוא.
כי לשונו של ר׳ אליעזר הוא "שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל" וכן לשונו של ר׳ יהושע "יתפלל ואחר כך ישאל צרכיו",
אשר מזה נבין כי בכל הדברים האלה ובכל סננון דברי חכמים בכל כיוצא בזה תקרא "תפלה" סתם רק התפלה הקבועה מאנשי כנסת הגדולה, התפלה הכללית אשר פשטה בכל ישראל ותהי היא לבדה תפלת כולם.
אבל משאלות לבו של אדם אשר יבקש מלפני ד׳ לכל צרכיו והגיון לבו ומשאלותיו, כל זה, כל התפלות והבקשות האלה לא תקרא "תפלה" בנוגע לתפלת חובה.
וגם אחר אשר הרבה תחנה ובקשה על כל צרכיו עדיין לא התפלל.
והן דברי ר' אליעזר הברורים והמפורשים אשר הם לבדם דים לברר לנו הכל:
"ר׳ אליעזר אומר שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל."
וכמה הדברים ברורים וכמה הם מאירים לראות ולדעת, כי אך תפלה אחת יש לכל ישראל, לא בקשת האדם לצרכיו, כי אם "התפלה" הידועה לכל, התפלה אשר נקבעה מראשית הימים לתפלה כללית לכל ישראל, ותהי להק ולחובה בישראל לכולם יחד.
וכלשונו של ר׳ אליעזר כן הם גם דברי ר׳ יהושע "ר׳ יהושע אומר יתפלל ואחר כך ישאל צרכיו".
ודברי שניהם אחת כי תפלה היא תפלה כללית של כל ישראל, ותהי לחק ולחובה.
ומשנה שלמה שנינו בריש מס׳ תענית מדברי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע:
"מאימתי מזכירין (בתפלת "שמנה עשרה״) גבורות גשמים ר׳ אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג ר׳ יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג אמר לו ר׳ יהושע הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר אמר לו ר׳ אליעזר אף אני לא אמרתי לשאול (בקשת ותן טל ומטר בברכת השנים) אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו אמר לו אם כן לעולם יהא מזכיר (אף בימי הקיץ)."
ודברי ר׳ אליעזר "אף אני לא אמרתי לשאול" מבוארים שגם הוא מודה לבלי לשאול בחול המועד בתפלת "שמנה עשרה" בברכת השנים "ותן טל ומטר" לפי שהגשמים בחג סימן קללה.
והדברים פרושים לפנינו כי לא לבד עצם התפלה עצמה של "שמנה עשרה" כי אם שגם את אשר נקבע בתוכה בימי הגשמים להזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם" ולשאול "ותן טל ומטר" כל זה הי׳ קבוע לפניהם כמו שהוא בידינו.
אבל מפני שהיו בזה ברבות הימים מנהגים שונים (יבואר לפנינו) בתוך העם מתי להתחיל דין אמירת משיב הרוח ומוריד הגשם בתפלת "שמנה עשרה",
על כן נחלקו הם איך להכריע כמו שהם כל מחלקאות התנאים בכל כיוצא בזה.
כמו שגם נחלקו שם אחר זה במשנה ג׳ רבן גמליאל וחכמים בדין של שאלה מתי יותחל זמן של שאלה "ותן טל ומטר" בברכת השנה של תפלת ״שמנה עשרה".
״בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים רבן גמליאל אומר בשבעה בו חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת."
וענין דברי רבן גמליאל הנם מבארים את עצמן כי בא לאמר ולהכריע מעיקר התקנה מתחלתה שהיתה בימי המקדש והעליה לרגל שבהכרח העיקר להתחיל משבעה במרחשון.
שהרי בזמן שבית המקדש הי׳ קיים שאז נתקן לשאול בתוך שמנה עשרה "ותן טל ומטר" בודאי שלא תקנו להתחיל זה לפני שבעה במרחשון "חמשה עשר יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת״(עט).
ובמס׳ ביצה ד׳ י"ז "תנו רבנן שבת שחל להיות בראש חודש או בחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירין אותו ר׳ אליעזר אומר בהודאה ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע".
ומחלוקת זו עצמה של ר׳ אליעזר וחכמים היכן לאמר יעלה ויבוא (מעין המאורע של ראש הדש או חול המועד) בתפלת "שבע" של שבת, כן ממש בא בתוספתא ברכות פרק ג׳ בכל ראש הדש וחול המועד בתפלת "שמנה עשרה" של חול. ובא שם:
"כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים ערבית שחרית ומנחה מתפלל שמנה עשרה ואומר מעין המאורע בהודאה ואם לא אמר מעין המאורע אין מחזירין אותו, וכל שיש בו מוסף כגון ראש חדש וחולו של מועד שחרית ומנחה מתפלל שמנה עשרה ואומר קדושת היום בעבודה ר׳ אליעזר אומר בהודאה ואם לאו מחזירין אותו ובמוספין מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע" וכו׳.
ובהגהות אור הגנוז ובנוסחי ב"י כבר באו והגיהו בתוספתא כמו בגמ' ביצה שם "שבת שחל להיות בר"ח או בחולו של מועד" וכו׳ וגם הרב בעל מנחת בכורים כתב שם "בש"ס גרסינן פלוגתייהו בר"ח או בחוה"מ שחל בשבת" וכו׳.
ואין כל זה כי אם טעות, כי הנם שני ברייתות מר אמר חדא ומר אמר חדא, כי ר׳ אליעזר וחכמים נחלקו בזה בין בר"ח וחול המועד שחלו בשבת בין בחול.
והתוספות במס׳ ברכות ד׳ כ״א ע״ב בה־ד .עד שלא יגיע והרא"ש שם סי׳ י״ח הביאו בשם הר"ר חיים את דברי התוספתא אלה לראי׳ על מנהגינו להתפלל במוסף של ר"ח וחוה״מ שחל בחול תפלת שבע, וכתבו:
"ועוד אומר הר"ר חיים דאיתא בתוספתא בהדיא כמנהגינו דקאמר התם ימים שיש בהם קרבן מוסף כנון ר"ח וח"ה ערבית ושחרית מתפלל י"ח שלמות ואומר מעין המאורע בעבודה וכו׳ ובמוספים מתפלל שבע ואומר קדושת היום״ וכו׳(פ).
ומבואר ומפורש בדבריהם שהיתה גם לפניהם הגירסא בתוספתא כמו שהיא לפנינו, דבראש חדש וחול המועד שחל להיות בחול איירי.
ודברי התוספתא מפורשים שחרית ומנחה מתפלל שמנה עשרה ואומר קדושת היום (יעלה ויבוא) בעבודה ר׳ אליעזר אומר בהודאה ואם לאו מחזירין אותו".
ומבואר לפנינו כי לא לבד שדבר תפלת שמנה עשרה בחול ותפלת ״שבע" בשבת ויום טוב היו קבועים ועומדים מהימים הראשונים לפניהם, כמו לפנינו,
כי אם שגם דבר הזכרת משיב הרוח במחי׳ המתים, ותן טל ומטר בברכת השנים, ויעלה ויבוא בראש חדש, גם כל זה הי׳ קבוע ועומד מהימים הראשונים.
רק שברבות הימים שנות מאות רבות באו שינוים שונים בין המקומות, מתוך הוראת חכמי המקום, או טעמים שונים, בדין מתי להתחיל, או בדין של באיזה ברכה משמנה עשרה נקבע זה.
כמו גם במקום הזה שלדברי שניהם גם לדברי חכמים גם לדברי ר׳ אליעזר צריך לאמר יעלה ויבוא בשלש ברכות אחרונות רק שחכמים סוברים שהעיקר לאמר זה בברכת רצה, ור׳ אליעזר סובר שהעיקר לאמר זה בברכה שאחר זה בברכת מודים.
ולדברי כולם אם לא הזכיר זה כלל מחזירין אותו,
בהיות כל זה דינים קבועים לכל ישראל מראשית הימים ופשטו כבר ונתקבלו בכל ישראל לחובה.
וכל הדברים הולכים יחד ומבארים לנו את כל הדבר כמו שהוא, כי ראשי הדור אחר החרבן, גם ר׳ אליעזר גם ר׳ יהושע גם רבן גמליאל, וכל יתר ראשי הוועד עסקו אז בהשוואת כל מנהגי ישראל בתפלה הקבועה וידועה, אשר ברבות הימים באו שם בהכרה מנהגים שונים, ואחר החרבן ראו זקני הדור הכרח גמור עתה כאשר נהרס מצב בני ישראל, לעשות כי יהי׳ דבר אחד ומנהג אחד לכל.
וכבר הותחל גם זה עוד לפני החרבן, כמו בביצה דף י״ז שם "תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת בית שמאי אומרים מתפלל שמנה ואומר של שבת בפני עצמה, ושל יום טוב בפני עצמה, ובית הלל אומרים "מתפלל שבע" מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע".
והדברים מבוארים כי דבר "תפלת שבע" בשבת, ודבר "תפלת שבע" ביום טוב זה הי' דבר קבוע לכל לפניהם כמו לפנינו.
ומזה עצמו הדבר מבואר כי מחלקותם הם ביום טוב שחל להיות בשבת, אם שבע או שמנה, בא רק איך להכריע בין המנהגים השונים.
שהרי כיון שזה ודאי אשר "תפלת שבע" בכל שבת ובכל יום טוב, הי' דבר קבוע לכל, אם כן ממילא הלא הי' להם לדעת איך יעשו ואיך נהגו העם כשחל יום טוב להיות בשבת, אשר יבוא כמעט בכל שנה אם יום טוב של פסח או של שבועות וסוכות.
והדבר פשוט ומבואר מעצמו כי מפני שכשחל יום טוב להיות בשבת כבר נתחלקו הדעות והמנהגים אחר ימי התקנה הראשונה(פא) ונמשבו השינוים, עד אשר בסוף בא זה לפנינו בתור מחלוקת של בית שמאי ובית הלל, שהכונה במחלקותם איך העיקר ואיך להכריע.
אבל זה הננו רואים מדברי כולם יחד כי זה ודאי אשר התפלות עצמם, "שמנה עשרה" של חול, ו"שבע" של שבת לעצמו, ויום טוב לעצמו, ואפילו האזכרות כולן בהם, של משיב הרוח, ותן טל ומטר ויעלה ויבוא, כל תפלות שחרית ערבית ומנחה, ושל מוספין, כל זה הי׳ קבוע ובא ויהי לעבודת הצבור בתפלה בימי המקדש כאחר החרבן, ובימי יבנה לא נתקן בזה מאומה.
ומאיר ובא לפנינו לשונו של ר׳ יהושע בברייתא במסכת סוכה דף נ"ג מדרכם בירושלים בימי הבית:
"תניא אמר ר׳ יהושע בן חנניה כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו כיצד שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפלה משם לקרבן מוסף משם לתפלת המוספין משם לבית המדרש משם לאכילה ושתיה משם לתפלת המנחה משם לתמיד של בין הערבים מכאן ואילך לשמחת בית השואבה".
ור' יהושע יספר דבר הנהוג ובא ,דרכי ההנהגה אשר הי' ערוך ומסודר בירושלים.
וכל הדברים עומדים חיים לפנינו כי כן היו כל חיובי התפלות מראשית הימים, ותהי להם לעבודת הצבור בתפלה, אצל הקרבת הקרבנות, וגם בהלכם, לעבודת הקרבת קרבן מוסף, הלכו אחר זה משם לבית הכנסת לתפלת המוסף, ואחרי היותם בבית המדרש ובביתם טרם הלכו לעבודת תמיד של בין הערבים הלכו לבית הכנסת לעבודת "תפלת המנחה".
ובמס׳ סוכה דף מ"א ובתוספתא שם פ"ב "תניא ר' אלעזר בר' צדוק אומר כך הי׳ מנהגם של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו
הולך לבית הכנסת לולבו בידו קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו" וכו׳.
ובמשנה במסכת תענית ריש פרק ד' "בשלשה פרקים בשנה כהנים נושאין את כפיהם ארבע פעמים ביום בשחרית במוסף ובמנחה ובנעילת שערים בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים".
וידוע כי מעמדות לא היו כי אם בזמן שבית המקדש הי׳ קיים, וכל עבודת הקרבנות במקדש, אשר אך על זה באו דבר המעמדות, ובא שם במשנה שאחר זה:
"אלו הן מעמדות לפי שנאמר (במדבר כ"ח) צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות על כל משמר ומשמר הי׳ מעמד בירושלים של כהנים של לוים ושל ישראלים הגיע זמן המשמר לעלות כהנים וכו׳ וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהם וכו׳.
ו"מתכנסין לעריהם" היינו לבתי כנסיות שבעריהם ושם התפללו התפלות הקבועות, וקראו בתורה, ובא אחרי זה:
"פרשה גדולה קורין אותה בשנים והקטנה ביחיד בשחרית במוסף (אבל) ובמנחה נכנסין וקורין על פיהן (על פה) כקורין את שמע ערב שבת במנחה לא היו נכנסין מפני כבוד השבת."
והכל הולך למקום אחד, כי דבר הקרבנות, ודבר עבודת הצבור בתפלות קבועות הלכו יחד מראשית הימים ויהיו לחק בישראל.
וכמו שהוא מחלקותם של ר' אליעזר ור׳ יהושע וחכמים אם ישאל צרכיו ואחר כך יתפלל או שיתפלל ואחר כך ישאל צרכיו או שישאל בשומע תפלה, ומחלקותו של ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אימתי מתחיל לאמר ב"שמנה עשרה" משיב הרוח, וכמו שהיא מחלקותו של ר׳ אליעזר עם חכמים היכן אומרים יעלה ויבוא בראש הדש וחול המועד אם בברכת רצה או בברכת מודים, אף כן נחלק, היכן צריך לאמר הבדלה בתפלת שמנה עשרה.
ובמקום הזה נתבאר לנו מר׳ יוחנן ענין כללי הנוגע לזה ובא במשנה ברכות דף ל"ג:
"מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים ושואלין הגשמים בברכת השנים והבדלה בחונן הדעת, ר׳ עקיבא אומר אומרה ברכה רביעית בפני עצמה ר׳ אליעזר אומר בהודאה."
ובא שם על זה בגמ׳ "אמר ליה ר׳ שמן בר אבא לר׳ יוחנן מכדי אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות נחזי היכן תקון אמר ליה מתחלה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס הענו חזרו וקבעוה בתפלה" וכו'.
ור׳ יוחנן השיב שבמקום הזה לא הי׳ בזה שינוי המנהגים בזמן אחד, כי אם זמנים שונים.
וכל השלשה זמנים האלה אשר באו בתשובת ר׳ יוחנן מבוארים לפנינו מתי היו, והזמן האחרון "הענו חזרו וקבעוה בתפלה" הוא הזמן אשר מיד אחר החרבן כאשר יבואר.
והזמנים האלה ידענו גם ענינם, והזמן הראשון אשר הדברים מפורשים שהוא זמן אנשי כנסת הגדולה כמו שיאמר "מכדי אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות" אשר עליהם ישיב ר׳ יוחנן "מתחלה קבעוה בתפלה".
דבר הזמן ההוא מפורש לפנינו בנחמיה ריש סימן ה׳ "ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים, ויש אשר אומרים בניני ובנתינו אנחנו רבים (נותנים ברבית) ונקחה דגן ונאכלה ונחיה, ויש אשר אומרים שדתינו וכרמינו ובתינו אנחנו ערבים ונקחה דגן ברעב. ויש אשר אומרים לוינו כסף למדת המלך שדתינו וכרמינו ועתה כבשר אחינו בשרנו כבניהם בנינו והנה אנחנו כבשים את בנינו ואת בנתינו לעבדים ויש מבנתינו נכבשות ואין לאל ידינו ושדתינו וכרמינו לאחרים."
ובמעמד נורא כזה הדבר מובן מעצמו כי לא הי׳ אז יין בבית רוב העם ולקנות לא מצאו ידיהם, ועל כן היתה אז דבר תקנתם להבדיל רק בתפלוה.
אחר זה כאשר נתחזק מעמדם של ישראל במשך ימי הבית השני, אז קבעו זה רק על הכוס, ולא בתפלה "העשירו קבעוה על הכוס".
ולשונו של רש"י "קבעוה על הכוס, ואז נשתכח תקנת עזרא (להבדיל בתפלה) וכשחזרו והענו קבעוה בתפלה ונחלקו היאך יאמרוה".
לפי שהזמן הזה של "העשירו קבעוה על הכוס" ארך זמן גדול, ונמשך עד החרבן וכמו שהם גם דברי בית שמאי ובית הלל במשנה באבות פרק ה׳ מ"ה "בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה".
שהכונה במי שאכל בשבת וחשכה לו ואין לו אלא כוס אחד לברכת המזון והבדלה.
אבל עם החרבן שב מצבם להיות נורא מאד ואז הם דברי ר׳ יוחנן "הענו חזרו וקבעוה בתפלה".
ובכל הזמן הגדול הזה, בכל הזמן של "העשירו קבעוה על הכוס" אשר נתבטל דבר הבדלה בתפלה נשתכחה התקנה הראשונה כלשונו של רש"י "ואז נשתכח תקנת עזרא וכשחזרו והענו קבעוה בתפלה ונחלקו היאך יאמרוה".
כי כן הדבר אשר מיד אחר החרבן עסקו בזה ראשי חכמי הדור להשיב עטרת הדברים ליושנם, ולתקן הדברים לפי מצבם עתה(פב).
ור׳ אליעזר גם הוא עסק שם יחד עם כל חכמי הוועד איך לשוב ולהעמיד את כל הדברים האלה על מקומם.
ותחת מה שחשבו החוקרים החדשיס כי רבן גמליאל הוא הי׳ הראשון אשר תקן את כל החיובים האלה, והחכמים ראשי הוועד התנגדו לו,
נראה מפורש הדבר גם להיפך ובא במשנה במסכת ראש השנה דף ל"ג פרק ד׳ משנה ט':
"כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב רבן גמליאל אומר שליח צבור מוצא את הרבים ידי חובתן.״
וידוע כי סתם חכמים בעלי מחלקותו של רבן גמליאל הם ר׳ אליעזר ור' יהושע בעיקר.
ונראה עוד יותר עד כמה ילכו דבריהם רק על התפלות ודרכי התפלות אשר היו כבר לחק בישראל, מימים היותר ראשונים, ובא שם בתוספתא במסכת ר"ה פרק ב׳ והובא בגמ' שם דף ל״ד:
"תניא אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה הצבור מתפללין (בלחש, רש״י) אמר להם כדי להסדיר שליח צבור תפלתו, אמר להם רבן גמליאל לדבריכם למה שליח צבור יורד לפני התיבה אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי."
ודבר שאין צריך לאמר הוא שכל דבריהם אינם על מה שתקנו או עשו הם עצמם כי אם שילכו על מנהגם של כל ישראל מראשית הימים שאך מזה יביאו שניהם ראיותיהם,
שחכמים יביאו ראי׳ לדבריהם ונגד דברי רבן גמליאל שהרי בבתי כנסיות גם שם יתפללו כל הצבור כולם ולא יסמבו לצאת בתפלת הש״צ,
ורבן גמליאל יביא ראי' לדבריו שהרי לדברי חכמים למה שליח צבור יורד לפני התיבה.
והדברים פרושים לפנינו שכל זה הי׳ כן בישראל מראשית הימים מסודרים כהלכתן, וגם רבן גמליאל, וגם ראשי חכמי הוועד אשר נחלקו עמו יביאו ראיותיהם מהנהוג ובא,
כי התפללו כל העם יחד תפלה מסודרת, תפלת "שמנה עשרה" והשליח צבור החזיר אחר זה כל התפלה, ויהי הדבר כן לפניהם מהימים הראשונים ממש כמו שהוא לפנינו.
עבודת הצבור לכל דבר הצבור, עבודה שלמה של תפלה בצבור בנוסח קבוע הידוע.
ונראה עוד הרבה יותר מזה כי לא לבד ברכות "שמנה עשרה״ בחול וברכות "תפלת שבע" בשבת ויום טוב ותפלת המוספין בראש חדש, חול המועד, שבתות וימים טובים, ברכות התפלות הראשונות בכל תפלותיהם של ישראל היו כבר ערוכים ושמורים בכל מימי אנשי כנסת הגדולה, כי אם שכן הוא גם עם כל שאר הברכות, ברכת הפירות, המצות קדושות והבדלות.
ולבד דברי הגמ׳ המפורשים בברכות ד' ל״ג "אמר ליה רב שמן בר אבא לר' יוחנן מכדי אנשי כנסת הגדולה תקינו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות" וכו',
הנה גם לבד זה נוכל לראות ולדעת זה גם מעצמינו, והננו רואים כבר לראשוני ראשי התנאים כמו בית שמאי ובית הלל שכבר נחלקו בפרטי הדינים הנוגעים לזה כמו במס׳ ברכות במשנה ד׳ נ"א ריש פרק ח׳:
"בית שמאי אומרים מברך על היום (ברכת קדוש) ואחר כך מברך על היין ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום."
ומבואר כי מחלקותם היא כבר איזו ברכה להקדים, אם ברכת היין או ברכת קדוש היום,
אבל זה ודאי כי הברכות עצמם, גם ברכת קדוש היום, גם ברכת היין, היו אצלם כבר ערוכים סדורים וקבועים.
והם גם ידברו עליהם סתם בהיותם נתונים וידועים אצל כל ישראל כמו שהוא בימינו ובידינו.
ונראה זה עור יותר שם במשנה ה׳:
"בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה ובית הלל אומרים נר ובשמים מזון והבדלה בית שמאי אומרים שברא מאור האש ובית חלל אומרים בורא מאורי האש.״
והנה נחלקו כבר אם נזדמן שאכל בשבת וחשכה לו שיש גם ברבת המזון, מה קודם.
ובברייתא בנמ׳ שם ד׳ נ"ב (ובתוספתא פ״ה) "תניא וכו׳ ר׳ יהודה אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחלה ועל הבדלה שהיא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבית שמאי אומרים מאור ואחר כך בשמים ובית הלל אומרים בשמים ואחר כך מאור."
שבכל הדברים האלה הי׳ שם במשך שנות מאות מנהגים שונים אם להקדים ברכה זו או זו, ועל כן נחלקו איך העיקר ואיך ראוי להכריע.
אבל עיקר הדבר גם כל הברכות עצמן, גם ברכתן במקומם, כל זה הי׳ ערוך מסודר וקבוע ופשט בכל ישראל מראשית הימים.
והננו רואים לפנינו גם זאת שלא לבד ברכת היין כי אם שגם הברכה על הבשמים והברכה על הנר היתה לפניהם כמו לפנינו.
והננו רואים עוד יותר ממחלקותם השניה "בית שמאי אומרים שברא מאור האש ובית הלל אומרים בורא מאורי האש" שכל כך כבר פשט עיקר הדבר מימים רבים לפניהם עד שבימיהם הם כבר היו בזה מנהגים שונים, והם נחלקו איך העיקר בנוסח ברכה זו.
כי בהיות הכל אצלם עוד רק בעל פה, נפלו בזה בהכרח שינויים ברבות הימים.
וכן נראה ממחלוקת בית שמאי ובית הלל בברכות המזון בברכות פרק ח' משנה ז׳:
"מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר.
והאם יוכל להיות ספק כי דבר הנוסח הקבוע של ברכת המזון כבר פשט בכל ישראל מהימים הראשונים.
וכל מחלוקת בית שמאי ובית הלל הוא רק במקרה שקרה ששכח ולא בירך "ברכת המזון" הידוע לכל, איך הדין אם יוכל לברך במקום שנזכר או שצריך לחזור למקום שאכל.
ובירושלמי ברכות פרק ז' הלכה ז׳ "תני שלש מאות נזירין עלו בימי שמעון בן שטח וכו׳ אמר (אלכסנדר ינאי המלך גיסו) הבו ליה כסא דליבריך נסב כסא ומר נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו אמר ליה עד כדון את בקשיותך אמר ליה ומה נאמר על המזון שלא אכלנו אמר הבון ליה דליכול יהבו ליה ואכל ומר נברך על המזון שאכלנו."
וכן הם הדברים בעיקרם גם בבבלי ברכות מ"ה באיזה שינויים.
ודברים כאלה הנם מתוך הברייתות אשר הי' להם בזכרונות כמו שהערנו כבר.
והדבר ידוע כי חלק מתפלות ישראל הם גם הודיה על העבר וגם בדברי דניאל סי׳ ו׳ בדברו מתפלותיו הקבועות אשר לא שם לב לגזרת המלך והתפלל כמו לפני הגזרה יאמר:
"וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה כל קבל די הוה עבד מן קדמת דנה.
והוא באמת חלק מסידור התפלות גם אצלינו גם דבר ההודאה, ובא כן גם בתוך תפלת "שמנה עשרה" וגם בתפלת "שבע" של שבת ויום טוב.
ובזה רבו הדברים מאד בכל דברי הנביאים וכתבי הקדש, מעבודת הצבור יחד בהודיה לעצמה.
והדברים בולטים שם כל כך עד שכבר הרגיש בעיקר הדבר גם המבאר לדברי הימים וכתב בהקדמתו:
"אך יותר מכל אלה נראה שהיו שירי הלל (קי"ג—קי"ט) הנאמרים ביום הזה בחגים ובמועדים נהוגים מאד בעת ההיא ונקראים בשמם הנוכחי הלל או הלל הגדול של דוד, כי על פי זה יצא כנונה ביאור כמה פסוקים קשים דרך משל כי עמדו הלוים בכלי שיר ובהלל דוד בידם דברי הימים ב׳ ז׳ ו׳ שעורו לדעתי שהיו מגלות בידם אשר עליהם נכתב הלל של דוד, וכן יפורש ומודיעים להלל שם כ"ג י"ג ועוד פסוקים רבים בדברי הימים ובעזרא מענין זה" וכו׳.
ובאמת כי אמירת הלל (או שיר תודה אחר) בחבורה בליל פסח כבר הוזכר אצל ישעיה בדברו על מפלת אשור בארץ יהודה ויאמר בסי׳ ל' כ"ט:
"השיר יהי' לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ד׳ אל צור ישראל."
וכבר כתבו שם המפרשים הפשטנים ביותר הרד"ק והר"א בן עזרא, ולשונו של הרד"ק:
"השיר באותו היום שתהי׳ המגפה במחנה אשור יהי׳ לכם יושבי ירושלים שיר ושמחה כמו הלילה שמתקדש בו החג והוא הלילה של חג ששמחים בו ואומרים בו שיר כן יהי׳ לכם זה ביום מפלת אשור" וכו׳.
ולשונו של הר״א בן עזרא "כליל התקדש חג ליל הפסח" ורק זה הוא באמת פשוטו של מקרא.
והדבר מובן מעצמו כי אי אפשר שיאמר הנביא השיר במפלת אשור יהי׳ לכם כהשיר בלילי פסחים כי אם כשהשיר בלילי פסחים הי׳ דבר קבוע לכל, דבר ידוע וקבוע לכל ישראל.
ובגמ׳ פסחים דף פ"ה "והאמר רב משום ר׳ חייא כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא".
ולשונו של רש"י ז"ל שם "כזיתא פסחא חבורות גדולות היו נימנין עד שלא הי׳ הפסח מגיע לכל אחד כי אם כזית מן הפסח. והלילא פקע איגרא לקול המולת ההמון מההלל דומין כאלו הגגין מתבקעין שהיו אומרים הלל על הפסח כדתנן לקמן דף צ"ה הראשון טעון הלל על אכילתו".
ודין המשנה הזה "מה בין פסה ראשון לשני וכו׳ הראשון טעון הלל באכילתו" הנם באמת דברי הנביא ישעי׳ המפורשים כמו שהוא גם בגמרא שם דף צ״ה(פג).
והדבר מבואר כי זה עצמו את אשר הי׳ בבית שני' "והלילא פקע איגרא" וכלשונו של רש"י "לקול המולת ההמון מהלל דומין כאלו הגגין מתבקעין",
זה הי׳ כן גם בימי הבית הראשון עד שהנביא ישעיהו ברצותו לתאר את גודל שמחתם אשר תהי׳ במפלת אשור וכי ירונו בחבורה בגאון לבב, ויפצחו בשיר של הלל יאמר:
״השיר יהי׳ לכם כליל התקדש חג."
ולענין דברינו במקום הזה הכל אחת אם השיר בלילי פסחים בחבורה הי' מזמורי הלל או שהי׳ קבועים לזה אז מזמורים אחרים.
עיקר הכל הוא כי כבר הי׳ קבוע אז דבר עבודת הצבור בהודיה, אשר הוא באמת חלק מדרכי תפלותיהם של ישראל עד היום הזה.
וכל הדברים האלה גדולים הם מאד ורחבים, ויבוארו לנו לכל ענינם במקומם, בדברינו על ימי הבית הראשון, וימי גלות בבל, וראשית ימי הבית השני.
ותכלית דברינו במקום הזה הוא רק זאת לבאר כי אחר החרבן בימי יבנה לא נתחדש בזה דבר.
התפלה בצבור היתה נהוגה בישראל מראשית ימי היותם לגוי, ודבר הקרבנות הוא ענין לעצמו, ודבר עבודת הציבור בתפלה הוא ענין לעצמו, והי׳ נהוג בישראל, גם בכל ימי הבית השני, וגם בכל ימי הבית הראשון, וגם בהימים לפני ימי הבית הראשון.
וגם בנוגע לנוסחי התפלה לא נתחדש בזה אחרי החרבן בימי יבנה דבר. כל מה שנתחדש אז הוא רק ברכת המינים.
הערות
הערה (עט): ועל פי דברינו בפנים יאיר לנו גם את אשר נתקשה רבינו הר״ן ז"ל וכמעט שלא תירץ כלום, וכתב שם:
״אמר ר׳ אלעזר הלכה כרבן גמליאל וכו׳ ואיכא למידק הכא היכי פסק ר' אלעזר הלכה כרבן גמליאל דהא ר"ג לא אמר הכי אלא מפני תקנתן של עולי רגלים והאידנא בתר חרבן ליכא למיחש לתקנתייהו וכו׳ איכא למימר דבגמ׳ אמרינן דהיכא דאית ליה פירא בדברא וכו׳ והרב אלפס לא הזכיר בהלכותיו פירי דדברא וכתב הא דאמר ר׳ אלעזר הלכה כרבן גמליאל וכו׳ ואף הרמב״ם ז"ל כתב בפ״ב וכו׳ ולדבריהם צריך לאמר דכי איפסקא הלכתא כר"ג היינו אפי׳ לאחר החרבן לפי שהיו מתאספים בכל הסביבות ברגל לירושלים״ וכו׳.
ומלבד הדוחק הגדול הזה אשר כידוע לא היתה שם כזאת ובפרט כפי מה שצריך הדבר להיות כפי דברי רבינו בתירוצו,
הנה גם לבד זה דברי רבינו תמוהים שהרי מפורש בב״מ ד׳ כ"ה דזה ודאי דאיירי בימי המקדש, ועל הקושיא ממשנה שם בא ״אמר רב יוסף לא קשי׳ כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני וכו׳ אמר לי׳ אביי והא כתיב וכו׳ וכיון דהכי הוא איפכא מסתברא מקדש ראשון וכו׳ מקדש שני״ וכו׳ ועי׳ גם בתענית דף ד׳ ע״ב.
וגם עיקר דברי רבינו בלתי מובנים, כי האם מחלוקת רבן גמליאל ורבנן הוא מחלוקת חדשה בדבר אשר עד היום לא הי׳, והרי גם לשונם מוכח על עצמו כי כל מחלקותם על עיקר התקנה איך היתה.
ועל כן הדבר מבואר מעצמו כי דברי ר״ג אינם טעם לדבריו, כי אם ראי׳ והוכחה שזה ודאי שעיקר התקנה היתה בשבעה, והן דבריו ״רבן גמליאל אומר בשבעה בו כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת".
והדברים ברורים ומבארים את עצמן.
הערה (פ): רק שהתוס׳ העתיקו הנדרש לענינם ודלגו על מחלוקת ר׳ אליעזר וחכמים שאין זה נוגע לדבריהם, והדבר הלא מפורש גם במס׳ ביצה שם שנחלקו בזה ר׳ אליעזר וחכמים.
ויש שם גם טעות סופר אחד שהעתיקו בדברי התוספתא ״ערבית ושחרית" וצ״ל ״שחרית ומנחה״ כמו בתוספתא לפנינו, שהרי איירי גם בר״ח ובערבית אין מחזירין אותו.
ובגמ׳ שבת ד׳ כ״ד בא מעין זה בשם ר׳ אושעיא והיא ברייתא לעצמה.
והוא כלל גדול בנוגע להברייתות שבגמ׳ והתוספתא אשר הגיהו בבל פעם דברי התוספתא על פי דברי הברייתות בגמ׳, ואין הדבר כן, כי פעמים רבות הנם ברייתות שונות ומר אמר חדא וכו׳ ודבר זה צריך כל פעם חקירה מיוחדת, ובמקומות רבים נוכל להבין הדברים רק מדברי שניהם יחד בהיותם עומדים זה לעצמו וזה לעצמו.
הערה (פא): ממש כמו שנראה הדבר לפנינו עם שבות של סמיכה ביום טוב, אשר באה כבר זמן לא רחוק אחר עיקר תקנת השבותים עצמם, ותהי למחלוקת הראשונים עוד לפני ימי החשמונאים עד שלבסוף היתה למחלוקת של בית שמאי ובית הלל איך להכריע הדבר.
הערה (פב): רק שהעם עצמו באהבתם את התורה והמצוה, היו רבים מהם אשר גם עתה לא בטלו דרכם ויהיו מהדרים להבדיל גם עתה על היין, ולבלי יהיו מעשיהם ברכה לבטלה שהרי כבר העמידו התקנה הראשונה להבדיל בתפלה, הסכימו לבלי לבטל הבדלה על הכוס, ובהמשך זמן קצר כאשר נחו מתלאותיהם מעט עשו את שניהם לחובה, והן ענין דברי הגמ׳ שם:
״רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אמר רבא ומותבינן אשמעתין וכו׳ אתמר נמי אמר ר׳ בנימין בר יפת שאל ר׳ יוסי את ר׳ יוחנן בצידן ואמרי לה ר׳ שמעון בר יעקב דמן צור את ר׳ יוחנן ואנא שמעית המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס או לא, וא״ל צריך שיבדיל על הכוס.״
והיינו לפי שידעו וקבלו שכבר בדור ההוא עצמו אחר החרבן היו רבים בתוך העם אשר לא הניחו מנהגם להבדיל על הכוס, וקבעו עליהו חובה, ועל כן עוד בסוף ימי הדור ההוא כבר פסקו שהמבדיל בתפלה בכל תקון החדש צריך להבדיל גם על הכוס.
וזה הוא לשונו של ר' יוחנן לרב שמן בר אבא "הענו חזרו וקבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס".
הערה (פג): ולשונו של רש"י ז"ל שם ״כליל התקדש חג כמו שאתם נוהגים לשורר בליל התקדש חג ואין לך לילי חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו".