דורות הראשונים/כרך ג/חלק שני/פרק לה
הרדיפות הכוללות.
דברי ימי ישראל מכוסים בערפל כל כך עד כי אם גם הרגיש אחד איזה מעשה כוללת הניכרת מעצמה הוכחש מחביריו.
כבר הרגיש אחד מחוקרי העמים מתוך מקורי הרומיים כי ערך שש עשרה שנה אחרי החרבן, היתה התרגשות חדשות ביהודה.
אבל מפני שלא ידע עד מה במקורי ישראל חשב שהיתה שם מלחמה בין הרומיים וישראל, ועל כן הוכחש מחביריו בחפשם על זה אצל סופרי ישראל מקור בזה, ולא מצאו שם דבר.
ולא ידעו כי סופרי ישראל היו בדברי ימי ישראל כחולמים.
וכן הדבר כי לא היתה אז מלחמה, אבל היו רדיפות גדולות וכוללות.
חפראפעסאר שירער ח"א עמוד 661 יאמר:
״אם באו מהומות מדיניות ביהודה בימי הקיסר דאמיציאן היא שאלה גדולה כי מתוך רמזים אחדים אשר באו במיליטערדיפלאם משנת 86 (היינו כשש עשרה שנה אחר החרבן) נמצאו חוקרים אשר החליטו כן אבל מזה לבד אין הדבר מוכרח בהחלט כמו שנתבאר בעמוד 644".
ושם בעמוד 644 יאמר שירער: ״על מיליטערדיפלאם אחד של דאמיציאנוס משנת 86 יזכרו בני החיל אשר גמרו חק עבודתם (וועטעראנען) משתי אאלען וארבע קאהארטים אשר עמדו ביהודה תחת פקודת פאמפעיוס לאגניגוס, מפרטים אחדים אשר יבואו בהדיפלאם יחליט הענצען כי הי׳ דבר מלחמה ביהודה אז אבל הראיות אינם מכריחות״.
ובהערה 4שם יוסיף שירער לאמר:
״ראיותיו של הענצען הם ראשונה כי הקאהארטע I Augusta Lusitanorum אשר הוזכרה בהדיפלאם, עמדה זמן קצר לפני זה בפאננאגיען, ומזה הננו רואים כי הובאו אז לארץ יהודה לחזק את אנשי הצבא אשר נמצאו שם לפני זה, וזאת שנית כי הוועטעראנען אף כי השיגו אז על פי הדיפלאם הזה זכות אזרחים בכל זה לא השיגו החופש מעבודת הצבא וזה יורה כי היו נדרשים שמה, אבל הראיות אינם מכריחות וכו'״.
והנה שירער עצמו ידע שראיותיו של הענצען הנם דברים שיש בהם ממש, רק שכדבריו בעמוד 661 הוא לאמר ״כי מזה לבד אין הדבר מוכיח בהחלט״.
אבל כן הדבר שיש לנו על זה במקור ישראל דברים ברורים ומפורשים.
וביבמות ד' י"ד הובאו בגמ׳ דברי התוספתא שם פרק א׳:
״אמר ר׳ יוחנן בן נורי היאך הלכה זו רווחת בישראל (בדין צרת הבת) נעשה כדברי בית שמאי הולד ממזר לדברי בית הלל נעשה כדברי בית הלל הולד פגום לדברי בית שמאי בואו ונתקן להן לצרות שיהו חולצות ולא מתיבמות לא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה השעה״(מא).
ועלינו לראות מתי עסקו ביבנה בבירור השאלה הזאת, והנה ביבמות ד׳ ט"ז נאמר:
״בימי ר' דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין והי׳ הדבר קשה לחכמים וכו׳ אמת מי ילך ויודיעו אמר להן ר׳ יהושע אני אלך ואחריו מי ר׳ אלעזר בן עזריה ואחריו מי ר׳ עקיבא וכו׳ תפסו לר׳ יהושע והושיבהו על מטה של זהב אמר לו רבי אמור לתלמידך אחר וישב אמר לו מי הוא אמר לו ר' אלעזר בן עזריה אמר ויש בן לעזריה חבירנו וכו'״.
והנה לא יוכל להיות ספק שהי' זה בזמן לא רחוק אחר החרבן עוד טרם ״בו ביום״ עוד טרם הורידו את רבן גמליאל מנשיאותו, ולפני מה שהקימו את ר' אלעזר בן עזריה במקומו.
שהרי המאורע הגדול הזה הרעיש אז את כל העם, כי נכדו של הלל הזקן דור חמישי בנשיאות דור אחר דור הורד מנשיאותו אחרי אשר כמה שנים נהג נשיאותו ברמים, ועל כסאו הושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה איש ממשפחה חדשה.
וכי גם יחד עם זה הי׳ אז הוועד הגדול של ״בו ביום" אשר הרעיש גם הוא את כל חכמי הדור יחד.
ואיך אפשר לאפר שר׳ דוסא בן הרכינס זקן הדור לא שמע ולא ידע דבר מכל המעשים הגדולים והמרעישים האלה. ואיך אפשר כי לא שמע ולא ידע גם שמע נשיא הדור אשר נבחר מחדש, ולא ידע גם שמו, ויותר שלא שמע עד עתה גם ממציאותו של ר׳ אלעזר בן עזריה עד כי שאל עליו ״ויש בן לעזריה חבירנו".
ור' דוסא בן הרכינס אף כי מפני זקנותו כבר ישב בביתו, ולא בא עוד לבית הוועד, בכל זה ידע היטב את כל הנעשה בין חכמי ישראל, וגם דברים פרטים שהיו שם ידע היטב וגם התערב בהם.
ובמס׳ ראש השנה פרק ב׳ משנה ח׳ נאמר:
״מעשה שבאו שנים ואמרו וכו׳ וקבלן רבן גמליאל אמר ר׳ דוסא בן הרכינס עדי שקר הם וכו׳ שלח לו רבן גמליאל (לר׳ יהושע) גוזרני וכו׳ בא לו אצל ר׳ דוסא בן הרכינס אמר לו וכו'״.
והמעשה הזאת היתה רק שנה אחת לפני הקמת ר׳ אלעזר בן עזריה לנשיא כמו שמפורש בברכות כ"ז ״אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בראש השנה אשתקד צעריה״.
ומבואר דאך שנה אחת לפני המעשה הגדולה והכוללת דעברוהו לרבן גמליאל והקימו את ר׳ אלעזר בן עזריה לנשיא התערב ר׳ דוסא בן הרכינס גם בהמעשים הפרטים אשר היו שם, וגם הציעו אותם לפניו.
ואיך יעלה על הדעת כי לא ידע שנה אחת אחר זה ממאורע גדול וכולל אשר נפל בישראל מאורע כללי של כל ישראל אשר לא הי' כמוהו, הורדת רבן גמליאל מנשיאותו והקמת נשיא חדש, ולא ידע גם ממציאותו בעולם.
והדבר מתבאר מעצמו שהי׳ זה לפני המאורע של ״בו ביום״ ואז לא ידע ר׳ דוסא בן הרכינס גם ממציאות ר׳ אלעזר בן עזריה, בהיות ר׳ אלעזר בן עזריה צעיר לימים ועדיין לא יצא טבעו בין החיים מחוץ לכותלי בית המדרש, ולבית הוועד כבר חדל ר׳ דוסא בן הרכינס לבוא, כלשון הברייתא במקום הזה ״ועיניו קמו מלבוא לבית המדרש״.
והי׳ אז ר׳ אלעזר בן עזריה בילדותו וכבר הראנו שכבר הי׳ אז עם ראשי הדור יחד גם בבני ברק.
ואז החלו בבירור השאלה הגדולה הזאת אשר לא נתבררה עוד.
ואחרי אשר גם בוועד של ״בו ביום״ לא מצאו את אשר הם מבקשים, ואז אחרי ימי הוועד הזה אשר כבר נתבאר כי הדור החדש היו שם מעתה ראשי המדברים, הציע ר׳ יוחנן בן נורי בבית המתיבתא ״בואו ונתקן להן לצרות שיהיו חולצות ולא מתיבמות, ולא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה להם השעה".
ועלינו לבאר הדבר יותר, ולהבין גם המעשים האלה אשר היו בפרק הזמן הזה שאנו עומדים בו ואשר נטרפה להם השעה.
כי אמנם רק אחרי אשר נכיר את ארחות דרכם הנפלאה בברורי הדברים נוכל להבין גם את זאת.
כי נראה ונשתומם על מתינותם הגדולה בברורי הדברים.
כי הנה בעסקם בהשאלה הזאת אז שאלו זה גם את ראש המדברים את ר׳ יהושע. ובא בגמ׳ יבמות ד׳ ט"ו ובתוספתא פרק א':
״שאלו את ר׳ יהושע צרת הבת מהו אמר להם מחלוקת בית שמאי ובית הלל והלכה כדברי מי אמר להם מפני מה אתם מכניסין ראשי בין שני הרים גדולים בין שתי מחלוקות גדולות בין בית שמאי ובין בית הלל מתירא אני שמא ירוצו גולגלתי אבל אני מעיד לכם על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים משפחת בית צבועים מבן עכמאי ומשפחת בית קופאי מבן מקושש שהם בני צרות ומהם כהנים גדולים ושמשו על גבי המזבח".
והנה דברי ר׳ יהושע הלא הנם עדות ברורה, ועוד יותר מזה.
שהרי אין עדותו רק דבר הוראה לבד כי אם גם הלכה למעשה.
והדבר הזה הי׳ כבר הוראה מזמן קדום שהרי בימי ר׳ יהושע היו כבר כהנים גדולים ממשפחה זו דהיינו מבניהם או בני בניהם אשר נתגדלו אחר זה.
ובכל זה לא הכריעו הדבר על ידי זה ור׳ יוחנן בן נורי הציע ״אמר ר' יוחנן בן נורי היאך הלכה זו רווחת בישראל וכו׳ בואו ונתקן להן לצרות שיהו חולצות ולא מתיבמות״.
ולבד דברי ר׳ יהושע הי׳ שם גם חבר גדול בעדות גם ר' דוסא בן הרכינס אשר אמר שם יבמות ט"ז: ״אבל מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים צרת הבת אסורה וכו׳".
ובכל זה לא הוכרע הדבר אז אף שבענינים אחרים הי׳ בזה די להכריע הדבר.
אבל ענין הדבר זה הוא.
כשאין הספק על היסוד עצמו כי אם על פרט הבא בתוך יסוד קבוע וידוע אז אפשר לברר את הדבר מתוך עניני היסוד עצמו,
ואז אם הי' מחלוקת איך ללמוד זה מהיסוד, הנה אם מצאו עדות בבית הוועד, וכאשר דקדקו בבית הוועד ונמצאה העדות מכוונת והדברים ברורים והדעת מכרעת כן על היסוד הכללי הידוע, אז הוכרע הדבר כן על פי דעת רוב חכמי הוועד והסכמת דעתם.
לא כן דבר צרת הבת, דבר זה יצא מכללו בכל התורה כולה, והוא דבר היחידי אשר הספק בא על היסוד עצמו.
ועל כן אין ממה לדון בו מעצמו וקשה מאד ההכרעה.
ובהיותם מתונים מאד בברורי ההלכות עד כי גם בשאלות פרטיות בא עליהן בחולין ד׳ מ״ח:
״התליע כבד שלה זה הי׳ מעשה ועלו עליה בני עסיא שלש רנלים ליבנה לרגל שלישי התירוה להם״.
וכן במס׳ פרה פרק ז׳ משנה ו׳:
״המוליך את החבל בידו לדרכו כשר ושלא לדרכו פסול זה הלך ליבנה שלשה מועדות ובמועד שלישי הכשירו לו הוראת שעה".
וכל זה בשאלה פרטית, אשר גם בזה היו מתונים בדין מאד ורק לרגל שלישי החליטו.
אבל בשאלה גדולה כוללת במקום שיחסר היסוד אשר נסתפקו בו, שם חפשו למצוא דבר ברור. ועל כן אחרי אשר גם בוועד של ״בו ביום״ לא מצאו את אשר הם מבקשים,
אז אחרי ימי הוועד הזה הציע ר' יוחנן בן נורי בבית המתיבתא להחליט זה מעתה לספק שלא נתברר ״בואו ונתקן להם לצרות שיחו חולצות ולא מתיבמות״ והיינו להחליט שזה דבר הנשאר בתור ספק.
אבל כל החלט של חכמי הדור בהמתיבתא לא בא בין יום ולילה, ודבר יותר קטן מזה, היתר שמן של עכו״ם, שלא הי׳ כי אם תקנה דרבנן שלא פשט איסורו בכל ישראל, גם על זה נאמר בירושלמי ע״ז פ"ב ה״ח שכאשר הגידו לרב בהיותו בבבל שזה הותר בהמתיבתא בארץ ישראל השיב ״עד דאנא תמן אנא ידע מאן ערער עלה שמלאי הדרומי".
וכמו שכבר נתבאר לנו זה בדברינו בח"ב עמוד 216לאמר ״שקודם שהתירו הי' שם שקלא וטרי׳ בין חכמי הדור ולא פתאום התירו כי אם שדברו מזה בבית הוועד וחזרו ושקלו וטרו ביניהם כבר מימים עד שבא הדבר שעמדו למנין וכו' ועל כן ידע רב כי בעוד היותו שם טרם עלה זה מקרוב לבבל הי׳ ר׳ שמלאי מהחפצים להתיר וכו'״.
וכן הי׳ הדבר גם בזה כי התישבו על זה ושקלו וטרו אם לעשות התקנה הזאת אם לא וחזרו והתישבו ״ולא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה השעה״(מב).
וקרוב הדבר מאד כי דבר הוועד הגדול של בו ביום זה עצמו החיש הרעה על ידי עושי רצון הקיסר דאמיטיאנוס איש הדמים, אשר הי׳ באמת בזמן הזה עצמו, היינו קרוב לשנת 86שהוא שש עשרה שנה אחר החרבן.
כי כל המעשים האלה יחד הרעישו את ערי ישראל, ונשמעו בין החיים ונודעו גם בין הרומיים.
ואף גם זאת כי לרגלי זקני הדור אשר נקבצו מכל ערי ישראל, באו גם כל השייכים להמתיבתא אשר לא באו שם מראשית ימי דאמיטיאן עד היום, כי לא נאסף הוועד בכללו, וכי גם נוסף על כל זה נאספו שם אז גם המון תלמידים רבים, עד כי חכמי הדור ראו צורך השעה לבלי לדחות כל אלה לאחוריהם, ויבטלו לשעה גם את הבחינות, ויתנו להם רשות להתחשב בתור תלמידי בית הוועד עצמו, ״תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח וניתנה רשות לתלמידים להכנס".
והבאים הי׳ מספרם רב מאד כמו שנתפרש בבבלי ברכות כ"ח ובירושלמי ברכות פ"ד שנתוספו אז ארבע מאות ספסלי או שבע מאות.
והוא גם מטבע הדברים כי בהיות האסיפה ההיא כיוצאת מן הכלל לדברים אשר הרעישו לפני זה את כל פנות העם,
הנה נהרו הפעם לבית הוועד כל אשר יכונה בשם תלמיד, וכל איש אשר התאבק בעירו בעפר רגלי חכמי התורה.
אבל השר הרומי היושב ביבנה, גם הוא ראה והתבונן בכל המעשים האלה, ובכל אשר ידע כי אין בזה כי אם הנוגע לבית הוועד פנימה, עשה בכל זה את שלו להודיע מהתנועה הגדולה הזאת גם להגמון סוריא וגם לרומא.
והרומיים אשר היתה עינם צופיה על כל תנועת יד ורגל אצל בני ישראל, ובפרט הקיסר עצמו אשר היתה עינו רעה לבני ישראל, ואשר ראה וידע את תנופת ידם עוד מימי המלחמה הגדולה מלחמת החרבן, הוא הפיל חשד גדול בהוודע לו מההתעוררות הגדולה הזאת אשר גם באה ונהיתה במקום לב האומה ביבנה.
ובפרט נודע עתה ביותר דבר הנשיאות בישראל אשר היתה מהחרבן עד היום רק תחת מסוה של גדול הדור בתורה.
כי בהיות עתה דבר שיחת כל העם רק הורדת הנשיא והקמת הנשיא, ושיבת הנשיא מבית דוד למקומו הראשון, נהי׳ כל דבר הבית הגדול הזה ומעשיהם בתוך העם לבולט ביותר.
וכן דברי אייזעביוס קירכענגעשיכטע III, 19 בדברים ברורים:
״דאמיטיאנוס הוציא פקודה להמית את כל משפחת בית דוד״.
ורק מפני שכל חוקרי דברי הימים לא עמדו על מעשי הימים ההם וכל דבר הי׳ להם ענין לעצמו, ולא ידעו לא זמנם ולא ענינם, כי על כן לא צרפו הדברים יחד, וידחום מחסרון ידיעה.
ומפני שלא ידע שירער ענין הדברים יטעון על דברי הענצען ״אבל מזה לבד אין הדבר מוכרח בהחלט".
וישוב ויטעון כן גם על דברי אייזעביוס בעמוד 661 ויאמר:
״קשה הדבר לבחון ולדעת עד כמה יש בדברים האלה מעשי דברי הימים, אבל גם קשה לחשוב כי הנם קלוטים מן האויר וכו׳ אבל זה ודאי כי לא היו דברים גדולים בהרדיפות האלה שהרי לא ידע מזה שום מקור אחר, וכן גם אם באו התרגשות מדיניות (Politische Unruhen) בימי דאמיטיאן גם הוא עוד שאלה גדולה״.
וכל זה הוא מפני שטעו גם שירער גם הענצען עצמו בענין הדברים.
ויהיו כל חקירותיהם אם מוכח מתוך הדיפלאמים ההם כי היתה שם מלחמה ביהודה, ועל כן לא מצאו דרכם.
אבל אין ספק כי לא הי׳ אז מלחמה ביהודה, ולא מרדו היהודים ברומיים.
כל הדבר הי' חשד חנם אשר חשדו הרומיים את היהודים אחרי וועד ״בו ביום" ועל כן חזקו אז את מצב החיל התמידי בארץ יהודה וגם רדפו את בית הנשיאים.
וכבר הערנו כי זה עצמו את אשר המתיבתא ביבנה היא לבדה נקראה ״כרם ביבנה״ הוא לפי שהמתיבתא הזאת נבנתה כמו רמים ותיף בגדלה מה שלא הי׳ ביתר המתיבתות כולם אשר באו אחריה.
ולבד המתיבתא הי׳ שם גם בית הנשיא עצמו מראה גדולה ונפלאה.
ורבן שמעון בן גמליאל יאמר במס׳ בבא קמא ד׳ פ"ג ״אלף ילדים היו בבית אבא המש מאות מהם למדו תורה וחמש מאות למדו חכמת יונית״.
וכבר נתבאר לנו על זה בח"ב עמוד 5 שהכונה לנערים גדולים.
וכל אלה מבני משפחתו קרוביו מיודעיו הגדולים אשר התיחסו לבית הנשיאים.
כי על כל זאת באשר נטתה עליהם המלכות קו של חשד, ותגדיל את חילה בארץ יהודה, ותתחיל לספור את צעדי הנשיא ביבנה, נטרפה להם השעה שם.
וכן הדברים ביבמות שם ״אמר ר׳ יוחנן בן נורי וכו׳ ולא הספיקו לגמור את הדבר עד שנטרפה להם השעה״.
והיינו שראו סכנה קרובה אם לא ימהרו לעזוב את יבנה ואת כל ארץ יהודה מקום עיקר חשד הרומיים, כי ירצו בני ישראל לשוב לבצר עמדתם וללכת לארץ הגליל.
ונוכל לדעת המצב הנורא אז בארץ יהודה ממשנה וגמרא מאת אשר נראה עד כמה הי׳ גדול החשד אז שם על בני ישראל, ועד כמה שמו אז הרומיים לב ממש לכל תנועת יד ורגל, ועד כמה התנפלו עליהם בימים ההם על כל צל תהו וחשד שאין לו מקום.
ובא במס׳ ראש השנה ד׳ ל״ב (פרק ד׳ משנה ז׳):
״העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל״.
ובגמרא שם ״אמר ר׳ יוחנן בשעת גזרת המלכות שנו״.
ובירושלמי שם מיד אחר המשנה נאמר: ״ר׳ יעקב בר אחא בשם ר׳ יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם הולכין ועמדו עליהן והרגום מיגו דאינון חמין לן קראיי שמע ומצליין וקורין באורייתא מצליי ותוקעיין אינון אמרין בנימוסין אינון עסיקין״.
ולא יוכל להיות שום ספק שכל זה הי׳ בשעת שלום, ולא בשעת מלחמת ביתר.
כי בימי מלחמת ביתר השמידו הרומיים את כל היהודים את אשר מצאו ונפלו לידם.
וכן אי אפשר שהי׳ זה בגזירת המלכות אחרי ימי ביתר, דהיינו בימי השמד שהרי מפורש כאן ״מגו דאינון חמין לן קראיי שמע ומצליין וקוראין באורייתא מצליי ותוקעין אינון אמרין בנימוסין אינון עסיקין".
ובימי השמד אחר ביתר גזרו על כל המצוות והדבר הזה עצמו ״בנימוסין אינון עסיקין״ הי׳ אז דבר אשר בני ישראל נהרגו על זה.
וגם לא יוכל להיות שהי' זה בימי הגזירות של אדריאנוס לפני ימי ביתר אשר מתוך הגזירות ההם באה המרידה ככל אשר יבואר לפנינו. כי הלא אז לא נתנו לבני ישראל לקרות את שמע, וכאן מפורש שלא הקפידו הרומיים כלל על קריאת שמע ותפלה וקריאת התורה וכל מה שהתנפלו עליהם הי׳ רק מפני שפעם אתת תקעו בראשינה והיו השונאים סבורים "שמא עליהם הם הולכין".
אבל בימי הגזירות של אדריאנוס לפני ביתר מפורש שלא נתנו להם לקרות קריאת שמע, ובא בתוספתא ברכות פרק ב׳: ״אמר ר' מאיר פעם אחת היינו יושבין לפני ר׳ עקיבא והיינו קורין את שמע ולא היינו משמיעים לאזנינו מפני קסדור אחד שהי׳ עומד על הפתח אמרו לו אין שעת הסכנה ראי'״.
וזה ודאי כי זה לא הי׳ בשעת השמד, כי אם בימי גזירותיו של אדריאנוס לפני המלחמה, הגזירות אשר על ידן באה מלחמת ביתר וככל אשר יבואר כל זה במקומו לפנינו.
ואחרי אשר במשנה ראש השנה שם ובדברי הירושלמי מבואר כי לא הקפידו אז לא על תפלה ולא על קריאת שמע ולא על הקריאה בתורה וכל ההתנפלות עליהם היתה רק על זה לבד שכשתקעו בשופר חשבו שזה אות למלחמה ״והיו השונאים סבורין שמא עליהם הם הולכין״,
הנה הדבר מבואר שהי׳ זה בשעה שלא גזרו על ביטול המצוות, בשעה שכל הרדיפות היו רק זה עצמו שחשדו את בני ישראל חשד של מחשבת מרד, ובכל תנועה קלה חשדו אותם בזה.
וזה הי׳ רק בימי דאמיטיאן בערך שנת 86 היינו אחרי שש עשרה שנה להחרבן.
וכבר נתבאר כי מאז ואילך גדל חשד הרומיים על ישראל, עד שלא לבד שהתחילו לרדוף את כל בית הנשיאים בחשבם כי מהם תצא המרידה כי אם שגם הגדילו את מספר הצבא התמידי העומד בארץ יהודה.
ואלה ראשי הצבא החדשים אשר זה מקרוב עמדו בפאננאניען ולא ידע את דרכי בני ישראל, אשר עמדו עתה במקום אחד בארץ יהודה בשמעם שם קול שופר היו סבורים שזה אות למלחמה ״והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם הולכין ועמדו עליהם והרגום".
וכמה יתאימו הדברים האלה עם הרוח של קטב מרירי אשר שרר במלכות רומי בימי דאמיטיאן גם בנוגע להרומיים עצמם.
והסופר הרומי טאציטוס יאמר (Agric, 2) בנוגע לימי דאמיטיאנוס שבא אז המעמד היותר גרוע והיותר אחרון בעבדות כי לא הי׳ אפשר לא לדבר יחד חפשי ולא גם לשמוע דברי חבירו, כי על כל זה היו אורבים ומלשינים ודיינים לבחון ולדון.
וכל זה בנוגע להרומיים, ומזח נוכל להבין מה הי׳ אז עם בני ישראל, כאשר גם עוד חשדו אותם במחשבת מרד.
ועל כן תקנו לבלי לתקוע עד תפלת מוסף ״מגו דאינון חמין לון קראיי שמע ומצליין וקוראין באורייתא ומצליי ותוקעין אינון אמרין בנימוסין אינון עסיקין״.
וכל הדברים הלכו כן מן ערך שש עשרה שנה אחר החרבן (86 למספרם) עד ערך כ"ה אחר החרבן דהיינו עד אחרי מות דאמיטיאן איש הדמים גם להרומיים עצמם. והן דברי הספרי דברים פרשה וזאת הברכה על הכתוב אף חובב עמים.
״וכבר שלחה מלכות שני סרדיטאות ואמרה להם לכו ועשו עצמכם גרים וראו תורתן של ישראל מה טיבה הלכו להם אצל רבן גמליאל לאושא וקראו את המקרא ושנו את וכו׳״.
ואף כי הדבר הזה כבר הי׳ בימי הקיסר נערווא כמו שיבואר לפנינו, אבל זה ודאי כי לא אצל הקיסר הישר באדם הזה הוכרחו לעזוב את יבנה וללכת לנוד לארץ הגליל באושא.
כי אם שתחלת ביאתם לשם הי׳ בימי דאמיטיאן כמבואר, וישבו שם עוד במות דאמיטיאן ואז כאשר נערווא שם עינו לטובה על ישראל (יבואר לפנינו) שלח לבחון תורתם לדעת אם יש ממש בכל המלשינות והדיבות הרעות אשר שמו עליהם אויביהם.
ומבואר כי בימי דאמיטיאן הוכרחו לעזוב את יבנה ואת ארץ יהודה כולה ולבוא לארץ הגליל.
ועל העת ההיא אשר היו אז כולם בהגליל, ולא יכלו לעבר שנים ביהודה הוא שנאמר בתוספתא סנהדרין פרק ב׳:
״העיד חנניה איש אונו לפני רבן גמליאל שאין מעברין את השנה אלא ביהודה ואם עכרוה בגליל שהיא מעוברת".
והיינו כדברי הירושלמי סנהדרין פרק א׳ הלכה ב׳ דזה הוא רק אם אינם יכולים לעבר ביהודה.
״העיד חנניה איש אונו שאם אינה יכולה להתעבר ביהודה שמעברין אותה בגליל"(מג).
ומזה הננו רואים גם זאת שהיתה אז עת צרה לישראל בארץ יהודה עד כי גם לא יכלו לעבר השנה בארץ יהודה.
והוא זמן העת אשר ישבו באושא בהגליל כמבואר.
אבל גם בארץ הגליל לא הונח להם ובכל אשר נתכווצו באושא, וכל דבר המתיבתא שם היתה רק בדרך ערום ראה רעה ונסתר, ובזעיר אנפין מאד, בכל זה הוכרח רבן גמליאל והזקנים עמו לנוד כפעם בפעם גם משם עד יעבור זעם ולהתחמק משם ולשבת במקומות אחרים, וגם שם רק כמתארח בבית אחרים.
והן הדברים במס׳ שבת ד׳ קט"ו (ובמס׳ סופרים פ"ה הט״ו) ״אמר ר׳ יוסי מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל ברבי לטבריא ומצאו שהי׳ יושב על שולחנו של ר׳ יוחנן בן הנזוף ובידו ספר איוב תרגום והוא קורא בו וכו'״.
והלשון הזה מורה על עצמו שלא הי׳ שם רבן גמליאל בעברו לדרכו כי אם שהתמהמה שם וישב בטבריא בעת ההיא.
ועל כן בא גם זאת ״שהלך אצל רבן גמליאל ברבי לטבריא" דהיינו שישב אז שם.
והן גם דברי המשנה במס׳ עירובין ד׳ ק"א (פ"י מ"י): ״נגר שיש בראשו גלוסטרא ר׳ אליעזר אוסר ור׳ יוסי מתיר אמר ר׳ אליעזר מעשה בכנסת שבטבריא שהיו נוהגין בו היתר עד שבא רבן גמליאל והזקנים ואסרו להן ר׳ יוסי אומר איסור נהגו בה ובא רבן גמליאל והזקינים והתירו להן".
ומבואר שגם רבן גמליאל גם הזקנים היינו זקני המתיבתא כולם באו לשם בעת ההיא.
ועי׳ תוספתא תרומות פרק ב׳ הלכה י"ג: ״אמר ר׳ יהודה מעשה בשביון ראש בית הכנסת של כזיב שלקח מעכו"ם רבעי בסוריא ונתן לו דמיו ובא ושאל את רבן גמליאל שהי׳ עובר ממקום למקום ואמר לו המתן עד שנהי׳ בהלכה אמרו לו משם ראי׳ אף הוא שלח לו ביד שליח חרש מה שעשית עשית אבל לא תשנה לעשות כן״.
והרב בעל מנחת בכורים כתב שם ״שליח חרש לא גרסינן חרש וכן בהגהת הגר"א״.
וכבוד רבינו הגר"א במקומו אבל כפי מה שהוא לפנינו כן הוא, ואי אפשר כלל להגיה כי מי מהמעתיקים יטעה טעות כזה להוסיף מדעתו תיבת ״חרש".
והדבר פשוט שאין צריך להגיה בחנם וכפי מה שהוא כן הוא.
ורבן גמליאל בהיותו נרדף אז מהמלכות בא הדבר בתוך הזמן שגם לא הי׳ לו מקום קבוע כל עיקר, ״והי׳ עובר ממקום למקום״ כלשון התוספתא(מד).
והנשיא בשלחו שליח הי' הדבר רגיל כי השליח ישא הוד והולך בפומבי ובא ומוסר שליחותו בשם הנשיא שולחו בכבוד.
אבל הפעם אשר רבן גמליאל עצמו הי׳ כמסתתר ומתחמק, נשלח שלוחו רק בצנעא, לבלי יוודע לאיש והוא גם מסר שליחותו בשם הנשיא גם כן בצנעא.
הערות
הערה (מא): בגמ׳ שם נאמר על זה ״אמר לו ר׳ שמעון בן גמליאל מה נעשה לצרות הראשונות מעתה" והוא ט"ס פשוט וצריך להיות ״אמר רשב"ג״ ותיבת ״לו״ נמחק שרשב"ג לא הי׳ בזמן ר׳ יוחנן בן נורי ולא התוכח עמו, כי אם שהוא אמר כן בזמנו על דברי ר׳ יוחנן בן נורי, וכן הוא באמת בתוספתא ״אמר רשב"ג" והדבר פשוט כן. הערה (מב): וביותר היתה דבר ההתישבות מפני שהעם נהגו מכבר שהצרות פטורות בלא חליצה ונשאו לשוק וכדברי רשב״ג על דברי ר׳ יוחנן בן נורי ״מה נעשה לצרות הראשונות מעתה" אשר מזה מבואר שנהגו העם כן, ומחלוקת בית שמאי ובית הלל הי׳ אם הוא כדין או שלא כדין וראיותיו של ר׳ יהושע ממשפחות בית צבועים ובית קופאי, הוא מפני שהיו מהם כהנים גדולים ושמשו על גבי המזבח, וזה הלך רק על פי בדיקת בית דין בד׳ אמהות וחיתה הודאת כללית.
והצעת ר׳ יוחנן בן נורי היתה רק בדרך חומרא אחרי שלא מצאו על זה קבלה חלוטה על יסוד הדבר עצמו, ונמשכת מאיש לאיש בלא מחלוקת.
ועל כן החליטו כן לבסוף בהיות כלל גדול שבכל מקום שהלכה רופפת צא ובדוק האיך הצבור נוהגים.
וכי הי׳ גם עדות ר׳ דוסא בן הרכינס ועדות ר׳ יהושע, וכי גם לא הי׳ אפשר להחמיר נגד הנהגת הצבור ״כי מה נעשה לצרות הראשונות". הערה (מג): ועל כן אין בזה כל סתירה בין הבבלי והירושלמי ותוספתא, כי בבבלי סנהדרין ד׳ י"א נאמר:
״תנו רבנן אין מעברין את השנים אלא ביהודה ואם עברוה בגליל מעוברת העיד חנניה איש אונו שאם עברוה בגליל אינה מעוברת אמר ר׳ יהודה בריה דר׳ שמעון בן פזי מאי טעמא דחנניה איש אונו אמר קרא לשכנו תדרשו ובאת וכו׳."
והיינו דחנניה איש אונו העיד דבר שלם, דכשיכולים לעבר ביהודה ״אם עברוה בגליל אינה מעוברת" וכן דברי הברייתא בבבלי.
ואם אינם יכולים לעבר ביהודה זה הם דברי עדותו בתוספתא וירושלמי.
והן דברי ר׳ יהודה בן פזי לשכנו תדרשו ובאת וכו׳ דקאי בזמן שזה אפשר.
אבל ודאי דבימי גלות בבל עברוה גם בחוץ לארץ. הערה (מד): בשעת מנוחה רגיל על הרוב לבוא המקום אשר לשם הלך, או לכל הפחות המקום אשר משם הלכו, וכאן נאמר סתם ״שהי׳ עובר ממקום למקום".
כמו נגעים פ״ז מ״ד ״אמר ר"ע שאלתי את ר״ג ור׳ יהושע הולכין לגדווד וכו'״, ובכריתות פ״ג מ״ז ״אמר ר"ע שאלתי את ר״ג ור"י באיטליס של אמאוס שהלכו לקנות וכו׳.