דורות הראשונים/כרך ג/פרק מב
ונשוב אל הדבר השני והוא דבר הנוסח של התפלות, דבר התפלה הראשית אשר בידינו, הוא דבר תפלת "שמנה עישרה", אשר החכם ווייס בהשתדלותו הגדולה לאמר כי תמול אנחנו, רצה להראות כי רבן גמליאל הוא שתקנה ויסדה.
ולא הסתפק החכם ווייס גם בזה, כי אם כי בהיותו עשיר גדול בראיות הנה יש לו גם דברים ברורים, כי ראשי חכמי הדור ההוא גם התנגדו לרבן גמליאל במעשיו אלה.
ובודאי שראוי לראות את הדברים הגדולים ההם של החכם ווייס, והנה יאמר שם בעמוד 73:
"והנה אחרי שהיתה התפלה סדורה ומתוקנת, כיאות לזמנו, שם רבן גמליאל לחק קבוע שבכל יום יתפלל אדם שמנה עשרה ומחויב כל אדם להתפלל שלש פעמים בכל יום תפלת השחר תפלת המנחה ותפלת הערב (ברכות פ"ד מ"א) תחת עבודת הקרבנות התמיד של שחר וכו׳ נגד עיקר התקנה להתפלל שלש פעמים בכל יום לא מצאנו אחד שנטה ממנה זולתי ר׳ נחוניא בן הקנה אשר לא התפלל בלתי אם תפלה קצרה בכניסתו לבית המדרש וביציאתו, אבל על דבר החובה להתפלל בנוסחא הקבועה מאתו היו לו מתנגדים. ר׳ יהושע חשב שאין הנוסח עיקר כי אם תוכן התפלה ועל כן די שיתפלל מעין שמנה עשרה. ר׳ עקיבא עשה פשרה בחשבו שבודאי טוב שינתן ביד המתפללים נוסחא קבועה אבל אין הנוסחא מעכבת, ועל כן אם אין הנוסחא שגורה בפיו יתפלל "מעין שמנה עשרה" (שם משנה ג') אבל ר׳ אליעזר המתנגד לכל דבר חדש התנגד לו מכל וכל באמרו שהתפלה ראויה שתהי׳ רחמים ותחנונים לפני המקום ועל כן לא יעשנה האדם קבע ובנוסחא קבועה אלא יתפלל כפי משאלות לבו ובדברים היוצאים מלבו ובזמן הכשר לו לפי הגיון לבו (שם משנה ד׳).
וקשה הדבר להאמין כי טעה בכל זה החכם ווייס וקשה הדבר להאמין כי לא בזדון רצה להטעות הקוראים.
כי האם אפשר להאמין כי לא ידע החכם ווייס דברים פשוטים כאלה כי ר׳ נחוניא בן הקנה לא התפלל תפלה קצרה תחת שמנה עשרה.
והאם אפשר הדבר כי לא ידע החכם ווייס כי התפלה קצרה שהתפלל ר׳ נחוניא בן הקנה בכניסתו לבית המדרש וביציאתו גם דבר אין לה עם תפלת "שמנה עשרה" של תפלת הצבור אשר התפלל ככל בני ישראל, ועם כל ישראל בבית הכנסת.
ולשון המשנה בברכות פ"ד משנה ב':
"ר׳ נחוניא בן הקנה הי׳ מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה אמרו לו מה מקום לתפלה זו אמר להם בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודייה על חלקי."
והאם יוכל להיות בזה איזה ספק שהכונה שלבד תפלותיו בבית הכנסת שלש פעמים בכל יום עם הצבור יחד הי׳ מתפלל גם בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה.
והדברים גם מפורשים כי התפלל תפלתו זאת בבית המדרש המקום המיוחד ללימוד ולכל עניני הלימוד ושם התפלל באמת רק מעין מעשיו בבית המדרש שלא תארע לו שם תקלה של הוראה על ידו והודיה על חלקו.
ועל כן טרם ידעו חכמי הדור ענין תפלתו זאת בבית המדרש גם התפלאו על זה "אמרו לו מה מקום לתפלה זו".
וכפי הנראה חשב החכם ווייס כי חכמי הדור של ר׳ נהוניא בן הקנה היו צרי עין, ואף שהם התפללו בבית הכנסת עם הצבור תפלות גדולות וארוכות של "שמנה עשרה" ברכות שלש פעמים ביום, ואף שידעו כי ר׳ נחוניא בן הקנה לא יבא עמהם לבית הכנסת כל עיקר (ככל דברי ווייס), ולא התפלל עם הצבור "שמנה עשרה", בכל זה הי׳ עינם צרה בו על כי יתפלל לכל הפחות איזה תפלה קצרה בבית המדרש, ויבואו וישאלו גם על זה "מה מקום לתפלה זו",
כאלו הם רשאים להתפלל ולא ר׳ נחוניא בן הקנה.
וכמה עלובה היא חכמת ישראל עד כי גם דברים פשוטים כאלה ההכרח לבאר, וכמה ירדה פלאים על ידי לבלרים כתבנים עד כי ראיות כאלה נאמרו שם למען הפיל אור פניה.
אבל הנה החכם ווייס יש לו עוד דברים ברורים ממתנגדי תקנת רבן גמליאל אשר בדה מלבו ויאמר:
"אבל על דבר החובה להתפלל בנוסחא הקבועה מאתו היו לו מתנגדים ר׳ יהושע חשב שאין הנוסחא עיקר כי אם תוכן התפלה ועל כן די שיתפלל מעין "שמונה עשרה" ר׳ עקיבא עושה פשרה בחשבו שבודאי טוב שינתן ביד המתפללים נוסחא קבועה, אבל אין הנוסחא מעכבת, ועל כן אם אין הנוסחא שגורה בפיו יתפלל "מעין שמנה עשרה" (שם משנה ג׳).
ובחפזו לא שמע החכם ווייס את אשר ידבר, הן כל תכלית דבריו הוא על דבר תפלת הצבור והנה הוא בא ומביא מה שנאמר בתפלת יחיד כשהוא לעצמו.
הן תכלית ויסוד כל דברי החכם ווייס הם "אמנם אחרי שחרב הבית ונהרסו המזבחות ופסקו הקרבנות הלא שבתה עבודת הצבור על כן ראה רבן גמליאל למנות החסרון הזה ביסדו עבודת התפלה תחת העבודה שפסקה",
ופתאום ישנה אה דברי עצמו ובא ומביא מתנגדים לרבן גמליאל מדברי ר׳ יהושע ור׳ עקיבא אשר כל דבריהם אינם כי אם ביחיד המתפלל לעצמו.
ולשון המשנה שם (ברכות כ״ח) ״רבן גמליאל אומר בכל יום מתפלל אדם "שמנה עשרה" ר׳ יהושע אומר "מעין שמנה עשרה" ר׳ עקיבא אומר אם שגורה תפלתו בפיו מתפלל "שמנה עשרה" ואם לאו "מעין שמנה עשרה".
ובאמת הלכה כר׳ עקיבא, ואין זה ענין כלל לא לתקנת אנשי כנסת הגדולה ולא לשום תקנה בעולם.
ולשונו של הרמב"ם בפרק ב׳ מהלכות תפלה הלכה ב׳ אחרי הביאו גם ברכת המינים שתקנו ביבנה ותהי השמנה עשרה לתשע עשרה, ויאמר שם:
"בכל תפלה שבכל יום מתפלל אדם תשעה עשרה ברכות אלו על הסדר, במה דברים אמורים בשמצא דעתו מכונת, ולשונו תמהר לקרות, אבל אם הי׳ טרוד ודחוק או שקצרה לשונו מהתפלל יתפלל שלש ראשונות וברכה אחת מעין כל האמצעיות ושלש אחרונות".
ואין כל זה ענין כלל עם תפלת הצבור בבית הכנסת ועבודת הצבור בתפלה.
ואמנם כי החכם ווייס הנהו עשיר גדול במתנגדים לכל דבר גדול בישראל, והנה מצא את ר׳ אליעזר להמתנגד מכל וכל ויאמר:
"אבל ר׳ אליעזר המתנגד לכל דבר חדש התנגד לו מכל וכל באמרו שהתפלה ראויה שתהי' רחמים ותחנונים לפני המקום ועל כן לא יעשנה האדם קבע ובנוסחא קבוע אלא יתפלל כפי משאלות לבו ובדברים היוצאים מלבו ובזמן הכשר לו לפי הגיון לבו (שם משנה ד׳)."
וזו באמת רעה חולה גדולה מאד כי כל החוקרים האלה בראיותיהם הבל, לא יביאו הדברים עצמם אשר משם פרים נמצא, כי אם ידברו ויביעו ככל העולה על רוחם, ולהטעות את הקוראים יציינו שם ושם.
ולשון המשנה הוא "ר׳ אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים".
ולא ידע החכם ווייס שאין זה רק דברי ר׳ אליעזר "המתנגד לכל דבר חדש כי אם גם דברי ר׳ שמעון, ובא במשנה אבות פרק ב׳ משנה י״ח:
"ר' שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום שנאמר כי חנון ורחום הוא" וכו'.
והנה מפורש בדברי ר׳ שמעון "הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה" דהיינו בקריאת שמע ובתפלה הקבועים ועומדים (עי' דברינו בפ׳ מ״ג) והידועים לכל.
ובכל זה יאמר ממש כדברי ר' אליעזר "וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום",
דהיינו שהתפלה הידועה והקבועה תהי׳ רק בדרך של בקשת רחמים ותחנונים לפני המקום, והן דברי הגמ׳ בברכות דף כ״ט שם:
"מאי קבע אמר ר׳ יעקב בר אידי אמר ר׳ יהושע בן לוי כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי ורבנן אמרי כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר" וכו".
וממש כן הוא גם בירושלמי שם אצל המשנה "ר׳ אבהו בשם ר' אליעזר ובלבד שלא יהא כקורא באגרת ר' אחא בשם ר׳ יוסי צריך לחדש בה דבר בכל יום".
ונמשכנו אחרי דברי החכם ווייס בכל זה רק למען הסר מכשול מדרך החקירה, אבל בעצמו של דבר שלחו החוקרים האלה את לשונם למקום שאין ידם מגעת.
כי דוקא מכל דברי התנאים האלה במקומות הרבה, מדברי ר' אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל הדבר מתברר ומתבאר כי תפלת "שמנה עשרה" בחול, ותפלת שבע בשבת, ואפילו הזכרת ראש חדש (יעלה ויבא) בשמנה עשרה של חול ובתפלת שבת, וגם הזכרת חול המועד בתפלת "שמנה עשרה", ואפילו תפלת המוספין כל זה וכיוצא בזה הי׳ כבר בימיהם חק לישראל ודברים קבועים מימים רבים ופשט בכל ישראל לחוב גמור מאז, ככל מעשי אנשי כנסת הגדולה בחיתום האחרון מכל הדברים היותר גדולים אשר קבלו עליהם מאז. ונבאר הדברים.