קטגוריה:במדבר ל טו

<< | ספר במדבר • פרק ל' • פסוק ט"ו | >>

ואם החרש יחריש לה אישה מיום אל יום והקים את כל נדריה או את כל אסריה אשר עליה הקים אתם כי החרש לה ביום שמעו.

וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם וְהֵקִים אֶת כׇּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כׇּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ הֵקִים אֹתָם כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שׇׁמְעוֹ.

המהדורה המוטעמת:

וְאִם־הַחֲרֵשׁ֩ יַחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֮ מִיּ֣וֹם אֶל־יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת־כׇּל־נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת־כׇּל־אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּי־הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שׇׁמְעֽוֹ׃

הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה. לפרטים ראו ויקיטקסט:מקרא.

מהדורות נוספות

המהדורה הדקדוקית:

וְאִם וְ - ו' החיבור
אִם - ו' החיבור

צורת יסוד: c/518 a
מורפ': HC/C־הַחֲרֵשׁ֩ הַחֲרֵשׁ֩ - פועל, הפעיל, מקור מוחלט

צורת יסוד: 2790 b
מורפ': HVha יַחֲרִ֨ישׁ יַחֲרִ֨ישׁ - פועל, הפעיל, עתיד, גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: 2790 b
מורפ': HVhi3ms לָ֥הּ לָ֥ - מילת יחס
הּ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, נקבה, יחיד

צורת יסוד: l
מורפ': HR/Sp3fs אִישָׁהּ֮ אִישָׁ - שם עצם, זכר, יחיד, נסמך
הּ֮ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, נקבה, יחיד

צורת יסוד: 376
מורפ': HNcmsc/Sp3fs מִיּ֣וֹם מִ - מילת יחס
יּ֣וֹם - שם עצם, זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: m/3117
מורפ': HR/Ncmsa אֶל אֶל - מילת יחס

צורת יסוד: 413
מורפ': HR־יוֹם֒ יוֹם֒ - שם עצם, זכר, יחיד, נפרד

צורת יסוד: 3117
מורפ': HNcmsa וְהֵקִים֙ וְ - ו' החיבור
הֵקִים֙ - פועל, הפעיל, עבר ברצף (ו' ההיפוך), גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: c/6965 b
מורפ': HC/Vhq3ms אֶת אֶת - מילית, מושא ישיר (את)

צורת יסוד: 853
מורפ': HTo־כָּל כָּל - שם עצם, זכר, יחיד, נסמך

צורת יסוד: 3605
מורפ': HNcmsc־נְדָרֶ֔יהָ נְדָרֶ֔י - שם עצם, זכר, רבים, נסמך
הָ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, נקבה, יחיד

צורת יסוד: 5088
מורפ': HNcmpc/Sp3fs א֥וֹ א֥וֹ - ו' החיבור

צורת יסוד: 176 a
מורפ': HC אֶת אֶת - מילית, מושא ישיר (את)

צורת יסוד: 853
מורפ': HTo־כָּל כָּל - שם עצם, זכר, יחיד, נסמך

צורת יסוד: 3605
מורפ': HNcmsc־אֱסָרֶ֖יהָ אֱסָרֶ֖י - שם עצם, זכר, רבים, נסמך
הָ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, נקבה, יחיד

צורת יסוד: 632
מורפ': HNcmpc/Sp3fs אֲשֶׁ֣ר אֲשֶׁ֣ר - מילית, זיקה (ש/אשר)

צורת יסוד: 834 a
מורפ': HTr עָלֶ֑יהָ עָלֶ֑י - מילת יחס
הָ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, נקבה, יחיד

צורת יסוד: 5921 a
מורפ': HR/Sp3fs הֵקִ֣ים הֵקִ֣ים - פועל, הפעיל, עבר, גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: 6965 b
מורפ': HVhp3ms אֹתָ֔ם אֹתָ֔ - מילית, מושא ישיר (את)
ם - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, רבים

צורת יסוד: 853
מורפ': HTo/Sp3mp כִּי כִּי - ו' החיבור

צורת יסוד: 3588 a
מורפ': HC־הֶחֱרִ֥שׁ הֶחֱרִ֥שׁ - פועל, הפעיל, עבר, גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: 2790 b
מורפ': HVhp3ms לָ֖הּ לָ֖ - מילת יחס
הּ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, נקבה, יחיד

צורת יסוד: l
מורפ': HR/Sp3fs בְּי֥וֹם בְּ - מילת יחס
י֥וֹם - שם עצם, זכר, יחיד, נסמך

צורת יסוד: b/3117
מורפ': HR/Ncmsc שָׁמְעֽוֹ שָׁמְעֽ - פועל, קל, מקור נסמך
וֹ - סיומת, כינוי (שייכות/מושא), גוף שלישי, זכר, יחיד

צורת יסוד: 8085
מורפ': HVqc/Sp3ms׃

תרשים הפסוק ע"פ טעמי המקרא (מקור):

וְאִם־הַחֲרֵשׁ֩ תלישא קטנה (משרת, דרגא 5) יַחֲרִ֨ישׁ קדמא (משרת, דרגא 5) לָ֥הּ מרכא (משרת, דרגא 5) אִישָׁהּ֮ זרקא (משנה, דרגא 3)

מִיּ֣וֹם מונח (משרת, דרגא 5) אֶל־יוֹם֒ סגול (מלך, דרגא 2)

וְהֵקִים֙ פשטא (משנה, דרגא 3)

אֶת־כָּל־נְדָרֶ֔יהָ זקף קטן (מלך, דרגא 2)

א֥וֹ מרכא (משרת, דרגא 5) אֶת־כָּל־אֱסָרֶ֖יהָ טפחא (מלך, דרגא 2)

אֲשֶׁ֣ר מונח (משרת, דרגא 5) עָלֶ֑יהָ אתנחתא (קיסר, דרגא 1)

הֵקִ֣ים מונח (משרת, דרגא 5) אֹתָ֔ם זקף קטן (מלך, דרגא 2)

כִּי־הֶחֱרִ֥שׁ מרכא (משרת, דרגא 5) לָ֖הּ טפחא (מלך, דרגא 2)

בְּי֥וֹם מרכא (משרת, דרגא 5) שָׁמְעֽוֹ סוף פסוק\סילוק (קיסר, דרגא 1)

עריכה

פיסוק ופירוש מודרני:

וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם יממה שלמה (לפי חז"ל: רק באותו היום, עד שיחשך - נדרים עו ב), וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ אוֹ אֶת כָּל אֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר עָלֶיהָ - הֵקִים אֹתָם הסבר ל"וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ" - הבעל אמנם לא עשה משהו אקטיבי, אך בכך שהחריש לה, כביכול הקים את הנדר כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ.

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

תרגום

אונקלוס (תאג'):

וְאִם מִשְׁתָּק יִשְׁתּוֹק לַהּ בַּעְלַהּ מִיּוֹם לְיוֹם וִיקַיֵּים יָת כָּל נִדְרַהָא אוֹ יָת כָּל אֲסָרַהָא דַּעֲלַהּ קַיֵּים יָתְהוֹן אֲרֵי שְׁתֵיק לַהּ בְּיוֹמָא דִּשְׁמַע׃

ירושלמי (יונתן):

וְאִין מִשְׁתַּק יִשְׁתּוֹק וּמִתְכַּוֵון לָהּ בַּעֲלָהּ מִיוֹמָא דְשָׁמַע לְיוֹמָא חוֹרַן וְיִתְקַיְימוּן כָּל נִדְרָהָא אוֹ יַת כָּל אִיסְרָהָא דַעֲלָהּ וּבְמִשְׁתּוּקֵיהּ קְיַים יַתְהוֹן אֲרוּם שָׁתִיק לָהּ בְּיוֹמָא וְאִתְכַּוֵון וְלָא שְׁרִינוּן בְּיוֹמָא דְשָׁמַע:

מדרש ספרי

עריכה

• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •

ואם החריש יחריש לה אישה מיום אל יום - זה חרישה למקט. אתה אומר חרישה למקט, או אינו אלא חרישה לקיום? כשהוא אומר והחריש לה - הרי חרישה לקיום אמור. ומה ת"ל ואם החריש יחריש לה? זה חרישה למקט: מיום אל יום - שומע אני מעת לעת? תלמוד לומר אשר עליה הקים אותם כי החריש לה ביום שומעו. ר' שמעון בן יוחי אומר: מעת לעת! הרי אמרה תורה מיום אל יום!

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"מיום אל יום" - שלא תאמר מעת לעת לכך נאמר מיום אל יום ללמדך שאין מפר אלא עד שתחשך

מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י

עריכה

גור אריה

עריכה

• לפירוש "גור אריה" על כל הפרק •

[כג] מיום אל יום שלא תאמר מעת לעת. משמע ד"מיום אל יום" משמע דוקא באותו יום, ולא מעת לעת. ובמסכת נדרים (דף עו:) משמע אדרבה, ד"מיום אל יום" משמע טפי מעת לעת מן "ביום שמעו" (פסוק ח). דקאמר התם, הפרת נדרים עד שתחשך, ומפיק ליה מן "ביום שמעו". והא דכתיב "מיום אל יום", אתא דמפירין נדרים בלילה. משמע דלשון "מיום אל יום" הוא מעת לעת, ואם כן למה אמר דלשון "מיום אל יום" בא ללמוד שאין מפירין אלא עד שתחשך. ויש לומר, דמה שאמר 'שלא תאמר מעת לעת, לכך כתב "מיום אל יום"', לא שרצה לומר דאם לא כן הוי למכתב "ביום שמעו", ד"ביום שמעו" משמע טפי עד שתחשך, אלא שרצה לומר שלכך לא כתב 'ואם החרש יחריש יום', דאז היה משמע בודאי מעת לעת, כמו "יום או יומים" (שמות כ"א, כ"א), לכך לא כתב 'ואם החריש יום', שלא תאמר מעת לעת. ואין להקשות דלא לכתוב כלל "מיום אל יום", דזה לא קשיא, דהוה אמינא דאינו מיפר בלילה, אבל השתא דכתיב "מיום אל יום", מיפר בלילה. שפירוש "מיום אל יום" מתחלת היום עד יום אחר, ובכלל זה הלילה גם כן. והא דלא כתב "מיום אל יום" לחודיה, ולא לכתוב "ביום שמעו", דהוה אמינא דבעינן יום שלם כסדר, מתחלת לילה עד לילה שאחריו, שכן משמע "מיום אל יום", ואם שמע בחצות היום אז מיפר מיום עד יום, שכך משמע, לכך כתב "ביום שמעו", דהשתא לא מצי למטעי כלל, ואינו מפיר רק ביום שמעו בלחוד. ואין להקשות, דלכתוב לעולם 'ואם יחריש יום', דלא מצי למימר שיהיה מפיר מעת לעת, דהא לא כתיב אלא "ביום שמעו", דודאי הוה אמינא דמצי להפר מעת לעת, והא דכתיב "ביום שמעו", הוי מוקמינן כגון ששמע בחצות הלילה, דאז לא יכול להפר רק ביום שמעו, והוי אמינא דבלילה לא מצי למפר. אבל אם שמע בחצות היום, הכי נמי מצי להפר עד חצות היום, ולכך כתב "מיום אל יום", דהשתא ליכא למטעי, שזה אין משמע מעת לעת, רק מתחלת לילה עד לילה שאחריו. והכל עולה נכון:

יריעות שלמה (מהרש"ל)

עריכה

• לפירוש "יריעות שלמה (מהרש"ל)" על כל הפרק •

בסד"ה מיום אל יום כו' ואני מוסיף בתימה דבגמ' דנדרים פרק נערה המאורסה דף ע"ז ע"ב משמ' בהדיא דלא כרש"י ז"ל דז"ל הגמ' לשם חוזרו' הפרת נדרים כל היום ורבי יוסי בר יהודה וראב"ש אמרו מעל"ע מ"ע דת"ק אמר קרא ביום שמעו ורבנן מ"ט דכתי' מיום אל יום ולת"ק הא כתיב מיום אל יום איצטריך דאי ביום שמעו ה"א ביממא אין בלילה לא כתיב מיום אל יום ולמ"ד מיום אל יום הא כתי' ביום שמעו איצטריך דאי כתיב מיום אל יום ה"א מחד בשבת לחד בשבת ליפר לה כתיב ביום שמעו ע"כ הרי בהדיא דלכ"ע מיום אל יום משמ' מעל"ע ודלא כדברי רש"י וצ"ע כנ"ל:

רש"י מנוקד ומעוצב

עריכה

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •

מִיּוֹם אֶל יוֹם – שֶׁלֹּא תֹּאמַר מֵעֵת לְעֵת, לְכָךְ נֶאֱמַר: מִיּוֹם אֶל יוֹם; לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מֵפֵר אֶלָּא עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ (נדרים ע"ו ע"ב).

רבינו בחיי בן אשר

עריכה

• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •

מיום אל יום. מגיד שהפרת נדרים כלה מתחלת היום עד סופו, כיום האמור במעשה בראשית ובאותו ואת בנו שהיום הולך אחר הלילה שעבר, כענין שכתוב (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ואינו מעת לעת, הלכך נדרה בלילה יש לה זמן הפרה כל אותו הלילה וכל אותו היום של המחרת, ואם נדרה ביום אין לה זמן הפרה אלא עד שקיעת החמה, ולפיכך הבעל מפר לאשתו בשבת אפילו נדרים שאינן צורך השבת אע"ג דדמי לדן את הדין, שאם לא עכשיו אימתי, אבל חכם אינו מתיר נדרים בשבת אלא אותן שהם לצורך השבת דחכם ע"י חרטה שרי ליה למחר ליומא אחרינא כי האידנא. וזמן הפרה אינו ביום שנדרה לבד אלא ביום שמוע אביה וביום שמוע אישה, אפילו לאחר כמה ימים משנדרה. ואם קיים בעלה את נדרה מששמע בו וחזר והפר לה וסמכה עליו, הוא ענוש תחתיה, ועל זה נאמר כאן ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו ונשא עונה, ומכאן שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשיו. וכתב הרמב"ן ז"ל, נראה שהאשה זו שוגגת או מוטעת, כי הכתוב ידבר בבעל ששמע ואין האשה יודעת בו ואחר זמן הפר ואמר לה שהוא יום שמעו, ולמדנו הכתוב שני דברים, שהבעל נושא עון כאלו הוא נדר ויחל דברו, ושהיא פטורה ואין עליה מעונש השגגות כלל, אבל אם האשה יודעת שלא הפר ביום שמעו דבקיאה בדין זה, הנה היא חייבת, וגם הבעל אינו גורם התקלה אבל עונשו כמי שיכול למחות ולא מחה. והזכיר הכתוב זה בבעל והוא הדין לאב, אבל דבר הכתוב בהווה, כי האב ישתמר מזה לאהבת בתו והבעל אולי ישנא אותה וחושב לתת עליה אשם, עכ"ל ז"ל.

ספורנו

עריכה

• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •

"ואם החרש יחריש" שהשתיקה במי שיש בידו למחות היא כמו הודאה שהשותק הוא כמסכים במה שנעשה:

מלבי"ם

עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •

"כט ""ואם החרש יחריש לה אישה", זו חרישה למקט (כנ"ל סי' כ"ו): מיום אל יום. פירושו מעת לעת אבל פה באר בכל הפרשה שתלוי ביום שמעו, שהוא רק באותו יום,

וע"כ שמ"ש מיום אל יום ר"ל שלפעמים הוא מעת לעת אם שמע בתחלת הלילה שאז זמנו עד תחלת לילה הבאה וקמ"ל שלא נאמר יום ממעט לילה, ורשב"י סובר שמיום אל יום הוא דוקא, ומ"ש ביום שמעו היינו תוך מע"ל שמע"ל נקרא יום אחד לפעמים, ובא לפרש שלא נאמר מיום אל יום היינו מחד בשבתא לחד בשבתא, ר"ל אל יום שכמוהו כן פירש בנדרים (דף עו):