בני יששכר מאמרי חודש סיון/מאמר ב
מאמר הקודם • בני יששכר • מאמרי חודש סיון • מאמר ב • מאמר הבא
מאמר ב
[עריכה]בו ידובר מן הימים שמן ראש חדש סיון עד יום מתן תורה, ויתפרשו הפסוקים שנאמרו באותן הימים בזמן מתן תורתינו בפירושים שונים כיד ה' הטובה עלינו, ונקרא המאמר ימי הגבלה:
א
[עריכה]ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו וכו' כה תאמר וכו' ותגיד לבני ישראל אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם כו' ועתה כו' ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל (שמות יט, ג). הנה הקושיא מפורסמת: א. "ומשה עלה כו' ויקרא אליו" כו', למה עלה קודם שקראוהו? ב. להיכן עלה? אם הכוונה אל ההר, הרי נאמר: "ויקרא אליו ה' מן ההר", משמע שהוא לא היה בהר. ג. התחיל "כה תאמר כו' ותגיד" כו', ואחר כך סיים: "אלה הדברים אשר תדבר" כו', הא תו למה לי? הרי התחיל "כה תאמר" כו'. והנה רש"י ז"ל גם כן רצונו לתרץ זה, ופירש: "אלה הדברים" וכו', לא פחות ולא יותר (והוא ממדרשי חז"ל). אבל הוא לפלא, וכי סלקא דעתך על משה רבינו נאמן ביתו שישנה איזה דבר מכל דברי השם יתברך? והשם יתברך מתפאר בו: "בכל ביתי נאמן הוא":
ונראה לי לבאר הדברים. דהנה מי ששולח את אחד לומר לחבירו: הנה עשיתי לך טובה גדולה כזאת וכזאת, בכן גם אתה תעשה כזאת וכזאת, הנה השליח, אם ירצה לדבר בו בלשון שאמר המשלח, הנה יצטרך להוסיף הקדמה ולומר: כה אמר פלוני אני עשיתי לך טובה וכו', כי אי אפשר להשליח להתחיל בדבריו בו בלשון שאמר המשלח: אני עשיתי לך וכו', דהנה יראה מלשון הזה שהשליח עשה. על כן יצטרך להוסיף ולומר: כה אמר פלוני. או אם ירצה שלא להוסיף, הנה יצטרך לפחות, דהיינו המשלח מדבר בעדו ואומר: אני עשיתי, והוא יצטרך לומר: פלוני עשה לך טובה בכן תעשה כו'. כן הוא הדבר בכל דברי הנביאים אשר נשלחו מאת השם יתברך לישראל, הנה הנביא כשהיה מדבר בו בלשון שאמר השם יתברך ומדבר בעדו, היה צריך להוסיף קודם לומר: "כה אמר ה'", ובאם לאו היה צריך לפחות, היינו לעשות מנוכח נסתר, הבן:
והנה משה אדונינו, כאשר נשלח בדבר השליחות הלז לישראל לומר: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא" וכו', הנה היה מצטרך, או להוסיף ולהקדים מקודם לומר: "כה אמר ה׳", או היה מצטרך לפחות ולומר: "אתם ראיתם את אשר עשה למצרים ונשא אתכם" כו'. ובאמת אין הדבר כן אצל משה רבינו, שגבה מעלתו ממעלת כל הנביאים, שהיתה השכינה מדברת מתוך גרונו, והנה דיבורו היה דיבור השכינה ממש, לא כמו השליח, על כן לא הוצרך להוסיף ולומר: "כה אמר ה׳", וגם לא הוצרך לפחות לומר לשון נסתר:
ולפי זה יתפרשו הדברים: ומשה עלה אל האלקים (רצה לומר, שנתעלה במדריגה גדולה להיות דבריו דברי אלקים ממש, אז) ויקרא אליו וכו' כה תאמר לבית יעקב ותגיד וכו' [ידוע מהזוהר (ח"ג ר"י ע"ב), השכינה נקראת כה, כעניין שדרשו שם: "שוב אל בלק וכה תדבר" (במדבר כג, יז), השכינה תדבר. ולפי זה הרי זה נדרש גם בכאן, הקדים לו השם יתברך: כה תאמר וכו' ותגיד וכו', רצה לומר: השכינה תדבר מתוך גרונך, ואין נבואתך כנבואת שאר הנביאים בדרך שליחות, רק דברי אלקים ממש, ותאמר): אתם ראיתם אשר עשיתי וכו' ואשא כו' אלה הדברים אשר תדבר כו', היינו כפירוש רש"י ז"ל: "לא פחות ולא יותר", היינו שלא תצטרך להוסיף ולומר: "כה אמר ה׳", וגם לא לפחות ולעשות מן 'עשיתי' 'עשה' וכיוצא בו, דבורך דברי אלקים חיים ממש. וגם כן נרמז בזה, אלה הדברים אשר תדבר וכו', רצה לומר: אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל אינו במדריגת נבואה, רק תורה ממש, כי הוא דברי אלקים חיים ממש, הבן הדברים ויונעם לחיכך:
ב
[עריכה]מן ההר לאמר (שמות יט, ג). במדרש (שמות רבה כח א) זה לשונו: באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה בו הקב"ה קלסטורין של פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב"ה: אי אתם מתביישין הימנו? לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו? אמר הקב"ה למשה: לא ניתנה לך תורה אלא בזכות אברהם וכו', הוי "ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר" וכו', בזכות ההר, עכ"ל. הנה מהראוי להתבונן, האיך סלקא דעתך שיאמר הקב"ה למלאכים שזהו אברהם, וזה היה משה? [הגהה: הגם שכפי הנראה דקדקו חז"ל בלשון, שאמר הקב"ה בלשון שלילה: "לא זהו שירדתם" וכו', ולא אמר "זהו שירדתם" וכו', עם כל זה קשה הדבר לומר כן על התמים דעות, שיאמר בלשון כזה בכדי שהמלאכים יטעו את עצמם לסבור שהוא אברהם ממש]. ועוד, הנה התחיל שהיה קלסתר פניו דומה לאברהם, ואחר כך אמרו שאמר הקב"ה למשה בזכות אברהם.
ונראה לפרש, דחדא מתורצת בירך חבירתה, דהנה נעמי כשנתנה עצה לרות "וירדת הגורן" (רות ג ג), דרשו חז"ל: זכותי תרד עמך (רות רבה ה יב). נראה דדרשו זה מן הקרי והכתיב, דהכתיב הוא "וירדתי" והקרי "וירדת", ותרווייהו קשוט, כי זכות של נעמי הלך עמה, והוה כמו שיעור קומתה ממש. הנה מבואר לך, הזכות של האדם הוא ממש שיעור קומת האדם עצמו, דהנה נעמי אמרה "וירדתי" הגם שהיא היתה בביתה, הבן הדבר. ולפי זה יונח לך גם בכאן, כיון שזכות אברהם עלה עם משה, הנה היה שם קומת אברהם ממש, וה' אלקים אמת אמר: לא זהו שאכלתם אצלו. ולמשה הודיע אמיתת העניין, כי זכות אברהם עלה עמו והוא שיעור קומת אברהם ממש, הבן הדבר:
ג
[עריכה]כה תאמר לבית יעקב וכו' אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וכו' ועתה כו' (שמות יט, ד). יש להתבונן, מהו לשון ועתה? על כרחך בא לשלול איזה זמן. והנראה על פי מה שאמרו בגמרא: רבה מקמיה דפתח להו לרבנן אמר מלתא דבדיחותא ובדחו רבנן, ואחר כך יתיב באימתא ופתח בשמעתא (שבת ל, ב). פירושן של הדברים, כי כשהאדם עצב, מתגבר עליו יסוד העפר ואינו יכול להתבונן במושכלות, מה שאין כן השמחה הוא מיסוד הרוח החיוני המתנונע ממקום למקום, על כן יכול להשכיל ממושכל למושכל. והנה לפי זה יש לפרש הרמז הזה כאן בקבלת התורה, כה תאמר לבית יעקב וכו' אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא וכו', והוא דבר של שמחה, כעין מילתא דבדיחותא להתרחבות הלב. לזה אמר אחר כך: ועתה, כיון שכבר הזכרתי לכם דבר של שמחה להתרחבות הלב, נפתח בשמעתא, אם שמוע תשמעו בקולי וכו'. ואי"ה עוד יתפרש תיבת ועתה בפנים שונים, עיין מה שאכתוב להלן בסמוך:
ד
[עריכה]והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ (שמות יט, ה). לפי פשוטו קשה, מהו זה נתינת טעם, כהוראת תיבת "כי" בכל מקום? הלא לכאורה אדרבא, להיות לו יתברך שמו ארץ ומלואה, מהראוי להיות כל אפין שוין. ונראה לי לפרש, דהלא משנה ערוכה בידינו: עבד שמכרו רבו לנכרים או לחוץ לארץ, יצא לחירות (גיטין מג, ב). והנה כביכול השם יתברך בעצמו שומר תורתו ומקיים מצותיו, כמו שאנו מברכין על המצות: "אשר קדשנו במצותיו", מצותיו דייקא כביכול אשר הוא בעצמו מקיימם, וכעניין שמצינו בדברי חז"ל: מנין שהקב"ה מניח תפילין? (ברכות ו, א), מנין שהקב"ה מתפלל? (שם ז, א). אם כן לפי זה, כיון שהשם יתברך מכר אותנו לנכרים ולחוץ לארץ, מן הדין מחויבים אנחנו לצאת לחירות, וכן יעשה הקב"ה עמנו במהרה בימינו, יוציאנו לחירות עולם:
ועל פי זה פירשנו הפסוק שאמר הנביא בשם השם יתברך: "אי זה ספר כריתות אמכם" וכו' "או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו" (ישעיהו נ, א), דקשה, נושה היינו מלוה, האיך שייך בזה לשון מכירה? הוה לו לומר: מי מהלוקחים אשר מכרתי אתכם לו. אך הוא, דהנה תלמוד ערוך בידינו: עבד שמכרו רבו לנכרים או לחוץ לארץ, יצא לחירות; גבאו בעל חוב בחובו, לא יצא לחירות. אם כן לפי זה, כך אמר לנו הש"י בהבטחה: הלא לכם לדעת אשר כביכול בהכרח על פי התורה אני אגאל אתכם ותצאו לחירות, כי הנה מכרתי אתכם לנכרים ולחוץ לארץ, וכביכול אני מחוייב על פי התורה להוציאכם לחירות. ואי אפשר לומר: שמא נמכרנו בעד איזה חוב, וקיימא לן: גבאו בעל חוב בחובו לא יצא? זהו שאמר הנביא: "מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו"? הלא אין אני חייב לשום בריה. ממילא בוודאי הרי זה לכם להבטחה נאמנה, אשר אגאל אתכם על פי משפטי התורה ותצאו לחירות מן שעבוד הגופני, שהוא מצידנו כאשר יתבאר:
אך לפי זה יש לכאורה לומר, כיון שאנחנו נעשינו עבדים להש"י בקבלת תורתו ומצוותיו לעשותם. וכשמכרנו לנכרים ולחוץ לארץ, אם כן על פי משפטי התורה יחוייב לנו היציאה לחירות גם מרבו הראשון, ופטורים אנחנו (חס ושלום) מעול התורה ומצות של הש"י, שהוא האדון אשר מכרנו. וזה שטענו ישראל בימי יחזקאל: עבד שמכרו רבו כו', והשיב להם הש"י על פי הנביא: "חי אני נאום ד' אם לא ביד חזקה וכו' ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ לג; סנהדרין קה א). והנה לכאורה יש להתבונן, הלא כתורה דיברו. והתשובה לזה, דהנה אמרו רז"ל דשאלו: האיך הקב"ה מוריד גשמים בשבת? דהוה הוצאה מרשות לרשות, והשיבו דכל העולם כולו שלו והוי כביכול בד' אמות ואין כאן הוצאה מרשות לרשות (בראשית רבה יא ה). ואם כן לפי זה לא נוכל לפטור את עצמנו מעול עבודתו יתברך שמו, לומר שהוציאנו מרשותו לרשות אחרים, כיון שכל העולם כולו שלו, אין כאן הוצאה מרשות לרשות. וזהו שהשיב הקב"ה על ידי יחזקאל: "חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם", כי טענתכם אינה טענה:
אך לפי זה, הוא הדין מה שאמר השם יתברך בהבטחה על ידי ישעיה: "או מי מנושי אשר מכרתי אתכם" כו', שהוא הבטחה שמחויב הקב"ה לגאלנו. וכפי הנ"ל אין זה מענה, דלגבי הקב"ה אין זה הוצאה מרשות לרשות. אבל יתכן הדבר על פי דברי הרב הגדול בעל גור אריה על הא דאמרו חז"ל בשעת מתן תורה: "כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית ואמר: אם מקבלים אתם את התורה מוטב" וכו' (שבת פח, א), והקשו בתוס': הרי אמרו ישראל מרצונם נעשה ונשמע? עיי"ש. ותירץ הרב הגדול הנ"ל, להיות קבלת התורה הוא דבר שכל העולמות תלויים בזה, אין מן הראוי שיהיה הדבר תלוי במקרה ברצון ישראל, רק הוא דבר ההכרחי מצדו יתברך שמו. ועל כן, הגם שמרצונם אמרו ישראל נעשה ונשמע, עם כל זה הכריחם השם יתברך, להורות שהוא דבר הכרחי מצדו יתתברך שמו, הבן הדבר מאד, עכ"ד בקיצור:
הנה לפי זה תתבונן, קבלת התורה הוא הכרחי מצדו יתברך שמו, ואצלו יתברך שמו הנה כל העולם רשותו. אם כן, הגם שמכר אותנו לנכרים ולחוץ לארץ, לא מיקרי זה הוצאה מרשותו לבוא בטענה ליצא לחירות מן שעבוד התורה, כיון שנתינת התורה הוא מצדו יתברך שמו בהכרח. רק בעניין יציאת החירות הגופניי מידי הגוים, זה הוא מצדנו כדכתיב: "הן בעונותיכם נמכרתם" וכו' (ישעיהו נ, א); וכיון שהוא מצדנו, שייך שפיר הדין: המוכר עבדו לנכרים ולחוץ לארץ יצא לחירות. וזהו שאמר השם יתברך: "או מי מנושי אשר מכרתי" וכו', ותהיו בטוחים אשר אגאל אתכם בודאי וכנ"ל, הבן:
והנה זה שיש לפרש בדקדוק הפסוק: ועתה אם שמוע וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, רצה לומר ועתה, כשתקבלו עתה מלכותי ולעבוד עבודתי בתורה ומצות, והייתם לי סגולה מכל העמים (מ"ם של תיבת מכל תתפרש לשון 'מן'), רצה לומר: מן תוך כל העמים, רצה לומר: אפילו כשתהיו תוך העמים בגלות – עם כל זה תהיו לי, מסוגלים לתורה. ואין לכם בזה טענה שתצאו לחירות מן עול תורתי ומצוותי מטעם עבד שמכרו רבו וכו', כי לי כל הארץ ואין זה נחשב הוצאה מרשות לרשות, וכמו שכתבתי לעיל שנתינת התורה הוא מצדו יתברך שמו הכרחית וכנ"ל, הבן:
ה
[עריכה]עוד זאת אדרוש לך בפסוק הנ"ל: ועתה אם שמוע וכו' והייתם לי סגולה וכו' כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, ע"כ. הנה ארחיב לך מה שיש לדבר במקראי קדש הללו. א. אומרו ועתה, איזה זמן שלל? וכנ"ל. ב. אומרו בטעם כי לי כל הארץ, איך צודק זה לטעם, ואדרבא וכו' כנ"ל. ג. למה הפסיק בטעם הזה באמצע ההבטחה? הוה ליה למימר כך: "והייתם לי סגולה וכו' וממלכת כהנים וגוי קדוש כי לי כל הארץ":
ונראה לפרש על פי מה שאמרו רז"ל אצל אדם הראשון: "ועתה פן ישלח ידו" וכו' (בראשית ג, כב) מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה. ועתה, אין ועתה אלא תשובה (בראשית רבה כא ו):
- [הגהה: כתבנו במקום אחר, הדברים עתיקין: תיבת ועתה רמז לתשובה, דהיינו חיבור אות ו' עם אות ה' ע"י אהבה ויראה, סוד החסדים וגבורות, צמצום והתפשטות, הנרמזים במעשה בראשית בפסוק יהי אור ויהי אור (צמצום והתפשטות, שורש אהבה ויראה, כידוע) בגימטרית ע"ת בגימטריא
י' פעמים הוי"ה י' פעמים הוי"ה שווה 260 י' פעמים אהי"ה י' פעמים אהי"ה שווה 210, עת לעשות לה', הבן הדברים]:
והנה אמרו רז"ל (בתנחומא האזינו ד), כתיב "ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו, כו) וכתיב "אשר לא ישא פנים" (דברים י, יז)? לא עשה תשובה, "אשר לא ישא פנים"; עשה תשובה, "ישא ה' פניו". יכול לכל? תלמוד לומר "אליך", אליך ולא לאומות העולם, עכ"ל. הרי שהתשובה אינה מועלת, רק לישראל ולא לאומות העולם, וכך פסק הרמ"ע מפאנו, והמבי"ט בספר בית אלקים. והנה הרב בעל לימודי ה' כתב כמה טעמים למה התשובה מועלת לישראל ולא לאומות העולם (עיי"ש בדף ק"י ע"א):
טעם א', דהנה לפי הדין ומשפטי התורה (היינו בעולם הזה בין בני אדם) – אין התשובה מועלת, דקיימא לן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א). אבל להיות שישראל הם הודיעו וגרמו כביכול מלכותו ית"ש בקבלת התורה, מהראוי למחול להם בתשובה, מה שאין כן לאומות העולם נשאר הדין על פי משפטי התורה, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ולא מהני תשובה:
- [הגהה: ולדעתי יתורץ בזה מה שהקשו בזוהר (זהר חלק ב צה ב) על פסוק "מי לא ייראך מלך הגוים" (ירמיהו י, ז), וכי קוב"ה מלך הגוים הוא ולא מלך ישראל? ולפי הנ"ל יתכן, דבא להורות דהש"י אינו מתנהג עם ישראל בדין ומשפט מלך, וכבודו מחול לישראל, כיון שהם היו כביכול הגרם והסיבה למלכותו, "המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו" (דברי הימים א ד, כג), ישראל עלו במחשבה (בראשית רבה א ד), אשר המה ימליכוהו בקבלת התורה. אבל לאומות העולם מתנהג עמהם בדין מלך ולא מהני להם תשובה, וכן כתיב: "מלך אלהים על גוים" (תהלים מז, ט), וכן לכל הטעמים שהובא בפנים אתי שפיר, ע"כ הג"ה:]
טעם ב' (הביא הרב הנ"ל, והוא מעניין הנ"ל), דהנה תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית: אם לא יקבלו ישראל את התורה, יחזור העולם לתוהו ובוהו (שבת דף פח.). והנה קבלו ישראל את התורה וקיימו את העולם, אם כן הרי הם כביכול כשותפין במלכותו, על כן לא שייך בישראל אותו הדין: "מלך שמחל על כבודו" כו'. מה שאין כן אומות העולם, שייך גבייהו דין "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" ולא מהני להו תשובה:
- [הגהה: והנה בריאת העולם היה בכדי להקרא מלך כביכול, כי אין מלך בלא עם. והנה אם לא היו ישראל מקבלים התורה, היה חוזר העולם לתהו ובהו, והנה עתה שקבלו התורה קיימו מלכותו, נ"ל והבן:]
טעם ג' (כתב הרב הנ"ל): היות שהשם יתברך הרבה לישראל התורה והמצוות ודקדוקי המצוות וענפיהן לאין משער, בכדי לקדש כל אבריהן וגידיהן וכוחות גופותיהם עד שיהיו כמלאכי קודש. והנה האדם יצור חומר, תכבד עליו משא מלאכת הקודש, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), על כן חשובים כאנוסים. מה שאין כן הגוים, המעט מצוות הניתן להם, אם לא ישמרו מזידים הם נגד כבוד המלך, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול:
טעם ד' (כתב הרב הנ"ל, וכן כתב הרב הגדול חיד"א זלה"ה), והוא: משום דישראל נקראים בנים (שבת דף לא.) [כדכתיב: "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים יד, א)], והקב"ה למו אב, ואב שמחל על כבודו – כבודו מחול. מה שאין כן לאומות העולם נקרא הקב"ה עליהם מלך, כמו שכתוב: "מי לא ייראך מלך הגוים" (ירמיהו י, ז), וכתיב: "מלך אלהים על גוים" (תהלים מז, ט), ומלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול:
ומעתה יתפרשו לך המקראי קודש כעין חומר (ויתורץ גם כן מה שסיים: "אלה הדברים אשר" וכו', וגם שכבר התחיל: "כה תאמר לבית יעקב" וכו', עיין מה שכתבנו לעיל). והוא "ועתה אם שמוע" וכו'. דהנה ישראל, כשרצו לקבל התורה, הנה חששו, איך אפשר לקבל התורה ומצותיה הרחבים מני ים? ואי אפשר ליצור חומר לעמוד בה, ובאים לידי חטאים; ומצד הדין לא מהני להו תשובה, כי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. על כן הבטיחם השי"ת שיקבלם בתשובה מחמת ד' טעמים הנ"ל. וזהו שאמר: ועתה (תהיו בטוחים אשר אקבל אתכם בתשובה, הנרמזת בתיבת ועתה, כמו שכתבתי לך לעיל מדרש חז"ל), אם שמוע תשמעו בקולי (אם תקבלון אורייתא), והייתם לי (בזאת המעלה), סגולה מכל העמים (כי אין לך שום אומה ולשון שיהיה לה זאת הסגולה והמעלה לקבל אותם בתשובה. ואמר הטעם שאין מקבלין את האומות בתשובה), כי לי כל הארץ (והריני מלך על כל העולם, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, כנ"ל). אבל ואתם (יש הרבה טעמים על פי הדין לקבל אתכם בתשובה. טעם א', כי) תהיו לי ממלכת כהנים (שאתם גרמתם מלכותי על ידי קבלת התורה, וגם אתם כשותפין במלכותי כביכול, וכנ"ל טעם ב'. טעם ג') וגוי קדוש (היינו תהיו עמוסים במצוות, כדי להתקדש כל גופיכם כמלאכי רוח משרתי אש, ומרוב המצוות ודקדוקים אתם חשובים כאנוסים, וכנ"ל בטעם הג'). טעם ד' רמז באומרו: אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל, אשר הוא בני בכורי ישראל (שמות ד, כב), אם כן הם בניי העמוסים מני בטן ואני למו אב, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול. מכל הלין טעמי בטוחים אשר תהיו לי בזה סגולה מכל העמים שאין מקבלין אותם בתשובה, ואתכם אקבל בתשובה, דו"ק באלה הדברים ותמצא נחת:
- [הגהה: ובזה יבואר לך מאמר רז"ל [ילקוט שמעוני יתרו רמז רע"ה]: מקיש נסיעתן מן רפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה כו'. והנה קשה, ביאתן לסיני בתשובה מאן דכר שמיה? ולפי דברינו הנ"ל יונח שפיר, והבן:]
ו
[עריכה]על פי הדברים האלה, עוד זאת אדרוש אל החברים המקשיבים. אמרו חז"ל: משה הוסיף יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (שבת דף פז.). ומקשו בגמרא: מאי דרש? "וקדשתם היום ומחר", מה מחר לילו עמו וכו'. והנה הוא היקש הניתן מסיני לדרוש, והקשו בתוס' (ד"ה היום), אם כן, כיון דדרש מהקישא אין זה מדעתו, עיי"ש. ועוד אני מתמיה, אם היה רצון הש"י שיהיה כך, למה לא אמר בפירוש ג' ימים ולא נצטרך ללמוד בהיקש. ואגב זה נבוא לחקור טעם במצות שמירת שבת, כיון שהיה עתיד להיאמר בעשרת הדברות במעמד הנכבד, למה הקדימו הש"י ונתנו לישראל במרה (שבת דף פז:). ואומר לך את הנראה לע"ד, דהנה קיימא לן: גוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין דף נח:). ופירשו בזה הטעם הוא, דהנה כתיב: "וישבת (הש"י) ביום השביעי מכל מלאכתו וכו' ויברך אלקים את יום השביעי וכו' כי בו שבת מכל מלאכתו" וכו' (בראשית ב, ב), אם כן היום השביעי כביכול הוא שרביטו של מלך, והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה (סנהדרין דף כב.), אם כן גוי שנשתמש בשביתה חייב מיתה. מה שאין כן ישראל הם בנים, והשי"ת למו אב, הן המה משתמשים בשרביט אביהם, ועל כן נתן להם הש"י את השבת עוד קודם למתן תורה. דהנה האיך היו יכולין לקבל התורה אם אין תשובה מועלת ח"ו, ואדם אין צדיק בארץ? וכנ"ל, ועל כן הוצרך הש"י לבטוח להם על התשובה קודם נתינת התורה, וכנ"ל. והנה על פי משפטי התורה מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, אבל כיון שהש"י נתן להם קודם מתן תורה את השבת שהוא שרביטו של מלך, בזה הורה להם שהם בנים והוא למו אב, ואב שמחל על כבודו כבודו מחול:
ז
[עריכה]והנה אמרו רז"ל בפסוק "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב, יא), אשר משה ביקש מפרעה שיתן להם יום אחד למנוחה, והנה בירר משה להם את יום השבת (שמות רבה א, כח). והנה כשיצאו ממצרים ונתן להם הש"י את השבת, שמח משה, וזהו שאומרים: "ישמח משה במתנת חלקו" (טור או"ח סי' רפ"א). והנה בוודאי לא במקרה היה הדבר, ששבתו קודם הציווי על ידי השתדלות משה. דהנה מעת שבחר השי"ת את אברהם לחלקו., הנה משה הוא דור השביעי, נגד יום השבת קדש לד', ועל כן אמר הש"י למשה: "ראה נתתיך אלקים לפרעה" (שמות ז, א), כביכול קראו בשמו. ורכב על הענן והשתמש בשרביטו, הגם שעל פי הדין במלך אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו (דף כב.), למשה הותר הכל, כמו שאמרו רז"ל כל העניינים הללו אצל משה (ועיין בזוהר[1] על פסוק "מה שמו ומה שם בנו" (משלי ל, ד) ותבין ענין נפלא). ועל כן שבתו ישראל ביום השביעי, שהוא שרביט המלך, על ידי משה, שהוא דור השביעי, אשר עלה אל האלקים:
ומעתה בין תבין, התחלת השבת לישראל היה על ידי משה, שהוא דור השביעי, והוא המשתמש בשרביטו של מלך. והנה הש"י רצה ליתן התורה לישראל בשבת, כי על ידי השבת יוודע שהם משתמשים בשרביטו, כי המה בנים והוא למו אב. על כן חס ושלום גם בעברם על התורה מהני להם תשובה, כי אב שמחל על כבודו כבודו מחול. על כן אמר הש"י לשון כזה: "וקדשתם היום ומחר" (שמות יט, י), ומשה יוציא מן הכח אל הפועל על ידי דרש עוד יום אחד, ותהיה נתינת התורה בשבת על ידי הדרש של משה. דהנה ארבעה חלקי התורה הנרמזים בפרד"ס, פשט רמז דרוש סוד. פשט הוא בעשיה, רמז ביצירה, דרוש בבריאה, סוד באצילות הקודש. הרי לך כי דרש הוא בבריאה, ואימא עלאה שהוא בינה, עולם התשובה, מקננת בבריאה כנודע:
- ^ אפשר כוונתו לזהר חלק ג רעט ב, או לזהר חלק ב עט ב.