ברטנורא על סנהדרין י

משנה סנהדרין, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא - אפילו אלו שנתחייבו מיתה בב"ד מפני רשעתן, יש להם חלק לעולם הבא. ועולם הבא האמור כאן הוא העולם הבא אחר תחיית המתים, שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים, כחמה וכלבנה וככוכבים, כדמייתי בגמרא בהאי פרקא, מתים שעתידים לחיות אין חוזרין לעפרן. והעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ואע"פ שיש בו גוף וגויה, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה. ומפני שאין כל ישראל שוין בו, אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפני קטנו, משום הכי קתני יש להם חלק:

האומר אין תחיית המתים מן התורה - בגמרא קאמר, וכל כך למה, תנא, הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים. ומכאן אני מוכיח שעולם הבא האמור במשנה זו אינו העולם שהנשמות מונחות בו בזמן הזה, אלא העולם של תחיית המתים כדפרישית:

אפיקורוס - שמבזה תלמידי חכמים. וכל שכן המבזה התורה עצמה:

בספרים החיצונים - ספרי מינים, כגון ספרי אריסט"ו היוני וחביריו . ובכלל זה הקורא בספר דברי הימים של מלכי נכרים ובשירים של עגבים ודברי חשק שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד זמן בלבד:

והלוחש על המכה - וברוקק בלבד הוא דאין לו חלק לעולם הבא, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה:

וההוגה את השם - של ארבע אותיות כמו שהוא נכתב:

(ב)

שלשה מלכים וארבעה הדיוטות - אע"פ שגדולים וחכמים היו. אין להם חלק לעוה"ב:

שלא היתה אמונתם שלימה - ואע"ג דבלעם מאומות העולם הוה, ואנן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא תנן, משום דקיימא לן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעוה"ב, אשמועינן דבלעם לאו מחסידי אומות העולם הוא:

(ג)

שנאמר לא ידון רוחי באדם לא דין ולא רוח - שאין עומדים בדין ואין להם רוח לחיות עם הצדיקים שיש להם חלק:

כורתי בריתי עלי זבח - שכרתו ברית עם המקום עלי זבחים ושלמים, דכתיב (שמות כד) ויזבחו זבחים שלמים, וכתיב (שם) ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית:

אין עתידים לחזור - ממקום שגלו. והא דאמרינן שירמיה החזירן ויאשיהו בן אמון מלך עליהם, לא כולן חזרו אלא מקצתן:

(ד)

יצאו אנשים בני בליעל - בנים שאינם עולים בתחיית המתים, ונדחין כמדיחין:

עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר - דכתיב וידיחו את יושבי עירם, ולא יושבי עיר אחרת:

ומאותו השבט - דכתיב מקרבך, מקרב השבט עצמו:

ועד שיודח רובה - של עיר. דכתיב יושבי עירם, דמשמע ישובה של עיר דהיינו רובה:

הרי אלו כיחידים - שעבדו עבודה זרה. וידונו בסקילה וממונן פלט:

וצריכים - אנשי עיר הנדחת:

שני עדים והתראה לכל אחד ואחד - שהיו מרבים להם בתי דינין , וכל מי שנמצא שעבד עבודה זרה בעדים והתראה מפרישים אותן עד שיראו אם הם רובה של עיר מביאין אותן לבית דין הגדול וגומרין דינן שם והורגים אותם בסייף וממונן אבד. ואם לא נמצאו רובה של עיר, דנין אותן בסקילה וממונן פלט:

(ה)

החמרת והגמלת - שיירא של חמרים ושל גמלים שנשתהו בעיר שלשים יום , הוי להו בכלל יושבי עירם:

הרי אלו מצילין - אם רוב אנשי העיר הודחו ומיעוט לא הודחו, וחמרים וגמלים שלא הודחו משלימין את המועט לעשות רוב, הרי אלו מצילין, שאין ממונן אבד אלא נדונין כיחידים. והוא הדין דגורמין נמי לעשות עיר הנדחת, אם הודחו עמם לעשותם רוב, אלא דתנא אזכותא קא מהדר. ועוד דהא פסיקא ליה טפי, דסתם חמרת וגמלת אין דעתן מעורבת עם בני העיר שיהיו נדחין עמהן:

(ו)

היתה רחובה חוצה לה - אם מקום קיבוץ בני העיר היה חוצה לה, כונסים אותה לתוך העיר, שצריך לעשות לה רחוב בתוכה:

רחוב - פלטיא גדולה:

הקדשות שבתוכה יפדו - כלומר אין נשרפים אלא צריכים פדייה כשאר כל ההקדשות:

ותרומות ירקבו - בגמרא מוקמינן לה בתרומה ביד כהן, דממון כהן הוא וחל עליה איסור דעיר הנדחת. ומיהו לא היו התרומות נשרפים כשאר שללה, דלא מזלזלינן בה כולי האי, לפיכך ירקבו. ואם תרומה ביד ישראל היא, שלל גבוה הוא ותנתן לכהן שבעיר אחרת :

ומעשר שני - אע"ג דממון ישראל הוא שהרי הוא נאכל לישראל, הואיל וקודש אקרי, לא ישרף אלא יגנז:

כליל לה' אלהיך - אמר רבי שמעון וכו' גרסינן. ולא גרסינן שנאמר כליל לה' אלהיך:

לא תיעשה גנות ופרדסים - דעוד, לגמרי משמע:

כמו שהיתה - בישוב בתים:

אבל נעשית היא גנות ופרדסים - והלכה כר"ע: