דורות הראשונים/כרך ג/פרק כ
כבר נתבאר לנו כי ברוחב דעתו וחכמתו השכיל רבן יוחנן בן זכאי להליט לפני אספסינוס את דבר הנשיאות במעטפה של "שושילתא דרבן גמליאל" והרומי לא הבין את כל רוחב הדבר הזה.
ידע רבן יוחנן בן זכאי עד כמה ינהרו כל העם אחר בית הנשיאים, וכאשר אך יורשה להם לשבת באין מפגיע ביבנה, המקום אשר הורשה לכל חכמי ישראל, "יבנה וחכמיה", אז יבוא דבר הנשיאות מעצמו ותבנה ותכונן אחדות כל העם על ידם, ובני ישראל ישובו לרקום עור ובשר תחת הנהגתם, ולאט לאט ישוב העם לכל כבודו הראשון. אבל המעשים עצמם מכיון שהתחילו לעשות דרכם הכריזו בפומבי על עושיהם, ובאמצם ברכים כושלות, ובקומם כל הרוס בישראל, בשלחם יד עזרה בכל המקום אשר הי׳ זה דרוש, ובסדרם חיי הקהלות והערים, ובקרבם עצם אל עצמו בתוך העם עצמו, גם בכל אשר השתדלו לבלי להראות אפי׳ פנים של זעיר אנפין בכל זה נראה פעולת הנשיאות גם מעצמה עד שגם הרומיים החלו להרגיש זה.
וביותר עוד כי הידועים אשר התהלכו עוד בין בני ישראל הציקו להם מאד במלשינותם עליהם לפניי הממשלה. והן דברי הגמ׳ בברכות ד׳ כ"ח:
"תנו רבנן וכו׳ אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים עמד שמואל הקטן ותקנה" וכו׳.
לפי שאז הותחלה עת אשר היתה השעה צריכה לכך, כי אבדן חוסן הלאומי וכל ניר של ממשלה פתחו שערים לפני הידועים לחשוב מחשבות הרס ואבדון לכל הפליטה הנשארת. ובהיותם אז עוד מעורבים בין בני ישראל וידעו כל תנועת יד ורגל, הביאו דבתם רעה גם על הנשיאות בפרט וגם על העם כולו בכלל, לאמר כי לא אבדו תקוותם לשוב ולהיות לעם העומד ברשות עצמו וכי יקוו לאור כי יבנה המקדש וירושלים תשוב לקדמותה.
כי על כן החליטה אז הממשלה שני דברים להראות להעם כי תקוותם לא תבוא ויחרשו העיר ואת ההיכל וירדפו את הנשיא.
והן דברי הברייתא בתענית כ"ט שם:
"תניא כשחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה בא אדון אחד ועמד בבית המדרש ואמר וכו'".
והדבר הזה מדבר רדיפת בית הנשיאים עוד בימי אספסינוס דהיינו זמן קצר אחר החרבן בא מפורש גם אצל אייזעביוס קירכעננעשיכטע III, 12 ויאמר שם: "לבד זה מסופר כי וועספאסיאן צוה אחר כבישת ירושלים לחפש ולמצוא את כל משפחת בית דוד למען אשר לא ישאר עוד אצל היהודים ניר מבית הממשלה והפקודה הזאת הביאה רדיפות רבות אצל היהודים."
ואף כי יאמר "אחר כבישת ירושלים" הדבר מתבאר מתוך דבריו שאין הכונה מיד לאחר כבישת ירושלים, כי אם לאחר זמן, איזה שנים אחר זה אחרי אשר כבר שקטה הארץ ממלחמת החרבן.
שהרי יאמר כי חפקודה הזאת הביאה רדיפות רבות אצל היהודים בכלל.
ומיד אחרי כבישת ירושלים הרי נרדפו היהודים על צוארם, וימים רבים עשה טיטוס חגי שעשועים בערי יהודה וסיריען, ובני יהודה לאלפים ורבבות הוכרחו להאבק עם חיות טורפות, ועוד דברים רבים מבהילים כאלה, וכל חיי היהודים היו הפקר אז ויהיו לבז ולמשסה.
ומה הי׳ אפשר אז להוסיף בנוגע להעם בכללו על ידי פקודה כזו בשעה שבלא זה השיגה אותם כל יד עמל באופן היותר נורא. ונאמר מפורש כי הפקודה הזאת הביאה רדיפות רבות להעם". אבל כן הדבר שהי׳ זה אחרי עבור הבהלה הראשונה, והעם התחיל לשוב מעט למנוחתו. ואייזעביוס אשר כתב דבריו מאות בשנים אחרי החרבן הי׳ אצלו גם ארבע וחמש שנים אחר החרבן בכלל "אחרי כבישת ירושלים" (לג).
אף גם זאת יוודע לנו מדברי אייזעביוס כי לא הי׳ בזה דבר רדיפת הנשיא לבד, כי אם שיחד עם זה באו גם רדיפות להעם. וזה ישוב ויורה לנו ככל דברינו כי בא הדבר על ידי אשר ראו הרומיים כי על ידי בית הנשיא נתחזק רוח העם, ראו והכירו כי על ידי פעולת הנשיאות התחיל העם לשוב ולהרגיש את נפשו ואת עצמו, ראו הרומיים והכירו כי לא נפזרו עצמיו לפי שאול ככל אשר חשבו אחר המלחמה, כי אם יתעודד ירפא שבריו ויקום לתחי׳ וגם ישוב לכל תקוותיו. והן דברי הברייתא כי עשו אז הרומיים שני הדברים יחד:
חרשו את העיר ואת ההיכל להראות כי כלה ונחרצה מאת ממשלת רומא לבלי לתת לבני ישראל לשוב לקדמותם;
והתחילו להצר צעדי הנשיא, וגם החלו לחשוב מחשבות להרוג את הנשיא ולרדוף את בית הנשיאים בכלל.
ויעשו אז גם עוד דברים לשבר את כל מצב העם ככל אשר יבואר לפנינו.
ובמשנה בא את אשר הי׳ בתשעה באב, כי חרישת העיר הי׳ ביום ההוא עצמו ועל זה הוסיפו בברייתא כי בעת ההיא באשר נחרש גם ההיכל נרדף גם הנשיא רבן גמליאל:
"תניא כשחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל, (אז גם) נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה בא אדון אחד וכו׳" (לד).
וטורנוסרופוס זה אשר חרש את ההיכל הוא שר צבא רומי בירושלים, אשר מאחרי המלחמה והחרבן היתה ירושלים ומקום המקדש תחת פקודתו ככל אשר הוא מבואר בדברי יאזעפוס ה"מלחמת היהודים" VII, 2. ויאזעפוס יספר שם איך בא שמעון בן גיורא בשבי׳ אחרי אשר אזל הלחם מכליו כתוך המנהרה תחת המקדש אשר התחבא, ויאמר שם:
"שמעון לבש בגדים לבנים ועליהם בגד אדום ויצא מתוך המנהרה במקום אשר לפני זה עמד שם המקדש, בתחילה נבהלו מפניו אנשי הצבא הרואים אותו ויעמדו משתאים, אך אחר זה שב רוחם ויקראו לו "מי אתה", שמעון השיב להם רק זאת כי ישלחו לקרוא לראש שרי הצבא, ואנשי הצבא מהרו להודיע זה לטערענטיוס רופוס Terentius Rufusאשר גם בא מיד, אותו השאיר טיטוס לראש על הצבא." ולא לבד כי מפורש בזה דבר טורנוסרופוס שר הצבא בירושלים עצמה ועל מקום המקדש בראשית ימי רבן גמליאל ביבנה,
כי אם גם הרבה יותר, שאך שם זה של שר הצבא הזה כפי אשר בא שמו אצל יאזעפוס אך הוא יתאים עם זה אשר בא בהברייתא, ולא שם הנציב אשר הי׳ בימי ביתר.
כי הנציב בימי ביתר בכל אופני השם אשר נמצא עליו הי׳ שמו "טוניוס רופוס". "ושירער בח"א עמוד 647העמיד כמה אופני השם אשר נמצא בהמקורים על הנציב בימי ביתר והם Tineius Rufusובמקור אחר יקרא Tinnius Rufus ואצל היעראנימוס בא עליו Timo Rufusושירער יאמר שם כי העיקר הוא שהי׳ שמו Tineus Rufus. וגם קראכמאל הזקן עצמו במורה נבוכי הזמן כפי אשר קרא בדברי חוקרי העמים יכתוב גם הוא עמוד 93 בלשונו:
"התקסר אדריינוס והסיר את קוויעטוס ויהי להגמון אניוס (רפוס) או טוניוס רופוס.״
אבל גם אניוס רופוס גם טוניוס רופוס שניהם אינם טורנוס רופוס.
ורק זה שהניח טיטוס אחרי המלחמה לשר הצבא בירושלים ובמקום המקדש הוא הי׳ באמת שמו טערענטיוס רופום, והוא בלשון הברייתא טורנוס רופוס. ומפני שהסופרים לא ידעו להבדיל בין טורנוסרופוס לטוניוס רופוס, על כן גם החליפו בגמ׳ ובמדרשים את שם זה על זה.
ובירושלמי סוטה פרק ה׳ הלכה ה׳ נשאר עוד על השני אשר הי׳ בימי ביתר השם טוניוס רופוס: "ר' עקיבא הוה מתדין קומי טונוסרופוס הרשע אתת" וכו׳. והוא המעשה אשר היתה במות ר׳ עקיבא אחרי ביתר אשר היתה באמת עם טוניוס רופוס.
ונפלא הדבר לראות עד כמה לא נחקרו דברי ימינו עד שחשבו כולם שבכל העת מן החרבן עד ימי ביתר לא הי׳ שם כי אם טוניוס רופוס אחד.
ועל ידי זה נשתבשו ונסתבכו כולם בדברי הברייתא בתענית שם.
שהרי לא יוכל להיות ספק כלל שלבד הנציב אשר הי׳ בימי ביתר הוזכר בגמ' ומדרשים גם טורנוסרופוס אחר אשר הי׳ בודאי הרבה לפני זה.
כי הנה טונוסרופוס שהי׳ בימי ביתר חי גם אחרי מות ר׳ עקיבא כי על ידו הומת ר׳ עקיבא, ובירושלמי סוטה פרק ה׳ הלכה ה׳: ר׳ עקיבא הוה מתדין קומי טונוסרופוס הרשע אתת ענתה דקרית שמע שרי קרי וגחיך אמר ליה סבא סבא או חרש את או מבעט ביסורין את אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא לא חרש אנא ולא מבעט ביסורין אנא אלא כל ימי הייתי קורא את הפסוק הזה ואהבת את ד׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" וכו׳.
והדברים האלה עצמן שנאמרו בזה הירושלמי "ר' עקיבא הוה מתדין קומי טונוסרופוס הרשע" וכו׳ מפורש בבבלי ברכות דף ס"א שהי׳ זה בשעה שנהרג ר' עקיבא ובא שם: "תנו רבנן פעם אחת גזרה המלכות וכו׳ אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לר׳ עקיבא וכו׳ בשעה שהוציאו את ר׳ עקיבא להריגה זמן קריאת שמע הי׳ והיו סורקים את בשרו וכו׳ אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה" וכו׳.
ומבואר כי הוא מעשה אחת(לה) ונהרג על ידי טונוסרופוס כמו שהוא בירושלמי.
והוא גם דבר ידוע בדברי הימים ומפורש גם אצל אייזעביוס (ומבואר בדברינו על ימי ביתר) כי טונוסרופוס הוא הי׳ המשחית המחבל אחרי לכידת ביתר, ור׳ עקיבא הלא נהרג אז. אבל הנה בגמ׳ במס׳ נדרים דף נ׳ נאמר ״מן שית מילי איעתר ר׳ עקיבא מן כלבא שבוע וכו׳ ומן אשתו של טורנוסרופוס״ וכו׳.
והאם אפשר להעלות על הדעת כי בחיי נציב המדינה הלכה אשתו ונתגיירה ונשאה ר' עקיבא ותביא אליו מבית בעלה עושר ונכסים וטורנוסרופוס ראה ושתק, הן יקח איש את אשתו ולא יסקלוהו. ובאמת כי שם בנדרים דף נ׳ בא בדברי רש״י ז״ל מפורש "ונתגיירה לאחר שמת בעלה ונשאת לו והביאה לו ממון גדול".
ורבינו גם הוא ידע כי ר׳ עקיבא נהרג על ידי טונוסרופוס, אבל הי׳ פשוט לרבינו שזה טורנוסרופוס אחר, ימים רבים לפני זה, ולאחר מותו נשאת אשתו לר׳ עקיבא. והדבר אי אפשר גם מצד אחר כי בימי טונוסרופוס הנציב אשר הי׳ נציב בארץ יהודה אחרי קוויעטוס דהיינו בימי ממשלת אדרייאנוס אז כבר הי׳ ר׳ עקיבא בזקנותו הגדולה והמופלגת, ועוד מעט וכל הארץ גם רגזה תחתיה, והגזירות באו בכל תקפם. והדבר פשוט שהבונה בנדרי-ם שם ,לטורנוסדופוס אחר אם לשר הצבא בירושלים אשר חרש את ההיכל ,או שהי׳ שם ,נם עוד •טליש* והשמות האלה היו יטכיהים ׳מאד אצל הרומיים(לו). ובימים ההם הי׳ ר׳ עקיבא עוד בימי העמידה, ולקחה לאחר מות בעלה. ונפלא מאד כי באמת יביא הבישאף-מינטער בס׳ Judische Krieg unter den Kaisern Trajan und Hadrian עמוד 42דברי היעראנאמוס בפירושו לזכרי׳ קאפיט׳ ח׳ יאמר שם:
"כי על פי קבלת היהודים צוה טיטוס לאניוס רופוס לחרוש את ההיכל."
ומינטער יאמר שם על זה "אבל זה הי׳ בימי אדרייאנוס".
והוא רק טעות מבואר כי בדברי היראינימוס אשך שמע קבלת היהודים כי הי׳ זה בימי טיטוס כן הוא. וכידוע כי בשעה שהי׳ אספסינוס קיסר, משל עמו יחד גם טיטוס בנו, והיהודים דברו מטיטוס הרבה יותר ממאספסינוס לפי שכל מצור ירושלים, החרבן, ההרג והשביה היו כולם על ידו.
ועל כן שמע זה היעראנימוס מהיהודים על שם טיטוס, והכל אחת והי׳ זה בימי טיטוס ואספסינוס, כמו שהם גם דברי אייזעביוס, אשר הי׳ אז רדיפת הנשיאות והעם.
וכל הדברים קוראים זה לזה ויתאימו יחד כי בימי אספסינוס וטיטוס נרדף רבן גמליאל, והי׳ זה בהזמן אשר נחרש ההיכל, ולפני זה כבר נחרשה העיר, ויחד עם כל זה פגעו צרות רבות ורעות לכל העם.
וכן הדבר ככל אשר כבר נתבאר כי רבן גמליאל הי׳ אז הנשיא, וכל דבר חיזוק העם אחר החרבן ורקמם עור ובשר הלך על ידו, ועל כן פגע בו המבט לרעה של הרומיים. וד׳ סכך עליו באברתו, וחמס מלאכי מות נשקע, ורבן גמליאל שב לעבודתו הגדולה וחפץ ד׳ הצליח בידו.
הערות
הערה (לג): ולפנינו בימי ביתר יבואר כי גם בכלל דבר לא הי׳ לאייזעביוס בנוגע לבני ישראל עם צמצום דבר המאורעות.
מטרת דבריו לא היו דברי הימים כי אם לשמוח לאיד ולבשר בגוים כי בני ישראל נלקו בכפלים.
הערה (לד): ובזה צדקו דברי ראפאפורט בערך מלין 18 שכתב על דברי המשנה "וצריך לאמר דלפי גודל הצרה קא חשיב".
דבאמת דבר ביתר היתה אימה חשיכה כי נגדעה אז כל קרן ישראל. ומעם ארצו נעשו בני ישראל מאז ואילך לסחופים ומדולדלים וימעטו וישחו, ויתהלכו כצללים, ואת ארץ יהודה משוש תפארתם הוכרחו לעזוב כמעט לגמרי, ותהי צרתם ושברם כמעט גדול יותר מהחרבן עצמו.
ולשון רבנו הגדול הרמב״ם ז״ל על לכידת ביתר ״והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש״ (פרק ה׳ מהלכות תעניות ה״ג).
לעומת זה דבר חרישת העיר, הנה כבר גם מלפני זה עמדה ירושלים חרבה ושממה מימי החרבן, ואז כבר גם נשרף המקדש. הערה (לה): רק ככל דרכי האגדות במקומות שונים שיש בהם שינוים בפרטים, אבל אין זה נוגע לדברינו כי העיקר הוא עצם הדבר עצמו.
הערה (לו): וגם בסוף ימי אויגוסטוס הי׳ נציב ביהודה אניוסרופוס כמו שהוא אצל יאזעפוס אלטטי׳ XVIII, 2, 2.