ברטנורא על פרה ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

שנים שהיו שומרים את השוקת - שנתמלא לחטאת:

טהר - אותו שנטמא טהר מטומאתו:

ונטמא שני - היינו חבירו שהיה טהור:

כשרים - המים שבשוקת:

עמד ועשה השני מלאכה - עמד הראשון ממלאכתו, ובא השני ועשה מלאכה תחתיו:

(ב)

נטמא וטמאהו - נטמא הסנדל וטימא את האדם לחטאת. שכלים שנטמאו במשקים מטמאים את האדם לחטאת, שאין מונין ראשון ושני בחטאת, כדתנן לקמן פרק כל הראוי (משנה ו). אע"פ שאם נפלו המשקים הללו על בשרו, טהור, שהטהור לפרה אם נגעו משקין טמאים בבשרו, הוא טהור כמו שהיה. לבד אם נגעו בידיו, לפי שהמשקין טמאים מטמאים את הידים, וגבי טהרת חטאת קיי"ל דאם נטמאו ידיו נטמא גופו:

מטמאיך לא טמאוני - משקים שטמאו את הסנדל לא היו יכולים לטמא הטהור לחטאת אם נגעו בבשרו כדאמרן, והסנדל הבא מכוחם מטמאו:

(ג)

השורף פרה אדומה ופרים הנשרפים, כגון פר יום הכפורים ופר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, מטמאים בגדים, דבכולהו כתיב יכבס בגדיו, ולא שנא בגדים שהוא לבוש ולא שנא בגדים שהוא נוגע, וה"ה לכל שאר כלים דלא ממעטינן אלא אדם וכלי חרס בלבד הוא שאין מטמאין אם נוגעים בהן:

ופרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן - אם נגעו בבגדים הרי הן טהורים. והיינו דאמרי ליה בגדים לאדם, מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני:

(ד)

האוכל מנבלת עוף טהור - נבלת עוף טהור אין לה טומאה אם נגעה באדם או בבגדים, אלא בבית הבליעה מטמא אדם לטמא בגדים, כדתנן במסכת טהרות, והיינו דאמרי ליה בגדים לאדם מטמאיך לא טמאוני וכו':

(ה)

כל ולד הטומאה - כגון ראשון ושני, אין מטמא כלים. אלא אב הטומאה. ומשקה שנטמא בראשון ושני מטמא כלים, גזירה משום משקה זב וזבה, כגון רוקו וזובו ומימי רגליו שהן אב הטומאה:

(ו)

אין כלי חרס מטמא חבירו - שאין כלי חרס נעשה אב הטומאה לעולם, ואין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאב הטומאה, אלמא שאין כלי חרס מטמא חבירו:

אלא משקין - אבל מטמא הוא משקין והמשקים חוזרים ומטמאים חבירו, גזירה משום משקה זב וזבה כדאמרן:

(ז)

כל הפוסל את התרומה - כגון ידים שניות עושות משקים תחלה לטמא חולין, וידים עצמן שנגעו באוכלי חולין, טהורים, שאין שני עושה שלישי בחולין:

חוץ מטבול יום - שלא העריב שמשו. אע"פ שהוא פוסל את התרומה, אינו מטמא המשקין להיות תחילה. ואפילו משקין של תרומה אם נגע בהן טבול יום אינן אלא פסולים בלבד לא טמאים:

(ח)

כל הימים כמקוה - לכל הני מילי דקתני בסופו. (וגם) אין מטהרין בזוחלין, דאין מקוה מטהר בזוחלין אלא במכונסין, דכתיב (ויקרא יא) אך מעין, מעין מטהר בזוחלין ואין מקוה מטהרת בזוחלין:

ופסולין לזבין - דזב בעי מים חיים, דכתיב (שם טו) ורחץ את בשרו במים חיים. ולמצורע [דכתיב (שם יד) אל כלי חרש על מים חיים. ולמי חטאת] דכתיב (במדבר יט יז) מים חיים אל כלי:

הים הגדול כמקוה - לא קרא הכתוב מקוה אלא לים הגדול, דביה משתעי קרא במעשה בראשית ששם נקוו כל מימי בראשית. ולא נאמר ימים בלשון רבים, אלא מפני שמעורבים בו מיני ימים הרבה, שכל הנחלים הולכים אליו:

ר' יוסי אומר - כל הימים וים הגדול, תורת מעין עליהן לענין שהן מטהרין בזוחלין, מפני שהנחלים הולכין וזוחלין עליהן. אבל פסולין הן לתורת מים חיים , שהכתוב קוראן מקוה. והלכה כרבי יוסי:

(ט)

מים המוכין - המזיקין . כגון שהן מלוחין ופושרין:

פסולין - למי חטאת:

מים המכזבין - הפוסקין. כמו אשר לא יכזבו מימיו (ישעיהו נח יא):

פסולין - דמים חיים בעינן:

אחד בשבוע - אבל אחד ביובל , שפיר מקרו מים חיים:

בפולמסיות - חיילות של גייסות ששותין ומקלקלים בהן:

בשני בצרון - שנים של עצירת גשמים:

ר' יהודה פוסל - אפילו אותן שאין מכזבין אלא בפולמוסיות ובשני בצרון. ואין הלכה כר' יהודה:

(י)

מי קרמיון ומי פוגה - נהרות שבארץ ישראל הן:

מי בצים - לשון היגאה גומא בלא בצה (איוב ח יא). כלומר, מים שחומר וטיט מעורב בהן. ורחמנא אמר מים חיים אל כלי, והכא איכא חציצה בין מים לכלי :

מי תערובות - שמים פסולים מתערבים בהם:

אחד פסול ואחד כשר - ונתערבו, אסור לקדש ממקום התערובות ולמטה:

ר' יהודה פוסל - אפילו בשניהם כשרים פוסל ר' יהודה ליטול ממקום התערובות, גזירה אטו אחד פסול. ואין הלכה כר' יהודה:

(יא)

באר אחאב - לא אתפרש היכן הוא, והא קמ"ל דמים חיים הן:

ומערת פמייס - מערה הסמוכה לעיר דן שמשם ירדן יוצא. ובלשון ישמעאל קורין לדן בניי"ס:

ר' יהודה אומר הרי היא בחזקת מותרת - ואין הלכה כר' יהודה:

עד שתצל - עד שיחזרו המים צלולים כדמעיקרא. ואין הלכה כר' ישמעאל: