דורות הראשונים/כרך ג/פרק כא
יבנה וחכמיה, פעולות זקני הדור. יחד עס עבודתם הגדולה לעודד את רוח העם, לנטלם ולנשאם להשיב את רוחם ולהקימם לתחיה, לא עזבו ראשי חכמי התורה גם בעת האיומה והנוראה ההיא, את המשך פעולתם הגדולה לכל דבר התורה.
ובעצם ימי הטרוף לא הניחו את ידם .ובאמצם ברכים כושלות, עסקו יחד עם זה גם להציל מקצוע שבתורה, אשר הי׳ הכרח גמור לעשות בשעה ההיא, מבלי לאחר המועד, ואשר הי׳ הכרח כי יעסקו בזה מיד הזקנים מדור העבר אשר נשארו, ויחידי יחידיה אשר שרדו ליבנה.
דיני מעשי יום ויום בסדרי העבודה והקרבת תמידין ומוספין, מעשי יום הכפורים, מעשי פרה, מעשי הפסח וכו׳ וכן כל דבר בנין המקדש, המזבח וכלי המקדש, כל הלשכות אשר היו שם בנויות בקדש ובחול, גגות ועליות, כל הדברים האלה וכיוצא בהן הרבה מאד (יבוארו לפנינו) לא באו על ידי אנשי כנסת הגדולה ביסוד המשנה.
כי לא סדרו רק יסודי הלכות של הוראה ולא דבר בנין המקדש אשר הי׳ בנוי ומשוכלל, ולא דבר המזבח וכל כליו אשר נמצאו, ולא פרטי מעשי העבודה אשר היו ידועים ונעשים.
וכבר העיר רבינו הגדול הרמב"ם ז״ל בפירושו להמשנה במסכת מנחות פרק ד׳ וכתב:
"ודיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן, והברכות שחייבין לברך עליהן וכל הענינים התלוים בזה וכו׳ והמשנה לא דיברה על אלה המצוות דבר מיוחד לכלול דיניהן וכו׳ וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חבור המשנה והי' ענינם ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין ענין מהם נפלא משום אדם ועל כן לא ראה לדבר בהן כמו שלא הסדיר התפלה ר״ל נוסחה ואיך יתנהג שליח צבור לפי שהי׳ מפורסם.״
ואם בדברים המסורים לכל, סמכו על מה "שאין ענין מהם נפלא משום אדם״ ועל כן לא סדרו זה במשנה, אף כי בדברים המסורים רק לזריזין כמו מעשי הקרבנות עצמן, אשר נעשו בכל יום על ידי גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם.
ועל כן באמת לא בא ביסוד המשנה לא מעשי התמיד ולא מעשי הפסח, ולא סדר עבודת יום הכפורים, ולא סדרי הבאת בכורים והבאת מעשר, לא סדרי הפייסות אשר היו במקדש, ולא סדרי הולכת איברים לכבש ולמזבח, לא סדרי מעשי פרה, ולא סדר מעשי העומר, ולא סדרי הבאת השקלים ותרומתן, וכל כיוצא בזה.
וכן לא סדרו שם כל בנין המקדש והמזבח הלשכות העזרה האולמים והתאים. שם באו בדבר הקרבנות רק יסודי הדברים של הוראה, דיני מחשבת פיגול, דיני נותר, דיני חוץ למקומו, או המעלה בחוץ, דיני פסולי ארבע עבודות ודיני הוראה הנוגעים לפסח, ודיני הוראה הנוגעים לפרה ולשקלים וכיוצא בזה.
אבל כאשר חרב המקדש, וכל המעשים עצמם גם הם לא היו חיים עוד, אז שב הדבר להכרח גמור לסדר גם את כל זה.
ויותר מזה שהי׳ גם הכרח לסדר כל זה מיד אחר החרבן ולא הי׳ אפשר לדחות הדבר, לפי שהרוב היותר גדול מהיודעים, וכמעט כולם ספו תמו מבלהות.
ויאזעפוס במלחמת היהודים VI, 9, 3 יאמר:
"מספר כל השבויים הי׳ תשעים ושבעה אלף ואלה אשר מתו ונהרגו במשך ימי המצור עולה למילליאן ומאת אלף הרוב מהם לא היו מירושלים כי נקבצו ובאו שם לחוג את חג הפסח ופתאום הושם עליהם המצור וכו'״. וכידוע כי תחת אשר בכל ימי השנה היו המשמרות מתחלפות ולא נמצא במקדש כי אם משמר אחד מכ״ד המשמרות, הנה שמשו ברגלים כל המשמרות כולם כמו שהוא במשנה במס׳ סוכה ד׳ נ"ה (פ"ה מ"ז) בשלשה פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות וכו׳ ולשון רש"י ז"ל שם "בשלשה פרקים בשלשה רגלים".
ובפרט בחג הפסח, אשר אז בא המצור פתאום, אשר בחג הפסח ביחוד נקבצו כל הכהנים עוד יותר מאשר בכל שאר הרגלים.
ורובם ככולם נפלו ביד אויב, והכהנים גם מסרו נפשם ביותר במקום המקדש ביחוד כמו שהוא גם בדברי יאזעפוס.
וכי גם בעצם ימי הבית היו היודעים כל פרטי המעשים נם בין הכהנים לא רבים ועיקר הכל ידעו זה רק זקני כהונה ובית דין של כהנים, ובית דין הגדול עליהם אשר היו ממונים ומשגיחים על כל המעשים כולם.
כי המשמרות נתחלפו בכל שבוע, וכל משמר הי׳ שם רק שני שבועות בשנה (עי׳ רמב"ם ה׳ כלי המקדש פ"ד ה"ג).
וכל דבר המקדש עצמו בהיותו גם לעצמו עיר גדולה ככל היוצא מדברי המשניות וגם מדבריי יאזעפוס בכל דבריו על מלחמת פאמפיוס, ובמצור הורדוס, ובמצור האחרון בימי טיטוס.
כי על כן אך כהנים מעטים ידעו כל מוצאיו ומובאיו, כל אולמיו וצריחיו וכל לשכותיו לכל רוח, תחת הרצפה, גגים ועליות.
ויותר מזה שגם העבודה עצמה של תמידים ומוספים עבודת קרבנות צבור זכו בהם הכהנים אך פעם אחת לכמה שנים.
ובמס׳ יומא פרק ב׳ משנה ג׳ "הפייס השני מי שוחט מי זורק וכו׳ שלשה עשר כהנים זכו בו", היינו בכל הפייס כלו, כל אחד במה שזכה.
והמשמרות עצמן גם הם נתחלקו לבתי אבות אשר אנשי בית אב נתחלפו
בכל יום (עי׳ רמב״ם ה׳ כלי המקדש פ"ד הי״א) והיינו ששמשו רק שני ימים בשנה, והכהנים רבו למעלה לאלפים וגם לרבבות,
עד שבקטורת שדקדקו שיהיו רק כהנים חדשים כמו שהוא במשנה יומא כ"ו (פ"ב מ"ד) "הפייס השלישי חדשים לקטורת בואו והפיסו".
ובגמרא שם על זה "תנא מעולם לא שנה אדם בה",
כי הי׳ מספר הכהנים גדול ורב כל כך עד שהי׳ אפשר לדקדק שיעשו זה רק פעם אחת בכל ימי חייהם.
ועל כן גם בשאר העבודות אף שלא דקדקו שיהיו דוקא חדשים, וגם מי שכבר זכה לזה פעם בימי חייו הי׳ יכול גם הוא לעמוד בפייס, בכל זה בהיות הכהנים כל כך מרובים ומחולקים למשמרות ובתי אבות, אך מעטים מאד זכו לשנות הרבה פעמים בעבודה של קרבנות הצבור בכל ימי חייהם.
כי על כל זאת באמת היו שם ממונים המשגיחים על עבודת הכהנים שתהי׳ כדין, וכל זה עמד גם תחת עין פקוחה של בית דין כמו שהוא גם לשון המשנה במנחות פרק י׳ משנה ה׳: "מפני מה הרחוקים מותרים (לאכול חדש) מחצות היום ולהלן מפני שהיו יודעין שאין בית דין מתעצלין בו." ואפילו על הפייסות בא בתוספתא (ב', י') והובא בגמ׳ יומא ד׳ כ"ה "דתניא לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה פייס במזרחה וזקן יושב במערבה והכהנים מוקפין ועומדים" וכו׳.
ולשונו של רש״י ז"ל: "וזקן של בית דין המורה להן סדר הפייסין יושב במערבה".
ועל ידי כל זה יחד נשארו אחר החרבן רק מעטים מאד מעדי ראי׳ ומעשה יחד, ובצדק יראו כי יחסרו לגמרי בזמן קצר.
ותהי עתה חוב קדוש על השרידים היחידים מראשי זקני הדור אשר נשארו לפלטה להקים כל זה על תלו ולהביא כל זה לתוך סדר המשנה ללמדה את בני ישראל שימה בפיהם לדורות עולם.
דברים רבים היו שם אשר יכלו להוסיף בתוך המסכתות הסדורות כבר, בתוך פרקי הענינים הסדורים כבר.
אבל נמצאו גם דברים אשר לא נסדר עוד על ענינם דבר כמו כל סדר הקרבת התמיד אשר הי׳ מעשה יום ויום, וכן סדר עבודת יום הכפורים אשר נעשה מדי שנה בשנה על ידי ראשי הכהנים תחת השגחת זקני כהונה ובית דין (לז), וכן כל מעשה פרה, וכן לא נסדר עדיין כל דבר "מדות" דהיינו כל בנין המקדש עצמו המזבח והעזרות והלשכות בנויות בקדש ובחול, וכן כל דבר השקלים, והנוגע לאוצר המקדש, ודבר הכסף וכל כיוצא בזה.
ועל כל זה הוכרחו לחבר עתה או מסכתות שלמות חדשות, או פרקים שלמים, והם מסכתות יומא מדות תמיד ופרקים שלמים אשר באו לפנינו כמו במס׳ שקלים ובמס׳ פרה.
הערות
הערה (לז): ולשון המשנה ביומא פ"א מ״ג "מסרו לו זקנים מזקני בית דין״ וכו׳ ושם משנה ה׳ ״מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה״ וכו׳.