בני יששכר מאמרי חודש סיון/מאמר א

בני יששכר • מאמרי חודש סיון • מאמר א • מאמר הבא

מאמר א

בו ידובר הצירוף של הוי"ה השולט בחדש הזה ומזלו, וכל הזמנים אשר בחדש הזה:

א

צירוף הוי"ה של החדש הזה הוא יוה"ה, יוצא מפסוק ידותיו ולצלע המשכן השנית (שמות כו יט) ראשי תיבות הצירוף הנ"ל. ומזה יובן לך דקדוק במקראי קדש: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל וכו' ביום הזה באו" וכו' (שמות יט א), הנה ביום הזה משמע לשלול זמן אחר, רק יום הזה היה מוכן לכך. אבל להיות לקבלת התורה נצטוו: "היו נכונים וכו' אל תגשו אל אשה" (שמות יט טו), והנה הוי"ה השולטת בחדש הזה, כביכול אותיות הדכורין לבד ואותיות הנוקבין לבד, וזהו ביום הזה דייקא, היום הזה מסוגל לקבלת התורה, היינו ההכנה לקבלת התורה שמתחיל להאיר הצירוף הנ"ל. ואם ירצה ה' יתבארו פנים אחרים בפסוק:

ב

בספר יצירה (פרק ה משנה ב|), המליך אות ז' בהילוך וקשר לו כתר וצרפן זה בזה, וצר בהם תאומים בעולם וסיון בשנה ורגל שמאל בנפש זכר ונקבה, עכ"ל. הנה לפי זה תבין גם כן דקדוק ביום הזה, להיות היום הזה המליך אות ז' בהילוך, על כן ביום הזה דייקא באו בהילוך אל התורה, כי יום הזה מסוגל לכך:

ג

וירצה עוד, ביום הזה מתחיל שליטת מזל תאומים, על כן ביום הזה דייקא נעשו עם הקודש באחדות עם קונם כביכול כתאומים, וכן בינם לבין עצמם, ויחן שם ישראל (שמות יט, ב) לשון יחיד, כאיש אחד חברים [מכילתא]. ועל פי האמור בזהר תומי"ם חסר בגימטריא מלכו"ת, הבן:

ד

תרגום המיוחס ליונתן, "ביומא הדין בחד לירחא" (שמות יט, א), הנה מי ביקש זאת מידו, כיון שאינו מבואר בפסוק? נראה דבא לדייק גם כן תיבות "ביום הזה", שהיה באחד לחדש. והוא ברמז על פי דברי הזהר, דכתב "בחדש השלישי", דשליט ביה אוריאל. והנה באח"ד לחד"ש בגימטריא זה"ו מלא"ך אוריא"ל:

ה

ויתפרש עוד על פי דברי ספר יצירה. הנה סיון נברא באות ז', והנה ניתנה התורה על ידי משה, דור הז' מן אברהם ראש היחוס, אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה. וכן מבריאת עולם נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים [תנחומא נשא פט"ז]. והנה באו הרשעים וסילקו את השכינה עד לערבות, והנה באו אחר כך הצדיקים מדור אל דור, עד שהורידו את השכינה מערבות אל עולם הזה ירידה הז'. והנה החדש הזה שליטת הז' דייקא מסוגל לזה, על כן ביום הזה [פירוש, בראש חדש סיון] דייקא באו וכו':

ו

ועוד אבאר לך, ביום הזה דייקא. תנו רבנן בפרקין בספר יצירה [פ"ה מ"ב]: המליך אות ה' וכו' וצר בהם טלה בעולם וניסן בשנה ורגל ימין בנפש זכר ונקבה, וכאן בסיון הוא כמבואר לעיל, המליך אות ז' בהילוך וכו' וצר בהם תאומים בעולם וסיון בשנה ורגל שמאל בנפש זכר ונקבה, עכ"ל. והנה אי אפשר להלוך ברגל אחד. והנה בחדש ניסן כשנגאלו אבותינו ממצרים ניתקן בחינת רגל ימין, ועדיין לא נקרא הליכה כי אי אפשר לילך ברגל אחד. ואחר כך בסיון כשנתקן בחינת רגל שמאל, אז היו מוכנים לקבוע הלכות הליכות עולם. על כן ביום הזה דייקא באו וכו', כשכבר ניתקן מה שנברא באות ז', היינו רגל השמאל, ומה שנברא באות ה', היינו רגל ימין, אז באו בהליכה (וזה שורש תיבת בא, מה שהיה בהתחלה א' רק רגל אחד נתהווה ב'), וזהו ביום הז"ה באו, כשכבר נשלמו הז' וה':

ז

ובזה אפתח אנא פתחא לנפשאי להבין במעט קט מה שסיפרו לנו רז"ל בההוא גר שבא להתגייר ואמר: למדני כל התורה כולה על רגל אחד (שבת לא, א). דהנה זכור תזכור את אשר כתבתי לך שלשים בעניין "וספרתם לכם ממחרת השבת" וכו' (ויקרא כג, טו), דהנה באה הקבלה לנו: "ממחרת יומא טבא" (מנחות סה, ב). והנה נתפקרו על ידי זה האפיקורסים, ולמה לן כל הצער הזה? הלא טוב היה שיהיה הדבר מבואר בתורה, ולמה קראה התורה ליום טוב הראשון של פסח בשם שבת? וגם בכמה מקומות נדרש תיבת לכם, כגון "לכם ולא הגזול" (סוכה כט, ב), לכם להנאתכם; וכאן וספרתם לכם, מה נדרוש ביה?:

והנה כבר מבואר הדבר אצלנו באריכות, דהנה בעת צאתנו מארץ מצרים היה הדבר בחיפזון, שלא על ידי מעשינו. והנה היה לישראל התגלות המאורות העליונים והשגת העליונים, אשר זאת היא עיקר התורה, אבל להיות שהיה הדבר שלא על ידי מעשינו, לא נשאר הדבר בקיום, עד שנשתהו מ"ט יום, והלכו בכל יום ממדריגה למדריגה בהשגה והכנה דרבה, עד שנשתלם שיעור קומתן בהשגה על ידי מעשיהם ותשוקתם והשתדלותם, ואז היו ראויין מן הדין אל התורה. הנה ההשגות שהשיגו בצאתם ממצרים הוא נקרא "תורת חסד"; ואחר כך, בשעת מתן תורתנו, תורה מפי הגבורה שמענו (מכות כג, ב) ("אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עוז לאלקים ולך ה' חסד" וכו' (תהלים סב, יב), הבן). וכן הוא בכל שנה ושנה, ביום טוב הראשון של פסח מאירין לישראל כל הדרגין והאורות העליונים, אבל הוא שלא על ידי מעשינו, ונקרא "תורת חסד", וזה לא נשאר לנו בקיום. וציוונו הש"י: וספרתם לכם, לעצמכם להנאתכם ולטובתכם, וסופרין יום אחר יום, וניתוסף לנו בכל זמן מוחין אחרים, עד השתלמות שיעור קומה על ידי מעשינו, ואז ראויים אנחנו לקבל התורה מפי הגבורה (מצד הדין) על ידי מעשינו:

וזהו שקראה התורה ליום טוב הראשון של פסח בשם שבת. דהחילוק הוא בין שבת ליום טוב, דבשבת כתיב: "קדש הוא לכם" (שמות לא, יד), רצה לומר הקודש העליון (מוחין דחכמה) נשפע אפילו שלא על ידי מעשינו, רק שהוא מתנה מאת הש"י לישראל עם קרובו, כמו שאמרו רז"ל: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה (שבת י, ב). על כן שבת קבועה וקיימת ואינה צריכה לקדושת בית דין (פסחים קיז, ב), על כן אין אנו מברכין "מקדש ישראל והשבת", רק "מקדש השבת". מה שאין כן יום טוב נקרא "מקרא קדש" (ויקרא כג, ג), שאנחנו קוראין ומזמנין את הקדש על ידי מעשינו. ועל כן קדושת יום טוב תלוי בקידוש בית דין, על כן מברכין "מקדש ישראל והזמנים" (ברכות מט, א), ישראל דקדשינהו לזמנים. והנה לעניין זה, מעלת יום ראשון של חג הפסח יש לו מעלת השבת, שההשגות הנשפעות לנו והמוחין לקבלת התורה הנה הוא בדרך מתנה, תורת חסד ושלא על ידי מעשינו; על כן לא נשאר לנו הדבר בקיום, וצריכין אנו לספור יום אחר יום במצות הש"י להשתלם שיעור קומתנו על ידי מעשינו. על כן, בכדי להודיע לנו טעם למצות הספירה אמרה התורה: וספרתם לכם, להנאתכם ולטובתכם, שיבואו המוחין לכם על ידי מעשיכם; ולמה כזאת? להיות שהיא ממחרת השבת, הגם שכבר היה לכם שלימות המוחין ביום הראשון של פסח, זה לא נשאר לקיום, שהוא כעין פעולת שבת שהיא שלא על ידי מעשיכם:

והנה היוצר כל מבראשית, באותו אות שברא חודש ניסן, ברא רגל ימין בנפש, שהוא מיוחד לפסיחה ודילוג, שהוא דילוג שלא כסדר המדרגה. כי העניין הנעשה בניסן הוא שלא כסדר המדריגה, כי לא נעשה הפעולה על ידי מעשינו, רק בחיפזון כנודע. ובאותו אות שברא חודש סיון, ברא רגל שמאל בנפש, שהיא מיוחד להילוך כסדר, כי העניין הנעשה בסיון הוא על ידי קבלת המוחין והשתלמות שיעור קומתנו בהליכה, יום אחר יום כנודע, ואז הוא הליכה כסדר בב' רגלים. וכענין שכתבנו לעיל (אות ו') שדקדקה התורה לומר: "בחדש השלישי" וכו' "ביום הזה" דייקא "באו" וכו', וכעניין שכתבתי גם כן, הנהו תרין אתוון ז"ה הן המה שנברא בהם בחדשי השנה ניסן וסיון בשנה, ורגל ימין ורגל שמאל בנפש, והבן:

והנה על פי זה ביארנו גם כן הפסוק: "והיה היום הזה לכם לזכרון" וכו' (שמות יב, יד), הנה לא אמר 'זכור את היום הזה' או 'וזכרתם' וכו', רק "והיה היום הזה לכם לזכרון", דמשמע דהיום הזה יהיה לכם פעולה לזכרון. ופירשנו בזה, דהנה קשה, על מה עשה ה' ככה, שיהיה הארת פעולת המוחין והדרגין להשכלת התורה נעשים כאחד יחד ביום טוב הראשון של פסח, ולא יהיה קיום להארה ההוא עד אשר נתחיל מחדש לספור יום אחר יום, ונקבל בכל יום הארה מחדש, עד אשר נשלים שיעור קומה לקבלת התורה על ידי מעשינו? אם כן כל הארת יום ראשון של פסח הוא לריק חס ושלום; ועל מה עשה הש"י ככה? ופירשנו בזה, דהוא על דרך שאמרו רז"ל, דהנשמה בבואה אל עולם הזה ועודנה בעיבור במעי האם, מלמדין אותה כל התורה כולה, וכשבא הזמן שיצא העיבור לאויר העולם, בא מלאך וסטרו ומשכחין ממנו כל התורה (נדה ל, ב). והנה על זה גם כן הקושיא כנ"ל, למה מלמדין אותו חס ושלום לריק ומשכחין ממנו אחר כך?:

אבל הוא, דהנה זאת התורה הנה היא נעלמת מעיני כל חי, ואין מבוא לאנוש עלי אדמה בארציות להשיג ממנה אפילו מעט קט, זולת בסיוע ועזר אלהי, כי הוא אמר ויהי, ומי יאמר לו מה תעשה. והנה אם הוא פעולת אלהי עולם, אין מבוא לשכר ועונש, כיון שהוא דבר ההכרחי בגזירת היוצר בראשית. על כן משכחין ממנו כל התורה כולה בבואו אל העולם, כדי שיסגל ידיעת התורה אחר כך מרצונו ביגיעה ובחירה בדעת שלמה. ופעולת הלימוד שמלמדין אותו כל התורה במעי אמו מהני, שתישאר בו חקיקה בכח העזר האלהי, כדי שיהיה יכול בארציות להוציא מן הכח אל הפועל. ובאם לא היה לו מציאות התורה בכח, אין מבוא לבוא לנגוע בקצה ענייני התורה בעולם הזה, כדמיון שאי אפשר לדגי הים שכל מציאות חיותם במים, שיהיו יכולים להשתדל ביגיעה לפרוח באויר כעוף השמים, ויותר מזה המשל כפלי כפלים לאין משער המשכיל יבין. אבל כיון שנחקק בו בעזר אלהי רוחניות התורה, הגם שמשכחין ממנו מטעם הנ"ל, עם כל זה נשאר הדבר אצלו בכח, ועל ידי יגיעתו יכול להוציא הדבר מן הכח אל הפועל. והוא כדמיון בן אדם שראה איזה דבר ונשכח ממנו זמן רב, עם כל זה בעת שראה הדבר – נחקק בכח הזכרון, ובמעט קט על ידי השתדלות יזכור: כך וכך היה המעשה. כן הוא העניין הנרצה מה שמלמדין לאדם כל התורה קודם בואו לעולם, הגם שמשכחין ממנו, בכדי שיבוא לו העניין ביגיעה על ידי בחירתו. אבל להיות שהוא מן הנמנע זולת בעזר אלהי, הנה כיון שנשאר אצלו בכח הזכרון, הנה על ידי יגיעתו והשתדלותו יוכל להוציא הדבר מן הכח אל הפועל:

הנה כמו שזה העניין הוא בפרטות נשמת הישראלי בתולדתו, כן הוא העניין בכללות הכנסיה הקדושה בעסק קבלת התורה המתחדשת בכל שנה ושנה כפי המקום והזמן, לפי כחם וחילם. הנה כל הדרגין באים ביום א' דפסח שלא על ידי מעשינו, והנה אין להם קיום, ומצטרכים להשתדל להשיג הדבר יום אחר יום בהשתדלות על ידי מעשינו. והנה מה שבאים המוחין ביום א' דפסח, גם זה לא לריק, כי מן הצורך הוא שיהיה הדבר נשאר נחקק בכח הזכרון, בכדי שיהיה יכולת בידינו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל. וזהו הפירוש לפי זה: והיה היום הזה לכם לזכרון, היינו פעולת היום הזה, הגם שלא נשאר לקיום, עם כל זה סגולתו לכם הוא לזכרון, הבן:

והנה לפי זה הלא תוכל להבין, אשר ב' העניינים הם הנצרכים לקבלת התורה: עניין האחד – הנעשה בכח האלהי, להשאיר בנפש חקיקה וכח בכדי שיהיה מציאות לנפש להוציא מן הכח אל הפועל. והוא העניין הנעשה דרך דילוג ופסיחה שלא כסדר המדרגה, רק כח אלהי עולם, והוא בחינת רגל ימין. והעניין השני הנעשה על ידי מעשינו כסדר המדרגה, והוא בחינת רגל שמאל. ואם כן התורה נקנית בב' רגלַיִם, והוא ב' רגָלִים פסח ושבועות, ומיצרך צריכי כמו שכתבתי לעיל [הג"ה: רג"ל בגימטריא באהב"ה בירא"ה, הארכתי במקום אחר]. והן הנה ב' בחינות אהבה ויראה הנצרכין לתרין גדפין אל התורה, על כן אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא (תיקוני זהר כ"ה ע"ב). דהנה מתחילה היא תורת חסד הניתנת בלא אתערותא דלתתא, היא בחינת אהבה, והבחינה האחרת הנעשית על ידי מעשינו בגבול ומדה, מדרגה אחר מדרגה, הוא בחינת יראה, דבר המצמצם בקצה וגבול ומדה:

ועתה תתבונן דברי הגר שאמר: "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד", כי למה לי רגל הראשון, כיון שהוא דבר שאינו מתקיים? כמו שכתבנו לעיל. והשיב לו: "דעלך סני לחברך לא תעביד", שהוא מצות "ואהבת לרעך" ["רעך ורע אביך" (משלי כז, י)] "כמוך" (ויקרא יט, יח), שהוא בחינת אהבת הש"י לישראל (כמו שישראל מצווין על אהבתו ית"ש), נתן להם זאת התורה תחילה בבחינת חסד ואהבה בכדי שיהיו יכולין אחר כך להוציא מן הכח אל הפועל את התורה בגבול ומדה, בחינת צמצום ויראה כל ימי עולם. וזהו "לבעבור נסות אתכם בא האלהים" (שמות כ, יז) ("נסות" היינו לשון הגבהה וקרבות, הוא האהבה) "ובעבור תהיה יראתו" (הוא היראה), הבן הדבר מה שאי אפשר לפרט בכתב:

ח

בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה וכו' (שמות יט, א). הנה אפרש לך עוד מהו ביום הזה דייקא (ולא אמר באחד לחדש השלישי וכו' באו וכו'). והנה הגם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, יתפרש הדבר ברמז, ועל ידי הרמז יובן דקדוק הפשט. ואומר, הנה ידוע, ג' בחינות הם בהארת עולמות עליונים, נקרא בפי המקובלים (לשבר את האזן) עיבור יניקה ומוחין (מבואר הדבר להבאים בסוד ה'). והנה כמו כן גדלות נשמות ישראל יש בהם ג' בחינות אלו. והנה ידוע דזאת התורה הניתנה למורשה, מחויבים אנחנו לקיימה בכל חלקי מצוותיה, במחשבה דבור ומעשה. המעשה הוא עשיית המצות בגשמיות, עשיה ממש, כציצית ותפילין ולולב וכיוצא. והנה חלק המעשה בלבד, בזולת דבור ומחשבה (לדעתי) נקרא רק בחינת עיבור, כמו העיבור בהתגלות וחידוש ראשון שיצא מן הכח אל הפועל, להתהוות עיבור עצמים בבטן המלאה, אין לו בחינת דבור כי הפה סתום (נדה ל, ב) (ומכל שכן שלא יצוייר בו מחשבה), רק מעשה יש לו כי יש לו תנועה באיבריו גם במעי אמו. וחלק הדבור בהצטרפו עם המעשה נקרא בחינת יניקה, כמו הילד אחר השתלמות ימי העיבור נפתח פה הסתום, ועל ידי היניקה מעט מעט מתחיל לדבר, והוא חידוש ב'. ובהצטרף לדבור ומעשה גם חלק המחשבה, זה נקרא מוחין, כמו התינוק, הגם שמתחיל לדבר עם כל זה אינו יודע לישא וליתן ולשאול ולהשיב כהוגן עד שישתלמו מוחותיו בגדלות, והוא חידוש ג'. וזהו המרומז לדעתי בחדש השלישי (רצה לומר בחידוש השלישי) לצאת בני ישראל מארץ מצרים (ממיצר ים, מאין ליש, כנודע, אז) ביום הזה (דייקא) באו מדבר סיני (לקבלת התורה):

והנה הוא הרמז לכל אדם בכל עת ובכל זמן, לא ישתלם בקבלת התורה עד יושלמו בו ג' חידושים הללו, מחשבה דבור ומעשה (מעשה דבור מחשבה). ומעשה שהיה כך היה לא במקרה נפל, רק לבעבור זה עשה היוצר כל, סיבב שתהיה נתינת התורה במעמד הנכבד בחדש השלישי דייקא, שנשתלמו בבחינת מעשה דבור מחשבה, הוא בחינת נפש רוח נשמה. עשיה מצד הנפש, ומשכנה בכבד אצל השוקים (בחינת נה"י), שהם נקראים כלי המעשה (כמו שאמרו רז"ל: כלי המעשה גומרים). דבור מצד הרוח, רוח ממללא (תרגום אונקלוס בראשית ב, ז), ומשכנו בלב אשר שם הם כנפי ריאה, שמהם יוצא הדיבור לחמש מוצאות הפה, והוא נתון סמוך לזרועות (בחינת חג"ת). מחשבה מצד הנשמה הנתונה במוח, תלת חללי גולגלתא [בחינת חב"ד חכמה בינה דעת (זהר חלק ג קמ א)]. ומעתה בין תבין את אשר לפניך אם בעל נפש אתה, שנתינת התורה היתה בפעם ג', כי תיכף במצרים ניתן להם מצוות מעשיות, ובפעם הב' שבת ודינים וכיבוד אב ואם במרה איפקוד (סנהדרין נו, ב), וזאת התורה בשלימותא בפעם שלישי ניתנה למורשה לקהלת יעקב, שלישי לאבות. וזהו הנרצה בההוא דשאיל שאילתא וכו', ובההוא דפתח ואמר (שבת פח, א): "בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי" (היינו בפעם השלישי דייקא ניתנה בשלימות), "בירחא תליתאי" (בחדש השלישי, כנ"ל), "לעם תליתאי" (מורשה קהלת יעקב, שלישי לאבות), וגם "לעם תליתאי", שיש להם נפש רוח ונשמה, כנ"ל, הבן הדבר:

ט

ואומר עוד, דקדוק ביום הזה דייקא, על פי מה שדרשו בפסיקתא רבתי פרק כ וזה לשונם: למה ניתנה תורה בסיון ולא בשאר ירחים? למה הדבר דומה? למלך שעשה חופה לבתו, ואמר אדם אחד מגדולי המלך: נאה לה לבת המלך להרכיבה על הפיל כשהיא יושבת באפריון ולסלסלה בכל גדולי מלכות. ענה אחד ואמר: פיל גבוה ואין לה הדר, ויש לה יופי (להכלה, על כן צריכין להדרה) ונאה להרכיבה על הסוס ולהראות יפיה בכל גדולי המלכות. ענה אדם אחר: פיל גבוה וסוס נאה (נ"ל באפשר צריך לומר גאה) ואין להם פה לדבר וידים לספוק ורגלים לרקוד, ולהרכיבה על כתפים (צ"ל מהראוי הוא להרכיבה על כתפים) להראות את יופיה. כך הקב"ה לא נתן התורה לא בניסן ולא באייר, מפני שמזל ניסן טלה (לפי המשל שהמשילו לפיל שהוא גבוה, דהנה מזל טלה הגבוה שבמזלות, ובאם תנתן התורה במזל טלה יסברו שהתורה צריכה לגבהות המזלות) ומזל אייר שור [לפי המשל המשילו לסוס שהוא נאה (או גאה), ומזל שור באייר מצמיח זיווא לאילני וצמחים ופרחים, והוא עת צאת המלכים המתגאים, ובאם היה נותן התורה במזל שור יסברו שהתורה צריכה לנוי הטבעים הגלגלים (ולרוממותם) אין נאה להם לקלס ולשבח], לכך נתן הקב"ה התורה בסיון מפני שמזל סיון תאומים, ותאומים אדם הוא, ואדם יש לו פה לדבר וידים לספוק ורגלים לרקד, עכ"ל. הרי שלך לפניך, אמרה התורה ביום הזה דייקא בראש חודש סיון, שאז התחילה זמן שליטת תאומים, צורת אדם, אז באו מדבר סיני [והנה לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה (שבת פו, ב). הנה במז"ל סיו"ן תאומי"ם בגימטריא שב"ת]. ומעתה תבין גם כן מה שאמרו בגמרא: "בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי וכו' בירחא תליתאי", ולכאורה מהו המעלה בירחא תליתאי? ולפי המדרש הנ"ל יתכן, שהמתין הקב"ה ב' חדשים הראשונים מעת צאתם ממצרים, ניסן ואייר, ולא נתן להם את התורה מפני שמזלם לא תואר אדם לו, עד בא ירחא תליתאי, שמזלו צורת אדם, שיש לו ג' מעלות: פה לדבר, וידים לספוק, ורגלים לרקד:

י

בחדש השלישי לצאת בני ישראל וכו' ביום הזה וכו'. ביום הזה דייקא, כנ"ל. ואחר כך אמר: ויחן שם ישראל (שמות יט, ב), לא אמר "בני ישראל". נראה לבאר גם כן על פי הפסיקתא רבתי פרק כ וזה לשונם: מפני מה ברא הקב"ה (את העולם) בניסן ולא בראו באייר? (נ"ל מה דהקשה דווקא על אייר דייקא, דהנה על פי ספר יצירה [פרק ה]: חודש ניסן צר באות ה', והוא אות מן שם הנכבד, וחודש אייר צר באות ו', והוא גם כן אות מן שם הנכבד). לפי שבשעת שברא הקב"ה את העולם, אמר לו לשר החושך: סור מלפני, מפני שאני מבקש את העולם לבראות באורה וכו'. באותה שעה אמר הקב"ה: שר חושך סור מלפני, ואם אין אתה סר מלפני – אני גוער בך, שאני מבקש לבראות את עולמי באורה (עיין בספר צדה לדרך, מזל טלה הוא אש ואש הוא להאיר). (אמר לו:) ואחר האורה מה אתה בורא? אמר לו: חושך (עיין בספר הנ"ל, מזל שור הוא מן בחינת יסוד הארץ שהוא חושך, כמא דאת אמר: "והארץ היתה תהו ובהו וחשך"). ואחר החושך מה אתה בורא? אמר לו: תאומים. ומפני מה אתה בורא תאומים? שעתיד לראות (נ"ל שצריך לומר להיות) אדם באור ובחושך, מפני שמזל תאומים אדם, עכ"ל. נראה לי לבאר, דהנה מזל תאומים הוא תואר אדם. והנה דרשו חז"ל על ישראל: "אתם קרויים אדם" (יבמות סא, א). והנה ישרא"ל בגימטריא או"ר וחש"ך, על כן המזל השלישי הכולל אור וחשך, והוא אדם, הוא תאומים, אור וחושך. והנה ישראל מברכין בכל יום "יוצר אור ובורא חושך", היינו גם כן ב' המזלות של ניסן אייר, טלה שור, ואחר כך עושה שלום על ידי בריאת המזל השלישי, תאומים, תואר אדם לו, שהוא ישראל שנקרא אדם, והוא כולל אור וחשך:

ומעתה בין והתבונן גם כן אומרו בחדש השלישי ביום הזה דייקא, בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי וכו' בירחא תליתאי דייקא, הכולל אור וחשך. על כן אמר "ויחן שם ישראל" דייקא, שם ישרא"ל הכולל בשמו אור וחשך ועושה שלום, וזהו שאמרו בסיום התורה שבעל פה (סוף מסכת עוקצין): "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן" [אין עוז אלא תורה (שיר השירים רבה א כג)] "ה' יברך את עמו בשלום". על כן נתן להם את התורה בירחא תליתאי, תאומים, או"ר וחש"ך בגימטריא ישרא"ל, תליתאי לאבהן. (והמשכיל על דבר יבין העניין גם כן בראשית מלכותו של ישראל, דהנה מלכות דוד הבא מן יהודה הוא בבחינת אות ה' מן שם הנכבד, אשר צר באות ה' חדש ניסן, ומלכות שאול הנה יהונתן בנו היה בו נשמת משיח בן יוסף, הוא בחינת אות ו' מן השם אשר נוצר בו חדש אייר, והנה שניהם בחינת אור וחשך, ונעשה השלום הגדול בכריתת ברית ביניהם. והנה תתבונן גם כן יהונת"ן ודו"ד גם כן בגימטריא ישרא"ל, או"ר וחש"ך, אין כאן מקומו):